‏הצגת רשומות עם תוויות גינה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גינה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 15 ביולי 2013

עוף נהדר, רטינות וחדשות

(הפוסט הזה נכתב ביום שני שעבר, אבל איכשהו תוך כדי נהיה לי כאב ראש ונאלצתי לשכב ולהפיק קולות של שטיח והיום כולו המשיך באיכסה-פיכסה ואפילו בשלב כלשהו שקלנו לנסוע למיון. אז בעצם לא כתבתי שלושה שבועות וחלק מהדברים נכונים ורלוונטיים ליום שני לפני שבוע. עמכם הסליחה)

מרגיש לי כאילו לא כתבתי המון זמן. שבועיים, זה די הרבה אבל גם לא המון. שיהיה.

התירוצים הקבועים כוללים בתוכם עבודה מרובה ועייפות מחוץ לשעות העבודה. ומעבר לזה, משהו בנסיעה המתקרבת לארץ מרוקן אותי מכל תוכן אחר וכל מהותי ותכליתי מוקדשת לכמיהה לימים שיעברו, ליום הטיסה שיגיע, לפגישה עם המשפחה והחברים האהובים, לשיכוך קל וזמני של הגעגועים.

ואולי זה גם הקיץ, במידה. לא חם כאן מאוד, אבל הלחות, אוי הלחות. אל-אלי-א-לוהים. האפילקציה של וות'ר צ'אנל שמותקנת לי על המחשב מספרת שכרגע 26 מעלות צלזיוס בחוץ, טמפרטורה שפויה בהחלט לבוקר קיצי של אמצע יולי. אבל הלחות - 90%. תשעים. אחוז. וזה הופך הכל למרק סמיך ודביק שמקשה על התנועה והנשימה ומאתגר מאוד את הרצון לחיות מעבר לקימה בבוקר, רחיצת הפנים במים קרים ורביצה על הספה בסלון המחודש שלנו. לפחות בבית החולים יש מזגן ובאוטו שלוקח אותי לשם גם כן וברגע שאני יוצאת מהבית ומתחילה את המסע לעבודה, כבר אני נרגעת קצת ומסוגלת לנשום לרווחה. ואולי גם לאכול משהו. כי אני, כשחם לי, מיד באה הבחילה ונעלם לי התיאבון.

את התה שלי אני בכל זאת שותה. טקס בוקר הוא טקס בוקר ונראה לי שמזמן אני כבר תלויה פיזית במנת הקפאין הזאת, שבלעדיה כל היום עובר עם כאב ראש ובתחושת ערפול כללית.  אז אני שותה את התה שלי, עם מאוורר מכוון לפרצוף.

אנחנו אנשים של תה. עם ובלי קפאין, ברגע נתון אפשר לספור על המדף שלנו עשרה סוגי תה שונים. אני מאוד אוהבת את התה של טווינינגס. עד שעברנו לארה"ב שתיתי בעיקר ארל גריי של ויסוצקי ומדי פעם את ה"ילו לייבל" של ליפטון. מתישהו כאן קניתי את "אריזת המבחר" של טווינינגס ובעקבות הגילוי החדש התחלנו לקנות בנפרד גם אינגליש ברקפסט (להלן, התה האדום) ואייריש ברקפסט (התה הירוק). אתמול בקרוגר אספתי לעגלה שלי דרג'ילינג, התה הסגול של טווינינגס. מעולם לא ניסיתי אותו והסתקרנתי. הוא עדין יותר מהאייריש ברקפסט, שהוא החביב עליי ביותר, תה בעל צבע וטעם עמוק. אבל אחרי כמה דקות בהן התיון שורה במים החמים מתווספת איזו מרירות חמקמקה שאני עוד צריכה להחליט אם אני אוהבת. המשך יבוא.

כמו תמיד, הקיץ גם קצת מגרש ממני את הרצון לבשל. כבר כמה שבועות שאוכלים כאן בעיקר חביתות וסנדביצ'ים ולאחרונה החזרתי עטרה ליושנה ואני מפציצה כאילו אין מחר בטוסט לחיץ, שבארה"ב קוראים לו פאניני או grilled cheese. וגם כשאני כן מכינה איזה עוף בתנור, אני לא מסוגלת לאכול אותו מרוב כובד. זה מתכון בדוק לירידה במשקל, אגב. יש לי תוצאות מוכחות על גבי המאזניים שבעבודה ולראשונה מזה עשר שנים, אני הכי רזה שהייתי בחיי הבוגרים. ובוא לא נדבר במספרים. זה מצחיק איך כבר שנים יש תקופות בהן אני חושבת שאשמח אולי לרדת קצת במשקל, קילו או שניים או חמישה ופתאום מתחילים לעבוד במיון ומתרוצצים כל הזמן, יש התקף של קרוהן שמחסל את התיאבון והופלה - חזרתי למשקל של 2003.

בכל אופן, אני סוטה מן העיקר (כן, יש כאן עיקר, אני נשבעת!) - אתמול החלטתי שמספיק ודי. גם אם אני לא מסוגלת כל-כך לאכול עוף, לא מגיע לאלון לשלם את המחיר. אלתרתי איזה עוף ברבע שעה ובאתי לספר לכם כי יצא מעולה באופן מפתיע.

ממגש אחד של חזה עוף שלם (לא שניצל, בערך קילו) חתכתי קוביות בינוניות, נגיד 2*2 ס"מ. בקערה רחבה פיזרתי 3 כפות קורנפלור, כפית מלח ופלפל שחור, כמה שיצא. פידרתי היטב את קוביות העוף, בלי סדר ובלי שיטה, בעיקר כדי לעזור לייבש נוזלים עודפים ולתת להן קצת פריכות בהמשך.

במחבת עמוקה עם מכסה (או שמא זה סיר שטוח?) חיממתי שתי כפות שמן קנולה והקפצתי/טיגנתי את העוף עד שרוב הנתחים השתזפו קלות. הוספתי למחבת שתי כוסות מים, שן שום כתושה ושתי כפות רוטב צ'ילי מתוק והבאתי לרתיחה. אחרי כמה דקות של בעבוע קרצפתי את תחתית המחבת בעזרת כף עץ והוספתי לחגיגה שקית תערובת ירקות "כמו סנפרוסט", שהכילה תירס, אפונה, גזר, שעועית ירוקה ובייבי שעועית לימה (ירוקה). בישלתי חצי-מכוסה בבעבוע עדין אך נחוש כחצי שעה, אחריה בחרתי נתח בגודל ממוצע ובדקתי אם מוכן.

יצא מושלם, בעיקר מפני שבניגוד לפעמים רבות בהן מקפיצים/מבשלים חזה עוף בשיטה זאת, החזה לא התייבש ולא יצא צמיגי אלא התקבל רך ועסיסי. אני תולה את התוצאה המופלאה בציפוי העמילני ובטיגון המקדים. נסו ותהנו!

ובפינת החדשות, חדשות-חדשות וחדשות-ישנות:

העונה השמינית והאחרונה של דקסטר עלתה לאוויר ואני בעננים. שודרו כבר שני פרקים ובשניהם ישבתי צמודה למסך, ממלמלת "אין מצב" ו"this is just too good" חליפות ואומרת לאלון שהם הולכים עד הסוף הפעם ולא מבזבזים זמן. על הפרק הראשון הם זרקו כל-כך הרבה דברים לאוויר ואני לא יכולה לחכות שיגיע הפרק הבא והבא והבא אחריו. תענוג.

בנוסף לדקסטר ו-Offspring, אלון סיפר לי שאתמול בסקירת הטלוויזיה של "הארץ" המליצו על סדרת דרמה של הבי-בי-סי שנקראת "קראו למיילדת" (Call the Midwife), דרמה בריטית שמתארת את עלילותיה של אחות-מיילדת צעירה שמצטרפת לקליניקת מיילדות של נזירות כדי לטפל בעניים ומעוטי היכולת של האיסט-אנד  והרציפים בלונדון של שנות החמישים, בימים שלאחר כניסת שירותי הבריאות הציבוריים לתוקפם בבריטניה. אלון אמר שאולי אתעניין ואהנה מהסדרה ואכן, אתמול צפיתי כבר בשלושה פרקים, כל אחד באורך שעה, כמו שהבי.בי.סי יודעים.

בפינת הגינה, כבר בערך שלושה שבועות שלא הייתי צריכה להשקות את הגינה שלי, מפני שיורד כאן גשם כל כמה ימים. הנענע שלי, שהתחילה את דרכה כשלושה ענפים (שאחד מהם לא שרד), תופסת אחיזה ומתפתחת יפה.


כובע הנזיר גדל ומתגבה ובקרוב אוכל אולי לנסות "להטפיס" את הגבעולים הקרובים לשבכת המדרגות האחוריות שלנו.

ואלה, סתם בלי סיבה, הפרחים היפים שלי. וסליחה על האובר-אקספוז'ר.





וזוכרים את הפסיגים מהפוסט הקודם, שנבטו אחרי הגשם? עכשיו כבר לא צריך לנחש, כי במרכזם כבר הנץ עלעל אופייני שמסגיר את זהותם - חלק שמיר (או שומר?)



 וחלק כוסברה. הידד!



בין לבין היה גם 4th of July עם חגיגת הזיקוקים המופלאה של Burns Park שהיינו בה גם בשנה שעברה ונהנינו מאוד.

וגם - קניתי בגד ים חדש של ספידו, במקום האנדורנס הקודם שלי שלדעתי היה כבר בן שבע, ואני לא מגזימה, חישבתי. לחדש יש דוגמה מגניבה בהחלט ואני מצפה בקוצר רוח להשוויץ איתו בבריכות השונות ברחבי ישראל.

בנוסף, החלטתי שהקיץ הזה יהיה בסימן שמלות, מפני שכל הבגדים בארון שלי גדולים עליי, בעיקר מכנסיים, ולא מתחשק לי להשקיע במלתחה שלמה רק בשביל הביקור בישראל (בימים רגילים אני לובשת כאן מדים או בגדי בית מהוהים). מאז ההחלטה כבר נוספו 3 שמלות למלתחה שלי והזרוע עוד נטויה.

ומה עוד? שוקו! שברתי מחסום וקניתי מותג מקומי בשם Lactaid, חברה שמייצרת מגוון מוצרים נטלי לקטוז ובהם חלב וגם שוקו. אני מאוד נהנית מהמרענן החדש של הקיץ ומזכרונות של ארוחת עשר בקייטנה.

עוד עשרה ימים ממריאים לישראל. יותר טוב מזה - אין.

יום שלישי, 18 ביוני 2013

הכל התחיל בנענע

לפני חודש בערך, נפגשתי עם אלי לצהריים אחרי הדיקור. אלי כבר אכל אבל אני הייתי רעבה והוא לקח אותי לאחד המקומות הפלצניים-ללא-כיסוי שיש באן ארבור, שכמוהם לא חסרים. אכלתי רק חצי מהסנדביץ' שקניתי לי, פושטי, חריף מדי ויקר מדי בהשוואה לתמורה שהוא נותן ולקחתי את החצי השני הביתה, לאלון. הקינוח היה מוצלח מאוד - עוגת 7 שכבות איטלקית, שהיא קינוח קלאסי של הקהילה האיטלקית בחוף המערבי, כך אלי סיפר לי (ועכשיו היא בתוכנית למרתון האפייה הבא שלנו).

בדרך ממרכז העיר לבית של אלי, הלכנו ברחובות הצדדיים ונהנינו מהפריחה הריחנית של תחילת האביב. בערוגה שמעבר למדרכה של אחד הבתים היה מרבד פרוע של נענע. אלי זיהה אותה וציין שהוא רוצה לשתול קצת נענע בחצר שלו ואני מיד קטפתי חמישה ענפים, אחד עם השורשים והחלטתי לנסות להשריש אותם. כשהגענו אל אלי הביתה הוא נתן לי צנצנת קטנה עם מים. הכנסתי את הנענע למים והיא, כבר מעט סמרטוטית למראה, הודתה לי בהתאוששות כמעט מיידית.

עשרה ימים עמדה הצנצנת על אדן החלון במטבח שלי. אחרי כמה ימים שניים מהענפים התייאשו וויתרו, אבל השלושה הנותרים צימחו שורשים והיה נראה שהם בוחרים בחיים. כעבור עשרה ימים החלטתי להעביר את הענפים המושרשים לאדמה. ההעברה התעכבה מעט פני שחשבתי שאני צריכה תערובת לעציצים או תערובת אדמה או משהו בסגנון, אבל אבא שלי הבטיח לי שנענע היא כמו יבלית - איפה ששמים אותה היא גדלה ומתפשטת ולא צריך לדאוג. שמחתי, מפני שתערובת מגיעה לרוב בשקים גדולים (כך חשבתי, מאוחר יותר גיליתי שיש גם שקיות קטנות), והתבאסתי לקנות 5 קילו כשכל מה שאני צריכה זה שתי כוסות.

ב-1 ביוני עבדתי רק ארבע שעות, משלוש בצהריים. אחרי שהתעוררתי והתייעצתי עם אבא שלי יצאתי לחצר עם כף, מזלג וצנצנת המים ובה הנענע. האדמה הייתה רוויה ורכה מהגשם שירד כמעט ברצף ביומיים שקדמו לכך. חפרתי בור קטן, עמוק מספיק כדי שהשורשים יהיו בתוך האדמה ושתלתי את שלושת הענפים ששרדו. נהניתי כל-כך מריח האדמה הרטובה, ממגע הבוץ בידיים, מהמלאכה הפשוטה שפעם הייתה חלק מחיי וכבר שנים שאני לא עוסקת בה (בכל זאת, בשורשיי אני עכברית-כפר). השקיתי את הנענע אחרי השתילה ונכנסתי הביתה, להתארגן לעבודה.

בסוף ארבע השעות במחלקה יצאתי הביתה והתקשרתי להודיע לאלון שקצת אתעכב - אני הולכת להום דיפו לקנות קצת שתילים וזרעים. ההתעסקות עם הנענע הייתה לי כל-כך נעימה והכניסה אותי לאמביציות עד שהחלטתי שהגיע הזמן לעשות לי גינה קטנה.

השיטוט במשתלה של הום דיפו היה מופלא ונהדר. השעה הייתה קצת אחרי שמונה והאור הלך והתמעט. כבר סגרו את הקופה הייעודית של המשתלה. שוטטתי בין שתילים צעירים וקטנים לבין צמחים בוגרים, כאלה שמתאים לשתילה בשמש וכאלה בצל, עונתיים ושנתיים. התחיל לרדת גשם קל וחלק מהטיפות הצליחו לעבור את רשת הצל שמכסה על סככת המשתלה. זה היה מושלם. שכחתי כמה אני אוהבת משתלות, אולי בגלל שבילדותי זה היה בילוי קבוע בבוקר שבת, לנסוע למשתלת סלונר במושב סתריה ולעזור לאמא שלי לבחור את השתילים שנראים הכי בריאים ובסוף לקנות ארטיקרח או פרוטי ולחזור הביתה, לחכות לאחר-הצהריים, שיהיה קצת פחות חם ונלך למקם את השתילים ולשתול אותם.

קניתי עציץ בינוני של לבנדר (אותו כבר גזמתי היום ותליתי את הזר הראשון הפוך לייבוש במטבח), שני שתילים צעירים של פרחים שנקראים Impatiens וחשבתי שהם מתאימים לי בול, כי לפעמים אני קצת חסרת סבלנות, למשל - הייתי יכולה לקנות את הזרעים שלהם, אבל העדפתי שתיל שכבר נותן פריחה. אגב, שמם מגיע מנטייתם של תרמילי הזרעים שלהם להתפוצץ בתגובה למגע קל ולהפיץ את זרעיהם לכל עבר.


קניתי גם זרעים של כובע נזיר ו-Foxglove, שהיום גיליתי שהוא בעצם דיגיטליס וזה שימח אותי עד כדי צפצוף, כי איזה יופי שבלי להתכוון יש לי גינה מדיצינאלית בחלקה. רק יום אחרי שזרעתי את הדיגיטליס, כשדיברתי עם אבא שלי בסקייפ וסיפרתי לו על מעלליי, ראיתי שכתוב שהם צומחים לגובה מטר וחצי בממוצע. אולי כאן המקום להעיר שגודל הערוגה האחת שאני מטפחת הוא כמטר ועשרים על שבעים סנטימטר, או אפילו פחות. תהיה זאת עדינות יתר אם אומר שזה הולך להיות צפוף ואין זה ניחוש - אצטרך לדלל.

נבט צעיר של כובע נזיר ולידו, אולי כפפת-שועלים?
עוד זרעתי תערובת של צמחי תבלין וגם בנפרד, שומר וכוסברה שאלי זרע בגינתו ואת הקצת אקסטרה שנשארו לו הוא החליט להעביר אליי, בתזמון ממש מושלם. התאפקתי ולא קניתי שיחי עגבניות ומלפפונים, ורדים ובזיליקום ובערך כל מה שהיה למשתלה להציע לי. גם אפונה ריחנית שמאוד רציתי החלטתי שלא, מפני שהיא חוזרת שנה אחרי שנה ובתום העונה היא מזריעה את עצמה ומתייבשת וצריך לכסח אותה ומאחר ואנחנו גרים בדירה שכורה וכנראה נעזוב אותה בשנה הבאה, לא נעים לי להשאיר אחרי עונש לשוכרים הבאים, שיקללו אותי עד לכדי קארמה רעה.

לפי המיקום, אני מנחשת - נבטים של שומר
מאותם טעמים, עוד לפני שנכנסתי למשתלה הגבלתי את עצמי לתקציב של 60 דולר בערך, כי לא מוצדק לפוצף מאות דולרים על גינה שתשמח אותי רק שנה אחת, או אפילו רק עונה, עד סוף הקיץ הזה. על שתיל הלבנדר שילמתי הכי הרבה - 10 דולר ועל כל היתר, פרוטות. קניתי גם שלושה כלי יד - שתי כפות ומקלטרת יד, הרבה יותר נוח ושימושי מכף ומזלג. כמה ימים לאחר מכן חזרתי וקניתי משפך קטן ותכול, מזמרה ודשן רב תכליתי. בשלושת השבועות מאז היום בו שתלתי וזרעתי ירד הרבה מאוד גשם ולמעט השבוע הראשון כמעט ולא הייתי צריכה להשקות את הגינה. הגשם טוב לחקלאים ואותם הוא ישמח.

הערוגה כולה - מימין, מדרגות הכניסה האחורית לדירתנו ומשמאל הכניסה למרתף, דירתו של השכן.
אני עובדת לאחרונה כמו משוגעת. ארבע משמרות של שמונה שעות ועוד משמרת אחת של ארבע, משמעותן שאני מבלה חמישה ימים בשבוע בעבודה, כל שבוע. לרוב אני עובדת ארבעה ימים ברצף ואז יש לי יום או שניים חופשיים ועוד רצף רצחני שכזה. היום ומחר יש לי יומיים חופשיים ובנוסף לכך שסופסוף הצלחתי למצוא זמן וכוח להתיישב ולכתוב, יש לי גם זמן לעבוד קצת בגינה, לעשב ולסלק עלים שנשרו מהעצים הסמוכים וגם ללטף בעדינות את נבטי כובע הנזיר שלי, שפרצו אחרי יומיים רצופים של סופות רעמים וברקים ומאז בכל פעם שאני מביטה לעבר ערוגתי הלב שלי עושה שני דילוגים וקפיצה. בעוד חמישה שבועות אנחנו נוסעים לישראל ואני מקווה שאזכה לראות אותם בפריחתם עוד לפני כן. גוגל גם סיפר לי שאפשר לעזור לכובע הנזיר לטפס וזרעתי אותם ממש ליד המעקה והשבכה של המדרגות האחוריות שלנו, אז... מאוד משמח!

אחד האתגרים שגיליתי בערוגה צעירה שמבוססת על לא מעט זרעים (ולא רק שתילים), הוא שקשה לדעת מה מהנבטים הם עשבים שוטים ומה נבטוטים צעירים של הצמחים שזרעתי. אחת השיטות שעוזרות לי היא להסתכל מחוץ לערוגה - אם זה נמצא גם שם, כנראה שזה עשב שוטה. ומה עם עשבונים קטנים שאני לא בטוחה לגביהם? כנראה שאצטרך לחכות שיתבגרו קצת יותר כדי להבין האם בעדנו הם או נגדנו.

הערוגה הקטנה שלי משמחת אותי מאוד. היום עבדתי כמעט עשרים דקות בגינה. אחד הדברים הנהדרים בעישוב הוא שאני נועלת את כפכפי הדנסקו שלי (שמזמן הפסקתי לנעול לעבודה כי הם גורמים לי לכאבי ברכיים, אבל לגינון הם מעולים) ואני כורעת, תנוחה שהיא בריאה ונהדרת לגמישות ושמירה על טווח תנועה של מפרקי האגן והברכיים. עשר-עשרים דקות של כריעה ותיקנתי, לפחות במקצת, את הנזק המצטבר של 4 ימי עבודה רצופים.

הדבר האחרון החסר כדי להפוך את הגינה למושלמת היא גדר קטנה שתתחום ותפריד בינה לבין מה שאינו היא. זה השלב הבא בתוכנית.

. . .

ועכשיו, למשהו קצת שונה-
כבר כמה שבועות שאני שומעת מדי פעם בדרך לעבודה את הדיסק של "העיקר זה הרומנטיקה". אני אוהבת במיוחד את חלקו הראשון של הדיסק, עם "תיבת הזמרה נפרדת" (ומילותיו המופלאות של אלתרמן, כמובן), "נמה יפו", אך יותר מכולם אני אוהבת לאחרונה את "דג הזהב". בהתחלה לא ידעתי שכתבה אותו לאה גולדברג. אחרי שבדקתי וגיליתי חשבתי לעצמי - אלא מה. המילים המופלאות נהנות מאוד מהלחן המתאים כל-כך (והגאוני כתמיד) של יוני רכטר שממש מקים אותן לתחייה והשירה של מזי כהן בליווי יובל זמיר וחיים צינוביץ' נהדרת. תקשיבו למשל לרגע בו מגיע השחף ודופק על חלונה של האם. ביטוי מוסיקלי אדיר למילים. זה כזה שיר לאה גולדברגי, עם ההתעסקות שבקשר אם-בן, הבן שעוזב ולא שב.



ב"ערב עירוני" אני בדרך כלל מגיעה לעבודה, או כבר קרוב מספיק לבית החולים ומזדהה מאוד עם פסיקתו של השיר - מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת.

ובהקשר זה, אחד המשימות שלי לביקור המתקרב בישראל, היא לקנות לי כמה דיסקים של קלאסיקות מוסיקה עברית, אולי האוסף של "ארבע אחר הצהריים" ועוד כמה שכאלה, שיהיה לי עוד קצת אוכל-נשמה, קצת מנת-נגד לכל האמריקניזציה הלועזית שאני טובלת בה יום-יום.

בפוסט הבא:


(ומסתבר שמכל זה, בגלל המקסימה הזאת מטה, בסוף בכלל לא צילמתי את הנענע. אני סומכת עליכם שאתם יודעים איך נראית נענע ומבטיחה תמונות עתידיות של מרבד נענע ירוק ומשגשג)

פטרייה-אחרי-הגשם