‏הצגת רשומות עם תוויות באסה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות באסה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 4 בינואר 2015

הישרדות ועבודות עפר

הדבר הראשון שעשיתי היה לנקות שירותים. הדבר השני היה להתקלח ולצחצח שיניים במים זורמים. כשיצאתי מהמקלחת הכנתי לי קפה ללא-קפאין בכוס אמיתית, לא חד-פעמית ורק אז, לאור כך שהתינוק המתוק החליט לא להתעורר עדיין, התיישבתי לכתוב.

בחוץ יורד שלג שהתחיל לפני שעה וחצי. בדיוק בזמן בשביל החבר'ה שעבדו בחוץ וכיסו בחזרה את השוחה שחפרו מוקדם יותר הבוקר.

בשעה חמש לפנות בוקר, יום שישי, התעוררנו לקול בכיו של תינוק אחד. מאורע לא-בלתי-רגיל בימים האחרונים, שכן החבר הצעיר במשפחה עדיין מנסה למצוא את הגרוב של השינה שלו מאז המחלה עליה התגבר לאחרונה. אחרי ניסיון כושל של אביו של העולל להחזירו לישון, צירפנו אותו למיטתנו, נוהג כמעט קבוע של הלילות האחרונים.

לפני שנרדמתי בחזרה אמרתי לאלון שאני שומעת איזה שאון במרתף, גם כשהחימום מפסיק לעבוד. חשבתי שאולי התקלקל המנוע של הכבשן במרתף, אבל מאחר והשעה הייתה חמש לפנות בוקר, כאמור, סיכמנו שנחזור לישון ובבוקר נתקשר לחברת האחזקה.

ואכן, כשהתעוררנו בשמונה וחצי בבוקר השאגה לא פסקה. כיביתי את החימום והשאגה המשיכה. התקשרתי אל ליז מחברת האחזקה ותיארתי את המתרחש. די במקביל אלון מילא קומקום לתה ובקבוק ודיווח שיש לחץ מים נמוך בברז שבמטבח. מאוד במקביל נשמעה דפיקה בדלת ואחד-יחידה דפנה בפיג'מה ושיער פרוע פתחה את הדלת לאחד-יחידה פועל ממחלקת המים של העירייה, שבא לספר שיש המון מים שעולים מהבית שלנו אל הרחוב. הבחור ביקש באדיבות שניתן לו לרדת למרתף להסתכל, חזר ואמר ששם הכל בסדר ואמר שהוא הולך לחפש את הצינור הראשי כדי לקבוע האם ההפרעה נמצאת בצד של העירייה או אצלנו.

כעבור כמה דקות דפיקה נוספת בדלת. העירייה פיקס, הדליפה בצד שלנו. בעוד עשר דקות יסגרו לנו את המים, תודה ושלום.

ביקשתי שיחכה מספיק זמן רק כדי שאספיק לקפוץ למקלחת לפני שאני יוצאת מהבית למשמרת בת 12 שעות. התקלחתי, הבחור סגר את הברז ונסע משם. במהלך השעות הראשונות של המשמרת ניסיתי לחשוב את מי עצבנתי כל-כך כדי לדפוק את הקארמה שלי באופן כזה אפי.

היינו בלי מים שתי יממות וחצי.

במהלך הזמן הזה שקלנו ללכת למלון אבל פסלנו את האפשרות בגלל שחדר מלון פיצי היה מחרפן את עדו ואת הוריו (הילד הכספיתי שלנו היה ממצה את אפשרויות הטיפוס תוך עשר דקות ומתחיל לטפס על הקירות), חיפשנו מקלחות בקמפוס, ניסינו (ונכשלנו) למצוא דיור חלופי אצל חברים וסחבנו שתי קופסאות מלאות כלים מלוכלכים, כלי רחצה, שלוש מגבות, בגדים להחלפה, אמבטיה של תינוק ואת התינוק עצמו אל האוטו וממנו אל הבית של אלי, שם התקלחנו שלושתנו אתמול, שטפנו את כל הכלים וחזרנו הביתה בכוחות מחודשים, קצת פחות מבואסים, לצחצח שיניים עם מים מבקבוק. קמפינג מתוך ברירת-מחדל.

לפחות עוד יש לנו חימום (כמו שאני מרבה לומר בעבודה מעט בסרקאזם, I'm a cup half full kind of a person. חה).

כשיום העבודה נגמר ביום שישי וליז החביבה מחברת האחזקה עדיין לא הצליחה למצוא קבלן שאפילו יבוא להסתכל על התקלה, רוחנו נפלה. בעיני רוחנו ראינו איך סוף השבוע חולף לו מבלי שיבוא אף אחד, ואנחנו בלי מים זורמים. דמיינו לעצמנו איך רק ביום שני בא מישהו להסתכל, כדי שרק ביום שלישי יביא את הפועלים והכלים, כדי שברביעי יתחילו לעבוד ואולי בחמישי יהיו מים.

לכן הופתענו מאוד כשהתקשרנו אל ליז אתמול בבוקר בצעד של יאוש והיא אמרה שהיא מחכה לשמוע משני קבלנים שיבואו להסתכל ואז מנהלת הנכס תבחר את האחד עם המחיר המתחרה ותשכור את שירותיו. חביבה, ליז, אבל לא ענקית בתקשורת. מילא, מזל שלא התחתנו איתה.

אתמול בסביבות חצות היום הגיע איש אחד שסיפר לנו שהוא גרוש עם שלושה ילדים, בן חמישים ואיך שהזמן עובר ועכשיו עדו רק בן עשרה חודשים אבל חכו-חכו, הבן הבכור שלו כבר בקולג'. אה, והוא גם יכול אולי לעשות שמיניות באוויר ולהתחיל לעבוד כבר אחה"צ, או אולי-אולי בראשון, כי בכ"ז, יום ראשון וכל זה...

ואז חיכינו וחיכינו לקבלן השני וכשכבר נואשנו והתקשרנו לליז לבדוק מה קורה (כי רצינו ללכת להתקלח אצל אלי), היא בישרה שהם כבר החליטו לשכור את הראשון ושהקבלן השני לא יגיע. אה, תודה באמת.

כשחזרנו מאלי עמד מחפרון בחצר הקדמית שלנו ופיסת האדמה הקטנה שמובילה מהפחים לכניסת לבית הייתה קרועה. מעולם לא שמחנו כל-כך למראהו של מחפרון.

הבוקר בתשע ורבע עצר טנדר מול הבית ופרק מקרבו שלושה בחורים. בוקר טוב.



מתישהו הקבלן דפק בדלת וביקש שאפתח את הכניסה למרתף. הוא הבטיח שעד שתיים בצהריים יהיו לנו מים. למודת אכזבות, הסתכלתי עליו בפה פעור ומלמלתי "תודה" מבולבלת.


אחרי שעתיים של עבודה הבחור הצעיר (שהוא הבן של הקבלן) נכנס לקבינה של המחפרון, סגר את הדלת ואת כל החלונות והפעיל את החימום. הקבלן והעובד האחר עלו על הטנדר ונעלמו. אלון אמר שאולי הם הלכו לקנות אוכל. הם חזרו עם בובקאט ומשאית מלאה אדמה למילוי.

בתמונה: מחפרון, לא בובקאט
המים חזרו בשלוש ורבע ושעה מאוחר יותר, כשכל האדמה החפורה נדחסה בחזרה למקומה והשלג כבר צבע הכל בלבן, הם העמיסו את הבובקאט על העגלה של הטנדר, החנו את המחפרון בחצר הקדמית, קיפלו את כל הציוד ונסעו מכאן.


ואני הלכתי לנקות שירותים ולהתקלח.


מחר בטח יבוא מישהו לקחת את המחפרון.

יה-בה-יה.

וזה עדו. הוא חמוד. מאוד. בפוסט הבא you're gonna hear all about it.

דבש טהור

יום שני, 24 במרץ 2014

ארבעים דקות של חסד

עדו ישן, הבית שקט יחסית, בחוץ אור אחרון לפני חושך ואני יושבת ליד המחשב. יושבת, ולא בכדי.

My life is a cluster fuck, כפי שאלון הגדיר את המצב בדיוק רב לפני כמה ימים.

ולהלן הרשימה:

בביה"ח עדו איבד רק 4% ממשקל הלידה שלו. מגניב.
בגיל חמישה ימים, ביקור ראשון אצל רופא ילדים, ראו שעלה בערך 60 גרם ביום וחצי, כשהצפי הוא שתינוק בגילו יעלה 30 גרם ביום. שמחה רבה וגאווה לאם הצעירה.
באותו יום ביקרה כאן אחות ביקור בית ונתנה לנו "אישור" לתת לעדו לישון קצת יותר. כשישנים יותר אוכלים בתדירות פחות גבוהה.
בביקור השני אצל רופאת הילדים, גיל עשרה ימים, עדו ירד במשקל. הושמנו על משטר האכלה רצחני - להעיר כל שעתיים, יום או לילה.
יומיים לאחר מכן פגשתי יועצת הנקה שהציעה לשאוב אחרי כל ארוחה ולתת לעדו ארוחת בקבוק אחת של חלב שאוב.
הדרכה לקויה גרמה לכך שכבר ביום השני שאבתי שלוש פעמים, בחורה אמביציוזית שכמותי.
שאיבת יתר הובילה ליצור יתר שעדו לא הצליח להשתלט עליו. הביקוש גדל באופן מלאכותי והאיזון הופר. השדיים שלי לא התרוקנו כראוי בזמן הנקות. יומיים לאחר מכן פיתחתי מסטיטיס, דלקת אכזרית בשד שמאל.

כדי לטפל במסטיטיס קיבלתי אנטיביוטיקה, שהיא כמו ירייה מטווח אפס בבטן של חולי קרוהן. ביומיים הראשונים עוד הייתי בסדר. ביום השלישי התחלתי לשלשל. כל דבר שנכנס לי לפה מניע את המערכת וגורם ל"זריקה" מהצד השני. אימודיום עוזר באופן חלקי ביותר.

לפני שבוע, שקילה נוספת. עדו עלה 70 גרם ב-6 ימים. עלה, אבל לא מספיק. אותה רופאה קשוחה פקדה להוסיף עכשיו פורמולה, להאכיל לסירוגין - ארוחה אחת מהציצי, ארוחה אחת מבקבוק, עדיין כל שעתיים. שעתיים נספרות מתחילת ארוחה עד תחילת הארוחה הבאה. בפועל נשאר הרבה פחות זמן.
למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר האכלת יתר, עדו ביקש יותר ויותר אוכל בהאכלות הבקבוק. אחרי האוכל הוא היה כמו שיכור, פלט והבטן שלו נפוחה. מההתחלה הרגשתי שזו טעות, אבל "הרופאה אמרה", וכמובן שכשזה מגיע לבריאות של הבן שלי, אני לא משחקת משחקים ולא ממרה את פיה של בעלת הסמכות המקצועית.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר בלבול פטמה, רק העדפת פטמה, עדו התרגל לאוכל שיוצא מהבקבוק מכוח הגרביטציה, ללא עבודה מצדו. הוא התחיל להיות מתוסכל בזמן הנקות ועוד ציפה שגם מהציצי הוא יקבל כמויות מסחריות של חלב. ההנקות התארכו, מה שאמר פחות זמן פנוי בין לבין, פחות מנוחה, שינה ואכילה עבורי.

ביום חמישי הופיעה לי פריחה על עכוז שמאל. חשבתי שזאת סתם תפרחת חיתולים. כאב לי גם הגב התחתון, כאבה לי הבטן וכאב לי אזור פי הטבעת. היה גם כאב שהרגיש כמו סיאטיקה. חשבתי שמתחתי שריר, שהבטן כואבת מדברים ש"זזים" באזור הניתוח הקיסרי ומהשפעותיה של האנטיביוטיקה, שאזור פי הטבעת "עצבני" מרוב שלשולים. אבל הכאב הרגיש לי קצת יותר מדי כמו מה שמרגישים לפני שיוצא הרפס על השפתיים.
ביקשתי מאלון שיסתכל והוא אמר שזה לא נראה כמו שלפוחיות. אבל חששתי. בוקר למחרת ביקשתי מאמא שלי שתסתכל. בהתחלה היא אמרה שלא, אבל אז הרכיבה משקפי קריאה, הסתכלה מקרוב ואמרה -אולי.

קבעתי תור דחוף לרופא משפחה. כפי שניחשתי, אובחנתי עם הרפס זוסטר, שלבקת חוגרת, מה שקוראים באנגלית שינגלז. הכאב עצום, איום ונורא. אקמול ואדויל לא מקלים. בנדריל, אנטיהיסטמין ללא מרשם, הוא היחיד שעוזר קצת לגרד ולשרפה הנוראים. המערכת החיסונית שלי מנופפת בדגל לבן - מילא לידה של 60 שעות ובסופה ניתוח קיסרי, אבל מחסור מצטבר בשינה ותזונה לקויה לאורך זמן? זה כבר יותר מדי.

אחרי שאובחנתי פצחנו במבצע בזק לבירור האם מותר לי לקחת תרופות אנטיויראליות בהנקה (סקופ, התרופה Valacyclovir בטוחה יותר מאציקלוביר). התקשרתי לשלושה מקומות שונים, משאירה הודעות ומחכה שיחזרו אליי. כל זה ביום שישי אחה"צ, רגע לפני שכל המשרדים נסגרים, מנסה להספיק לפני ארבע וחצי, אז הרופא שראה אותי עוזב גם הוא את המרפאה לפני שנתן לי מרשם.
ביום שבת לא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. הכאב העצבי שנגרם כתוצאה מהפריחה הויראלית עובר לאורך תוואי העצב ובמקרה של עצב הסיאטיקה, מהגב התחתון ועד קצות האצבעות. תחושה של מחטים שנתקעות בעור, רגישות בלתי נתפסת למגע הקל ביותר. קשה כל-כך למצוא תנוחה נוחה להנקה ולשינה. ובינתיים אני ממשיכה לקחת אנטיביוטיקה וממשיכה לסבול מתופעות הלוואי המגיעות איתה ונמשכת הדאגה לעלייתו במשקל של עדו.

מרגיש כאילו כל יום עובר עלינו מכבש.

אתמול התחלתי למרוח על הנגעים חלב אם. האינטרנט אמר שזה עוזר עם הגרד ומאיץ החלמה. מאחר ויש לי את זה, זמין ובחינם, חשבתי שאין לי מה להפסיד. היום נראה שחלק מהנגעים כבר מתחילים להתייבש. מפה לשם חלפו חמישה ימים, שהם הזמן שהממוצע בו בדרך כלל נגעים חדשים מפסיקים להופיע. את התרופה עליי לקחת במשך שבוע, ההתלקחות כולה עלולה להימשך חודש או יותר, מהסימפטום הראשון ועד היעלמות מוחלטת של הפריחה והכאב. למזלי, תפסתי את זה מוקדם, מה שמגדיל את הסיכויים שההתלקחות תהיה קצרה יותר.

כבר הזכרתי שבמקביל לכל זה יש לי תינוק בן שלושה שבועות לטפל בו?

בחיים, בחיים-בחיים, בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לעצמי שכך תיראה תקופת הפוסט פרטום שלי, הימים והשבועות הראשונים עם התינוק שלי, בני הבכור. כאובה ומוגבלת, אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב, על אופטימיות, אבל יש רגעי משבר והאתגר גדול.

גם זה יעבור, ובסופו של דבר כל מה שישאר הוא סיפור משוגע ואקזוטי, אולי אפילו מעט מבדח. אבל כרגע? לרגעים זה מרגיש כאילו נפלתי לבור ואין לי חבל או סולם.

והנה עדו מתעורר לאכול. ארבעים הדקות שלי תמו.

משאירה אתכם עם זה.


תוספת מאוחרת (אחרי ההנקה, העובר ישן בידיים של סבתא שלו): אני כן מרגישה שהדברים מתחילים להשתפר ומרשה לעצמי אופטימיות זהירה. כמו שאמרתי - היום נראה שחלק מהנגעים מתחילים להתייבש וגם אם הכאב לא ומקל, לפחות אני לומדת להכיל אותו ולהתמודד איתו טוב יותר. ביום רביעי אני מסיימת עם האנטיביוטיקה ומקווה שהבטן שלי תיסגר על עצמה במהירות. מחר אנחנו הולכים למרפאת ההנקה של האוניברסיטה ואני מקווה סופסוף לקבל שם את הייעוץ וההכוונה שהיו כל-כך חסרים לי עד כה. היום יצאתי לראשונה מהבית למשהו שאינו תור לרופא, עבורי או עבור עדו. שמתי אותו בעגלה למרות שהיה מינוס אחת בחוץ, עטפתי אותו טוב-טוב והלכתי עם אמא שלי לסיבוב קצר בשכונה, למרות הטוסיק הבוער שלי. לרגע קט נזכרתי שאני בנאדם ולא רק פקעת של סימפטומים ומחלות שלוקחת עשר תרופות שונות ביום והיא גם מפעל חלב. אז כן, אני מקווה שמפה והלאה דברים יתחילו להשתפר, אבל יש בי חלק שחושש ותוהה - מאיפה תבוא הסטירה הבא ומה היא תהיה. אני מעדיפה להיות מופתעת לטובה ולא להיפך.

ולסיום סיומת:
קיבלתי שלל תגובות לפוסטים האחרונים שכתבתי. בעוד שהמחלות הנוכחיות הרחיקו אותי מהמחשב ולא אפשרו לי להגיב לכל תגובה בנפרד, רציתי שתדעו שאני קוראת את כל התגובות דרך המייל שלי. אני מודה לכולם על הברכות, האיחולים, הפרגון, התמיכה והמילים החמות. תודה!

יום חמישי, 18 באפריל 2013

The Rain Came Down

חברים טובים הם מצרך נדיר. רוב האנשים שאני מכירה רכשו את רוב החברים הטובים שלהם עד השחרור מהצבא, חלק הוסיפו עוד כמה לאוסף הקרוב-קרוב בתואר הראשון. מהשלב הזה והלאה, רובם מוסיפים עוד מכרים וידידים, אבל חברויות קרובות, אמיתיות, הן נדירות.

לאור הקביעה מעלה, אני מחשיבה את עצמי ברת-מזל ממש, מפני שבגיל 28 וחצי, גיל שבו מאגר החברים שלך הגיע לשיאו, רכשתי חברה חדשה. ולא סתם, אלא מישהי כזאת שהוכיחה לי אתמול שוב כמה היא ראויה לתואר הזה, לכל אות וכל הברה ממנו. שאתמול, ביני לביני, פסקתי שמגיע לה תואר "אחות גדולה של כבוד", עם כל כמה שהיא למדה להכיר אותי בכמעט-שנה שאנחנו מכירות, על מעלותיי וחולשותיי ושריטותיי. על זה שהיא יודעת לקרוא לי לסדר כשצריך ולא לוותר לי מול עצמי.

את המזל שנפל בחלקי וקנה לי את הזכות להכיר אותה, אני מחשיבה שבעתיים לאור העובדה שמדובר בבחורה ישראלית, מבוגרת ממני ב-14 שנה, שגרה כאן באן ארבור. כמה תנאים היו צריכים להבשיל, כמה כוכבים היו צריכים להתיישר בשמיים כדי שצירוף המקרים הזה יתרחש.

בימים אלה, כשאני מתמודדת עם התקף עקשן, מכאיב ומגביל שמסבך מאוד את האתגר התעסוקתי הנוכחי איתו אני מנסה להתמודד, אני שמחה שעדיין יש לי סיבה להרגיש מלאת-תודה, למרות הכל, על ההזדמנות שהכניסה לחיי את היולדת ובירכה אותי בחברה טובה ואמיתית, שבמרחק אוקיינוס שלם מישראל, גורמת לי להרגיש בבית ומשכנעת אותי בכל פעם מחדש שיש לי על מי להישען, לא רק דרך טלפון וסקייפ.

אתם אולי תוהים מאיפה מגיעה ההשתפכות הזאת פתאום וזכותכם.

שלשום היולדת התקשרה אליי והשאירה לי הודעה. לא נפגשנו מאז ליל הסדר, שתינו עסוקות עד מעל לאוזניים בעבודה וניסיון לאזן קריירה ומשפחה, אני עם בעל אחד וקרוהן במשרה מלאה והיא עם בעל ושלושה בנים. אתמול בנהיגה בדרך למשמרת החזרתי טלפון אבל שוב זכיתי לדבר רק עם המזכירה האלקטרונית שלה. ואז קרה הנס, היא חזרה אליי ושמעתי את הצלצול ועניתי והצלחנו לדבר. לא עוד חתול ועכבר.

אחרי שהיא שיחררה קצת קיטור, היא שאלה מה שלומי. ולמרות הרצון הרגיל לשדר "הכל בסדר", החלטתי להגיד את האמת ולשתף. כי זאת היולדת, היא חברה שלי. חברה באמת.

סיפרתי על הקשיים בעבודה ועל מה שהם עושים לבטן שלי, על כך שכבר שבוע אני תלויה לחלוטין באימודיום, שכבר כמה ימים אני אוכלת רק אנשור. שאני עייפה כל הזמן וישנה המון. בין הדברים אמרתי לה - אני בהתקף כמו שלא הייתי כבר כמה שנים, והבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה אז התקשרתי למרפאת גסטרו, אבל התור הקרוב ביותר לרופאה שלי הוא עוד עשרה ימים. זה לא שאני חושבת שאני צריכה ללכת למיון, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר.

ומה יהיה על העבודה? בגלל שאני לא עובדת שם שנה עדיין אני לא זכאית לזכויות סוציאליות, כמו חופשת מחלה (תחיי מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות, אמן). הדרך היחידה שלי לקחת ימי מחלה היא לפדות ימי חופשה צבורים וזה שובר את ליבי לחשוב שבגלל שאני חולה עכשיו, אאלץ לשלם על כך מחיר בדמות קיצור הביקור בישראל אחר-כך. וכבר אישרו לי חופשה בת שלושה שבועות... מזל שעוד לא קנינו כרטיסים.

פלונטר.

היולדת הקשיבה ברגישות ושיקפה לי את הדברים שהשתמעו ממה שאמרתי, את הסאבטקסט ואת סדרי העדיפויות שביטאתי. בסוף השיחה אמרתי בעצמי - אני מרגישה שאני יודעת מה אני צריכה לעשות, פשוט אין לי אומץ.

אני הגעתי לעבודה והיולדת הייתה צריכה להיכנס לפגישה. סיימנו את השיחה. יצאתי מהאוטו והחלטתי - אני הולכת לבדוק אם רונדה במשרד ואם כן, אני הולכת לדבר איתה. לצאת מהארון, לספר לה שיש לי קרוהן, לבקש את עזרתה. מפני שכבר יותר מדי זמן אני מנסה להתגבר על המשבר הזה בעצמי, אבל אני מתקרבת לקצה גבול יכולתי.

לשמחתי, רונדה הייתה במשרד. נכנסתי, דמעתי, גמגמתי, אבל לאט וברגישות היא עזרה לי למצוא את המילים, לסדר את המחשבות, לחשוב על פתרון. יצאתי מהשיחה איתה עם תוכנית. החלטתי לנסות לעבוד, אבל אחרי שעות ספורות במשמרת הרגשתי שזה מעל לכוחותיי. התקשרתי למשרד ואמרתי לה שאני רוצה ללכת הביתה. בלי תחושת אשמה, בלי תחושה שאני מוותרת לעצמי ושאני מפונקת. מפני שהבוסית שלי יודעת מה קורה. והבוסית שלי היא אחות. היא יודעת מה זה אומר לחיות עם קרוהן, היא יודעת מה המשמעות של לנסות להמשיך לעבוד עם התקף. והיא נתנה לי לגיטימציה.

היום לא עבדתי. ישנתי המון בלילה ועוד המון בצהריים. ביטלתי את המשמרת של מחר, מפני שכרגע אפילו הדרך מהמיטה לשירותים נראית לי ארוכה, כמעט בלתי אפשרית. הצלחנו להקדים את התור לרופאה שלי ליום שני הקרוב. אני רק צריכה לעבור את סוף השבוע. ואז יראו אותי. יסתכלו על הסימפטומים, יקשיבו לתלונות שלי, ינסו למצוא פתרון.

בינתיים, לפחות יש לי ראש שקט מבחינת העבודה. אני יודעת שיש לי את הגיבוי המלא של המנהלת, וזה המון. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לא להרגיש אבודה, כדי לא להרגיש לבד, כדי להרגיש שאני יכולה להרפות ולהיות חלשה מבלי לחשוש שאאבד את מקום העבודה שלי. זה לא עניין של מה בכך.

וכמו שרונדה אמרה, we just need to help you get over this bump. ואחר-כך נראה.

ובגלל ששירים ומוזיקה תמיד מרימים אותי כשאני שפופה, אשאיר אתכם עם שיר אחד, שאחותי המופלאה והאהובה שלחה לי אתמול, כשאמרתי לה שאני בדרך הביתה מהעבודה, אחרי שלראשונה הרגשתי עד כדי כך רע, שהייתי צריכה לעזוב באמצע משמרת. גם עם המים הגדולים שמפרידים בינינו, היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי לעזור לי להרגיש את החיבוק והיד הרכה שנשלחת כל הדרך ומספקת נחמה.


(א. אני מתנצלת בפניי האלרגיים לקיטש, זה קצת מהז'אנר הנ"ל. ב. השיר הזה הופיע בפסקול של סדרה אוסטרלית נהדרת שכבר חודשים נועה מנסה לשכנע אותי לראות. מחופשת המחלה הזאת יצא משהו אחד טוב, לפחות - התחלתי. ועכשיו אני אומרת לכם, לכו גם אתם לראות את זה! לסדרה קוראים Offspring וניתן למצוא אותה בהוט VOD תחת השם "אהבה מלידה". שווה. רק אל תבואו אליי בטענות אח"כ שחיברתי אתכם לעוד סדרת טלוויזיה שצוחקים בה כמעט באותה מידה שבוכים)

יום חמישי, 11 באפריל 2013

לפעמים זה קשה



יש לי בחילה.

התעוררתי לפני שעתיים וחצי ומאז אני נלחמת בקערית קטנה של דייסת אורז. בהתחלה זאת הייתה דייסת קוואקר עם קצת שוקולד, אבל אחרי כמה "מלוא-הכף"ים ממנה שפכתי אותה לפח והחלטתי לנסות משהו אחר. וגם המשהו האחר הוא מאבק. מאבק עיקש וארוך ומייאש. מאבק.

אתמול בחור אחד מהתוכנית של אלון, שאני מכירה מרחוק ובעקיפין ומשום מה הוא בכל-זאת חבר שלי בפייסבוק, כתב סטטוס: קשה להיות מדען מדינה. ואני רציתי לכתוב לו בתגובה - "אהמ, אני אחות. צריך להוסיף משהו לזה?". או לכתוב לו "זה נשמע לי כמו אוי-יוי-יוי" (באנגלית, אולי הייתי כותבת Boo-Hoo). אבל אחרי כמה רגעים של בעבוע ותסיסה פנימית, של כל התגובות הכי ממורמרות שיכולתי לחשוב עליהן, החלטתי פשוט לא להגיב וגלשתי הלאה משם. סבתא שלי פעם לימדה אותי שאם אין לך משהו טוב להגיד, עדיף שלא תגיד בכלל.

לפני יומיים חזרתי הביתה גועה בבכי. אתמול בכיתי כמה שעות רצופות והיום אני עדיין מותשת ורצוצה. כבר שני לילות שלא ישנתי כמו שצריך, המוח שלי טרוד בשחזור אובססיבי של המשמרת של יום שלישי (לא הרגתי אף אחד, אל דאגה) ואני לא מצליחה להרפות. אני מנסה ואני לא מצליחה. אני מצליחה לרגעים, אבל אז זה חוזר.

יש לי ציפיות גבוהות מדי מעצמי. ציפיות גבוהות זה בסדר, אבל "המדי" הוא הבעיה. ואני יודעת שזאת בעיה, ואני יודעת שאני צריכה לעבוד על זה, אבל אני ממשיכה לנסות לעשות הכל מושלם. ואני מלקה את עצמי כשזה לא מושלם, אלא רק אנושי. ובתהליך הזה, בו אני מנסה להיות מושלמת, מאה אחוז מהזמן, חבר המושבעים תמיד פוסק נגדי, לרעתי. ואני תמיד משאירה את עצמי בסוף סדר העדיפויות. לא הרגתי אף אחד, רק את עצמי. וכנראה שזה בסדר, כי אני ממשיכה לעשות את זה.

יש ביקורת נפוצה על בלוגים, שרבים מהם מציירים תמונה ורודה ומלוטשת של המציאות. שאנשים מאדירים את הטוב ומקטינים את הרע, שולחים אותו לאחורי הקלעים. חשבתי על זה בימים האחרונים, על הביקורת הזאת והעל הנטייה הזאת של כותבי בלוגים ואני רוצה לומר שאני מבינה יותר את ההתנהגות מאשר את הביקורת. מפני שבינינו, מי רוצה להסתכל לחרא בעיניים ואז עוד לכתוב עליו? עצב וכאב הם לא סקסיים.

אז תגידו לי, רגע, מיטב היצירה האנושית - שירה, ספרות, תיאטרון, מוזיקה וקולנוע - כולם מתעסקים במלוא קשת הרגשות האנושיים. לא רק שירה וריקודים שמחים, לא רק הורה. תגידו ואתם צודקים, אבל. בלוגינג זה שונה, כי בבלוג אנחנו כותבים על עצמנו, בלי שום חיץ. אנחנו לא שמים את המילים שלנו בפה של מישהו אחר. אני חושבת שזה יותר חשוף, יותר רגיש. אולי אני טועה, אבל התחושה שלי היא שבלוג הוא יותר בלתי-אמצעי. ולא שאני אומרת שבלוג הוא צורת אומנות. בחיי שלא.

אז התלבטתי. התלבטתי המון. אם לכתוב על הקשיים שאני עוברת או פשוט להתעלם מהם כאן בבלוג, לא לתת להם מקום, להביא לכאן דברים אחרים, טובים, חיוביים, זרחניים ומנצנצים. אבל אולי הצורך לכתוב, לפרוק ולהוציא, אולי הוא חזק ממני. ואולי אני מרגישה חובה לתעד גם את הרגע הזה, יותר מהכל למען עצמי, כדי שכשאסתכל אחורה אזכור את התמונה השלמה, לא רק חלקים נבחרים ממנה.

לא יודעת.

מתוך הבכי והשיחות והחיטוט הגעתי לכמה מסקנות אתמול וכבר הרגשתי הקלה. אבל היום אני שוב כורעת תחת כובד העייפות מהלילה הטרוף שעבר עליי, מהבחילה שחוזרת בכל פעם שאני חושבת שהגיע הזמן לאכול, מתחושת אובדן השליטה וחוסר הודאות שאני כבר מרגישה כאילו הם מתפשטים ונספגים לתוך כל תחומי חיי.

זה לא טוב לי.

אחות אחת שעובדת איתי (וכבר הספיקה למעול באמוני, לאכזב אותי וללמד אותי לא לסמוך על אף אחד, אבל זה סיפור אחר) אמרה לי שכל בוגרת חדשה במיון מגלה את נקודת השבירה שלה. ואף אחד לא מכיר באמת את נקודת השבירה שלו עד שהוא מגיע לשם, לשפל התחתון ביותר, לקצה-קצהו של גבול היכולת שלו ועוד קצת מעבר לכך. אני הגעתי לשם ביום שלישי האחרון ורק כשיצאתי מהמשמרת הבנתי ששם הייתי. וביומיים שחלפו מאז אני מנסה להתאושש ועדיין נאבקת. נגמרתי.

מאז שירדתי מאוריינטציה היו לי כמה משמרות רגועות, קלות יחסית. ביום רביעי שעבר הייתה משמרת קשה, אבל יכולתי לה. ואז הגיעו יומיים של משמרות שדחפו אותי לקצה, בדקו את הגמישות שלי. ובמקום להאט קצת את הקצב ולעשות דברים קצת לאט, אבל כמו שצריך, עיגלתי פינות ובחרתי בקיצורי דרך, ועכשיו אני כועסת על עצמי. ובמקום להבין שאם הרופא מרשה לעצמו לצאת מהחדר של המטופל ולשבת ולא עומד לי על הראש כדי שאמלא את ההוראות שהוא כתב בזה הרגע, כנראה שגם מבחינתו המטופל הזה לא נמצא בסכנת חיים מיידית - במקום זה חזרתי אחורה, לחוויה מוקדמת יותר של עבודה במיון, בה אני עובדת מתוך ההנחה שכולם עומדים למות בזה הרגע. וכשכולם עומדים למות, לי אסור לקחת רגע של הפסקה לעצמי. לשבת, לנוח, לנשום. לאכול, ללכת לשירותים...

קשה לי עם אובדן השליטה במשמרות. מפחיד לי שלפעמים אני מרגישה שהכל תלוי בי וזה מתעצם עכשיו, שאין אף חונכת או מפקחת שמסתכלת על מה שאני עושה ונמצאת שם כדי לתפוס טעויות קטנות ולמנוע אותן. ויש משמרות בהן אני צריכה עזרה ובמשך דקות ארוכות אני לא מוצאת אף אחד, וזה הורג אותי. ופתאום אני שוב לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם כובדה של האחריות הזאת.

ואצלי כמו תמיד, קשה לי עם התהליך. קשה לי לקבל את הרגרסיות, קשה לי להשלים עם כך שזאת לא משימה לינארית, שברגע שכבשתי פסגה אחת אני ממשיכה לטפס הלאה. אני מתעלמת מההידרדרויות הטבעיות במדרון וכשהן מתרחשות אני שופטת את עצמי לחומרה. אני טובה כל-כך בהכלה של אחרים, במתן אמפתיה לאחרים, רובם זרים גמורים. זאת העבודה שלי. ואל עצמי אני קשה וחמורה.

בנקודת השבירה יש צומת שמתפצלת לשתי דרכים, ויש גם תמיד את האפשרות לעשות אחורה פנה, להסתובב ולברוח. אני מנסה לא לעשות את זה, אני מנסה לבחור בפנייה הנכונה, זאת שהכי מתאימה לי עכשיו, אבל אני מרגישה שבכל רגע נתון ה"נכון" מתחלף ומשתנה. אני מגיעה להבנה, להשלמה, לרגיעה, אבל אחרי כמה שעות נוספות של הרהורים אני שוב מתמלאה ספקות וחושבת שאולי טעיתי. וקשה לי להרפות, לשחרר.

והספקות האלה הופכים לחור שחור ששואב לתוכו הכל - בחיים לא ארגיש טוב יותר, בחיים לא נצליח לקנות כרטיסי טיסה לביקור בישראל, בחיים לא יאשרו לי בעבודה את החופשה שביקשתי. זה בחיים לא יסתדר, אז עדיף לא לנסות מלכתחילה.

אני צריכה חופשה.