‏הצגת רשומות עם תוויות חג. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חג. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

This & That

חנוכה היה ונגמר.

הדלקנו השנה נרות באופן ספורדי ובלתי מחייב; נר ראשון, נר שלישי ורביעי ונר שביעי, שהסתבר שבכלל היה אמור להיות שמיני (ותודה לגוגל קלנדר שלי וליכולתי הפגומה לספור מאחד עד שמונה), אבל הטעות תוקנה. נרות שלוש וארבע קרו הרבה בזכות תומר ואורלי, או הנסיעה שלנו לבוסטון.

בשישי בערב, הוא יום הגעתנו, המארחים שלנו הינדסו ארוחה מרובת מנות לרגל חג ההודיה וחנוכה ובעיקר, לציון שבת-אחים-גם-יחד. היו שם גם תומר (האחר) וטורי אשתו שעכשיו גרים גם הם בקיימברידג' וגם אבא של תומר. היה שמח.

לכבוד הנר הראשון של חנוכה הכנתי לביבות. השתמשתי ב-4 תפוחי אדמה, אכלתי ארבע לביבות ואלון אכל את כל היתר. אני אוהבת מאוד לביבות תפוחי-אדמה, במיוחד בסגנון שהיה נהוג בבית ילדותי - תפוחי אדמה מגוררים עם בצל, מלח ופלפל ומעל החגיגה המטוגנת שמנת חמוצה וסוכר. שילוב של מלוח, מתוק חמצמץ ומפולפל. מי אמר פולנים ולא קיבל?

"דיברתי" בפייסבוק עם אח שלי על כך שאנחנו משתייכים לשני חוגים שונים, אני מעולם לא הייתי אדם של סופגניות, בעוד הוא מוכן לאכול בכל יום את משקל גופו באלה. אני, תנו לי לביבה ושמחה אנוכי. על אף אהבתי האדירה ללביבות, אני יודעת שהן, או אוכל מטוגן באשר הוא, לא חברים של הבטן שלי ולכן הגבלתי את עצמי לארבע - ודי. כנראה שאפילו המשטר הזה לא היה שמרני מספיק ויום למחרת הבטן שלי קצת כאבה. לשמחתי, היה זה יום חג ההודו ורוב המטופלים בחרו להישאר בבית ולא לבוא לבקר אותי במיון. היה יום איטי מאוד. אפילו נבואות הזעם שלנו, שכולם יתחילו להגיע בסביבות שבע בערב, לא התגשמו. אכלנו הרבה, צחקנו ונהנינו מהיום הרגוע. היה כיף מסוג אחר באותו יום במיון.

בשישי בערב אכלנו אצל תומר ואורלי ארוחה שלעולם לא אוכל לכנות "דלה בשומן" ולמחרת בבוקר השבעתי את תיאבון הבוקר ההריוני שלי בכריך סלט ביצים ואבוקדו ב"דארווין". הבטן שלי התחילה להתמרמר כבר לפני ארוחת הבוקר, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. וכך, חזרתי הביתה עם בטן דואבת ורגוזה.

אתמול הייתי אמורה ללכת לעבודה, אבל בצעד מאוד יוצא דופן ובלתי אופייני לי, ביטלתי. הרגשתי שיותר מדי דברים קורים לי בגוף בבת אחת - הבטן הגועשת, סינוסיטיס שהתחיל מיד עם חזרתנו מהסופ"ש, הרפס שליווה אותי לנסיעה ועוד לא חלף לגמרי ובנוסף על כל אלה, אהמ... אני גם בהריון. אז סידרתי לעצמי שלושה ימי חופשה רצופים ושלשום העליתי את עצמי על "דיאטת הדבק" הידועה שלי. הרבה עמילנים, פחמימות וחלבונים דלי-שומן. תוך פחות מיום החלו להיראות סימני שיפור ובינתיים אני מתמידה ולא מאתגרת את הבטן שלי. קודם נחזור לעבודה ואז נראה מה היא מסוגלת לסבול. בתור צ'ופר, יצא לי מזה פודינג אורז ומרק כתום נהדר שאכלתי בשיטת "הטבע את הלחם".

היינו אמורים לעבור דירה ביום חמישי הבא, אבל נראה שהמעבר ידחה לשבוע שלאחר מכן. כשחתמנו על החוזה שאלתי אם יש סיכוי שישפצו את רצפת העץ בדירה, מה שנקרא בשפה המקומית finishing. לא דיברנו בכך עוד, אבל היום הסוכנת התקשרה ואמרה שבעל הדירה הסכים וזה ייעשה בשבוע הבא ואנחנו לא יכולים לעבור בחמישי, כי הרצפה עוד לא תהיה יבשה.

מצד אחד, אני שמחה, מפני שאנחנו יורשים דירה שגרו בה כלב וחתול ועשו שמות ברצפת העץ. זאת ועוד, אני אשמח הרבה יותר שהתינוק שלי יזחל על רצפה משופצת ולא אחת עם פוליש מתקלף (שרק נהיה בריאים, טפוטפוטפו, בליעינרע). אבל... כבר קבענו עם המובילים ליום חמישי, כבר קבעתי עם חברת הניקיון שיגיעו לדירה הישנה בשישי למחרת, כבר התחלתי לארוז, סידור העבודה שלי חושב בזהירות סביב כל זה וגם - כבר ממש רציתי לעבור!

אז מיד אחרי סוף השבוע אני צריכה להתקשר למובילים ולחברת הניקיון ולנסות לדחות הכל לשבוע שלאחר מכן. אני מקווה שכולם יהיו פנויים ולא נצטרך לבטל את העסקה ולחפש לנו מובילים אחרים.

בינתיים, אני שמחה שלא ארזתי את המטבח, מפני שאחרת לא הייתי יכולה להכין היום עוגת שיש.
בכלל לא תכננתי לאפות היום, אבל כבר כמה ימים שאני מסתובבת את חשק לעוגת שיש שפשוט לא עובר. כן, אני לא בחורה עם טעם מתוחכם. רובכם כבר יודעים שאני אוהבת עוגות ביתיות בחושות. לא צריכה קרם ולא מיליון שכבות. רק טעם של בית.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע החשק הספציפי הזה. אני בטוחה שמשהו גרם לו להופיע, כי חשקים אצלי לא נולדים מעצמם, יש להם טריגרים סביבתיים, רק שלא תמיד אני מצליחה לזהות אותם. בכלל לא רציתי לאפות בעצמי, אבל אני בכל זאת בנאדם ריאלי. אין לי חברים שאופים לפי בקשה ולא רציתי עוגה קנויה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא הייתה ברירה. נותרתי אני עם עצמי. נראה שכל עוגות השיש שלי נולדות מתוך "אם אין אני לי מי לי".

כשנסעתי לקרוגר כדי לקנות שוקולד וקמח לעוגה, קניתי גם עלי מרווה טריים. הסינוסים שלי כבר בסדר, אבל עכשיו הגרון מציק ומחר אני צריכה ללכת לעבודה, הפעם בלי תירוצים והיעדרויות. רק עם בקבוק ענק של תה צמחים עם לימון ודבש והמון-המון סוכריות מציצה. נקווה שגם עוגת השיש שהתאוויתי לה כל-כך תעזור להחלמתי המהירה.

ומה שלומכם?

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

דברים שאכלנו בזמן האחרון

רצפים

ביום שני שעבר התעוררתי מחלום משונה. מישהו רדף אחרי ואני ברחתי.
זה היה החלום האחרון של הלילה, שנרקם בין הקימה לפיפי לבין צלצול השעון המעורר. כשהשעון המעורר צלצל השתהיתי עוד רגע במיטה, מנסה למצוא מחדש את התפר הדק שבין שינה לעירות. בסוף ההתארגנות של הבוקר, שכללה הכנה זריזה של קובלר אפרסקים, תהיתי שוב על החלומות המשונים שפוקדים את שנתי בלילות האחרונים. נדמה שככל שאני עובדת יותר ימים ברצף, הכימיה של המוח שלי משתנה ומביאה איתה חלומות מוזרים יותר ויותר. ושוב חוזר מוטיב המדרגות התלולות, חסרות המעקה, שאני חייבת לעלות או לרדת בהן, ללא תמיכה. מה כל זה אומר?

את קובלר האפרסקים הכנתי לרגל potluck שהתארגן בעבודה לציון לייבור-דיי. ובאמת היה לי מזל מן הסיר: הגעתי לעבודה במחשבה שהנה, משמרת אחרונה ברצף של ארבע, יום חג לעם האמריקני וכמו תמיד בחגים, ננוח רוב היום ואז לקראת הערב יתחילו לזרום למיון כל אלה ששתו קצת יותר מדי בחג ואמרו או עשו דברים מטופשים, הסתבכו בקטטות עם שכנים או בני משפחה. אחרי חצי שעה במחלקה שזזה בקצב מטורף הבנתי שזה לא המצב. מזל שארגנו ארוחה במחלקה ולפחות זכיתי לאכול כמה חופנים של דוריטוס וחתיכה נדיבה מקובלר האפרסקים שלי, ששחה בכמויות נדיבות של חמאה והיה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לשרוד את היום.

העוגה שקישרתי אליה כאן תביא לכם אושר פשוט. ההכנה אורכת רבע שעה, בהנחה שממש-ממש לקחתם את הזמן ובמהלך האפייה ישאר לכם זמן להתארגן לעבודה ואפילו לגלוש קצת באינטרנט. אני הוספתי לבצק כפית תמצית וניל וקצת קינמון וזאת הייתה החלטה נבונה מאוד. כולם נאנחו בסיפוק ונחת ומעמדי בעבודה כאופה מוכשרת נשמר.

מה שאכלנו במרכז אירופה

טוב, לא באמת... אבל בערך.

לפני שבועיים בערך, מייקו, חברתנו האוסטרו-יפנית שגדלה בגרמניה, עברה דירה. בשבת שאחרי המעבר אלון הלך לעזור לה לסחוב עוד קצת דברים כבדים מכאן לשם ואחרי שהרוב כבר עמד במקום נפגשנו לארוחת ערב. חשבנו ללכת ל-ABC, אותו פאב חביב שמגיש גם אוכל. אני שמתי עין על רצועות העוף המטוגנות, שבישראל אולי היו קוראים להן שניצלונים. אבל אז, כשהגענו לאזור, ראינו שהמסעדה השכנה פתוחה, מסעדה פולנית שכבר המון זמן מסקרנת אותנו. אני חושבת שמאז שעברנו לאן ארבור לא ראיתי את המקום פתוח אף לא פעם אחת. פה אחד החלטנו להיכנס ולראות מה יש להם להציע.

פתחנו את הארוחה עם צלחת של שלושה פירוגי, כיסונים פולניים אפויים-מטוגנים. אלון בחר באחד ממולא בפטריות, מייקו ואני בחרנו בגרסה השמרנית, הממולאת בתפוחי-אדמה וגבינה. משם המשכנו למנה העיקרית. אלון ומייקו לקחו כל אחד מנה של פנקייק תפו"א - אלון אכל ערימת פנקייק בסגנון בודפשט, שני פנקייקים שביניהם תבשיל עוף עם פלפלים ורוטב יין ושמנת חמוצה ובצד סלט ארטישוק. מייקו אכלה פנקייק בסגנון הונגרי, שהם שני פנקייקים החובקים ביניהם מנה יפה של גולאש.

ואני... אני מצאתי בתפריט גולבקי, כרוב ממולא באורז ובשר חזיר טחון, ברוטב עגבניות. היה טעים-טעים.

לקינוח אכלתי עוגת פרג פולנית שהייתה קצת יותר מדי מרציפנית לטעמי, עם נוכחות גבוהה של שקדים במילוי. בתום הארוחה הרגשתי שיכורה לחלוטין מרוב אוכל ונחת.

המנה העיקרית שאכלתי היוותה השראה לקישואים הממולאים שהכנתי כמה ימים אחר-כך, מיד כשהזדמן לי יום חופשי מהעבודה. שוב נזכרתי והצטערתי מאוד שהשארתי את הקישואן שלי בישראל (סכין ארוך שמשמש לריקון ירקות ופירות מליבתם). מצאתי בקרוגר קולפן מוט ממתכת ועבדתי בזהירות איתו ועם סכין. התוצאה הייתה מספקת. מילאתי את הקישואים בהודו טחון ואורז שתובלו בפשטות - מלח, פלפל, פפריקה מתוקה וחריפה. הוספתי גם מעט רסק עגבניות. בניגוד להרגלי בשנים האחרונות לא טיגנתי את הבשר טרם המילוי, אבל כן השריתי את האורז במים למשך הזמן שרוקנתי את הקישואים מתוכם.

היו לי חמישה קישואים וכל אחד היה גדול מספיק בשביל להיחתך לשניים, סך-הכל עשר יחידות. הקישואים התבשלו ברוטב שכלל בצל מטוגן אחד, קופסא קטנה של עגבניות קלופות מרוסקות ושתי כפות רסק עגבניות. התיבול של הרוטב היה זהה לתיבול של מילוי הקישואים. עם המילוי שנותר אחרי שכל הקישואים כבר מולאו הכנתי קציצות קטנות והוספתי אותן לסיר, שמטובו נהנינו במשך ארבעה ימים.

מה שאכלנו לראש השנה

כשחזרנו מישראל קלטתי שעשיתי פדיחה - מרוב שהייתי עסוקה כל-כך בסידור העבודה שאפשר לי לצאת לחופשה הארוכה בישראל ובגלל שהחג הגיע מוקדם במיוחד השנה, שכחתי לחסום את היום בסידור. כך יצא, שנגזר עליי לעבוד בלייבור-דיי ובערב ראש השנה, יומיים לאחר מכן. קצת תמרונים, עזרה מחברים וממנהלת המחלקה אפשרו לי להיפטר מהמשמרת בערב החג.

זוהי השנה הראשונה שאנחנו לא מתארחים אצל אחרים בראש השנה אלא מארחים, מה שאפשר לי להכין ארוחת חג כמו שאני חושבת שארוחת חג צריכה להיות. דבר ראשון, ארוחה בישיבה ולא בופה. דבר שני, ארוחה שכוללת את כל המנות המסורתיות שבשבילי הן-הן שהופכות את הארוחה מ"סתם עוד אחת" לארוחת חג של ערב ראש השנה.

אז מה היה לנו שם?

פתחנו בתפוח בדבש, חלה מתוקה מעשה ידיו של אלי, תמרים וגרגירי רימון ובירכנו "שהחיינו" על אשכולית אדומה, ששימשה בתור "פרי חדש" שאף אחד מאיתנו עוד לא אכל השנה. המשכנו למרק עוף שבישלתי, בליווי קרפלעך מעשה ידיי, שהכנתי בהתבסס על המתכון הזה. כן, קרפלעך ביתיים הם המון פצ'קריי, אבל רציתי ארוחת חג כמו שארוחת חג צריכה להיות, וקרפלעך הם אחת הדרישות. לא נראה לי שבאן ארבור אפשר למצוא קרפלעך (שהם לא טורטליני).

זאת הפעם הראשונה שאני מכינה קרפלעך והמסקנה היא זאת - הייתי צריכה להיות אמיצה ולהוסיף עוד קצת קמח לבצק כדי שיהיה קל יותר לעבוד איתו. מכונת פסטה הייתה עושה כאן פלאים. אני עבדתי עם מערוך. אם אכין שוב קרפלעך אי-פעם, אולי אחפש מתכון לבצק עם ביצה, שאולי יניב תוצאה רכה יותר אחרי הבישול. בכל מקרה, הקרפלעך קצרו מחמאות.

המשכנו למנה עיקרית. ביומו של ערב החג התלבטתי ולא הצלחתי לבחור בין בקר ועוף. לפיכך, מצאתי פשרה - עוף בתנור וגם קציצות בקר (אבל לא צלי בקר).

הכנתי עוף חגיגי בתנור - 12 שוקיים, שזיפים ומשמשים מיובשים שהושרו מעט במים רותחים, מקל קינמון אחד, 6 כדורוני פלפל שחור שלם, מלח, שמנ"ז, קצת חומץ בלסמי, עלה דפנה וקצת טימין, שלוק נדיב של סילאן ושש שיני שום שלמות, קלופות. צליתי בשקית קוקי, ב-180 מעלות, במשך שעה וחצי והשארתי את העוף עוד קצת בתנור, שיחשוב על מה שהוא עשה. יצא שזוף, מתוק, מתובל ונהדר.

קציצות הבקר התבססו על המתכון הזה של אהרוני. לא ידעתי איפה בא"א אפשר למצוא רכז רימונים, אם בכלל ולא היה לי הרבה זמן לחפש, מאחר ועשיתי קניות וגם בישלתי הכל ביום הארוחה. לפיכך, קניתי בקבוק גדול של מיץ רימונים וצמצמתי אותו על הכיריים. הוספתי גם תרמיל הל אחד, שיהיה. בתחילה חשבתי לוותר על הסלק, אבל בתום הבישול התקבלו קציצות שחורות ברוטב אפור ועל אף החידוש הקונספטואלי, לא ידעתי כמה טוב הרעיון יתקבל בקרב הסועדים. הוספתי לסיר שלושה סלקים חתוכים ששינו את צבעו של הרוטב לסגול זרחני. תערובת הקציצות הייתה מעט רטובה, אז הוספתי לה חצי כוס, בערך, של סולת דקה. התקבלו קציצות רכות ונימוחות ברוטב חמוץ-מתוק. מנה מוצלחת וחגיגית שתזכה עוד לשחזורים רבים במטבחנו.

את המנה העיקרית ליוו צימעס נהדר שהכנתי לפי ההוראות במתכון הזה, רק שבסופו של דבר הוספתי לו עוד כמה כפות סוכר לבן, בנוסף לזה החום ויצא מתוק בדיוק במידה שרציתי. בחרתי לבשל את הגזר בישול מקדים, לפני האידוי והוספתי לו פרוסת ג'ינג'ר דקה בשלב זה, מה שהעניק לתוצר הסופי טעם מעט מעושן שהיה מעניין. היינו רק שישה סועדים, אז הכנתי צימעס מחצי קילו גזר בדיוק ונשאר קצת לימים שאחרי החג. בול מה שצריך.

כמובן ששכחתי לצלם. אבל את הצימעס... צילמתי.

עוד הכנתי אורז הפתעות עם בצל מטוגן, צימוקים ושבבי שקדים, בתוספת מעט סילאן שנתן צבע וטעם לכל החגיגה. בדיוק התוספת הפחמימתית המושלמת לקבל עליה את הרטבים הנהדרים משתי המנות העיקריות. בדרך-כלל, אני נוהגת להכין אורז לבן "פשוט" והאורז הזה היה לי כל-כך טעים שהכרזתי שאתחיל להכין אותו לא רק בחגים.

אסף, אחד האורחים שהצטרפו אלינו לסעודה הביא בקבוק יין וסלט ירוק עם פלפלים קלויים ופטריות. דניאל, אסופי אחר, הביא סלט חצילים שהכין בעצמו. אלי הביא חלה ועוגת דבש ואייזק הביא את הגלידה המלווה לעוגה. היה נפלא, כולנו היינו שבעים ומרוצים וקיבלנו את פני השנה החדשה בשמחה, כראוי.

צלחת חג מטושטשת



שנה טובה ומתוקה!

יום שני, 31 בדצמבר 2012

טיול כריסמס לקנדה: אגמים קפואים, שלג וקרח

עם הגעתנו ל-B&B בערב הקודם, בעלת הבית הציגה בפנינו את האפשרויות לארוחת בוקר - גרמנית או קנדית. מיד אחרי שהיא סיימה לתאר את מרכיבי ארוחת הבוקר הגרמנית ועוד לפני שהיא עברה לתאר את זו הקנדית, ידעתי שאני רוצה את הגרמנית ולשמחתי הרבה, גם אלון, ליאור ושירלי הביעו עניין בראשונה. בעשר בבוקר התכנסנו סביב שולחן האוכל הגדול והקשבנו להסבר המפורט של ברברה, שהציגה את המבחר:

מוזלי הום-מייד, קורנפלקס רגיל, ברנפלקס עם צימוקים. חמאת בוטנים ביתית ללא כל תוספות, יוגורט טבעי, ריבת תות ביתית, ריבת דובדבנים ביתית (מלווה בהתנצלות מבעלת הבית, על כך שהדובדבנים אינם מקומיים, אלא מבריטיש קולומביה, מפני שהדובדבנים סבלו השנה והיבול היה דל), סלמון מעושן, הרינג הום-מייד, מגש גבינות שעליו גבינת שמנת-פילדלפיה, ברי וגבינה צהובה, מגש נקניקים שעליו סלמי ספרדי, האם ופרשוטו. לחם דגנים סקנדינבי שבעלת הבית אפתה. מיץ תפוזים טרי, קפה ותה. וכמובן, בלוק נדיב של חמאה מלוחה. לצד כל צלחת הונחה גם ביצה רכה בכוסית ייעודית ועליה כובע-צמר קטן ששמר על חומה. בעלת הבית קראה לביצים הללו PBE, קיצור ל-perfectly boiled egg, והיא היטיבה למכור אותן בליל אמש. כולנו ביקשנו אחת. ניגשנו למלאכה.


אני התרכזתי בשני דברים עיקריים: לחם שעליו שכבה נדיבה של חמאה מלוחה ועליו גבינה-צהובה ופרשוטו

הוֹ-יֶה!
או לחם עם גבינת שמנת, סלמון מעושן ועגבנייה.



אחרי שעתיים בהן ישבנו, הרכבנו, לעסנו ושוחחנו, מרחנו ונמרחנו, היינו מוכנים לארוז ולצאת לדרך, לטיול קצר בעיירה ולאחר מכן באחד מהפארקים הטבעיים שבאזור.


קדימה, לדרך!

ב-Lion's Head עצמה יש מרינה קטנה ובה מזחים-על-מצופים, סירות ומגדלור קטן. התחלנו את הטיול שלנו שם.

לחצו להגדלה

בשלב הזה של היום היה לרגליי רק זוג גרביים אחד. כף רגלי הימנית קפאה מיד כשיצאנו מהאוטו ולא שבתי להרגיש אותה עד שהתחלנו שוב בנסיעה. למרות הקור, המראות היפים היו מפעימים ושמחתי כל-כך להיות איפה שאני.



אלון אמר שעכשיו הוא מבין את ההיגיון שבאכילת ארוחת בוקר עתירת שומן - חמאה ונקניקים - כמו זו שאכלנו: כשיוצאים מיד לאחר מכן לקור הגדול, הגוף צריך את כל השומן הזה כדי להתחמם.

נשמע לי משכנע.

מגדלור קטן
בדרך חזרה לאוטו השמש יצאה וניחמה קצת. למרות השלג על הקרקע, היא לא הייתה שמש שקרנית וכל חלק בגוף שהיה מכוסה בבגד כהה ספג חום ושידר את הנעימות פנימה דרך השכבות.


אלון בצילום אומנותי

אחרי המתאבן הקטן במרינה של Lion's Head חזרנו לאוטו ונסענו אל עבר היעד הבא, מסלול הליכה שברברה המליצה עליו מאוד בערב הקודם. חזרנו לכביש מספר 6 ונסענו עוד צפונה, עד שהגענו ל-Cyprus Lake Road, שם פנינו מהכביש הנקי לדרך מכוסה שלג. ליאור נהג לאט ובזהירות, עד שהגענו למגרש החנייה. כשיצאתי מהאוטו שמתי לב שיורד שלג קל מאוד. לפני שהתחלנו לצעוד אימצתי את הטקטיקה של ליאור וגרבתי זוג גרביים נוסף. מתחת לג'ינס לבשתי גטקעס ומתחת למעיל הפוך שלי היו עוד ארבע שכבות: חולצת צמר קצרה, חולצה ארוכה, קרדיגן וז'קט פליס. היה לי חמים ונעים.

התחלנו ללכת ב-Horse Lake Trail.

אגם קפוא ראשון: Horse Lake
אחרי שעקפנו את האגם הקפוא מימין, נכנסנו ליער. השלג התגבר אבל לא הציק. היה מגניב לטייל בזמן שהשלג יורד. נקרעתי בין הרצון לעצור ולצלם כל רגע לבין הרצון להגביר את קצב ההליכה כדי להתחמם. בסופו של דבר עשיתי קצת משניהם.


בהמשך התחברנו ל-Bruce Trail.


ה"שביל" היה בעצם אבנים גדולות וקטנות שרווחים ביניהן וההליכה בו הייתה קשה, אבל האתגר היה מהנה. התחלנו לטפס על המצוק הנמוך ושמחנו למצוא שלט שהעיד שאנחנו בכיוון הנכון, בדרך למחוז חפצנו, ה-Grotto.


קצת קר לי, אבל אני שמחה
Thanks for the tip
בחצי הדרך אל ראש המצוק התקרבתי לשפת התהום, הסתכלתי על האדמה וראיתי שהשלג משובץ בחתיכות של קרח. אבל מאיפה הן הגיעו?


ואז הרמתי את הראש והבנתי. פסענו לתוך לרמה שהמראה שלה הקפיץ לי לראש את צירוף המילים "עידן הקרח". הכל היה מצופה קרח - אבנים, סלעים, עצים ושיחים. כמו עמק שלם שזוגג בזכוכית. זה היה מראה מרהיב.


עמק הקרח
המראה הבא היה משעשע ביותר: תחנת הצלה, למקרה שמישהו נופל מהמצוק אל תוך מי האגם. אלא שבמצבה הנוכחי, היא לא ממש תשרת אף אחד אם הוא טובע.


אין מציל בים
Lake Huron, Georgian Bay
כשהדרך הפכה קצת תלולה וחלקלקה, הרוח נשבה והקרח התרבה, כולם חשבו שאולי כדאי להסתובב ולחזור, אבל אני רציתי להגיע לגרוטו, אפילו שלא ממש ידעתי מהו. בלילה שעבר ברברה אמרה שאנחנו חייבים ללכת לגרוטו, שזה הדבר הכי יפה בעולם. אז המשכתי ללכת, רצה כמה צעדים לפני כולם, מתקדמת מהר ככל שמזג האוויר אפשר. כשהמראה הנפלא נגלה לפני, נשימתי נעתקה. ליאור אמר שוב שאולי כדאי שנסתובב. אמרתי שבסדר, רק לפני זה - אתם חייבים לבוא לראות את זה!



יחד הבנו, שזה צידו האחד של הגרוטו. מאוחר יותר חיפשתי את המילה במילון ומצאתי - זוהי "מערה" באיטלקית. ומשום מה חשבתי, ואני עדיין מרגישה, ששמעתי את המילה הזאת בעבר.

המשכנו ללכת. התחלנו לרדת מהמצוק כשפתאום הגענו לנחל זורם שחצה את המסלול המסומן. לא היה גשר בשומקום והיינו צריכים לחצות אותו ברגל. זאת הייתה תערובת מעניינת - האוויר קפוא, יורד שלג ואנחנו מדלגים מאבן לאבן כדי לחצות נחל זורם.



אחרי שפנינו חזרה, השביל הפגיש אותנו עם עוד אגם קפוא.

Marr Lake
ליאור זרק כמה אבנים גדולות על הקרח בניסיון להבין כמה הוא עבה. גם אני ניסיתי לזרוק אחת או שתיים, אבל כשהבנתי שהן כבדות לי מדי, זרקתי כמה אבנים קטנות שדילגו כמה פעמים על הקרח וסיימו את התנועה בהחלקה. הייתי מרוצה.

עוד כמה תמונות וחזרנו למגרש החנייה ולאוטו. אמרנו יפה תודה, שלום ולהתראות והתחלנו בנסיעה חזרה לטורונטו.


אנחנו אוהבים לצלם אחד את השני/יה מצלמים. קטע.
אם אתם מגיעים במקרה לברוס פנינסולה, אונטריו (לא שאני חושבת שאפשר להגיע לשם במקרה, צריך מאוד להתכוון), אני ממליצה מאוד על ה-B&B שהתארחנו בו. ואני ממליצה אף-יותר לחקור ולגלות את אזורי הטבע העצומים והמופלאים שהאזור הזה מציע.

בפעם הבאה אנחנו מקווים להגיע לטורונטו בעונה חמימה יותר, לבלות בעיר עצמה יותר זמן, לחקור אותה וליהנות ממנה.

לחיי הטיולים הבאים!

טיול כריסמס לקנדה: היומיים הראשונים

ביום ראשון שלפני חג המולד נסענו לקנדה, בפעם הראשונה בחיי שנינו.

התוכנית הייתה לבלות את הלילה הראשון אצל ליאור, בטורונטו (למדתי שבעוד שאמריקנים אומרים "טורונטו", קנדים לא מבטאים את הט' השנייה ומה שהם אומרים נשמע כמו "טורונו", עם איזה רמז לט' בתוך הנו"ן. בכלל, למדתי בטיול הזה הרבה דברים), למחרת לנסוע ל-Bruce Peninsula, לבלות שם את הלילה השני, לטייל באזור ביום שלישי ולאחר מכן לחזור לטורנטו, לישון אצל ליאור עוד לילה אחד אחרון וביום רביעי לחזור הביתה.

בסופו של דבר, התוכנית קצת השתנתה, כטבען של תוכניות. חזרנו הביתה מאוחר בליל יום שלישי, בגלל אזהרות חמורות, שהלכו ונהיו רציניות יותר, מפני סופת שלגים ומזג אוויר מסוכן לנהיגה. ואני אומרת - אם כבר לשנות תוכניות, לפחות לעשות את זה מפני איתני הטבע.

לפני חודשיים בערך, אלון הציע שאולי ניסע לקנדה בחג-המולד. ליאור התחיל ללמוד באוניברסיטת טורונטו השנה ואנחנו, שלפני שלושה חודשים הפכנו לבעלים החוקיים של אוטו, חשבנו שיכול להיות נחמד לנצל את חופשת החורף של אלון ואיזה חלון הזדמנויות בלוח הזמנים שלי, כדי לבדוק האם הנסיעה הזאת, לקנדה, היא אכן פשוטה ואפשרית כפי שרבים מספרים עליה. אז שאלנו את ליאור אם הוא בעניין והוא אמר שבטח. ולפי חלוקת התפקידים הקבועה, אני סיפרתי בהתלהבות רבה לכל מי ששאל, וגם למי שלא, שאנחנו נוסעים לקנדה בחג המולד ואלון התעקש להמשיך ולסייג, שרק אם זה יסתדר ושום דבר עוד לא בטוח.

כשקיבלתי את סידור העבודה הנוכחי, שמתחיל בשבוע הראשון של דצמבר 2012 ונגמר בשבוע הראשון של ינואר 2013, זהרתי מהתרגשות כשלנגד עיני נגלה רצף מופרך באורכו של ימים חופשיים, שסודרו באלגנטיות סביב חג המולד - שבעה ימי חופשה שלמים. שלחתי לאלון הודעת טקסט בת משפט אחד - Baby, we're going to Canada! ועברתי להציג את התוכנית כעובדה מוגמרת.

חשבנו לנסוע לטורונטו ולבלות שם כמה ימים, אבל ליאור אמר שהעיר שוממה ונטושה בחג, והציע שאולי נמצא לנו איזה B&B וניסע אליו. קרדיט רב על הטיול הזה מגיע לליאור, שמצא את בית ההארחה בו בילינו ושבזכותו הגענו לאחד המקומות היפים ביותר בעולם. מבחינתי, כל הקרדיט על הטיול מגיע לליאור, בעצם. אנחנו רק הגענו והבאנו איתנו את האוטו.

. . .

אלון ואני אוהבים מאוד לנסוע יחד.
יצאנו לדרך ביום ראשון בערב, קצת אחרי שהחשיך ולמרות שאמרנו לבני משפחתנו, ששאלו על אורך הנסיעה ש"שטויות, זה כמו לנסוע לאילת", הנסיעה עברה מהר והרגישה קצרה בהרבה מנסיעה בת חמש שעות ממרכז הארץ לפנינה הדרומית. נוכחנו שוב, שכל מה שצריך הוא שותף טוב למסע ומוזיקה טובה. הייתה שם גם כוס תרמית עם תה יסמין ירוק מתוק-מתוק שחיממה והמתיקה את חלקה הראשון של הנסיעה, עד מעבר הגבול.

חצינו את הגבול לקנדה דרך ה-Blue Water Bridge שנמצא ב-Port Huron, עיר הנמצאת בנקודת היבשה המזרחית ביותר של מישיגן. כשחוצים את הגבול בין ארה"ב לקנדה עם רכב בדרך היַּבָּשָׁה, ביקורת הגבולות מתרחשת מול ביתן, כשהנוסעים נשארים ישובים במכונית. מגישים את הדרכונים לפקיד ההגירה דרך חלון הנהג, עונים על כמה שאלות וממשיכים הלאה, למדינה אחרת.

רק אחרי ביקורת הגבולות, שבמהלכה שאל אותנו פקיד ההגירה את השאלות הרגילות ששואלים במעמד שכזה - מה מטרת הביקור שלנו, לכמה זמן אנחנו נוסעים, איפה נתארח והאם אנחנו מביאים איתנו טובין שנרצה להצהיר עליהם - קלטנו שבעצם, אנחנו בחו"ל. כמה מוזר! עד אותו רגע הנסיעה כולה הייתה כל-כך נונשלאנטית. קמנו בבוקר, מרחנו את הזמן, דיברנו עם ההורים בסקייפ, שטפנו כלים, ארזנו מזוודה, הוצאנו את הפח, עלינו לאוטו ונסענו אל עבר הגבול. רק אחרי שחצינו אותו קלטנו, שאין לנו רשת סלולארית, למשל, או שלא עלה בדעתנו להמיר קצת כסף למטבע המקומי. מזל שזכרנו לקחת דרכונים!

את המשך הדרך העברנו בנהיגה רצופה כמעט, למעט שתי הפסקות-פיפי. חיפשנו תחנות נורמאליות ברדיו והשתעשענו משמות הישובים שעל שלטי הדרכים, שהיו ערבוב מצחיק ומעניין של שמות אנגליים, צרפתיים ואינדיאניים. מצחיקים הקנדים האלה, עם האיות הבריטי שלהם. מה שכן, החלטתי ביני לביני שיש להם דגל יפה. תודו.
. . .

הכניסה לטורונטו מאוד מרשימה בלילה. בעיקר, מגדל CN, שמגיח ונחבא חליפות בין גורדי השחקים של העיר, מחליף צבעים ומעורר את סקרנות המבקר החוזה בקו השמיים של העיר הנגלה למולו לראשונה. המגדל היה הבניין הגבוה בעולם, עד שבא הבורג' ח'ליפה וגנב לו את התואר. ועדיין, זהו המבנה הגבוה ביותר בחצי הצפוני של כדור-הארץ.


הגענו ליעדנו הנכסף בסביבות עשר בלילה. אחרי ארוחת ערב ביתית ושיחה נעימה, הלכנו לישון.

למחרת בבוקר התעוררנו ויצאנו לסיור קפוא בעיר, כשפנינו מועדות למסעדה קטנטונת בשם Aunties & Uncles. עברנו דרך הקמפוס של אוניברסיטת טורונטו ולראשונה בחיי, חזיתי בהתרגשות רבה בסנאי שחור. מסתבר שלא סתם חשבתי לעצמי שהסנאים הללו הם ממש כמו הפנתרים השחורים של משפחת הסנאים. בירור קצר שערכתי גילה שאותה תופעה גנטית מסבירה את צבע הפרווה שלהם, כמו גם צבעם של פנתרים שחורים. מדובר במוטציה גנטית הנקראת מלניזם (שהיא ההיפך מלבקנות, או אלביניזם). מלניזם הוא מצב בו ישנו עודף פיגמנט בעור ובטפולותיו. ישנם מקרים בהם מלניזם מתרחש כחלק מאדפטציה אבולוציונית לבית גידול, בו לפרטים כהים יש עדיפות הישרדותית על פני פרטים בעלי פרווה או עור בהירים - ביכולת הסוואה טובה יותר.

בתחילה חשבתי שסנאים שחורים הם קטגוריה נפרדת לחלוטין במשפחת הסנאים, כמו צ'יפמאנקס או מרמוטות. אבל מסתבר שהסנאי השחור הוא תת-קבוצה של הסנאי האפור. עוד גיליתי שהסנאים השחורים היו נפוצים יותר במאה ה-16, כשאזור צפון אמריקה היה מיוער בצפיפות גבוהה יותר. משערים כי פרוותם הכהה העניקה להם אז עדיפות יחסית לסנאים בעלי פרווה בהירה יותר, ביכולת ההסוואה ביערות הכהים והחשוכים. עד כאן פינת הזואולוגיה שלנו. לא עלה בידי לצלם את השובבים, מפני שהם נעים בכזאת מהירות. לך תתפוס סנאי שחור עם מצלמה של טלפון נייד.

בזמן שחיכינו לשולחן בדודות והדודים טיילנו קצת בשוק קנזינגטון הסמוך, שניתן היה לחוש באווירה המגניבה השוררת בו, למרות שרבות מהחנויות היו סגורות ועל אף שליאור ושירלי אמרו שהוא שוקק הרבה פחות באמצע השבוע (ועוד בערב חג, ובחורף) מאשר בסופי שבוע באביב ובקיץ.

אחרי בראנץ' מספק בהחלט, חזרנו לדירה, ארזנו ויצאנו לדרך. היעד - Lion's Head, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה מטורונטו, שם חיכו לנו B&B מבטיח שליאור מצא עבורנו, Taylor-Made Bed & Breakfast, שקיבל רק תשבוחות במגוון ביקורות באינטרנט וארוחת ערב-חג ביתית שבעלת הבית בישלה עבורנו בעצמה.

ככל שהתקדמנו בדרכנו צפונה, המראה של שלג בצדי הדרכים ושדות מכוסי-שלג הפך שגור. זה מצא חן בעיני כולנו.


אני נוהגת, אלון מצלם תוך-כדי-תנועה
עברנו דרך עיירות קטנות וציוריות, לכל אחת Main Street, מגדל שעון, כנסייה, תחנת משטרה ועירייה. הבתים כולם היו מקושטים לכריסמס, מי בטוב טעם ומי קצת פחות. בשעה האחרונה לנסיעתנו השתעשענו במשחק דרך שהתפתח בהשראת ההאזנה לרדיו המקומי, אחרי שכמעט כל התחנות ניגנו שירי חג. הצעתי שבכל פעם שאנחנו נוחתים על תחנה חדשה, נספור כמה מילים ישיר הזמר עד שתיאמר המילה "כריסמס". בהמשך עברנו לזהות דימויים קלאסיים של החג וביניהם אח בוערת, מרשמלו, שלג, הצבע לבן, דבקון ועוד. היה מצחיק. מדי פעם ניגנו שיר חג מולד קלאסי בביצוע נסבל ונשארנו על אותה תחנה יותר משתי דקות לפני שנאחזנו צמרמורת.

הגענו ליעדנו בחושך. מאחר והשעה הייתה אחרי שש, בערב חג המולד, הרחובות היו נטושים מזמן. בעלת הבית קיבלה את פנינו, יחד עם זוג כלבי הסטר האנגלי שלה והחל מאותו רגע הם בעיקר מה שעניין אותי, לפחות עד שארוחת הערב המעולה הוגשה לשולחן.  אחד הדברים המעולים בבקתה שלנו היה, שהיינו היחידים שם. כשליאור דיבר עם בעלת הבית היא אמרה לו שבאמת היא ובעלה התפלאו על כך שאין להם כלל הזמנות לחג המולד. היינו שם רק ארבעתנו, הבית כולו לעצמנו. זה היה נהדר.

מבחר המנות בארוחת הערב היה מצומצם, אבל כל מנה, מתחילת הארוחה ועד סופה, הייתה פשוט משובחת. פתחנו במרק פטריות סקנדינבי (למרות שבעלת המקום גרמניה, היא גרה בסקנדינביה כמה שנים והיא טוענת שהייתה אמורה להיוולד בת לעם הסקנדינבי). המרק לווה בלחם לבן איטלקי, עליו מרחנו שפע של חמאה מלוחה. למרות שאינני חובבת פטריות, אכלתי מהמרק העשיר הזה בהנאה רבה. המשכנו עם סלט קיסר ברוטב עתיר שומן ופתיתי בייקון שהיה פשוט מופלא. למנה עיקרית קיבלנו צלי של כתף חזיר שבילה שעתיים בתנור בסיר פלדה יצוק והוגש רק בליווי מיצי הצלייה של הבשר, או כמו שקוראים להם - Jus, סלט חם של כרוב ניצנים ברוטב שמנת אלוהי, עם קרעי פרשוטו וצנוברים. לצד כל זה הוגש פירה תפוחי-אדמה ובטטה שהיה גם הוא עשיר בחמאה. ארוחה מתאימה מאוד למזג האוויר המושלג.


קשה לומר את מי הכי אהבתי, אבל כרוב הניצנים מככב אי-שם בראש הרשימה
לקינוח הוגש מן מוס שוקולד חצי-אפוי שעוטר בבלורית של קצפת וכמה פצפוצי שוקולד. לידו הוגשה עוגייה פריכה במילוי קינמון ויוגורט, שהייתה לטעמי בזבוז מקום מוחלט, מפני שאחרי ארוחה כזאת, צריך לחשב כל ביס בזהירות רבה, מחשש להתפקעות.



עוד בדרך ל"בקתה", כמו שאלון קרא לה, החלטתי שאפנק את עצמי בכוס יין לצד ארוחת הערב. בגלל בעיות הכבד שסיבכו את חיי לאחרונה, התנזרתי לחלוטין מאלכוהול במשך ארבעת החודשים האחרונים. בבדיקת הדם האחרונה כל תפקודי הכבד שלי היו תקינים, ממש מושלמים, והחלטתי שכוס אחת לא תשנה. בזכות כך שעבר זמן רב מאז הגוף שלי נחשף לאלכוהול, אחרי כמה לגימות הראש שלי כבר צף גבוה-גבוה, איפשהו ליד התקרה. דוגמא יפה למושג "עלות-תועלת".

בתום ארוחת הערב, בעלת הבית בירכה אותנו על הצלחתנו הכבירה בכילוי התקרובת והכריזה שמעכשיו ועד ארוחת הבוקר יש לנו 13 שעות. למקומות, היכון - עכל! התגלגלנו במורד המדרגות, אל עבר הסלון, שם הדלקנו את הטלוויזיה, שהציעה עשרה ערוצים שונים בהם הקרינו את It's a wonderful life. בכל-זאת, כריסמס. בשלב הזה ארוחת הערב כבר תפסה לה מושב קבע מעל העפעפיים שלי ורק חיכיתי לרגע בו אצליח לנשום שוב, כדי שאוכל לשכב וללכת לישון. הרגע המיוחל לא איחר להגיע וקצת לפני אחת-עשרה כבר מצאתי את עצמי במיטה, על המזרון הקשה להפליא שהיא הציעה. לפני שנרדמתי אמרתי לאלון שאני רוצה להישאר כאן עוד זמן, לא רק לילה אחד. היה לי נעים מתחת לפוך. כדי להשלים את התמונה, התחיל לרדת שלג קל בחוץ, שהבטיח התעוררות לבוקר לבן-אף-יותר.


המיטה שלנו
להפתעתי ולשמחתי הרבה, הבטן שלי עמדה בגבורה בכל מבחני החמאה והשומן שהונחו לפניה באותו ערב והיא המשיכה להפתיע בהתנהגותה הטובה גם ביום המחרת.

בחלק הבא: שלג, קרח, שני אגמים קפואים ועוד שלג.

יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

מעות חנוכה

אוקיי, זה הולך להיות אחד הפוסטים הקצרים, אם לא ה...

לפני שבוע, ביום חמישי, היה לי יום חופשי. כשהשעון של אלון צלצל בעשר בבוקר שאלתי אותו, "is that your alarm?" ואז, כבר קצת יותר עירנית, מופתעת מעצמי, מודאגת ומעט מבוהלת, אמרתי לו, "דיברתי איתך כרגע באנגלית?!". אלון העלה את ההשערה שפשוט חלמתי באנגלית מיד לפני שהשעון צלצל. אני חושבת שהמוח שלי מתאדה לאיטו. ובעיקר, שאחרי כמה ימים רצופים של חיים שלמים באנגלית, זה הופך להיות האוטומט שלי. מפחיד.

היום נשאתי תפילה קטנה לפני שיצאתי מהבית - הלוואי שלא תהיה משמרת קשה מדי. שיהיה מעניין, לא יבש ומשעמם, אבל לא מטורף. בתמורה הייתה לי המשמרת המוזרה ביותר, אולי בתולדות המיון כולו. כמעט לא היו מטופלים. מאחר ולי לא היו חדרים משלי עליהם הייתי מופקדת, אז בכלל.

הייתי אמורה לעזוב בשלוש וחצי. ב-15:24 הגיעה מטופלת בדום לב. עבדנו על ההחייאה שלה כמעט שעה לפני שהעברנו אותה לחדר הצנתורים ואז נשארתי עוד חצי שעה בערך לתעד ולעזור לסדר. אז בסוף היה די מעניין.

כשיצאתי היום מהעבודה, בחמש במקום בשלוש וחצי, השמש כבר שקעה כמעט לגמרי ורק שוליי השמיים היו ורודים-כתומים. ופתאום, באמצע, ראיתי שובל סילון של מטוס שזהר בכתום עז, בוער, של שקיעה. כמו כוכב שביט באמצע היום, חשבתי לעצמי.


ואז, כשעליתי על הכביש הראשי ופניי מערבה, אחרי שמטוס אחד חלף מעליי, מוכן לנחיתה עם הגלגלים כבר פתוחים, ראיתי עוד 13 מטוסי-שביט שכאלה. השמיים היו מלאים. זה היה מחזה מרהיב.

אלה הדברים הקטנים שעוזרים לי לעשות סוויץ' בסוף המשמרת ולהתחלף ל"דפנה של הבית".

לארוחת ערב הכנתי "מטבעות פנקייק" סמליים לכבוד חנוכה.


ועכשיו אני הולכת לאכול אותם וללכת לישון. לפני שמונה בערב. ומחר לקום למשמרת אחרונה ברצף, לפני שאצא להפסקה מבורכת של יומיים.


לילה טוב.

יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

חנוכה בניכר

רק אשטוף כלים ואז אכתוב פוסט, זה מה שהבטחתי לעצמי לפני שעה וחצי והנה אני עומדת בהבטחתי לעצמי.
אני תמיד שוטפת כלים עם מוזיקה ברקע והיום, כשנגמר Animals של פינק פלויד בחרתי לשמוע את הפלייליסט של החתונה שלנו. סיפרתי לכם כבר שהרכבתי את הפלייליסט כולו בעצמי, שיר-שיר, רצף-רצף? כשאני חוזרת ושומעת את פס-הקול של החתונה שלנו, לא רק שאני נזכרת בה, אני מתמלאת שוב תחושת גאווה - על הטעם המוזיקלי המשובח שלי ועל איכות הבחירות והעריכה המוסיקלית. בחרתי להתחיל מאמצע רשימת ההשמעה שנקראת "לפני החופה", מהשיר הזה:



לפעמים מצחיק אותי לקרוא קצת אחורה ולראות מה כתבתי לפני חודש, שבוע או שבועיים. אתם זוכרים את ששת הימים החופשיים שהיו לי לפני, כמה זמן זה היה בעצם? הייתי כל-כך עסוקה מאז שקשה לזכור. זה הטבע המוזר של עבודה במשמרות. מפני שמאז עבדתי פחות או יותר ברצף - הפסקה של יום כאן, יומיים שם, סופשבוע חופשי ואז אחד של עבודה ושוב אחד חופשי. מי זוכר שלפני כמעט חודש חששתי שלא יהיה לי מספיק מה לעשות בימיי החופשיים. עכשיו, כשיש לי הפסקה של יום אחד בתוך הרצף, אני משתדלת לישון 12 שעות רצופות בלילה וגם לגנוב שנ"צ בן שעה לפחות באמצע היום ועדיין אני הולכת לישון עייפה בעשר בערב ונרדמת תוך רגע.

דווקא התחלתי לכתוב פוסט אתמול, אבל הוא ביעס אותי. אז הפסקתי באמצע ויצאתי מהבית בכוונה לבקר רק בקרוגר ולשמור את הקניות בקוסטקו להיום. אבל כשעברתי בנסיעה ליד קרוגר, חשבתי לעצמי שאולי עדיף כבר לנסוע לקוסטקו וכך מחר (שזה היום), לא אצטרך לצאת מהבית. וכך היה. האוויר הקר והרטוב של הבחוץ רומם את רוחי והסיח את דעתי מהעבודה. הסחת דעת רצויה בהחלט, שכן אחרי יום רביעי, שהיה היום האחרון בו עבדתי (בשישי היה יום עיון), חזרתי הביתה קצת שבורה ועם הטעם האחרון הזה גלשתי לתוך סוף השבוע החופשי שלי. אז תעסוקה היא טובה. כל דבר שיסיט את רכבת המחשבות אל הכאן ועכשיו, מפני שאת מה שהיה אני לא יכולה כבר לשנות והעתיד מי ישורנו. מחר אלך לעבודה ואנסה לדבר עם שרי ונראה מה יהיה, אבל חוץ מלהכין תוכנית פעולה מדוקדקת לשיחה איתה, מה יעזור לי לחשוב עוד ועוד על מה שקרה.

חזרתי מהקניות ואחרי שיחת סקייפ עם ריצקי החיפאית ניגשתי לאפות עוגה ולשטוף כלים. כשאלון חזר הביתה, הוא מצא אותי שוטפת כלים והתפלא על כך שזאת בדיוק התנוחה בה הוא השאיר אותי כשיצא מהבית. ככה זה כשאופים - מייצרים כלים חדשים. מה גם ששוב סידרתי את המקרר ונפטרתי מקופסאות שעבר זמנן. אמרתי לו שאני קצת מוטרדת ושוב התחלנו לדבר על העבודה. ובסופו של דבר אלון הצליח לעזור לי לראות את המצב בצורה פשוטה: הייתה משמרת עמוסה ושרי זרקה אותי למים מהר וחזק מדי. הרגשתי שאני טובעת. כשחלקתי את התחושות שלי איתה בסוף המשמרת, היא ביטלה אותן בזלזול. כך עזבתי את המחלקה ביום רביעי בצהריים, בלי שום סיכוי לחוויה מתקנת.

אלון התעקש בצדקתו ועזר לי לראות שאני עושה לעצמי עוול כשאני מכלילה מתוך משמרת אחת לעתיד שלי במחלקה. הוא עזר לי להפוך את התמונה על פיה ולראות גם את החיובי, שדווקא עולה על השלילי. מה שקרה הוא שמאז יום רביעי ועד אתמול הייתי שרויה תחת השפעתו של איזה "כלל שיא-סוף" שכזה, שעיוות את התפיסה שלי והגביר מאוד את החוויה השלילית על פני החוויה החיובית. תמיד מפליא לגלות, שאני בת-אנוש והתגובות הרגשיות שלי הן בנאליות במידה, עונות לחוקיות שמישהו כבר ניסח פעם.

בכל אופן, אתמול בערב עשינו סוויץ' ומאז אני מנסה להישאר עסוקה ולחכות למחר. ובגלל זה סגרתי את הפוסט שהתחלתי לכתוב אתמול, בו תיארתי בפירוט את כל הדברים הרעים שקרו ביום רביעי (באמת שלא היו כל-כך הרבה, אבל שוב - חוויה סובייקטיבית עם הטייה קוגניטיבית) ופניתי לעיסוקים נעימים יותר.

אני חושבת שזה מנהג טוב, באופן כללי. כמו שבהפסקות בעבודה אני משתדלת לשוחח עם אנשים על נושאים שלא קשורים לעבודה, אני חושבת שגם בבית נכון ליצור הפרדה - להשאיר את העבודה בעבודה ולדאוג שהזמן החופשי יהיה זמן של מנוחה וניקוי ראש. לא קל לי לעשות את זה כרגע, בגלל החידוש וגם מפני שכל יום אני רואה כל-כך הרבה דברים חדשים ולומדת המון, שכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם אלון כדי לסדר את מה שראיתי ועשיתי, לקטלג ולמיין למגירות, כדי שיהיה לי קל יותר לשלוף בפעם הבאה. אני מניחה שבאופן טבעי ההתעסקות הזאת תפחת עם הזמן, אבל אני גם חושבת שטוב לנסות ולמתן את זה באופן יזום. אולי ההתעסקות המקצועית היא פחות בעייתית, אבל ההתעסקות הפוליטית, שמעסיקה אותי יותר ובה קשה לי יותר לשלוט, מפני שהיא סוחטת ממני תגובות רגשיות יותר - אולי כדאי לנסות ולשלוט קצת יותר בה, מפני שאמנם "העבודה היא חיינו" ואמנם אני עוברת כרגע תהליך של הגדרה עצמית, במידה מסוימת, אבל גם מזה צריך מדי פעם הפסקות למנוחה.

אז -

בקוסטקו פוצצתי עשרה אחוז מהמשכורת החודשית שלי, אבל רק על דברים חיוניים שיחזיקו מעמד הרבה זמן. הוצאה משתלמת - מיכל בן חמישה ליטרים של מרכך כביסה ועוד חמישה של סבון כביסה. שני בקבוקי מיץ תפוזים, המון סבון ידיים למילוי המיכל הקטן שיש בשירותים. שמפו ומי פה וגבינה מותכת ותותים ועשרים לחמניות-ג'בטה. כן-כן, עשרים. ולמרות שהבטחתי לאלון שהשבוע אני מכינה פיתות-מחבת, נראה לי שהלחמניות קצת מייתרות את זה כרגע. בעוד עשרה ימים, כשהן יגמרו - נדאג.


הו, איך אני אוהבת לצלם את עגלות הקניות שלי.

והתותים? בשביל העוגה הזאת, שהכנתי להדלקת נרות אצל אלי.


טארט תותים ומסקרפונה (עם פילדלפיה מוקצפת כתחליף, בעוונתיי)
בקלתית מגראהם קרקרז בטעם שוקולד
התוכנית המקורית הייתה לנסוע לנר ראשון אצל ההורים של אלי, שגרים בסינסינאטי. אבל איכשהו זה לא הסתדר עם עומס סוף-הסמסטר של אלון ואני קצת חששתי לנסוע לסופ"ש שלם ולחזור רק היום, כשמחר אני מתחילה רצף של ארבע משמרות במיון. אז ויתרנו ובמקום חגגנו אצל אלי, עם מקבץ מקרי של חברים-שאינם-יהודים. היו לביבות, שתי חנוכיות, צלי בקר נימוח ומופלא שאלי הכין וחברה טובה. היה נפלא.

זאת הפעם הראשונה בה אנחנו חוגגים את חנוכה בארה"ב. בשנה שעברה התאריכים של חנוכה וחג המולד התלכדו וזכינו לבקר בארץ בימי החג. השנה נדליק את החנוכייה הירושלמית שלנו כל ערב, אבל בניכר, עם נרות של מנישביץ. בכל אופן, מנישביץ או לא, גם בחו"ל, דבקתי במנהגי והכנתי את החנוכייה כבר בצהריים. עכשיו אנחנו רק מחכות שאלון יחזור הביתה (בסוף הסמסטר עובדים גם בסופ"ש) ונוכל להדליק ולשיר ולהכניס אור מבחוץ פנימה, מאדן החלון היישר אל תוך הלב.



בין שטיפת כלים אחת לאחותה, קמתי הבוקר עם משימה - לדבר עם כל הישראלים שלי לפני שהלילה יורד בארץ. עוד עם התה של הבוקר דיברתי עם סבתא שלי וצחקתי לעצמי על כך שהשיחות איתה הן תמיד על כלום אבל על כל-כך הרבה. אלה בעיקר גרגורי אהבה וגעגוע שרוטטים בינינו, לא משנה מהן המילים שנאמרות ממש. דיברתי גם עם ההורים שלי ועם אחותי. תוך כדי הקצפתי חמש ביצים וערבבתי עוגת לעקעח אחת, נוספת. זאת הכוכבת שלי בשבועות האחרונים. מצאתי את המתכון הזה, שקופץ ראשון כשמחפשים בגוגל "עוגת ספוג". עד עכשיו הכנתי לקח עם שמן ותמצית וניל והמתכון הזה דחף אותי, לראשונה, להכין עוגת ספוג "אמיתית". ביצים, סוכר וקמח. בלי שמן ובלי שטויות.

הדבר "המיוחד" היחיד שאני עושה הוא מקשטת את מרכז העוגה בפס של אבקת קינמון, כמו שסבתא שלי עושה וכמו שאני אוהבת לאכול. עכשיו רק דרוש תרגול נוסף, עוד קצת ניסוי ותעייה, מפני שגם כשאני מקציפה מספיק אבל לא מדי, לא משהה את הבלילה לפני כניסתה לתנור, לא פותחת את דלת התנור במהלך האפייה ומנתקת את העוגה מדפנות התבנית מיד בתום האפייה - למרות כל זאת העוגה קצת צונחת ואני קצת מצטברחת.


לפחות להפריד ביצים אני יודעת
כבר שלושה שבועות לא האכלתי את השאור שלי. אני פותחת את המקרר והוא מסתכל עליי במבט מאשים. אז היום הוצאתי אותו מהמקרר ואפילו חשבתי לאפות לחם, אבל הזמן נזל מבין אצבעותיי ובשעה חמש כבר היה מאוחר מכדי להתחיל. אז רק האכלתי אותו, לפחות. ונתתי לו לנשום קצת אוויר, במקום להסתפק רק בתהליכים אנאירוביים כל הזמן. יש לו עכשיו ריח חמצמץ, עדין ופירותי, כמו של יין לבן קל. מופלא. גם אם אני לא משתמשת בו ללחם, הוא שם, מחכה להזדמנות שלו. ובינתיים אני נהנית מחיית-מחמד. אמרתי לנועה שמזל שאין לנו ילדים, כי אני כל-כך עסוקה שאולי גם אותם לא הייתי מאכילה.

והכי כיף - בישול בלי תכנון ובלי מחשבה: לפני הצהריים שלפתי שני מגשי עוף והודו טחונים מהמקפיא, שכבר הגיע זמנם. כבר חשבתי לאפסן אותם במקרר ולחשוב עליהם שוב מחר או ביום שלישי כשלפתע החלטתי שדווקא כן בא לי עכשיו. וצ'יק-צ'ק ערבבתי מהם קציצות הכי פשוטות שיש, רק שתי ביצים, סולת ותבלינים, טיגנתי בצל וקצת סלרי, טיגנתי קציצות קטנות ופחוסות על מחבת טפלון חמה וצירפתי אותן לירקות המאודים שבינתיים כבר שחו בתוך מים ועשו אותם ציר. כעבור עלה דפנה אחד, סיר אורז ו-25 דקות בישול הייתה לנו ארוחת ערב לתפארת. כמה נחת.

עכשיו אני מחכה מאוד לחג המולד, שגם בו אף פעם לא יצא לי לחזות "על-אמת" בחו"ל. יש לי שבעה ימים חופשיים סביב החג ואנחנו נוסעים לקנדה, לבקר את ליאור בטורונטו. למרות שרוב מי שאני מספרת לו על התוכנית המעולה שלנו שואל אותי אם לא מספיק קר לי באן ארבור ולמה לי קנדה, אני מאוד מתרגשת לקראת הנסיעה, שכן זאת הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים בקנדה וגם, זאת החופשה המשותפת הראשונה שלנו מאז הביקור האחרון בישראל. והדובדבן שבקצפת  - אני מקבלת יומיים של תשלום חג בזמן שאני מטיילת ומבלה. משלמים לי כדי לנסוע לקנדה, בייסיקלי. מי אני שאתלונן?

אני מקווה שיהיה לנו כריסטמס לבן.

ולסיום, עוד שיר. ההמנון שלי בשבועות האחרונים (פשוט כי יוצא לי לשמוע אותו מלא והוא די good mooder)




שבוע טוב וחנוכה שמח!

יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

Virgin Poached Pears

מכירים את הממתק הזה, שיש לו צורה של פטרייה קטנה עם רגל לבנה, כיפה במן גוון חום קלוש וקוקוס למעלה, מן גומי-מרשמלו-בצק סוכר בלי טעם מובחן? כשקצצתי את הפטריות לקיש הפטריות שאני מביאה לארוחת שבירת הצום אליה הוזמנו, חשבתי שאולי הממתק המוזר הזה הוא הסיבה שאני לא אוהבת פטריות. כי בינינו, מי חשב שזה בכלל רעיון טוב, לקחת פטרייה ולהפוך אותה לממתק? בחייכם, אל תגידו לי שרק אני חושבת שזה מוזר.

טוב, בסדר, אולי זאת לא אשמתו של הממתק המסכן שנתקלתי בו פעמים רבות בילדותי ולא הבנתי למה שמישהו ירצה לאכול (למרות כל הרפרנס לאגדות וסיפורי ילדים וכל זה). אולי זאת העובדה הפשוטה שפטריות תמיד נדמו לי מוזרות, חשודות וחלקלקות ומעולם לא הבנתי למה שמישהו ירצה לאכול את זה. אולי המילה באנגלית עובדת כאן טוב יותר, פטריות הן Slimy. למה שמישהו ירצה לאכול משהו שהוא סליימי? כנראה שמאותו טעם אני לא מבינה את כל העניין שיש סביב אוייסטרים. אני יודעת, אני שוחטת כאן עדר של פרות קדושות, אבל הגיע הזמן שתדעו עם מי יש לכם עסק. חוצמזה שאם נשארתם עד עכשיו, מה אני כבר יכולה להגיד או לעשות שירחיק אתכם לעד? אני משחקת באש, אמרתם?! טוב-טוב, אני אזהר.

אבל עוד דבר אחד בהקשר של פטריות - אני לא מבינה למה שמישהו ירצה לאכול משהו בצבע בז'. אני לא מתכוונת לפטריות חיות, אלא לגוון המוזר שהן מקבלות כשהן מאודות. הקיש שלי, יש לו מן צבע מוזר כזה, משהו בין חום דהוי לאפור. עכשיו תגידו לי אתם, זה מעורר תיאבון זה? ואל תנסו לסובב את זה בחזרה אליי. אל תתחילו לחשוב מהר-מהר בלב על מאכלים שהם לא לחם, עוגה או גלידה ויש להם צבע חום-אפור. אל תוכיחו אותי ותגידו, "היי, גם לעוף מכובס אין צבע משובב נפש". אני לא אוכלת את זה בגלל הצבע. אני יודעת, אני לא עקבית, אני עושה פה איפה ואיפה. זכותי.

עכשיו, אחרי שאמרתי את כל זה, שימו לב איך אני מתהפכת עליכם.

אני מודה, שקיש פטריות הוא דווקא דבר די מוצלח. הריח של המילוי, עם הבצל המטוגן והשום החתוך דק-דק וכל זה עם איזו כף טובה של חמאה שמוסיפה לחגיגה איזה עומק אגוזי חמקמק והתיבול הנכון, טימין, קצת ציפורן, אגוז מוסקט וג'ינג'ר טחון, החמצמצות העדינה של היוגורט והליטוף האחרון של פתיתי המוצרלה. מה אני אגיד לכם, אפילו אני הייתי מוכנה לטעום מזה. וכשמשהו הוא טעים כל-כך, למי אכפת שהוא חום, אפור או בז'.

מוסר השכל: מי שקונה בקוסטקו שני טון פטריות, שלא יתפלא שלוקח לו חצי שעה לשטוף אותן כראוי, עוד שעה לפרוס אותן ואחר-כך הוא צריך להקפיץ אותן בשתי נאגלות כי אין מקום במחבת ולאפות עוד פשטידה, בנוסף לקיש, כי יצא לו מספיק מילוי לגדוד. Just saying...

משהו אומר לי שכל זה לא יפריע לאלון, שהוא המרוויח העיקרי מטעות האנוש הזאת.

תראו את הפיצית הזאת!
אבל אני בכלל לא כאן כדי לדבר על פטריות, הגוון שלהן והאנשים המוזרים שאוהבים לאכול אותן. אני כאן כדי לדבר על יצירת פאר משובבת נפש, הלוא הם האגסים ביין-ללא-יין שהכנתי אתמול.

כן-כן, שמעתם אותי. אגסים. ביין. ללא. יין.
טוב, אל תחכמו, אני יודעת שקוראים לזה פשוט "אגסים בסירופ", אבל תודו ש-Virgin Poached Pears נשמע הרבה יותר סקסי. למה אגסים בסירופ ולא ביין? אתם בטח חושבים ש'תחלקתי על השכל. ובכן, not to name names, אבל יש מישהי בקהל, שאיך לומר, הכבד שלה לא משהו בזמן האחרון והיא קיבלה המלצה חמה מהרופאה שלה - להימנע מאלכוהול. אבל כשראיתי את המתכון הזה אצל גל ידעתי שאני חייבת לעשות מעשה - ומהר. אני לא בטוחה שהאלכוהול כולו מתאדה בבישול (שארלוט אומרת שלא), אז התאמתי את המתכון לצרכים שלי.

אני מאוד אוהבת אגסים ביין. אמא שלי נוהגת (או, אולי, נהגה?) להכין אגסים ביין בחג ואני, עם חיבתי העזה לכל מה שהוא אוכל תינוקות במסווה של אוכל למבוגרים, תמיד מתענגת על הקינוח הפשוט-אך-מאוד-חגיגי הזה וגם לוקחת תוספת. תמיד.

ביום שבת קניתי תבלינים בחנות בקרי טאון, שצמודה לשוק האיכרים. קניתי ציפורן והל ושכחתי לקנות וניל וג'ינג'ר טרי, אז ביום שני חזרתי וקניתי את מה שהיה חסר. בחיים שלי לא קניתי וניל אמיתי. כל חיי אני משתמשת בסוכר וניל או תמצית ובחיי, כמה שזה יקר! אבל כמו שזה יקר זה גם מופלא. הריח, הגרגירים השחורים הקטנטנים.  בגלל שזה מקל הוניל הראשון שלי, כאב לי הלב להקדיש את כולו לאגסים, אז חתכתי אותו לחצי. תראו מה נשאר לי על האצבעות!


ביום ראשון קניתי ארגז בן 11 אגסי-ענק בקוסטקו וכדי להכין את הסירופ קניתי מיץ ענבים. ידעתי שהחלפת היין במיץ עלולה להפיק סירופ מתוק מדי, אבל שכחתי לא להוסיף את חצי כוס הסוכר שהמתכון מבקש. בדיעבד, זה לא היה נורא. בטיול הנוסף לקרי טאון ביום שני, קניתי לי בקבוק של מיץ רימונים וליים. רציתי מיץ מרימונים בלבד, אבל המקרר לא הציע כזה, אז התפשרתי. שלוק אחד מהמיץ והבנתי שזה לא זה. היה לו טעם של פטלימון והוא היה קצת מתוק מדי וקצת "ליימי" מדי. לא נורא, חשבתי לעצמי, זו בדיוק טיפת החמצמצות שמתאימה לסירופ של האגסים. במהלך הבישול, טעמתי את הסירופ והחלטתי שחסרה לו עוד קצת חמצמצות. חשבתי אולי לסחוט לתוכו לימון, אבל אז נזכרתי שיש לנו במקפיא חבילה של פטל קפוא, עוד אחד מהפריטים שירשנו מהמקפיא של סמדר. מיד צירפתי את הפטל לסיר וראיתי כי טוב.


איזה מתכון פשוט וקל זה. כמה נחת. ואיזה כיף זה לשים מוזיקה ברקע ולעמוד במטבח מואר, לגלען ולקלוף אחד-עשר אגסים ולהרגיש את המגע שלהם בכפות הידיים, חלקלקים ועסיסיים ולהסתחרר קצת מהחום במטבח ומהריח המשגע שנישא מהסיר וממלא את המטבח ואת הבית כולו, ריח של סתיו, שמתאים בדיוק לאפור הקריר שהימים האחרונים מביאים איתם. אם הייתי יכולה לשתות אלכוהול, הייתי מבשלת רק מיץ חם ומתובל כזה ומוסיפה לו איזה רום או בורבון. ימי החסד האלה עוד ישובו.

האגסים האלה, עם הגוון האדום-סגול העמוק והמחוצף שלהם, דורשים קערת קריסטל שקופה וגדולה, כזו עם סט של כוסות תואמות כמו שאפשר למצוא בחמסנים של צבא הישע, שמגישים בה פונץ' במסיבות חורפיות וביתר הזמן מציגים אותה בויטרינה. אני צריכה כזאת קערה, אני צריכה ויטרינה. צריכה.

אבל אני מתאפקת, כי לפני כל זה אני צריכה משכורת.


אחד הקטעים שמצחיקים אותי בארה"ב זה המיתוג של אוכל כ"בריא", "דל סוכר" או "דל שומן", כשהוא כזה באופן טבעי, כך שבעיני זה לא ראוי לציון בכלל. על הפטריות שקניתי בקוסטקו היה כתוב, "Low fat! Low Calorie! Low Carb!". כאילו, דה?! אלה פטריות! זה כמו למתג חסה כחטיף דל קלוריות. זה פשוט ככה, מה עשיתם מזה "קטע" עכשיו, משוגעים?! באותה רוח, מיתגתי את האגסים בסירופ כ-Naturally non-lactose, Gluten free. לעזאזל, הקינוח הזה הוא לא רק צמחוני לחלוטין, הוא לגמרי טבעוני! להיט!

עוד מעט אני נוסעת עם אלי לבית הכנסת, לנעילה. אני בעיקר רוצה לשמוע את השופר ואולי למצוא שם איזו רוח של קדושה ואולי קצת קהילתיות. לא יודעת. מה שאני הכי רוצה זה את בית הכנסת במושב, שלמרות שאני לא דתייה ומעולם לא הייתי, תמיד אהבתי ללכת אליו ביום הכיפורים. היינו נפגשים, כל החברים, על המדשאה שבקדמת בית הכנסת ואחרי סיום התפילה, כשעידן היה יוצא ומצטרף אלינו, היינו הולכים ברגל עד הכניסה למושב וסתם יושבים שם ומדברים. או הולכים ברגל עד לבית של ארז, במושב השכן. מציירים על הכביש הריק ממכוניות בגירים, כותבים כתובות ענקיות. ובבוקר המחרת, הולכים דרך השדות להסתכל בפליאה על כביש מספר 1 הריק לגמרי.

אז במקום כל זה, אני הולכת לשמוע שופר ואנשים מתפללים באמריקאית.