‏הצגת רשומות עם תוויות בישול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בישול. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

צ'ילי עוף בסיר לבישול איטי

עדו שוב חולה. או משהו. אולי זה רק שיניים, אבל אתמול בשתיים עשרה וחצי בצהריים התקשרו מהגן לבשר שיש לו חום ואנחנו צריכים לבוא לקחת אותו. הוא משתעל כבר יומיים, אז חשבנו שאולי הנה מצטרף גם החום. על בסיס הניסיון הקודם שלנו עם מחלת דרכי-נשימה עליונות קבעתי ישר תור לרופאה, שיסתכלו באוזניים.

הרבה תכניות היו לי ליומיים החופשיים בבית.

אתמול בבוקר נתתי לאלון לישון עד קצת יותר מאוחר, כי הלילה שלפני היה זוועתי. בכל ההיסטוריה שלנו עם עדו אני לא זוכרת לילה כזה, עד כדי כך. משתעל, מתעורר, נעלב ובוכה, לא נרגע באף תנוחה. הוא התעורר בדיוק כשנכנסתי למיטה אחרי משמרת עסוקה במיוחד. כשהוא התחיל לבכות עצמתי עיניים, מבינה שהרגע מתחת לפוך היה קצר וחולף. לרגע התמסרתי לתחושה המלטפת של המצעים הקרירים, לכובד הקל של השמיכה. הגוף שלי רק רצה לשכב ולהרפות, העפעפיים רצו רק להיעצם. אבל לא. שלוש פעמים הרדמתי אותו על כיסא הנדנדה וניסיתי להעביר למיטה שלו. מאחת ועשרים עד שתיים וארבעים היינו במחול הזה, אז הוא הסכים לשתף פעולה עם התכנית שלי. הייתי לוקחת אותו למיטה איתנו, אלמלא הרושם מהלילות הקודמים שבמקום לעזור זה רק מפריע לו.

לקח לי קצת זמן להירגע ולהירדם ואז בחמש וחצי בבוקר הוא שוב התעורר. הפעם אלון קם אליו והביא אותו אלינו למיטה. בשמונה התעוררנו סופית. מפה לשם, עם הבעיטות והנגיחות ואיבודי המוצץ, אני מנחשת שישנתי אולי ארבע שעות. זה כאב.

ארגנתי את עדו צ'יקצ'ק, לקחתי אותו לגן וחזרתי להעיר את אלון. בדרך הראש שלי כבר דהר במיליון תכניות על המצרכים שאקנה והדברים שאבשל ואיך אלך לחנות הזאת וההיא ו... ככה זה עם הסטרואידים. אני צריכה להזכיר למוח שלי לעצור רגע ולנשום בין מחשבה שרודפת את קודמתה ומתחלפת במהירות בבאה אחריה. והרי כרגע אני יושבת באוטו, אז מה עוזר לי הפסקול החפוז הזה?

הגעתי הביתה, התארגנו ויצאנו שוב, אלון לעבודה ואני לסידורים. אלא שבתחנה הראשונה שלי - מחסני צבא הישע - התקבלה שיחת הטלפון מהגן וכל תכניותיי נקטעו באחת.

רציתי לנסוע לצבא הישע, לטארגט, לקרוגר ולקוסטקו. רציתי גם לנסוע לקבל מסאז' ולעשות מניקור-פדיקור. ורציתי לקבוע תור לתספורת להיום. הרבה תכניות ליומיים, אבל כשלוקחים 40 מ"ג של סטרואידים ביום, פתאום נדמה שיש יותר שעות ביממה.

במחסני צבא הישע עוד הספקתי לקנות Waffle Baker שבכלל לא התכוונתי לקנות אבל עלה רק חמישה דולר וכבר הכנתי בו וופלים ללא ביצים לעדו, ארבע סלסלות קש ובגדים שווים-שווים בכמעט-חינם לעדו.

סלסלות הקש יועדו למאפינס בננה טבעוניים שרציתי לאפות לארין, בחורה מהעבודה שגרה בעיר וילדה לא מזמן. החלטתי שאני מחזרת אחריה ומציעה לה חברות. היא האחות היחידה מהמיון בו אני עובדת שגרה באן ארבור. מקום העבודה שלי מרוחק 30 מיילים מהעיר. אני מחבבת אותה ונדמה שזה הדדי. ואין לי מספיק חברים בעיר ובכלל, בארה"ב. והיא ילדה לפני עשרה ימים בערך ואני ילדתי לפני כמעט שנה ואני זוכרת כמה מבודדת וקשה יכולה להיות ההתחלה (אפילו בלי שינגלז ומסטיטיס וקרוהן, אפילו עם תינוק ובעל מהמעולים שבמעולים).

לפני כמה ימים סימסתי לארין וכשהיא אמרה שהיא עוד לא מוכנה למבקרים, החלטתי שאכין לה סלסלה קטנה, כי מאפינס זה הכי-הכי כשמניקות וכדי שתרגיש שמישהו חוגג איתה את ההישג האדיר שלה - היא הייתה בהיריון וילדה ועכשיו היא מגדלת את היצור הקטן הזה. It didn't go unnoticed.

אספתי את השלל שהצטבר בסל הקניות שלי ופניתי לשלם. אחר-כך הזדרזתי וקפצתי ל-Produce Station כי נגמרו לי לגמרי תפוחי-האדמה בבית ולקרוגר אני כבר לא אגיע בשעות הקרובות וזה כרגע הדבר הכמעט יחיד שאני אוכלת, למעט פורמולה. את כל היתר כבר נקנה מאוחר יותר.

ברבע לשש בערב ארזתי את עדו בחזרה לחליפת הסערה שלו ויצאנו אל השלג המתעבה בחוץ. אחרי תור נטול אירועים מיוחדים אצל רופאת הילדים (אוזניים נקיות, ריאות נקיות, גרון נקי. אז ויראלי) המשכנו למאייר ושם ניסינו להציל חלקים מרשימת הקניות שלנו. כאן המקום לכתוב ואולי כך אזכור - מאייר של הווסט סייד של אן ארבור הוא חנות נוראית ובזבוז זמן. אבל בכל-זאת הצלחתי למצוא מספיק דברים כדי להכין צ'ילי עוף ולהשאיר אותו להתבשל במהלך הלילה.

צ'ילי קון קרנה זה שם רחב לנזיד בשרי עם פלפלים חריפים. לרוב הוא מבוסס רוטב עגבניות ונפוץ למצוא בו איזה מן של שעועית.

כבר כמה זמן שאני חושבת על צ'ילי, יותר מאז שאלון ואני חמקנו ל-Biercamp לדייט צהריים חורפי כשההורים שלי עוד היו פה ואני הפסקתי לרגע להרגיש כאילו אני הולכת למות. אני אכלתי נקניקייה איטלקית בלחמנייה ואלון אכל sixteen hour slow roasted brisket שגרם לי לקנא בו. חלקנו כוס של צ'ילי וגזוז בטעם תפוז והיה לנו נעים בבטן ובלב. תוך כדי התענגות על הנזיד-מרק דיברנו על איך שבעצם אני יכולה להכין כזה ואני אמרתי שבאמת שהתכוונתי כבר כמה זמן.

הגרסה הכי מוכרת לי של צ'ילי היא עם בקר ובאיזורים בהם אני מסתובבת מקובל שהבקר הוא טחון, אבל רק אתמול אלון לקח איתו לצהריים את המנה האחרונה של הכמו-לונז שהכנתי לפני כמה ימים ואני לא אוהבת להכין שני דברים דומים ברצף. במאייר קניתי שלושה מגשים של ירכי עוף ללא עור ועצמות, הנתח החביב עליי מאז שעברנו הנה, כי כל-כך קל לעבוד איתו והוא חוסך את השומן של העור. התחלתי להעמיד את הסיר בחצות, כשקלטתי שלאלון אין ארוחת צהריים ליום המחרת. כמובן שהוא היה יכול לקנות משהו בחוץ, אבל כפי שכבר הסברתי - סטרואידים.

יש מתכוני בישול איטי שדורשים הכנות מקדימות - השחמה של בשר, אידוי/צריבה/טיגון מקדימים של ירקות. מבחינתי הכנות מקדימות מפספסות את המטרה. אם הייתי רוצה להתקשקש הייתי מכינה צ'ולנט בסיר רגיל. לפיכך, אני זורקת את כל המרכיבים לסיר ללא שום הכנה מקדימה. אחרי מספיק שעות הכל נהיה בסדר, הבצל לא זוכר שלא השחימו אותו בשמן טרם פגש את הפלפל והעוף לא יודע מה לעשות עם כל האושר הזה, אז הוא מרפה.

הערב בעודי מקפססת את החגיגה שלחתי לליאור תמונה וכתבתי, "הכנתי משהו שאני חושבת שהיית נהנה לאכול", בצירוף תיאור של המרכיבים. ליאור מיד דרש מתכון ואני הבטחתי שאעלה אותו לבלוג.

מוכנים לשמוע את הבדיחה?

קילו וחצי עוף (או יותר, או פחות, או בקר, או מה שאתם רוצים. זה מתכון מאוד חופשי)
שני פלפלים אדומים ואחד ירוק, חתוכים לרצועות באורך שיהיה נעים לכם בעין ובפה
בצל אחד גדול קצוץ בסגנון חופשי
שש שיני שום כתושות
שתי קופסאות עגבניות קלופות חתוכות
כוס ציר עוף (לא חובה, השתמשתי כי היה לי)
קופסה אחת או יותר של שעועית שחורה (אפשר גם סוגים אחרים ויש אנשים שבכלל עושים את הצ'ילי שלהם בלי שועיות. וכמובן שאתם מוזמנים להשתמש בשעועית יבשה שהשריתם מראש, אבל אני חיה את הכאן ועכשיו ולא תכננתי לקראת זה)
מקל נדיב של סלרי קצוץ
שתי כפות פטרוזיליה מיובשת קצוצה (מוסיפים לקראת הסוף. לאחרונה אני משתמשת בעשבי תיבול מיובשים של Litehouse והם נהדרים)

התיבול - לפי העין והיד, ככה וככה: מלח, פלפל, allspice, כמון בלי בושה, שבבי צ'ילי אדום, פפריקה מתוקה וחריפה. האוהבים את החריף יכולים להוסיף פלפל צ'ילי ירוק טרי או להיות יותר ליברליים עם החריפים הטחונים/יבשים.

מניחים את העוף בתחתית הסיר ואת כל הירקות הקצוצים מעליו. מתבלים. שופכים מעל את העגבניות והציר. סוגרים ומפעילים את הסיר על חום גבוה לחמש-שש שעות או נמוך לשמונה-תשע.

ז-הו.

בבוקר התעוררתי והוספתי את השועית אחרי סינון ושטיפה תחת מים קרים. בשלב הזה הצ'ילי היה כמו מרק ורציתי שהוא יהיה יותר נזיד, אז הוספתי ככוס של אורז מלא. הוספתי גם שבבי בייקון בשביל טעם מעושן. אפשר להשיג את אותו אפקט, אם מעוניינים, על ידי הוספה של ג'רקי או נקניקיות מעושנות כלשהן, או אם יש לכם בבית פפריקה מעושנת, אבל זהירות, זה תבלין מאוד דומיננטי וכמות קטנה goes a long way.

בישלתי את העניין עוד שעתיים וכיביתי. אפשר לאכול ככה ואפשר להגיש מעל אורז. מאחר ואני לא אוכלת כרגע, הכנתי לאלון סיר של אורז מלא. חושבת שגם קינואה תעבוד כאן.

לדעתי אפשר בקלות ובהצלחה להמיר את המתכון לסיר בתנור אם אין לכם סיר לבישול איטי. לדעתי גם כאן אין צורך בהכנות מקדימות ממשפחת הטיגון/אידוי/השחמה.

הכי מוזר בכל זה שבישלתי כזאת מנה מזינה וטובה ולא טעמתי ממנה ולו כזית. בינתיים אני נשארת עם תפוחי האדמה המבושלים שלי והבטן שלי שמחה. וכשהבטן שלי שמחה, אני שמחה.

יום שבת, 14 בפברואר 2015

Dump Casserole - פשטידת זבל, או שאר ירקות

לפני יומיים עדו התעורר בבוקר ילד אחר.

אני צוחקת, אבל גם לא.

הוא היה חולה כל-כך הרבה בזמן האחרון וברגעים הספורים בהם לא היה חולה, עבד על שיניים (מי אמר עשר לפני גיל שנה? עוד שבועיים למנאייק, נראה מה תהיה הספירה הסופית), שפתאום השגרה של לקום בבוקר-לקחת לגן-לנסוע לעבודה וחוזר חלילה כבר הפכה מאוד לא שגרתית.

השבוע החולף היה שבוע חזל"ש וככזה, אתמול והיום עדו השלים שינה כאילו אין מחר. קשה להיות בחור עובד, שלושה ימים מלאים במשרד. הוא כל-כך עסוק בגן שסוף השבוע הארוך שלו, שישי-שני מוקדש כולו להשלמת שינה, אכילה וגדילה. מה עוד ילד בגילו אמור לעשות עם הזמן שלו?

אבל לפני יומיים, כאמור, הוא התעורר שונה. אני מגזימה כשאני מתארת את זה כשינוי כל-כך דרסטי, אבל ככה זה מרגיש. אין לי ספק שגם המצב הפיזי-מנטלי שלי תורם לזה - להיות מורעבת מעולם לא עזר לאף אחד לחשוב בצלילות או לקחת דברים בקלות/לא לקחת ללב.

בכל אופן... הילד למד לצעוק.

שמנו לב לזה בשבוע האחרון, מאז שהוא התחיל להרגיש טוב יותר. הוא מטפס על הפח במטבח, אני מבקשת שיתרחק. הוא מתעלם ממני, אני מזהירה שבשלב הבא ארחיק אותו משם. הוא ממשיך להתעלם ואני מגשימה את הבטחתי והוא - יושב על רצפת המטבח באגרופים קפוצים ופנים מאדימים וצועק.

אני הולכת מהסלון למטבח. הוא קורא אחרי. "בוא!", אני אומרת לו, אבל עד שהוא כבר מחליט אם הוא מצטרף, לקחתי מה שהייתי צריכה, עברתי על פניו וחזרתי לסלון. פנים מתכרכמות נקברות ברצפה, אגרופים קטנים מכים על לוחות העץ שמרצפים את הבית שלנו, רגליים קטנות בועטות בזעם. "אבל אמרתי לך שאתה יכול לבוא...".

אז כן, שבועיים לפני גיל שנה והילד נכנס ל-Terrible Twos. ברוכים הבאים. מי שרוצה להודיע לו שהוא התבלבל לגמרי בגיל ובתרגיל, מוזמן. התפתחות השפה שלו נוסקת ולדעתי אבי התסכול שלו הוא הפער בין השפה הנקלטת ליכולת ההבעה המוגבלת, בינתיים. אמנם הוא מסמן "חלב" ו"all done", מבקש בננה ברצף הברות שנשמע דומה (פעם אממה, פעם ברהברהברה) ורוצה "אמ-אם" ליוגורט/קוטג' או כל דבר אחר שמגיע על כפית, אבל כמו שאמרתי לחברה - אלה לא הדברים הגשמיים שהוא נלחם עליהם. הוא נלחם על גבולות, אוטונומיה, עצמאות, הזכות שלו על גופו. כל אלה הם מושגים ענקיים בשביל תינוק בן 11 וחצי חודשים שכבר ברחם היה לו רצון מפלדה. זה אולי נשמע קצת מוגזם, כל הדברים האלה שאני אומרת, כי בכל-זאת, הוא עוד לא בן שנה, אבל תאמינו לי. גם אם זה לא זה-זה ממש, אלה ניצנים. והסיבה שאני אומרת את זה בקול (אפילו אני מרגישה קצת מטופשת בגלל ניתוח יתר או פסיכולוגיה בגרוש) היא שחשוב לי לזכור את זה, כדי להבין שהוא סך הכל עושה מה שהוא צריך כדי להפוך לאדם נפרד ממני. הוא עוסק בגדילה פעילה.

אני בתורי מנסה בכל כוחי להתרכז בנשימה שלי, להסתכל על הכל בחיוך, להימנע ממאבקי כוח ולשמור על שלום בית.

ואחת הדרכים לעשות את זה, כך מסתבר, היא להאכיל אותו. וזה השינוי האמיתי שקרה פתאום אתמול; עד כה עדו היה מתעורר משינה באמצע היום ותוך דקות ספורות או לא יותר משעה, מבקש חלב. כך קרה כשהתעורר אתמול בחצות היום. כשהוא סיים את הבקבוק, אחרי שהחלפנו חיתול, הלכנו יחד למטבח כדי לשטוף כלים. לא עזר מה עשיתי ומה ניסיתי, הילד לא התרצה. חשבתי שהוא סתם עייף, שהוא רוצה צעצוע אחר, שהוא רוצה לשבת בכיסא הגבוה שלו כדי שיוכל להשקיף על מעשיי. אבל כלום לא עזר. ניסיון להציע חלב נוסף נתקל בסירוב ולעומת זאת בכל פעם שפתחתי את המקרר ולא הוצאתי ממנו דבר מאכל עבורו, הוא השתגע.

אז בישלתי פסטה והושבתי אותו לאכול (לא קל לשבת כך ולא לאכול בעצמי, אבל מה אפשר לעשות) וראו זה פלא - הילד מבסוט. הוא ישב ונהנה מארוחת הצהריים שלו במשך כמעט שעה ובמהלכה היה נטול תלונות כמעט לגמרי. אחרי השינה הבאה כבר הפנמתי את הלקח והושבתי אותו מיד לנשנוש אחה"צ של בננה וצ'יריוס, בעודי מערבבת את הבקבוק.

אני בטוחה שהאשליה של הפתאומיות בשינוי הזה נעוצה בכך שישר כשהתאושש מוירוס הבטן שתקף אותו וחזר לו התיאבון הוא חזר ללכת לגן. אבל מבחינתי, ביום שני עוד היה לי ילד שבעיקר משחק וזורק אוכל על הרצפה כדי לראות איך הוא נופל וליהנות ממראה אמו הזוחלת על הרצפה ואוספת פירורים ובין לילה הוא הפך לילד שמלקק את האצבעות, בוכה אם לא נותנים לו עוד מיד וזורק רק מה שלא טעים לו או אם הוא מנסה לסמן שסיים לאכול.

ידעתי שהשינוי הזה יבוא מתישהו. ידעתי וציפיתי ולרגעים ייחלתי לכך, הרי אני רוצה שיום אחד יפסיק לשתות חלב, בעיקר כדי שאוכל להפסיק לשטוף בקבוקים, אחת המטלות הכי שנואות עליי. אבל זה תפס אותי בהפתעה. לא שאני מתלוננת, חס וחלילה שלא ישמע. רק מופתעת. בחיי שרק.

מתוך כל זה עולה הצורך לארגן עוד קצת את המבנה הקונספטואלי של האכלתו של עדו, וסליחה על ההתפלצנות. מפני שאם עד עכשיו הייתי יכולה לפתוח את המקרר ולמצוא איזה תופין ופך, עכשיו אני צריכה לספק לילד הזנה (או לפחות זה מה שהראש שלי אומר לי. יכול להיות שאני סתם שוגה בהזיות).

עם ארוחות הצהריים אין בעיה - עדו בדרך כלל אוכל את אותה המנה הבשרית עם ירק ופחמימה שאני מכינה לאלון ו(כבר לא) לי. בבוקר הוא בדרך כלל אוכל טוסט וקצת יוגורט ואולי צ'יריוס ובננה. אבל בערב... ילד שלא אוכל ביצים... שוב אותו דבר כמו בבוקר? או אולי חזרה על הצהריים? לא מתאים לי. לפחות לא כל יום (למרות שאם תשאלו את עדו, הוא מסכים לאכול יוגורט שמונה פעמים ביום).

בצהריים תפס אותי רעיון - פשטידה ללא ביצים!

סקרתי מהר את תכולת המקרר; צנוניות ישנות, כרוב ניצנים ישן, ברוקולי עייף במיוחד, סלרי קמול, שורש פטרוזיליה כמוש. בארון יש תפוחי אדמה, בצל, שום וקופסת עגבניות מרוסקות. לפני כמה ימים מצאתי במקפיא שקית של פירורי מוצרלה שאני לא בטוחה מתי נרכשה והוקפאה. כל הסימנים הצביעו לכיוון אחד - זה הזמן לפשטידת זבל.

בסופו של דבר לא השתמשתי בעגבניות המרוסקות כי לא התאים לי. חתכתי בצל אחד לפרוסות דקיקות, את הברוקולי קצצתי בסגנון חופשי. הורדתי מהצנוניות עיניים רעות ושלחתי אותן יחד עם כל הירקות האחרים למעבד המזון עם להב הפלדה. אחרי שזרקתי את כל הקצוצים לתוך קערה גדולה, העברתי במעבד המזון את פירורי המוצרלה עם גבינת פטה דלת שומן שקניתי והייתה נפילה, השארית האחרונה של תערובת שלושת הגבינות שכבר פגשתם בפוסטים קודמים, חצי כוס ריוויון, חצי כוס סולת דקה ותבלינים - כמון, מלח, פלפל ואגוז מוסקט. אחרי שהכל התערבב לעיסה חלקה הוספתי חלב עד שהתקבלה דייסה בכמות ומרקם שאפשרו לכסות את כל הירקות הקצוצים.

שפכתי את התערובת לתבנית אלומניום חד"פ, ושלחתי לתנור שחומם מראש ל-400 מ"פ. אחרי עשרים דקות החלשתי את החום ל-350 וחיכיתי עד שהבית התמלא בריח הנכון ופני הפשטידה השחימו מתענוג. הלכתי לישון צהריים עם עדו ולחלום על ימים טובים יותר בהם אוכל להצטרף לחגיגה, לאכול גם אני ולא לסבול אחר-כך, במהרה בימינו אמן.

הטועם המלכותי ליקק את האצבעות


ואחר-כך חזר לצעוק עליי


Happy Valentine's!

יום שלישי, 10 בפברואר 2015

ניוקי ביתיים, מאפינז טבעוניים ועוד מטעמים

דיאטת האלימינציה אליה התחייבתי בעל כורחי לפני כמעט חודש (ונזנחה לפני שבוע, כי באמת שזה לא הזמן) הביאה אותי לחפש אלטרנטיבות נטולות גלוטן. ניסיתי לחם נטול גלוטן שדחף אותי לזרועותיהן המחבקות של פריכיות אורז, שכן גם אם המרקם והטעם חביבים, משהו בתחושה של אחרי האכילה - כובד ומלאות - ואולי בכל זאת הידיעה שזה לא לחם "אמיתי" הרגו לי את החשק. מצאתי מגוון של פסטות ללא גלוטן, חלקן מקמח אורז וחלקן מתחליפים אחרים. וגם מצאתי ניוקי ללא גלוטן.

הכנתי אותם לארוחת ערב שחלקתי עם עדו לפני שבוע וזאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא טעם ניוקי. את הניוקי הראשון הוא זרק ישר על הרצפה, את השני הוא הסכים ללקק ובהמשך, כשחתכתי לו אותם לחתיכות קטנות יותר, הוא התחיל לזלול. לא הגיע אל הרצפה אף לא פירורון נוסף של ניוקי. הלבשתי את הניוקי ברוטב של קרם פלפלים קלויים, עגבניות מיובשות ושמנת חמוצה נטולת לקטוז. תיבלתי בקצת מלח, פלפל ואגוז מוסקט. מעל הכל פיזרנו תערובת שלוש גבינות (פונטינה, אסייגו, פרמז'ן) שקניתי בהול-פודס.

היה נדמה שהבטן שלי חיבבה את הניוקי ואתמול אחרי ששקלתי לנסוע לחנות מזון הבריאות הקרובה לביתנו ולחפש שם מוצר דומה, החלטתי שלמה לא אכין ניוקי בבית, בעצמי. אמנם אין לי קמח ללא גלוטן, אבל גם בעצם אין סיבה לא להשתמש בקמח רגיל. אז חיפשתי מתכון לניוקי תפו"א ללא ביצים (לעדו הייתה תגובה בחשיפה ראשונה אז אנחנו נמנעים עד שיעשו טסטים).

ניוקי תפו"א ביתיים
אפיתי ארבעה תפוחי אדמה אדומי קליפה בקליפתם. זהו לא הזן המתאים ביותר לניוקי, אבל זה מה שהיה בבית. אם אתם מתכננים מראש, תבחרו בזן עם קליפה חומה ובעל מרקם חולי/קמחי יותר, כזה שיש בו הרבה עמילן. כשהתפוחים היו מוכנים, אחרי צינון לטמפרטורה נוחה לעבודה, קלפתי אותם וגיררתי על פומפיה. אם ניוקי הולך להפוך לדבר קבוע אצלנו במטבח (ועל סמך ההצלחה בקרב אם ובנה, אני צופה שחזור בקרוב מאוד), הגיע הזמן לקנות מועך תפו"א טוב. בכלל, בהיותי אכלנית פירה מדופלמת, אני לא מבינה איך עדיין אין לי כזה.



הוספתי לערימה של תפוחי האדמה כשלושת-רבעי כוס קמח ומעט מלח. מצאתי המלצות ברחבי הרשת להשתמש בקמח עוגות שהוא קל ודק יותר, אבל לי היה רק קמח רב-תכליתי. כלל האצבע, באופן כללי, הוא שלושת-רבעי עד כוס קמח לכל חצי קילו תפו"א. ארבעת התפוחים שלי, אחרי אפייה, קילוף וגירור הניבו 440 גרם. עיבדתי את העיסה על נייר אפייה בתנועות קיפול. בכל פעם זריתי קצת קמח וקיפלתי חזור וקפל בכיוונים שונים עד להטמעת הקמח, אז שיטחתי את העיסה שהייתה מצויה בין שני דפי נייר אפייה עם מערוך וחזרתי על התהליך שוב עד שכל הקמח הוטמע והכל נראה כמו בצק. חילקתי את הבצק לכדורים בגודל קלמנטינה ועל משטח מקומח גלגלתי כל אחד לנחש אותו חתכתי לניוקי בגודל הרצוי. הכנתי אותם קטנים יחסית, שיתאימו לפה של הסועד הקטן בחבורה.

זרקתי מנה נאה לסיר בו מים מומלחים קלות שבעבעו בהתרגשות עדינה, שלא יפרקו את הניוקי. כשהיה מוכן, אחרי שכל הניוקי צפו, סיננתי והקפצתי במעט חמאה עם מרווה. לזה הוספנו קוביות סטייק-פרגית צרוב על המחבת שקיבל רק מלח-פלפל כדי להפוך לממתק אמיתי ומעל הכל שוב אותן שלוש גבינות מגוררות. עדו חזר על אותו טקס - את הניוקי הראשון זרק על הרצפה, את השני ליקק ואחרי זה זלל ולא נודע כי בא אל קרבו.






את הניוקי הנותרים שלא בישלתי, קימחתי עוד קצת והקפאתי בקופסא אטומה לשימוש עתידי


אתמול בערב אחרי שהתעוררנו מהשנ"צ של אחרי הטיול לנדנדה שבגינה הציבורית שהגיע אחרי ארוחת הצהריים המענגת שלנו, חיפשנו מה לעשות. התחביב החדש של עדו הוא לשבת בכיסא האוכל שלו ולהשגיח על העבודות השונות במטבח - טיגון, צלייה, אפייה, שטיפת כלים. נראה שזווית הראייה החדשה מספקת לו עניין רב ומבטלת את התסכול שבזחילה הלוך ושוב תוך מרדף אחרי רגליים של הורים שמתרוצצים מפה לשם ברחבי המטבח.

הבננה המאוד עייפה שבסלסלת הפירות ביקשה ישועה ואני חיפשתי מתכון ללחם בננות ללא ביצים, שוב, כדי שגם הקטקט יוכל ליהנות מהתוצאה. נשארה לנו גם חצי בננה מארוחת הערב המוקדמת, אז צירפנו אותה, אפילו שהיא לא הייתה כל כך עייפה.

מאפינז בננה טבעוניים
מעכתי בננה טוב-טוב (המתכון מבקש כוס בננה מעוכה), הוספתי כשלוש כפות או יותר של סירופ מייפל אמיתי כי היה נראה לי מגניב (למרות שלא במתכון המקורי). לתוך הבננות הוספתי קצת קינמון, בערך חצי כפית, אולי רבע (לא חייבים) ושליש כוס שמן (הפעם השתמשתי בקנולה, בדרך כלל גם במאפים מתוקים אני שמה שמנ"ז).

בקערה נפרדת ערבבתי שתי כוסות קמח תופח עם קורט מלח, רבע כפית סודה לשתייה ו-2/3 כוס סוכר חום כהה (דביק, לא דמררה. המתכון אומר שאפשר גם לבן אז תעשו מה בא לכם).

הוספתי את הבננות לתוך תערובת הקמח. המתכון הזהיר שמתקבלת בלילה עבה וסמיכה מאוד, אבל אני קיבלתי בצק פירורי עם קמח שנשאר יבש, אז הוספתי כמה שפריצים של חלב נטול לקטוז עד למרקם הגיוני יותר. אפשר להחליף את החלב במים, מיץ תפוזים או אפילו קצת רסק תפו"ע בשביל להשאיר טבעוני.

בשלב הזה אפשר להוסיף צימוקים, אגוזי מלך קצוצים, נטיפי שוקולד או כל תוספת יבשה כיד הדימיון הטובה עליכם. אפשר גם להשאיר פשוט וחלק ויצא נפלא.

אופים ב-180 מ"צ/350 מ"פ. אם בתבנית כיכר, בערך 40 דקות. בתבנית שקעים למאפינס קיבלתי 11 מאפינס קטנים (מילאתי רק עד החצי/שני שליש) שדרשו 20 דקות אפייה.

בזכות הסוכר החום והשמן המאפין טופס יצאו קצת פריכים. זה באמת מתכון כל-כך פשוט ומהיר וקל ויצא מספק מאין כמותו, בלי התקשקשות מיותרת. ומדהים כמה התוצאה לחה למרות שאין כמעט נוזלים במתכון.


. . .

החזרה למטבח היא מרעננת ומהנה עבורי. בזכות הסטרואידים יש לי קצת יותר אנרגיה ובזכות החיבה של עדו למטבח (גם כשהוא לא יושב בכיסא שלו, הוא משחק ב"ארגז הגרוטאות" שהוא פח המחזור שלנו. בחיי, זה אחד החדרים החביבים עליו בבית כולו) אני יכולה לבלות יותר זמן ולתת לדמיון שלי לסחוף אותי. אתמול הייתי במטבח מהבוקר ועד הערב. הראש שלי מלא רעיונות וחשק לבצע, משהו שלא קרה כבר תקופה ארוכה מאוד. זה כיף.

ארוחת הערב המסורתית של אלון היא סנדביצ'ים עם גבנ"צ, פסטרמה, גבינה מותכת וביצה קשה. אבל בזמן האחרון ובתיאום מושלם עם הרנסנס המטבחי שלי, הוא אמר שהוא קצת משתעמם מהסידור הקבוע הזה. בחיי שאני לא יודעת איך הוא החזיק מעמד עד עכשיו.

בינתיים אני מכינה לו הרבה חביתות מיוחדות עם תוספות. אתמול הוא קיבל חביתה עם קוביות תפו"א, ברוקולי, בצל ירוק ופרוסות נקניקיית בראטוורסט שצרבתי על המחבת.

גם הכנתי בשבוע שעבר Pulled chicken בסיר לבישול איטי. 18 כרעיים ללא עור ועצמות (מה שבארץ קוראים סטייק פרגית), בערך כוס של רוטב ברביקיו קלאסי, קצת חרדל, קטשופ, טבסקו ורוטב וורצ'סטרשייר. מערבבים הכל טוב, מכסים, מדליקים על חום נמוך ונותנים להכל להתמזג למשך 8 שעות בערך. כשמוכן לוקחים שני מזלגות ומפוררים את מה שלא עשה כך מעצמו במהלך הבישול. בהמשך לקו האוכל הדרומי (דרום ארה"ב, ז"א), הכנתי cornbread ושעועית ירוקה כתוספת. זאת הייתה אחת המנות הקלות ביותר שהכנתי אי-פעם ואני בהחלט אחזור אליה בעתיד.

ועכשיו, כל הדיבורים על אוכל עשו אותי רעבה.

בתיאבון!

יום חמישי, 26 ביוני 2014

תחייתו של השאור ועוד בישולים

בשבוע שלפני עזיבתנו את ישראל, אחת החברות הכי טובות שלי, ליון, הגיעה לבקר אותי אצל ההורים שלי. הכרנו בסוף כיתה ט', במחנה מתא"ן, מחנה לנוער מצטיין באומנויות של החברה למתנ"סים. בילינו יחד ארבעה קיצים, בסוף כל שנת לימודים. כבר בשנה הראשונה נפשותינו נקשרו ולמרות שהיא הגיעה מהקריות ואני מהשפלה ובימים האלה עוד היינו תלויות בתחבורה ציבורית, שמרנו על קשר כבר אז ובשנים שעברו מאז.

ליון הגיעה ליום שלם, בבוקר אבא שלי נסע לאסוף אותה מהרכבת ובערב, למרות שרציתי שהיא תישאר לישון ותיסע איתנו חזרה לארה"ב, היא נסעה הביתה. אכלנו יחד ארוחת בוקר נהדרת. זה היה אחרי שבועות והוצאתי מהמקרר את כל הגבינות שנשארו מארוחת הערב עם ההורים של אלון, וגם פלפלים קלויים בתחמיץ שאמא שלי הכינה, חצילים בטחינה, עגבניות שרי עם בזיליקום וצנוברים בשמן-זית. הייתה חלה והיה גם הלחם שאבא שלי אופה לאמא שלי, לחם דגנים דחוס ועשיר.

ליון נהנתה מכמה פרוסות של לחם הדגנים ודיברנו עם אבא שלי על לחם ועל אפייה (ועל עוד מיליון דברים אחרים. הגענו אולי לאות ג', יש לנו עוד א-ב שלם לדבר עליו). קצת אחרי זה חשבתי, שאולי אני מוכנה לחזור ולשקם את מערכת היחסים שלי עם השאור שלי.

לא הרבה אחרי שהתחלתי לעבוד במיון, החלטתי שאני מוציאה את השאור שלי לגמלאות. כיכר אחרי כיכר שניסיתי להוציא תחת ידיי נכשלה ואני הרגשתי שהחיים מאתגרים מספיק גם בלי פקעת שמרים שלועגת לי בכל פעם שאני באה להוציא ממנה חיים. כדי לא לוותר על התקווה, הקפאתי צנצנת בגודל פיינט לשימוש עתידי. מי יודע, אולי יבוא יום ועוד נחדש ימינו כקדם.

מאז שחזרנו הביתה השאור קפץ לי לראש כמה פעמים, אבל רק לפני כמה ימים זכרתי להוציא אותו מהמקפיא. הוא מיהר להפשיר ונהניתי להיזכר בריחו החמוץ והאלכוהולי. בסוף יום של הפשרה האכלתי אותו בקצת קמח לבן. היו לו מספיק מים משל עצמו. אחרי יומיים לא ראיתי הרבה תכונה, אז החלטתי לתת לו קצת סוכר. אתמול השאור שלי אכל סילאן והיום הוא נראה שמח והוא מביע את הרגש הזה בבועות קטנות שעולות ומתפוצצות בשקט על פני העיסה.

אני חושבת שהוא צריך עוד זמן עד שאוכל לאפות איתו, אבל בינתיים אנחנו מתרגלים מחדש אחד לשני. הפעם אני מתקרבת אליו עם ציפיות קצת יותר ריאליות וכבר החלטתי שלא אנסה לאפות לחם על טהרת השאור בלבד, אלא אשתמש במחמצת כמשביחת טעם ומוסיפת בריאות. אמשיך להוסיף לבצק שמרים תעשייתיים, כי לא מתחשק לי להיכשל שוב. חבל על הכסף, על חומרי הגלם, הזמן, המאמץ ועוגמת הנפש.

השיפור בהרגשתי מדרבן אותי לאתגר את הבטן שלי קצת יותר. אני עדיין מקפידה על דיאטה דלת שומן, אבל מנסה להכניס קצת עניין לדברים שאני אוכלת, כי לא לעד אפשר לחיות על מרק כתום, פירה ולחם עם גבינה לבנה.

בשבוע שעבר הכנתי לי תבשיל עדשים מהיר עם רסק עגבניות ואורז, כשעמדתי להשתגע מרוב שעמום. למחרת קניתי חזה עוף והכנתי מנה נהדרת של חזה עוף ואפונת גינה במיץ לימון ויין לבן על מצע של קוסקוס. אחר-כך בישלתי קציצות הודו ברוטב עגבניות שיצאו רכות כמו עננים (לאכול שמונה בבת אחת, לעומת זאת, לא עשה הכי טוב לבטן שלי, אבל לשמחתי גיליתי שזה עניין של כמויות ולא של הקציצות עצמן, ומאז אני אוכלת מהן במידה וברינה). לרוטב העגבניות של הקציצות הוספתי שקית של כרוב ירוק קצוץ, כמיטב המסורת. עכשיו יש גם ירק מבושל בחגיגה וקצת סיבים שמאתגרים את הבטן ועושים לה טוב.

עכשיו על הכיריים שלי, באופן שלגמרי אינו מותאם למזג האוויר המתחמם - קדרת עוף ועדשים מונבטות עם כל טוב מה שמצאתי במקרר ובמקפיא; שלושה גזרים עייפים, שקית עלי תרד קפואים, שלושה תפוחי-אדמה. העדשים הם עדשים צרפתיות שקניתי אתמול ונחה עליי הרוח, אז אחרי השרייה של לילה (למרות שלא חייבים) החלטתי להנביט אותן (ממש לא חייבים). לתוך החגיגה הוספתי שלוש כוסות אורז לבן עגול וזרקתי פנימה כמעט כל תבלין שיש לנו בארון - אגוז מוסקט, ג'ינג'ר טחון, ציפורן, קינמון, פפריקה, פתיתי צ'ילי, תה שחור, קצת דבש, בצל ושום וקליפת לימון. זה כבר מריח נהדר ואני לא יכולה לחכות ולטעום מזה. הבטן שלי אוהבת נזידים וקדרות ואני אוהבת כל דבר שמשמח את הבטן שלי.

אתמול הלכתי לאחד הסופרים הקרובים לחפש איזה תוסף תזונה ואמנם לא מצאתי אותו, אבל קניתי את העדשים וגם שורש ג'ינג'ר ושני לימונים. אני משתדלת לשתות יותר, לטובת הקיץ וההנקה. בצנצנת גדולה חלטתי קצת קליפת לימון, כמה טבעות ג'ינג'ר טרי, לימון שקלפתי וחתכתי לקוביות קטנות. הוספתי דבש ואחסנתי במקרר ועכשיו יש לי סירופ לימונדה-ג'ינג'ר ביתית. רק להוסיף מים וכמה קוביות קרח ו-יאם. קר ומרענן.

היום עדו ואני ביקרנו במעון שלו, פגשנו את המטפלות והתרשמנו מהאווירה. עדו, כמו תמיד, היה מבסוט. אני שמחתי לראות שכמו בפעם בה ביקרנו שם לראשונה, המקום היה שקט ורגוע, המטפלות מגיבות לתינוקות במהירות ובנועם וזה נראה כמו מקום שנעים לבלות בו כמה שעות. בהחלט מקום שאני מרגישה בנוח לשלוח את בכורי אליו.

בעוד שבועיים בדיוק יהיה היום הראשון בו הוא יילך ליום שלם במעון. בהתחלה אהיה איתו, לאט-לאט אעלם לתוך הרקע. אני בטוחה שהוא יהיה בסדר גמור. אומרים שבגיל הזה גם ככה צריך לדאוג לאמא יותר ועדו הוא כזה תינוק מסתגל שאני בטוחה שלא תהיה לו בעיה. בשבוע אחרי זה אני מתחילה לעבוד. במהלך הקיץ הוא הולך לבלות יומיים בשבוע במעון, חמישי ושישי. כשתתחיל שנת הלימודים באוניברסיטה, נעלה לשלושה ימים, שלישי עד חמישי.

אני מאוד מתרגשת ומצפה לחזור לעבודה ואני גם שמחה בשביל עדו שהוא הולך למעון. עושה רושם שהוא נהנה בחברתם של אנשים ואני שמחה שהוא ייחשף לעוד אנשים במגוון גילאים ולא רק אל אלון ואליי. בינתיים, אני מנסה להתאפק ולא להציע בעבודה שאתחיל מוקדם יותר. אמנם אני מתחילה להשתעמם (בקורלציה ישירה לכך שאני מרגישה טוב יותר), אבל אני בטוחה שעוד אתגעגע לזמן החופשי הזה. אז אני לוקחת עוד קצת זמן לחשוב על זה לפני שאני מציעה משהו שאתחרט עליו. אבל שבועיים נראים לי כמו עוד המון זמן!

מה מתבשל אצלכם?

יום חמישי, 12 ביוני 2014

חגיגות של קיץ

כמה כיף לחזור הביתה. כבר אמרתי?

אבל זה לא רק זה. לא רק החזרה הפיזית הביתה, למרות שהיא נהדרת בפני עצמה. זאת גם התרחשותם של תהליכים שהתחילו בישראל והם נמשכים כאן. זאת תחושת היציבות והחיבור ליסודות שיש לי כשאני נמצאת במקום שלי. וזה הקיץ. אחח, הקיץ. לאנשים שגרים שנים במישיגן יש יחס אמביוולנטי כלפי מזג האוויר בכלל. שונאים את השלג אבל גם לא מתים על הקיץ הלח. אתמול, לדוגמא, שטפתי כלים לפני שהלכנו לישון. בבוקר הם עדיין היו רטובים והאתר של ערוץ מזג האוויר סיפר על 97% לחות. "מעניין", חשבתי לעצמי, "אנחנו בעצם שוחים בהליכה".

אז הקיץ הוא חלום, בשבילי, כרגע. אפילו שאתמול הייתי חייבת להתקלח לפני השינה מרוב דביקות. יש לנו מרפסת סגורה בחזית הבית, כזאת מוקפת חצי קיר ורשת. ובמרפסת יש נדנדה. לפני כמה ימים שטפתי את המרפסת לראשונה, הכשרתי אותה לשימוש העונה. עכשיו רק צריך איזה שולחן קטן להניח עליו את הבירה של סוף היום.

אתמול אירחנו את אסף לארוחת ערב. בהתחלה חשבנו שנצא לאכול בחוץ וקיווינו שעדו ישתף פעולה עם התכנית. אבל כל היום ירד גשם והיה אפור ורטוב, אז החלפנו לטייק אווי. ואז בדרך מבדיקת הדם לקרוגר אמרתי לאלון - למה שלא נכין ארוחת ערב בעצמנו? התלבטתי בין לזניה לסטייקים ובחרנו בסטייקים, עם תוספת של פירה ואספרגוס בצד. קניתי גם שישייה של מבחר בירות (יש בקרוגר עניין כזה, "בנה לעצמך שישייה") והכנתי סלט משקית מיקס של חסה, גזר וכרוב אדום להם הוספתי פלפלים קלויים, גרעיני דלעת ופירורי פטה. עם רוטב התחמיץ של הפלפלים יצא סלט מעולה. ולקינוח הכנתי קובלר אפרסקים אותו אכלנו בליווי גלידת וניל מעולה. זאת עוגה קלה כל-כך להכנה, עד כדי גיחוך. באמת רק רבע שעה התעסקות ולתנור. ובצק שעשוי משלושה מרכיבים, ללא ביצים ומניב תוצאה כזאת טעימה? בחייכם, לא תנסו?!

אלי הצטרף אלינו לקינוח וכשהצעתי לו שתייה הוא ביקש משהו קר והציע שאכין תה קר. מזגתי מעט מים רותחים לצנצנת מייסון בנפח 750 מ"ל (כי אני הו-כה מגניבה והיפית! לא, סתם, פשוט כי אין לנו קנקן לשתייה קרה בבית, וכל-כך קל למזוג מצנצנת שזה מטופש לא להשתמש בזה!) והוספתי ארבע כפיות סוכר ושני תיונים פשוטים של ליפטון. ארבע קוביות קרח ענקיות, מים קרים וערבוב וקיבלנו תה מתוק, משקה קיץ קל ומרענן. היה לי כל-כך טעים שנראה לי שזה הולך להיות המשקה של הקיץ, בוריאציות שונות. המוח שלי כבר רץ קדימה במחשבות על חליטות צמחים ופירות, תוספת של פירות קיץ חתוכים לתה שחור פשוט ועוד ועוד, השמיים הם הגבול. וזה קר ומרווה וקל להכנה, כל עוד יש קרח במקפיא.

זאת הפעם הראשונה מאז השחרור מביה"ח שאני חורגת מהדיאטה המאוד שמרנית שלי, למעט האוכל במטוס. צחקתי ואמרתי לאלון שאולי מרוב חמאה הבטן שלי תתבלבל וסופסוף אפסיק לשלשל. באופן מפתיע, היום לראשונה חלה איזו תמורה בגזרת הבטן, אבל אני די משוכנעת שזה צירוף מקרים ולא קשור למה שאכלנו אתמול, שהיה אמור אם כבר להרגיז ולא להרגיע. כנראה שהשינוי נעוץ בעיקר בכך שאני מפציצה בימים האחרונים עם מינונים אדירים של פרוביוטיקה בכדורים, יוגורט, קפיר ומה לא. וגם לוקחת קצת יותר אימודיום, שעד עכשיו הייתה תחושה שהוא עוזר בעיקר ליצרנים ופחות לבטן שלי, אבל אני כבר יודעת שלאימודיום יש השפעה מצטברת, ואולי עכשיו סופסוף הבטן שלי מתחילה להתרשם.

כל ההכנות לקחו שעה וחצי ובסופן הייתה לנו ארוחת ערב למופת, כל-כך קלה להכנה אבל כל-כך מפנקת. ואחרי שעה וחצי במטבח של קרקוש בסירים ובמחבתות עצרתי לרגע וחשבתי - אה, אני זוכרת את זה מאיפשהו, את תחושת העשייה הזאת, הזמזום הנעים הזה של היצירה. אני חושבת שמאז ראש השנה לא הפקתי ארוחה וכבר התבאסתי לחשוב שכל עוד יש לנו תינוק קטן חיינו הקולניריים נדונו לתבשילים בסיר לבישול ארוך. הייתה לי השראה ונתתי לה להוביל אותי והיה לי כל-כך כיף. עדו, אגב, ישן כל הזמן הזה, התעורר באמצע הסטייק, אכל וחזר לישון אחרי פחות משעה, אחרי שפיזר שלל חיוכים לכאן ולכאן והשתתף באופן ער בשיחה שמסביב לשולחן. אסף אמר בתגובה לכל זה שקיבלנו "תינוק למתחילים". יש את התיאוריה הזאת, שכל אחד מקבל מה שהוא יכול להתמודד איתו. לפיה, אני הייתי אמורה "לקבל" תינוק מהגיהינום, כזה שלא ישן ורק בוכה ועוד כל מיני אתגרים. אבל קיבלנו דובשן. הסברה שלי היא שבגלל שגם קארמה מתנהלת לפי כללי משחק סכום אפס, יש לי אחלה ילד, אבל הבריאות שלי בקנטים. יכול להיות שאם הוא היה תינוק קשה יותר לניהול הייתי בריאה. לחילופין, מישהו אמר לי שזה גם עניין של מסגור ושל הגישה שלנו כהורים שמשפיעה על ההתנהגות שלו. אני מניחה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, כי תינוקות לא נולדים לגמרי לוח חלק ואפילו להורים הכי רגועים בעולם יכול להתפלק פתאום תינוק עצבני.

אתמול בערב שתיתי בירה, לראשונה מאז תחילת ההריון שלי. שתיתי קצת בהריון, לגימה פה ושם, טעימה מיין או בירה של אלון, אבל אתמול כיבדתי את עצמי בבקבוק בירה שלם, כולו שלי. היה נעים ומהנה. התגעגעתי לטעם. בירה היא משקה הקיץ המושלם מבחינתי ושמחתי לחדש את ימינו כקדם. אולי ככה אעלה מחדש את המשקל האבוד?

הרבה מאתמול בערב התאפשר בזכות השינוי הגדול שהתרחש בחיים של שלושתנו סביב החודש בישראל. בעיקר, השינוי בשיטת ופילוסופיית ההזנה של עדו. כשעזבנו את אן ארבור לישראל שאבתי בכל פעם שעדו אכל, הצלחתי לספק את כל הצרכים התזונתיים שלו ועוד הייתה לי שארית שהקפאתי לשימוש עתידי. סביב המחלה לאט-לאט ויתרתי, כשהשיא היה באשפוז בהעמק, שם עברתי בהתחלה לשתי שאיבות ביום ובהמשך ירדתי לפעם אחת ביום. עד אותו רגע עוד התעקשתי ואפילו שההגיון לפעמים אמר אחרת, לא הצלחתי לוותר ולהציב את הצרכים שלי לפני אלה של עדו. אבל באשפוז בהעמק היה ברור שכבר לגמרי אין לי רזרבות. לא הייתה בכלל שאלה והבחירה כבר לא הייתה בידיים שלי.

יצאתי מהעמק מפוכחת. עדו כבר אכל פורמולה במשך למעלה משבוע והיה ברור שידרשו מאמצים גדולים כדי לאושש את תפוקת החלב שלי, מאמצים שמסתמכים על משאבים שלא היו לי באותו זמן. מאז התחזקתי, אני לוקחת סטרואידים כבר שלושה שבועות בערך, אני אוכלת ושותה ונחה המון והמצב התזונתי שלי השתפר פלאים, גם אם אני רחוקה מהחלמה או התאוששות מלאה מההתקף האלים שעברתי. אבל אנחנו בהחלט כבר לא בשפל הנמוך ביותר.

במקור הכוונה שלי הייתה לנסות לחזור לתפוקה מלאה. ואז התאמתי את הציפיות שלי למציאות, ליכולותיי כרגע ובעיקר לצרכים הבריאותיים שלי. הרבה אנשים אמרו לי, שנתתי לו שלושה חודשים וזה המון, שכל יום בו הוא קיבל חלב אם הוא מתנה אדירה בשבילו. אמרו לי שעדו צריך את אמא שלו בריאה יותר ממה שהוא צריך חלב אם. אמרו שהרבה ילדים גדלים עם פורמולה והם חכמים ומוכשרים לא פחות מאלה היונקים. אני יודעת את כל זה. בראש אני יודעת, אבל הבטן משכה לכיוון האחר. עד שלא הייתה לי ברירה.

חשבתי הרבה על בחירות בימים האחרונים. החיים המבוגרים שלנו, היומיומיים, מורכבים מרצף של החלטות ובחירות, שוליות יותר ופחות. מדי פעם מגיעה בחירה ממש גורלית. אבל ממני ניטלה זכות הבחירה ופתאום הדברים נעשו קלים יותר. הוסר ממני איזה משקל. אין לי ברירה, החליטו בשבילי. גיליתי שלפעמים זה מאוד משחרר.

ואז הייתי צריכה לבחור בכיוון ההפוך - האם אני מתמסרת חזרה, משעבדת את עצמי, אם תרצו, לרוטינה שהשארתי מאחור לפני חודש? האם אני חוזרת לנהל את החיים שלי משאיבה לשאיבה, כל שעתיים-שלוש, בכל פעם שעדו נרדם? האם יש דרך אמצע, או שזה הכל או כלום?

וכמו עם הפסקת ההנקה, אליה לא הצלחתי להביא את עצמי ברגע האמת, גם כאן, לא הצלחתי להתחייב. ידעתי רק דבר אחד - אני רוצה להצליח לספק לעדו בקבוק אחד של חלב שאוב ביום (אני מצליחה להשיג את זה עם שתי שאיבות ביום) ואני רוצה להניק אותו. פיזית, להחזיק אותו בידיים ושהוא ייקח את הציצי לפה שלו ויינק. אבל אז הבנתי דבר חשוב - אני מעוניינת בהנקה, עבורי ועבורו, לא בשביל למלא את כל הצרכים התזונתיים שלו, אלא כדי לספק לו ולי צרכים פסיכולוגיים, של נחמה וקרבה. ואני רוצה שהוא יבחר מתי הוא רוצה להפסיק ויגמול את עצמו.

ביום שבת גיליתי שבכלל לא הייתי צריכה להפסיק להניק בגלל האנטיביוטיקה שנתנו לי באשפוז. אני עדיין חושבת שטוב שהפסקתי והפחתתי את תדירות השאיבות כי זה נתן לי הזדמנות להתאושש, לא רק מבחינת אנרגיה ומבחינה תזונתית, אלא גם לראשונה מזה שבועות רבים הפטמות שלי הגלידו והחלימו לחלוטין. מה גם שקראתי שהאנטיביוטיקה בחלב האם עלולה לגרום לשלשול ביונק, ובשביל מה זה טוב.

אז בערב, כשעדו היה קצת עייף וחסר שקט, הצעתי לו ציצי - והוא לקח. בלי מגן פטמה (פטמת סיליקון), בלי בכי ובלי מלחמות או שכנועים. פשוט כך. לא יודעת אם הוא הצליח ממש לינוק, זאת אומרת, להפיק חלב מהשד, אבל הוא נרגע ונרדם והעברתי אותו למיטה והוא המשיך לישון. הייתי מאושרת. זה כל מה שרציתי. מאז אני מניקה אותו לשינה לכל אורך היום, לפי רצונו. הוא נרדם תוך רגעים ספורים ואנחנו נשארים קרובים עד שהוא שוקע בשינה עמוקה. זה מה שרציתי. באופן טבעי ופשוט התגלגלנו לסידור שמתאים לשנינו. אני שומרת על הבריאות שלי אבל לא מוותרת על הקרבה לתינוק שלי. כשהוא נרדם, אני לא צריכה למהר ולהתחבר למשאבה. אני יכולה לאכול, ללכת לשירותים. אני יכולה להישאר איתו במיטה ולנמנם לידו. אני יכולה ללכת לקניון, ללכת לקרוגר, לעמוד במטבח שעה וחצי ולהכין ארוחת ערב לחברים. אני לא צריכה להילחץ אם פספסתי שאיבה, או אם רק התחלתי ועדו בדיוק התעורר. ואני יכולה להיות עם הילד שלי. במקום להיות מקור התזונה שלו, מפעל חליבה, אני יכולה להיות איתו. יש לי זמן, יש לי אורח רוח, אני לא לחוצה.

זה ש פ ו י

בעוד חודש אני חוזרת לעבודה. יש לי רק עוד חודש להיות עם הילד שלי בבית 24/7, בלי הפרעות, בלי מחוייבויות אחרות. ובמקום לבלות את הזמן הזה בשאיבות מסביב לשעון, בחרתי להעביר את הזמן הזה בהנאה ונחת, בהפחתת סטרס, בדגדוגים וצחוקים מתגלגלים, בהתכרבלות במיטה ושכשוך באמבטיה וטיולים במנשא וקרוב-קרוב-קרוב. בלי התיווך של משאבה כפולה בדרג בית-חולים.

כי בשביל מה בחרתי להביא ילד לעולם, אם לא בשביל הדברים האלה? אם לא כדי ליהנות ממנו ולראות אותו גדל ומתפתח. בהקשר של הזנת תינוקות, עם כל המחנות והמחלוקות שישנן בנושא, קל מאוד לבלבל בין אמצעי למטרה. ובאמת שניסיתי. נתתי את כל כולי.

אני חייבת להוסיף כאן דיסקליימר - אני לא שופטת אף אחד שעושה את הדברים אחרת ממני. הנסיבות שלנו כל-כך ספציפיות. כל מערכת יחסים בין הורה וילד, במיוחד אם וילדה היא כל-כך שונה ואינדיבידואלית וייחודית. הנסיבות שלנו היו שונות לגמרי לפני חודש ומהמקום ההוא בכלל לא הייתי יכולה לדמיין איפה נהיה היום. המציאות תמיד עולה על כל דמיון.

אני רק כותבת כאן על החוויה שלי ועל איך שלראשונה מזה הרבה זמן הצלחתי להגיע למקום רגוע ושלם, מקום של שלום עם עצמי ועם הבחירות שלי שמשפיעות על הילד שלי, ועם החלקים שלא בחרתי אבל הם המציאות שלי. ועכשיו, מהמקום הזה, בבית שלי, עם הקיץ מחוץ לחלונות הפתוחים, עם ההתאוששות ההדרגתית במצבי הבריאותי, אני מרגישה רגועה ובוטחת ושלמה עם עצמי. וזה נעים לי. קצת פחות דרמה, קונפליקט ודילמה. קצת יותר פשטות. כמה קל ונעים.

אלון אמר בהקשר של חווית הלידה שהייתה לי, שהרבה פעמים אני הולכת בדרך הארוכה והמפותלת, אבל בסוף מגיעה למקום הנכון. אני מרגישה שגם עכשיו קרה משהו כזה. אני שמחה מאוד שכבר מתחילים לראות את סוף הדרך, או לפחות את יעד הביניים. ואני שמחה שבחניית הביניים שלנו יש צל ומי באר.

לחיי הקיץ וארוחות ספונטניות עם אוכל טוב ואנשים טובים.

ולחיי סלחנות ורכות כלפי עצמי.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

מתבשלים לאט

נראה שהגעתי לשלב בהריון שלי (27 שבועות, תודה רבה) בו, אם אני לובשת את הבגדים הנכונים, רוב האנשים יכולים לדעת שאני בהריון ולכן לא צריכים לשאול. זה מוביל לשיחות עם זרים גמורים שמרובן אני יוצאת די משועשעת. למשל, היום בבית המרקחת:
רוקחת: when are you due?
אני: February.
רוקחת: oh, you're so tiny and cute! I was huge with mine!

משם המשכנו לשיחה קצרה על גדלים של תינוקות - יש לה שלושה, הגדולה בהם נולדה במשקל 10 פאונד, שבעברית זה קצת יותר מארבעה וחצי קילו. אני השבתי שאני מקווה ל-seven pounder, אולי שבעה וחצי. "something I can actually push out", הוספתי. הרוקחת המשיכה ודיברה על האינדיאניות של פעם, שהיו הולכות במישורים, תופסות איזה עץ, כורעות ללדת ואז מעמיסות את התינוק על הגב וממשיכות לצעוד. זה כמו הסיניות בשדות האורז? אגדה יפה. "It's a whole lot harder if you're getting induced, though", סיכמה הרוקחת ואיחלה לי ערב טוב והמשך הריון קל.

הלכתי משם עם חיוך על הפנים.

זה די משעשע, תגובות של אנשים זרים להריון של אישה זרה. אנשים מחייכים אליי ואל הבטן שלי, מברכים אותי לשלום וקוראים לי sweet mama. אתמול בעבודה, אמרתי בצחוק שאף אחד לא קורא לי בשם שלי יותר. זה רק mama this & mama that. המצחיק בכל זה, הוא שכשאנשים פונים אליי ככה אני לא מגיבה, כי אני פשוט לא קולטת שמתכוונים אליי. בשביל זה יש לי שם! אבל זה עדיין משעשע.

. . .

מוקדם יותר היום עשיתי את העמסת הסוכר השגרתית של אמצע ההריון, בדיקת סקר שמיועדת לגלות סכרת הריונית. בחרתי לא לשתות את תמיסת הסוכר הדוחה שהמעבדה מספקת ובמקום זה שתיתי 400 מ"ל ספרייט. בשאלה החשבונית הזאת מסתתר לקח חשוב: בחצי ליטר ספרייט יש 50 גרם סוכר. עשר כפיות סוכר. זה המון!

עכשיו, אני לא שותה משקאות ממותקים. גם לא משקאות מוגזים או דיאט. המשקאות היחידים שאני שותה ומכילים סוכר הם מיצים טבעיים (שתי כוסות מיץ תפוזים ביום, מדולל במים), שוקו ותה (כפית וחצי סוכר לכוס, תודה). את חצי ליטר הספרייט הייתי צריכה לשתות תוך עשר דקות. בתום הזמן המוקצב חשבתי לעצמי, הא! קלי קלות. אבל בדרך למעבדה התחלתי להרגיש קצת מסוחררת. כשהגעתי לשם הרגשתי שהגיע הזמן לישון. התוודיתי בפני טכנאיות המעבדה שאני לעולם לא צורכת כל-כך הרבה סוכר בזמן כל-כך קצר ואחת מהן המליצה לי לאכול חלבון טוב אחרי הבדיקה, יוגורט או עוף. נסעתי הביתה ואכלתי ביצה קשה. גם שתיתי שתי כוסות מים. אחרי עשר דקות התחלתי להרגיש טוב יותר.

מסקנה: לא משנה אם בבקבוק קטן מבית המרקחת או מבית היוצר של קוקה-קולה, אף אחד לא אמור לצרוך 50 גרם סוכר בחמש-עשר דקות. סוכר זה רעל.

. . .

לפני כמה שבועות קניתי Crock-pot בקוסטקו. מדובר ב-slow cooker, סיר קרמי שיושב בתוך מסגרת שבתחתיתה פלטה חשמלית ולכל זה מחובר טיימר. בקרוק פוט אפשר להכין כל מיני תבשילים בבישול איטי, טרנד שתופס מחדש בשנים האחרונות, כשיותר ויותר "מומחים" מספרים לנו כמה בריא לאכול אוכל שבושל היטב, דבר שהופך אותו לקל יותר לעיכול, לפי תורתם (ההיפך הגמור מתנועת האוכל הנא, אבל זה מה יש. איש באמונתו וגו').

בכל אופן, לא קניתי את הקרוק פוט מתוך איזו אידיאולוגיה עמוקה. עשיתי את זה כי שמעתי על המכשיר דברים טובים וגיליתי בלוג שמציע מתכונים "קפואים" לבישול בקרוק פוט; מכינים הכל מראש, מקפיאים בשקיות זיפלוק, ביום ובשעה היעודים זורקים את קוביית הקרח הענקית לסיר ואחרי שמונה שעות יש ארוחה. הרעיון קסם לי בגלל הקלות, לכאורה, שהוא מציע. וזה עולה רק 40 דולר. אז קניתי.

כמה שבועות עמד לו הקרוק פוט באריזתו בפינת המטבח, עצוב ומיותם. עד שבליל כל הקדושים היינו צריכים לצאת למסיבה והיה לי מספיק זמן להתניע את הסיר, אבל לא מספיק זמן להשאיר הכל להתבשל, ובטח שלא רציתי להשאיר אש חיה בבית בזמן שאנחנו הולכים לחגוג. או-אז חנכתי את הקרוק פוט. ראשית, שמחתי לגלות שהסיר הפנימי עשוי קרמיקה ולא מתכת. לא יודעת למה. שנית, בשובנו הביתה חיכה לנו תבשיל עוף וירקות ריחני, עם עוף נימוח וירקות עשויים במידה מושלמת. השתכנעתי.

ביום שני בערב העמדתי תבשיל בהשראת ארוחת הצהריים אצל אלי - דלורית ו-collard greens עם שמונה שיני שום, קוביות בקר לצלי שקימחתי בקמח מתובל והשחמתי במחבת מבעוד מועד ושמונה רצועות בייקון מטוגן, שנועדו לתת לתבשיל טעם מעושן ועמוק. תיבלתי במלח, פלפל ופתיתי צ'ילי. הנזיד התבשל כל הלילה ובשלישי בצהריים אלון מסר את הדין - "משובח", הוא אמר, "הבעיה היחידה היא שעכשיו אני רוצה לישון". נו, מה לעשות, לא הכל יכול להיות מושלם כל הזמן.

אני מחבבת את הקרוק פוט משתי סיבות. ראשית, הוא מניב "ארוחה בסיר" בקלות - ירקות, בשר ופחמימה כולם בסיר אחד. קלי קלות. שנית, הבישול בו נשען על שיטת "שגר ושכח" החביבה עליי. אני רואה בעתידנו עוד הרפתקאות רבות.

ביום שני ירד כאן שלג קל בפעם הראשונה לחורף זה. אני חושבת שסיר לבישול איטי הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו החורף. בקיץ נחזור לסלט.


יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

פוסט על עוף מטוגן

עכשיו, כשכל הקלפים כבר פתוחים ומונחים על השולחן, אפשר להודות - ההתרחקות שלי מהמטבח ומהבלוג כמעט כולה נעוצה בהריון והשפעותיו עליי. נכון, קיימת גם העובדה שמאז שחזרנו מהביקור בישראל אני עובדת כל-כך הרבה (לדוגמא, היום הוא היום החופשי הראשון שלי מזה עשרה ימים), עד קוצר נשימה ואובדן חושים וזיכרון של ימים שלמים, בחיי, אבל... בעיקר ההריון.

הסיבה להתרחקות מהבלוג מתחלקת לשניים; ראשית, החירפון של תחילת ההריון הפך ישיבה ממושכת לאתגר מנטלי ופיזי אדיר, והשקעה של כמה שעות בכתיבת פוסט גרמה לי לסבל פיזי של ממש. אני לא צוחקת. שנית, כשאני שומרת סוד אני מתחילה להתנהג מוזר, מתרחקת ומתכנסת ומתנהגת באופן מתחמק וחסר סבלנות ומדברת מוזר. אז זה קרה גם עם הבלוג, מפני שרציתי לחכות עד שההריון יגיע לנקודה בטוחה יותר לפני שאני חושפת אותו כאן (גם עם החשיפה בעבודה חיכיתי די הרבה ואני עדיין מופתעת כשיש מישהו שלא יודע ומגיע אליי עם החדשות, מבולבל ומופתע).

הסיבה להתרחקות מהמטבח די פשוטה - היה חם ורוב הזמן הרגשתי מחורבן, כפי שהיטיבה לכתוב עדי מהבלוג "עדי בעולם"; ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

היה חם והרגשתי מחורבן ולא הצלחתי להעלות על דעתי שום מאכל שנדמה לי ראוי לאכילה. אפילו לא קצת. עד שבוקר אחד, בדרך לעבודה, הבזיקה במוחי (או בחלק אחר של הגוף שלי) המחשבה, "אני יודעת מה אני צריכה! מקנאגטס!". מזל (בעיני אנשים מסוימים) שעל הדרך לעבודה יש מקדונלדס עם דרייב ת'רו, ושבאותו בוקר היו לי שלוש דקות אקסטרה. עשר דקות אחרי שהמחשבה חלפה בראשי הייתי בעליה המאושרים של קופסת מקנאגטס בת 10 חתיכות של הדבר הזה, שהוא לא בדיוק עוף. כי עוף, אגב, לא הצלחתי להכניס לפה החל בשלושה ימים לפני שבכלל גיליתי שאני בהריון. בשלוש דקות של נסיעה בין סניף המקדונלדס המדובר לבין בית החולים הצלחתי לכלות כבר 6 מתוך עשר היחידות, באכילה ביד אחת. ברוך בורא הפינגר-פודס.

גילוי המקנאגטס היה מרגש, אבל יש לי גבולות ומעצורים ואני ממש לא מאסכולת "אני בהריון ומתחשק לי לאכול את זה, אז אני אקרא לזה קרייבינג ואף אחד לא יוכל להגיד לי כלום, כי אני בהריון...". טיעון קצת מעגלי, אה? לפיכך, מאז ועד היום, אכלתי מקנאגטס בדיוק פעמיים נוספות ובשתיהן קניתי את הקופסא הקטנה יותר, רק ארבע או שש יחידות. אבל החשק לעוף מטוגן לא חלף.

פרט למקנאגטס, לא היו לי הרבה קרייבינגס. בשלב מוקדם יחסית של ההריון, כשהמחשבה על אוכל עוד הייתה הרבה יותר מאתגרת, אלון ואני נסענו מאיזה פה אחד לאיזה שם אחר ועברנו ליד סניף של Ahmo's. "אוי, איך הייתי רוצה עכשיו שווארמה בלאפה", ריירתי ואלון שאל אם אני רצינית. עניתי שכן, אבל אני יודעת שבשום מקום (חוץ מישראל) זה לא יהיה בדיוק מה שאני מתכוונת, אז מה זה יעזור. אבל המחשבה לא הרפתה ממני. בדרך הביתה נכנסנו לקרוגר, קניתי מגש של חזה הודו וכשחזרנו הביתה חתכתי את הנתחים לרצועות ותיבלתי כראוי. במקביל להקפצת רצועות ההודו בישלתי גם מג'דרה, קרמלתי בצל והכנתי טחינה. אכלתי את היצירה במשך כמה ימים ולא הייתה מאושרת ממני. אלון העיר, שאם לכל אורך ההריון החשקים שלי יהיו כאלה בריאים ויניבו אוכל ביתי מזין וטעים, הוא ממש לא יתנגד.

מאז הכנתי מרק מינסטרונה, תבשיל בקר עם גריסים ואפונה וכן, חלק ניכר מבישולי ראש השנה היה תחת ההשפעה של דייר הבטן הצעיר. כמו שאמרתי לחברים כשישבנו במסעדה והתעקשתי להזמין קינוח - I'm controlled by higher forces (נו, כנראה שאני בכל זאת מכלכלת איזשהו טיעון "מה אני יכולה לעשות, אני בהריון". אבל זה היה בצחוק.).

אתמול אכלתי פנקייק לארוחת בוקר וגולאש בעבודה וידעתי שאין שום דבר מרגש שמחכה לי בבית לארוחת ערב. עוד ידעתי, שאגיע הביתה ואתבאס מהעדר הבחירה ובסוף אוכל קוסקוס עם קטשופ, או סתם אוכל את הלב. וכבר מהבוקר התחשק לי מקנאגטס. בסוף המשמרת ההתלבטות היחידה היא האם ללכת למקדונלדס או ל-KFC. ואז התנגדתי לדחף, אבל מצאתי לי תחליף - שניצלונים ביתיים בציפוי קמח (ולא פירורי לחם), או בשמם האחר, עוף מטוגן ביתי.

בדרך הביתה עצרתי בהול-פודס וקניתי מגש של חזה עוף. בבית חתכתי את החזה לרצועות וקימחתי בתערובת קמח וקורנפלור, שתיבלתי במלח, פלפל, פפריקה חריפה ומתוקה וממש קצת אגוז מוסקט, בשביל הטוויסט. אחרי הקימוח עיסיתי את העוף בביצה טרופה ואז - קימוח נוסף. טיגנתי את השחיתות במחבת טפלון, בטיגון חצי-עמוק (לא בסיר, אבל בכל-זאת, איזה שני ס"מ שמן). לצד התענוג הוגשו קלחי תירס חם וקטשופ, מיונז וחרדל. את הקערה הגדושה בשניצלונים (כמו הדלי של KFC) הנחנו על מגש בינינו ואכלנו מול הטלוויזיה, כי ככה זה עם אוכל שלא מצריך צלחת וסכו"ם. פיקניק בסלון!


הכיף היה כפול כי בשונה מכל אותם משוקצים הנרכשים ב"מסעדות" פאסט-פוד, כאן אנחנו יודעים בדיוק מה יש באוכל; עוף, קמח, ביצה, תבלינים ושמן. זהו.

זאת הייתה מן ארוחת שירת-ברבור לקיץ, מהיר וקל להכנה וכל-כך טעים וכולנו היינו מאושרים, אלון, אני והעובר. ללקק את האצבעות.

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

פרנץ' טוסט ארוך, דבר נפלא!

אז, אני חוזרת לספר...

בעשרה לתשע הבוקר הדלקתי את התנור. בתשע הכנסתי את התבנית לתנור החם (180 מ"צ). פניתי לשגרת הבוקר שלי והנחתי ליצירה למלא אט-אט את המטבח ואז את הבית כולו בריחות מענגים של קינמון, חמאה וסוכר חום. בתשע וחצי הטיימר צלצל והעברתי את התנור לשלוש דקות של גריל. חמש דקות אחר-כך כבר ישבתי לאכול, לא לפני שהטבעתי את הנתח המובחר שלי בכמות שאינה בלתי מכובדת של סירופ מייפל מובחר.

זה היה מענג ומופלא ואני ממליצה לכולכם לנסות. וזה כל-כך פשוט!

מה צריך?

4-5 ביצים
250 גרם לחם מכל סוג שתבחרו, אפשר בן יום או יומיים אבל ממש לא חובה
2 כפות חמאה
1/3 כוס סוכר חום
1/2-3/4 כוס חלב
כפית תמצית וניל
כפית קינמון טחון
מעט אגוז מוסקט
קורט מלח

איך מכינים?
משמנים תבנית רבועה (שלי 9*9 אינץ') בחמאה. את שארית החמאה חותכים בסגנון חופשי לחתיכות קטנות ומפזרים על תחתית התבנית. זורים את הסוכר על תחתית התבנית. חותכים את הלחם לקוביות לפי רצונכם ומניחים בחוסר-סדר בתבנית.
מערבבים את כל החומרים האחרים ושופכים מעל הלחם. נותנים ללחם כמה לחיצות כדי שהבלילה תופץ ותיספג באופן אחיד יותר. מכסים את התבנית בניילון נצמד/נייר אלומיניום ומאשפזים במקרר למשך 4 שעות עד לילה.
בבוקר (או כשמוכנים), מוציאים את התבנית מהמקרר ומחממים תנור ל-180 מ"צ. אופים את החגיגה 30 דקות, בתבנית לא מכוסה. בתום האפייה אפשר להעביר את התנור למצב גריל לדקות ספורות, רק כדי להשיג קצת שחום וקראנצ'י - זהירות שלא לשרוף! אפשר להפחית מזמן האפייה אם מעוניינים בתוצאה רטובה יותר. ואפשר פשוט לשפוך חצי משאית מייפל מעל הכל, ואז כלום לא ישאר יבש.

בתיאבון ולבריאות!

note to self: הצלחת האדומה לא תורמת לפוטוגניות

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

מערב ועד בוקר, מהיום למחר

אמא שלי אמרה לי היום, שכבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג. היא שאלה אם זה נכון, או שמערבולת הזמן של השבתות והחגים ששטפו את ישראל בתקופה האחרונה סחפה כל חוש זמן שהיה לה. בהתחלה הייתי בטוחה שהיא צודקת מאוד, שכבר המון זמן לא כתבתי. אבל אז חשבתי לעצמי, מה - כתבתי פוסט אחרי ראש השנה! ואז הבנתי שיום כיפור בא והלך וגם את סוכות כבר השארנו מאחור. ואכן, לא כתבתי כבר שלושה שבועות.

היעדרות מהבלוג תמיד מלווה אצלי בהתנצלות והצטדקות. אני מרגישה כאילו אני עושה משהו שהוא לא בסדר. אבל האמת היא שמאז שחזרנו מישראל (לא להאמין שעבר רק חודש וחצי) אני מרגישה שהכתיבה פחות קוראת לי. עוברת עליי תקופה של התכנסות פנימה ושקיעה בשגרה. אני קמה בבוקר ונוסעת לעבודה, עובדת קשה וחוזרת הביתה, מבשלת וקוראת ונחה והולכת לישון וקמה בבוקר וחוזר חלילה.

כל זה יכול אולי להישמע קצת מדכדך, אבל ההתכנסות הזאת היא לא סימן לדיכאון, אלא דווקא בועה של שקט, שלווה ויציבות. נעים לי ככה, בלי להריץ כל הזמן ברקע את שכבת-העל של המחשבות מסדר שני שמפרשות ובוחנות ומנתחות את אירועי הסדר הראשון. ואולי, בלי להתאמץ יותר מדי למצוא הסברים וצידוקים להאטה הזאת בקצב הפרסום בבלוג, אני יכולה לומר בפשטות הכי לא מסובכת - אני עסוקה, בסוף היום אני עייפה ואין לי זמן וראש לשבת ולהקליד ולערוך ולהגיה את היומיום שלי לתוך פסקאות מנוסחות ומסודרות, משובצות בתמונות.

אבל.

דווקא יש לי על מה לספר ועל מה לכתוב. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. ועכשיו, בזמן שהנזיד (בערך גולאש) עוד מתבשל על הכיריים והאורז מבעבע בסיר שלידו וכוס התה שלי עוד מלאה והתה חם ונלגם בלגימות קטנות, החלטתי להשאיר את הכלים בכיור עד מחר ולשבת מול המחשב וקצת להריץ את האצבעות על המקלדת.

ההצטננות היחסית במזג האוויר ועוד כמה שינויים במזג האישי שלי איפשרו לי חזרה מהוססת אבל עקבית למטבח. לפני שבוע בישלתי קציצות בתבשיל דלעת בהשראת אחת האחיות מהעבודה, בחורה ממוצא הודי. יום אחד שמעתי אותה נותנת לאחות אחרת מתכון לתבשיל קישואים בעגבניות ואומרת שאפשר להכין אותו עם כל מיני דלועים. כשנסעתי לקרוגר ולא היו קישואים, קניתי דלורית אחת, צרור גזרים ובטטה. אידיתי את הנ"ל עם שני בצלים וכשכולם היו רכים ונכונים ושכחו את גבולותיהם צירפתי להם גרגירי חומוס מקופסת שימורים אחת. תיבלתי בכורכום וכפית הל טחון (למרות שבמתכון של פינקי היא דיברה על כוסברה טחונה, ואני עדיין צריכה לברר איתה האם הכוונה היא לעלים טריים, מיובשים או בכלל לזרעים טחונים. וכן, זה באמת השם שלה). הקציצות עצמן היו חצי-הודו-חצי-עוף עם כמות מבהילה של פטרוזיליה, כוסברה ובצל ירוק שקצצתי במעבד מזון ותיבול פשוט של מלח-פלפל, כי אחרי כל-כך הרבה ירוק, לא צריך להוסיף המון. יצאה מנה כתומה-צהובה זרחנית, בזכות הכורכום, כזאת שלגמרי אומרת "הודי", אפילו שהיא לא קארי. קבלת פנים מושלמת לסתיו הקריר שנכנס בפתח.

בהמשך השבוע הכנתי מינסטרונה של עצלנים, מפני שאלון הכריז באחד הימים שעונת המרקים בפתח ומפני שאכלתי מינסטרונה נהדר באיזו מסעדה איטלקית בעיר (די בינונית, חוצמזה) ונזכרתי כמה אני אוהבת את המרק הזה וחשבתי כמה אני רוצה לאכול אותו כל יום, ארבע פעמים ביום. בגלל שהחלטתי שאני רוצה מינסטרונה בשבע בערב, הגעתי הביתה בשמונה בערב והתחלתי לבשל רק בתשע וחצי, הייתי צריכה לעשות קצת קיצורי דרך, העיקרי שבהם הוא שהשתמשתי בשלושה סוגי שעועית מקופסא (בדרך כלל אני משרה מראש בבית, אבל מי שרוצה מינסטרונה בלי לתכנן...). כמו כן, בשלב אידוי הירקות טיגנתי מגש שלם של פרגיות (סטייק פרגית) שחתכתי לחתיכות בגודל ביס, כדי לתת למרק קצת עומק למרות שלא היה לי ציר עוף. התוצאה המשמחת היא שעכשיו בכל קערית יש גם חלבון מן החי וגם חלבון מן הצומח וזה משביע וטעים ונעים. בסוף הבישול קצת התבאסתי כי היה למרק טעם קלוש אך מורגש של קופסת שימורים, אך לשמחתי הרבה, הוא חלף ללא שוב יום למחרת הבישול.

לפני שבוע בערך הרגשתי שאני רוצה להפסיק לשבת מול המחשב בבקרים של ימי עבודה. בדרך כלל שגרת הבוקר שלי הולכת ככה - אני מתעוררת, מעמידה קומקום לתה, נכנסת להתקלח, אחרי המקלחת מכינה תה ויושבת מול המחשב עד חמש דקות מאוחר מדי ואז קמה ומארגנת את כל הדרוש ארגון לעבודה ויוצאת מהבית חמש-עשר דקות מאוחר יותר ממה שרציתי. אבל כבר כמה זמן שלא נעים לי להילחץ ככה בבוקר וגם לא נעים לי להתעורר וישר להתיישב מול המסך ולהיכנע למשחק אינסופי בקנדי-קראש (שהוא משחק נורא ואיום, מטופש ואיום ויציר-שטן, אבל הוא נורא ממכר) ואז לצאת מהבית ליום עבודה ארוך.

אז לקחתי יוזמה והפסקתי להדליק את המחשב בבוקר. במקום זה, אני פותחת את הבוקר במקלחת ואז מבצעת היפוך אחד, שיחזיר את האיזון והמרחב לאגן שלי. בפעם הראשונה שעשיתי את ההיפוך השעה הייתה חצות ואחרי זה לא הצלחתי להירדם במשך שעה וחצי. כך למדתי שדווקא נעים מאוד לבצע היפוך כחלק מטקס הבוקר. זה יותר טוב משוט של אספרסו. זה גם הזמן היחיד ביום בו אני באמת על בטן ריקה, אז זה יותר נעים.

אחרי המקלחת וההיפוך אני מכינה לי תה. ואז... גיליתי עוד משהו - כשלא נשתלים מול המחשב בבוקר יש זמן לארוחת בוקר קצת יותר אמיתית. לא רק קורנפלקס או דייסת קוואקר (שאני לא ממש מצליחה ליהנות ממנה בתקופה האחרונה). בימים האחרונים מככבים כאן פרנץ' טוסט ופנקייקים בלהקות. שיגעון הפרנץ' טוסט האחרון התחיל אחרי לילה אחד קשה במיוחד בו כאבה לי הבטן והתהפכתי במיטה בלי למצוא מנוח. התעוררתי בבוקר המומה ומצוברחת והרגשתי שאני חייבת אוכל מזין ומנחם שירומם אותי פיזית ונפשית. נו, מה אם לא לחם מטוגן.

מאז התענוג שוחזר פעמיים וגם התחלף במזון-ארוחת-הבוקר האחר - פנקייקים. בבקרים שלפני העבודה, במקום לעמוד ולטגן פנקייקים אישיים במשך דקות ארוכות, אני משתמשת במחבת הגדולה ביותר שלנו (28 ס"מ), מכינה בלילה משתי ביצים ומטגנת את כל הכמות בבת-אחת, לחביתית אחת עבה קצת יותר. מספיק סודה לשתייה ושימוש במכסה לחלק מזמן הטיגון מאפשרים להימנע מפנקייק נא. אז, חביתית הענק נחצית לשניים, חצי לרעבה-עכשיו וחצי לשותף הישן שיקום ויהיה רעב בעתיד.

ואז, לפני כמה ימים קראתי באחד הבלוגים עליהם אני מנויה על נסיונותיה של הכותבת לפשט את שגרת הבוקר שלה ולהפחית לחץ ככל האפשר בזמן הזה של היום. בין היתר, היא כתבה על ארוחות בוקר שמכינים ערב לפני כן ומסיימים את הכנתן בבוקר. ואז נשתל במוחי הרעיון, לחפש ולמצוא מתכון ל-overnight French toast ולראות מה ייצא מזה.


היום סופסוף הבשילו התנאים לכך ומחר בבוקר, בין הרתחת המים להיפוך למקלחת, אני אתניע את התנור ואכניס לתוכו תבנית אחת רבועה, שתשהה שם חצי שעה ותספק לי ארוחת בוקר חמה ומזינה, על הבוקר, באפס השקעה (בבוקר עצמו. את מעט העבודה הנדרשת השקעתי הערב). כי כמו שאותה כותבת טענה בצדק באותו פוסט שהצית את דמיוני - הרבה יותר קל להכין בערב דברים למחר (אפילו לבחור בגדים למחר קל יותר ערב לפני!), מאשר לעשות את אותם הדברים בבוקר. איכשהו נראה שאותה הפעולה לוקחת פי שלושה יותר זמן בבוקר מאשר בערב. לפחות אצלי זה ככה.

אז נראה איך הפרנץ' טוסט האפוי (סוג של פודינג לחם, אני מניחה) יהיה לי מחר בבוקר. ואם יהיה טעים, אולי הרווחתי עוד כמה דקות של ישיבה רגועה עם כוס התה שלי לפני שהשגעון של היום מתחיל.

ומה עוד לא סיפרתי?

שלראשונה מאז עברנו לא"א זכינו לביקור מבן משפחה וזה היה נהדר ומשמח ומרגש. אח שלי הגיע לניו-יורק לרגל עבודה בשבוע שעבר והוא ניצל את סוף השבוע שקדם לכך כדי לדלג אלינו ולבלות איתנו שני לילות ויומיים וחצי. לקחנו אותו לבראנץ' בקפה זולה, לנסיעה בדרך הנופית של נהר יורון ועברנו עם האוטו ליד Pumpkin patch ושמחתי לחשוב שכבר עודמ עט האלווין.


ולמחרת יצאנו לפיקניק בארבורטום עם סנדביצ'ים (ועוד שלל שחיתויות) מזינגרמנ'ס. ואחרי שאכלנו ירדנו בהליכה עד הנהר והיו שם ברווזים וגם שני דייגים שעמדו בתוך המים עם המכנסיים המצחיקים עד הפופיק והטילו חכות. היה מופלא באמת. קצר מאוד אבל כל-כך כיפי.

אם תגדילו את התמונה ממש ממש ותסתכלו טוב-טוב, אולי תצליחו לראות את הדייגים

וגם לא סיפרתי שחזרתי לעשות יוגה בקבוצה, עם מורה טובה בסטודיו נעים וקבוצה נעימה, שנותנת קצת תחושה של קהילה ועוזרת לי לשמור על השפיות בין משמרת למשמרת. וגם חזרתי לשחות יותר בקביעות מאז שחזרנו מישראל וזה כיף חיים.

וגם, שקניתי נעלי ספורט חדשות לעבודה אחרי שברך שמאל שלי התחילה לעשות לי בעיות ועכשיו אני אחת מהילדים המגניבים ביותר במחלקה :)



עדכונים נוספים (כולל מתכון לפרנץ' טוסט חוצה יממות, אם ייצא מוצלח) - בקרוב.

שמיים מוצלחים של ערב סתוי, כפי שנצפו כשיצאתי היום מהעבודה.
בדרך הביתה ראיתי גם כוכב נופל, התרגשתי מאוד והבעתי משאלה.