‏הצגת רשומות עם תוויות פרידה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרידה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 ביולי 2016

תם הטקס

בפעם שעברה הודעתי כאן על הקפאתו של הבלוג וכעת אני מודיעה על סגירתו.
החודשים האחרונים או למעשה קצת למעלה משנה שכבר החיים שלי קשים, לעתים קשים מאוד. המחלה, האמהות, ההתפטרות הכפויה מהמיון והכישלון להתניע את השלב הבא בחיים המקצועיים שלי, האובדן הכואב עד אין היכר של סבתא שלי, כולם גבו ממני מחיר כבד. אין יותר מקום לבלוג הזה בחיים שלי ואין לי יותר אנרגיות אליו.

חזרתי לצייר, חזרתי לשיר (אם כי כרגע אני מחוסרת קול, it's the time of the season), חזרתי לטיפול.

חזרתי לדבר עם אמא שלי שיחות חולין ושיחות אמיתיות. הפסקתי לכעוס עליה, הסברתי, התנצלתי, התנצלותי התקבלה. 12 צעדים בדרך להחלמה, השלמה ושקט פנימי נצחי. איתה ועם רבים אחרים בחיי שנפגעו מהתנהגויות שונות שלי, תמיד ללא כוונה.

הבלוג הזה נולד מתוך צורך במידע על המעבר לארה"ב כאחות.

עברנו הנה לפני חמש שנים. התאקלמנו.
השגתי רישיון בזיעת כפיים, מצאתי עבודה ואני עובדת ועובדת טוב.

תם ונשלם.

פתחתי בלוג חדש, אנונימי, שעוסק בנושאים קצת שונים ואולי בעתיד יתמקד קצת יותר בסיעוד, במיוחד זה של הוספיס, אם יתברר שאכן אני מצליחה להמשיך גם להיות אחות וגם להגשים את חלום חיי ולעבוד עם אנשים הנוטים למות. הוא אנונימי, כאמור, לא מחובר למייל הזה ואיני משתמשת בו בשמי. הכל בכוונה. יודעי סוד ושומרו הובאו בידיעתו.

המעוניינים בעצות ויעוץ על מעבר לארה"ב ועבודה כאן כאחים ואחיות מוזמנים להמשיך לפנות אליי, כמו גם חולי קרוהן וקוליטיס המחפשים תמיכה ומענה. נוכל לארגן יעוץ סקייפ תמורת סכום סמלי.

שמרו על עצמכם, בריאות, אושר, נחת ואריכות ימים.



אמן כן יהי רצון

יום שישי, 10 ביולי 2015

סבתא שלי

כבר כמעט חודשיים שאני לא כותבת על סבתא שלי.

סבתא שלי נפטרה בערך בשש בבוקר ה-14 במאי, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85. חמש שעות מאוחר יותר נחתנו בישראל לביקור השנתי שלנו.

מותה של סבתא שלי לא היה בלתי צפוי. לפני קצת למעלה מארבע שנים היא אובחנה כחולה בסרטן המעי הגס ועברה ניתוח בו הצליחו להסיר רק חלק מהגידולים. היא עברה טיפולים באשפוז יום ובבית. לפני שנתיים בערך החליטה להפסיק לקבל טיפולים, שכן תופעות הלוואי פגעו מדי באיכות החיים שלה וההשפעה הקלינית לא הצדיקה בעיניה את הסבל.

שבוע לפני מותה התאשפזה סבתא שלי בבית החולים. לכל אחד מאיתנו, הקרובים אליה, האוהבים אותה, היו מחשבות וציפיות שונות מהאשפוז הזה. אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו שהיא לא תצא מבית החולים.

הביקור שלנו בישראל היה מתוכנן, הכרטיסים נרכשו חודשיים מראש. בהלוויה אמרתי בצחוק מריר שסבתא שלי ארגנה את מותה לכבוד הגעתי.

לו רק הייתה מחכה עוד כמה שעות.

כבר בישראל ניסיתי לכתוב פוסט על סבתא שלי. הרגשתי אשמה שאני לא כותבת, לא תורמת במשהו למילים שהקרובים אליה ספדו לה בימים ובשבועות שאחרי מותה. אבל בכל פעם שניסיתי לכתוב הדמעות חנקו את גרוני וגל כביר של עצב שטף אותי. הרגשות היו גדולים מכדי שאוכל להתמודד איתם, אז הנחתי לניסיון לתקשר אותם כלפי חוץ ונשארתי עם האבל שלי, שותקת אותו, מדברת אותו בזהירות עם אלון ועם אמא שלי.

לו רק הייתה מחכה לי כמה שעות. רק עוד כמה שעות. חמש השעות האלה בהן היינו באוויר הורגות אותי. כי אם הייתה מתה יום שלם מוקדם יותר, או שבוע לפני... אבל חמש שעות. אני מרגישה שמישהו השתמש בי כפיון בבדיחה אכזרית.

סבתא שלי האהובה, המופלאה. רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לתת לה לטמון את האף שלה בשקע צווארי, כמו שהייתה עושה תמיד, שואפת עמוק ואומרת "קֶצַלה שלי, חתלתולונת". רציתי לנשק אותה על המצח ולדבר אליה ברכות. להיות לצידה בדרכה האחרונה.

אחי הגדול הגיע מלונדון, כל הנכדים נאספו לצד מיטת בית החולים שלה ואני נותרתי רחוקה עד כאב, מספיקה רק כמעט, אבל לא. כמו חיה בכלוב סובבתי בימים האחרונים, חייבת להמשיך לעבוד את רצף המשמרות שאפשר את הנסיעה לארץ. ואזלת ידי והמרחק הגדול והמים הענקיים שפרושים בינינו עינו אותי עינויי תופת.

לא זכיתי לבלות את השבוע האחרון לחייה במחיצתה. גם לא את השעות האחרונות. כל-כך רציתי להחזיק לה את היד בפעם האחרונה, לנשק אותה ולחכך איתה אפים, להעביר את האצבעות שלי בשיערה, שתמיד היה רך כמשי. במקום זה, כתחליף מאוד דל, ביקשתי לזהות אותה לפני קבורתה. רציתי לעשות את זה גם כדי לראות בעיני עצמי שכל זה קרה באמת; הדיווחים שקיבלתי מבית החולים על ההידרדרות במצבה, דיווחי המצב מהשיחות עם הרופאים, הבדיקות ששקלו לבצע, התוצאות מאלה שהחליטו אכן להשלים. הייתי צריכה לראות כדי להאמין שכל זה קרה בשבוע אחד ארוך מאוד וקצר מאוד בעת ובעונה אחת.

גסיסתה ומותה של סבתא שלי הדגישו שוב את המשמעות של הבחירה שלנו לגור רחוק כל-כך; כשסבתא שלי עברה ניתוח החלפת ברך יצאתי מהלימודים מוקדם ונסעתי מבית הספר לסיעוד באסף הרופא לביה"ח שיבא, להיות איתה. לא יכולתי לשאת את המרחק. אם כרטיסי הטיסה שלנו לא היו כבר מוזמנים, הייתי מודיעה בעבודה על מקרה חירום משפחתי ונוסעת ללא דיחוי. אבל ביום שלישי עוד דובר על העברתה להוספיס בית וביום רביעי נסענו לטורונטו ועלינו שלושתנו על מטוס. כשנחתנו בישראל בחמישי היא כבר הייתה איננה. לא יכולתי לנחש. לא רציתי לחשוב. לא העזתי לדמיין.

המרחק מהמשפחה כמעט לא מורגש בחיי היומיום שלנו. אנחנו עסוקים כל-כך בעבודה ובעדו. אבל במקרים כאלה, בזמני הקיצון של החיים, לידה ומוות, שמחות גדולות ועצב תהומי - בזמנים האלה המרחק אדיר וקורע לב וקרביים.

דיברתי עם סבתא בטלפון ביום שלישי, יומיים לפני הגעתנו. היא כבר הייתה כמה ימים בבית החולים וכוחותיה הלכו ונחלשו, אבל עדיין חשבתי שהיא תהיה כאן כשננחת. רציתי לבקש ממנה שתחכה לי, אבל חשבתי שהיא תכעס, כי היא עוד חיכתה לנס שיקרה. עד הרגע האחרון היא הייתה אפופה בדואליות מייסרת, מבינה בדיוק מה קורה לה, אבל מקווה שמשהו ישתנה. חדה כתער, מסתכלת למציאות בעיניים אבל מתחננת לעוד קצת זמן.

אמא שלי סיפרה לי שבמשמרת האחרונה שלה, כשישבה איתה בבית החולים עד שהרפתה והלכה לעולמה, כשאני הייתי באוויר, היא תיארה באוזני סבתא את המסע שלי - הנה עכשיו הם עוברים מעל ספרד, עכשיו מעל יוון. מדי פעם סבתא שלי שאלה איפה אנחנו עכשיו ואמא שלי דמיינה לה איזו נקודה אקראית על המפה מעל אירופה. לפנות בוקר אמא שלי הבטיחה לסבתא שלי שאני אבין אם היא לא תחכה לי, שלא אכעס, כי אדע שהיא לא הייתה יכולה יותר.

סבתא שלי הנהדרת, החכמה, הרגישה, עם הידיים הכי רכות בעולם שהיו מציירות שמיניות על ברכיה כשהייתה יושבת בסלון ביתה. שתמיד הריחה כמו כביסה נקייה, שתמיד נישקה את כולם על הפה. שאהבה חיבוקים מפוקקי עצמות ובגלל זה תמיד הייתה אומרת לי כמה היא אוהבת את החיבוקים שלי אורי. שבכשרונה האדיר לימדה את עצמה לקרוא, לכתוב ולדבר אולי שמונה שפות - רומנית, שפת אמה, צרפתית, יידיש כדי שתוכל לתקשר עם בעלה שהזדמן לה בשידוך, פורטוגזית שלמדה כשעברו לגור בברזיל, ספרדית וגם קצת איטלקית וטיפה פולנית ואנגלית שהתחילה ללמוד במועדון גיל הזהב שמעבר לרחוב, מול ביתה, אליו החלה ללכת אחרי שסבא שלי נפטר.

סבתא שלי, עם עיניה הירוקות יודעות הכל, עם הניצוץ השובב והצחוק המתגלגל, צחוק של נשים שמנות, מרעיד סנטר ושדיים ובטן וירכיים. צחוק שאיש לא יכול להישאר אליו אדיש. סבתא שלי, אשפית הסיפורים, הרמיזות החכמות, והקריצות. והאהבה הרחבה, הרכה והזורמת שהייתה בוקעת מתוכה כלפי אלה שאהבה. והידיים הטובות, סורגות ותופרות, מבשלות ואופות. ומלטפות.

אני חסרה אותך כל-כך. היית דמות כל-כך משמעותית בחיי הבוגרים. בשנה שגרתי איתך, בשנים שלאחר מכן. לימדת אותי לא לדחות דברים ליום המחר, דבר שאני תמיד משתדלת לעשות ולפעמים מצליחה. לימדת אותי לגלגל את הלשון בפה פעמיים לפני שאני אומרת משהו, ממש כמו שסבך לימד אותך.

אחרי האבחנה התאבלתי עלייך אבל קטן. קיוויתי שתזכי להיות בחתונה שלי שנערכה באותה שנה - והיית. קיוויתי שתזכי לראות את עדו - וזכית. ואהבת אותו כל-כך, על אף ולמרות ואולי בגלל המרחק. וגם בגלל שאהבת אותי והוא בני. רציתי להגיע לישראל, לשבת ליד מיטת חוליך ולתת לעדו לטפס לחיקך, להתרפק עלייך. רציתי שיצחיק אותך עם השטויות שלו. רציתי שתראי בו את כל מה שאני רואה יום-יום, שיסב גם לך הנאה מתוקה כזאת. במקום זה, הוא זכה לישון במיטתך ביום הלוויתך. אלון אמר שזה סמלי, שזה מסמל איזה קשר גדול ועמוק יותר, מעל זמן ומרחב. אבל אני לא יכולה שלא לחוש את הפספוס וההחמצה. כנראה שכל זמן קצר יותר מהנצח הוא לא מספיק.


אני מצטערת שלא יכולתי להיות איתך בימיך ושעותיך האחרונים. מצטערת שלא יכולתי להקל על הכאב והסבל שכבר לא מענים אותך, אבל מענים אותי בכל פעם שמחשבתי נודדת אליהם. אני מצטערת עלייך ומצטערת עליי ומנסה להתנחם בידיעה שאינך סובלת יותר, כי אם יש מישהו שאין לי ספק שלא מגיע לו לסבול, זוהי את.

אני מתגעגעת אלייך מעבר ליכולתן של מילים לתאר. תמיד היית והינך ותוסיפי להיות חלק בלתי נפרד ממני.

אני אוהבת אותך.

יום שבת, 11 באוגוסט 2012

סיכומו של ביקור

זהו, כמעט-כמעט נגמר.
אני יושבת ליד המחשב בחדר העבודה של אבא שלי וכותבת פוסט אחרון מישראל, פוסט אחרון לסיכומו של הביקור הארוך-ארוך והמאוד נהדר הזה. אני כבר די מוכנה לנסוע, מאוד רוצה כבר להגיע ללונדון המופלאה וגם מתגעגעת לבית באן ארבור. אחרי כמה זמן כבר קשה להיות כל הזמן אורחים. אמרתי היום למישהו שלמרות שהבאתי איתי 14 חולצות כדי שיהיה לי מבחר, אני כבר מתגעגעת לארון שלי.

השבוע החולף עבר עלינו בנעימים בקיבוץ. בין המזגן לבריכה, בין האבטיח לפיצוחים - היה נפלא. זאת הייתה חופשה טובה, יסודית. לא פספסנו שום פינה. בערבים חיכינו לחושך שירד, לרוח שתעלה וקצת תקל על המחנק של העמק. אז יצאנו לסיבוב בכביש המערכת, לצפות בכוכבים ולחפש תנשמות. באחד הטיולים עצרתי ואמרתי לאלון, כמה פס הקול של הספר הישראלי מיוחד. באן ארבור אין תנשמות, תנים וסיקסקים. גם הריחות שונים. אלון השיב שלאן ארבור יש את הדברים היחודיים לה. נכון. 

ביום שלישי גייסנו את אחותו של אלון ואת גיסו לפרויקט כנרת.
העמסנו על האוטו מחצלת, חטיפים, פירות, שני הורים ואחד יחידה אחיינית חמודה ביותר. נסענו להראות לליבי את הכנרת בפעם הראשונה. כבר עם יציאתנו מהקיבוץ שאלה הזאטוטה אם כבר הגענו ואחת לשלוש דקות בממוצע היא הכריזה שהיא רואה את הים ושאלה איפה החוף. ניסינו להעסיק אותה במגוון משחקים ושירים. געגועיי היוקדים לאגם הישראלי גרמו גם לי לרצות שהנסיעה בת ארבעים הדקות תתקצר, אבל בסוף הגענו. לא חיכיתי הרבה עד שפשטתי בגדים ורצתי למים. שכחתי כמה גלים יש בכנרת אחר-הצהריים. הצלחתי לשכנע את אלון להיכנס איתי ולעבור את הגלים והוא הודה שזה מאוד נחמד.

אחרי טבילה קצרה, כשניכר שליבי כבר רוצה שנצטרף אליה על החוף, יצאנו והצטרפנו ליושבים על המחצלת בצל. שאגת הגלים המונוטונית כישפה את כולנו והזמן כאילו קפא ורץ קדימה במקביל. המבוגרים גלגלו שיחה בטלה על הקיבוץ המתחדש ואני מילאתי בקבוק גדול במים ויחד עם ליבי הכנסתי אליו חלוקים. נתתי לה להוביל והלכתי אחריה, פיזית ומנטלית. זה היה מרפא.


ביום רביעי מצאנו את הזמן והאוטו ונסענו שוב לבקר אצל אחותי. פעם שלישית בביקור אחד, איזה הישג אדיר ומשמח! פגשנו אותם בבריכה של הקיבוץ. אחרי שכשוך קצר ונשנושים המשכנו אליהם הביתה, שם עלמה ואני ציירנו בגירי מדרכות צבעוניים על מרפסת הבטון האחורית ועשינו יחד יצירה בערכה הסופר-מגניבה שנועה הביאה לעלמה מ"המלי'ז" בלונדון. לארוחת ערב נסענו למסעדה בגוש-חלב.

בדרך חזרה לקיבוץ נסענו דרך צידה המזרחי של הכנרת, פשוט כי בהלוך טבריה עצבנה אותנו יותר מדי. כשחצינו את גשר אריק, הירח השתקף במים וברדיו בדיוק ניגנו את "ללב שלי אין בית" של סיון שביט. פתאום קצת נעצבתי, אני שכבר גדלתי והשתניתי מול הנוף הלילי המוכר והדומה, השתקפותו של הירח בכנרת, אורותיה של טבריה מעברה השני. בכיתי קצת ועבר לי.

קצת דרומה מחוף שיטים ראיתי שרפה על שפת המים. בחיי שלא זכרתי מה המספר של מכבי אש, אבל ניחשתי 102 וזה הסתבר כנכון. דיווחתי על שריפה לא מבוקרת וכעבור 7 דקות, אחרי שיצאנו מתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ האון, חלפה מולנו כבאית. שמחתי מאוד. למחרת התקשרתי לספר להורים שלי, שיתגאו באזרחית הטובה שחינכו.

אתמול בערב פגשנו סופסוף את הדודים והדודות של אלון. כולם באו לקיבוץ לארוחת ערב המונית שגם ציינה את חנוכת הבית החדש של ההורים של אלון. קצת לפני שכולם הגיעו הלכנו לעוד טבילה אחרונה בבריכה הצופה אל הגלבוע. אמרנו ביי-ביי והבטחנו שנחזור שוב בעונת הרחצה הבאה. הרעב של אחרי הבריכה הפך את ההמתנה לאורחים קשה, אז אכלתי שני שניצלים וחופן של צ'יפסים בעמידה וגם קינחתי באבטיח, שחתכתי בעצמי לקוביות יפות כמו שיואב לימד אותי ביום רביעי. כשכולם הגיעו כבר הייתי שבעה אז אכלתי רק פשטידת ברוקולי נהדרת שהביאה אחת הדודות ואחר-כך עצרתי וחיכיתי לקינוח שהיה מופלא ומרנין ומאוד שוקולדי, בדיוק כמו שקינוח צריך להיות.

יצאנו מהקיבוץ היום בארבע אחר-הצהריים.
התכנון המקורי היה לצאת כבר בשתיים, אבל אכלנו עוד ארוחה אחת אחרונה עם כל המשפחה, כולל קפה ועוגה. אחרי זה, עוד נותר לארוז ולהיפרד מכולם והופ - השעה כבר הייתה ארבע ויחד איתנו עלו מהעמק למרכז כל מי שסתמו את הכנרת, נחל הקיבוצים והסחנה. אחרי שחלפנו על פני תאונת דרכים אחת בכביש הסרגל הדרך נפתחה ועברה במהירות. עצרנו בכפר סבא ונפרדנו מסבא של אלון, נכנסנו לפתח-תקווה, לתת נשיקה וחיבוק לסבתא שלי והמשכנו למושב.

כשהגענו למחלף בן שמן השמש כבר הייתה נמוכה במערב, קרובה לקו האופק. הצלחתי לצלם קצת תוך כדי נסיעה וקיללתי בשקט את כל קווי המתח הגבוה והקפיצות בכביש שהפריעו לי לתפוס בדיוק את התמונה שרציתי.



שמחתי שהספקנו להגיע למושב כשעוד היה קצת אור. רציתי להיפרד כמו שצריך.
אני אוהבת את העמק מאוד ורבים מזכרונות ילדותי ונעוריי משובצים במראותיו ונופיו, אבל כאן ביתי.



בדרך חזרה מהביקור אצל אחותי ביום רביעי חשבנו על הביקור שהיה והתחלנו קצת לסכם. דיברנו על הכפילות המובנית במגורים בחו"ל - תמיד נרצה להישאר עוד, אבל במקביל אנחנו כבר רוצים להמשיך הלאה, לחזור לשגרה שלנו, שכרגע היא בארה"ב. היינו יכולים לבוא גם לחודש וחצי או חודשיים וגם כך, היינו רוצים עוד. היינו יכולים לבלות אצל אחותי שבוע שלם, להיפגש עוד פעם עם הדודים האלה או ללכת עוד פעמיים לים או לבריכה. מהבחינה הזו, מזל שכרטיסי הטיסה ללונדון הוזמנו מראש וכך לביקור שלנו יש תאריך תפוגה. מחר בשבע בבוקר, עת גלגלי המטוס ינתקו ממסלול ההמראה בבן-גוריון, יפקע תוקפו של הביקור ואנחנו נמשיך הלאה.

היה ביקור נפלא. פגשנו המון אנשים, הספקנו המון. תמיד אפשר לפגוש יותר, להספיק עוד. אבל גם צריך לדעת להיפרד ולהישאר עם טעם של עוד. עכשיו לונדון ואחר-כך ריאיון עבודה. יש למה לצפות. לפחות הפעם אנחנו נוסעים שנינו יחד ולא אצטרך לסבול מפרידה ושהייה בנפרד.

ועוד דבר לסיום, בנימה מעט שונה:
לפני שנסענו, העברנו אל ההורים שלי כמה ספרים וחפצים שרצינו שישמרו עבורנו בארץ. היום אמא שלי ביקשה ממני לעבור שוב על מדף הבגדים שהתעקשתי לשמור ולראות אם אפשר לדלל אותו קצת. אחרי שהסכמתי לוותר על מחצית ממנו (כל הכבוד והידד לי!), אחרי שנתקלתי במכתב מחבר-לשעבר ותהיתי האם אני עדיין רוצה לשמור אותו, עכשיו שאני נשואה באושר לבחור אחר, מצאתי פנקס קטן בעל כריכה קשה שקניתי לי פעם, מזמן. פתחתי אותו וגיליתי בו שרבוטים מכיתה ח', בהם אני מתלכלכת על חברותיי הטובות, על אחי המעצבן ועל אמא שלי. קראתי וחלקתי עם הנוכחים קטעים נבחרים מתוכו, ביניהם החלק שמבטיח לעצמי שמעתה (1998) אני כותבת ביומן רשימה של כל הדברים שאמא שלי עושה ואני לא מסכימה איתם, כדי שבבגרותי, כשאהיה אמא בעצמי, אוכל לשים לב ולא לחזור על אותן טעויות. הרשימה מעולם לא נכתבה.

כמו כן, יש חלק שמתאר בפרוטרוט את התכונות להן אני מייחלת בבעל חלומותיי.


אחרי שהקראתי את הרשימה בקול לאמא שלי ולאלון וכולנו התגלגלנו מצחוק, אלון ציין, נכונה, שרוב התכונות הן חיצוניות. עניתי לו במה שאמא שלי אמרה לי אחרי שהקראתי לה חלק אחר, "דפי, את לא יכולה להמשיך להקריא לי את זה, תמיד חשבתי שהיית ילדה כזאת מיוחדת ועכשיו אני מגלה שהיית מתבגרת כל-כך רגילה וכמו כולן!".

נקרעתי מצחוק מעצמי, מכל השטיקים של יומן-נערה-מתבגרת, כולל לכתוב כמה אח שלי מעצבן אותי, שאם הוא יפסיק לא תהיה לי ברירה ואאלץ להרביץ לו כל-כך חזק עד שישכח איך קוראים לו, כולל לכתוב דברים באותיות דפוס מלוות בעשרות סימני קריאה לשם הדגשה. אין לי ספק שזה קומי בעיני בגלל שזה יומן מוקדם כל-כך, שנכתב כשעוד הייתי כל-כך ילדה. שלא ממש יודעת כלום על החיים ועל העולם אבל בטוחה שהיא יודעת כל-כך הרבה. שחווה הכל בעוצמות גבוהות ובטוחה שהיא מרכז העולם. התגלמותו של גיל ההתבגרות. זה נפלא. איכשהו, מרגיש לי שזאת הדרך המושלמת לחתום את הביקור ואת הפוסט הזה, מתוך החיוך שעלה בי לעומת פיסת האני הקדמונית שמצאתי הערב. נפלא.

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

האישה עם קול הזהב

שלשום ישבתי מול המחשב, כשאלון הרים את הראש מהמחשב שלו ואמר לי, "וויטני יוסטון מתה". אחרי שבהיתי בו בשתיקה במשך כמה רגעים, אולי גם שרבבתי את השפה התחתונה שלי והצלחתי לגמגם איזה, "מ-מה?" קטן ומגוהק, הוא אמר שזה מה שכתוב ב-ynet והקריא לי את האייטם הרלוונטי. משהתמהמהתי בתגובתי, שוב, הוא שאל, "זה מעציב אותך?".

כן. זה העציב אותי, אבל אולי, בעיקר, הימם אותי.
כי הזמרים עליהם גדלנו, שמילאו את החלל שבין שתי האוזניות שנחו לי על האוזניים שעות ארוכות במשך כל שנות נעוריי, לא אמורים פשוט למות באיזה חדר מלון בבוורלי הילס, בצהרי יום שבת אחד, ככה, בלי התרעה מוקדמת. אותם אמנים שעיצבו את טעמי המוזיקלי והרבה מעבר לכך אמורים לחיות לנצח. ובכל מקרה, אני לא אמורה לקרוא על זה ב-ynet.

זה ישמע מצחיק, אבל לקח לי יומיים לעכל את הידיעה.
ישמע אפילו עוד יותר מצחיק אם אגיד שבהתחלה הדחקתי, אבל אני רצינית לגמרי.

אתמול, אחרי שכיבינו את האור ואמרנו לילה טוב, אחרי שאלון נרדם, שכבתי במיטה ושרתי לעצמי בלב את, "I have nothing", עד שנרדמתי גם אני. והערב, אחרי שחזרנו מארוחת ערב בחוץ, פתחתי יוטיוב והתחלתי לנגן. ביוטיוב כמו ביוטיוב, שיר ראשון יזום מביא למחרוזת אסוציאציות של מנועי חיפוש. שמעתי ארבעה שירים והלכתי להתקלח, לא לפני ששיתפתי שיר אחד על הקיר שלי בפייסבוק.

ואז חשבתי קצת על ויטני ועליי.

קלטתי שבעצם, חלק גדול מהשירים שניגנתי לעצמי הערב הם מתוך הפסקול של שומר הראש. ואז נזכרתי, אני חושבת, שלמיכל היה בבית את הפסקול ונהגנו לשמוע אותו יחד. תמיד אהבתי לשיר עם המוזיקה, לאתגר את עצמי בשיאים האדירים אליהם ויטני לקחה את השיר. אני גאה בעצמי שעד היום אני מסוגלת לשיר גם את התוים הגבוהים מבלי שהקול שלי יישבר ובלי לזייף.


הרומן שלי עם ויטני יוסטון התחיל, כמו הרבה אהבות מוזיקליות אחרות עם זמרות גדולות, בזכות אבא שלי - איש עם טעם משובח וחיבה למוזיקה קלאסית אבל גם משיכה בלתי נשלטת לדיוות ולקיטש. לפעמים שיר מתחיל ברדיו או שאני "מקדישה" לו שיר במחשב והוא בא ואומר, "אחח, איזה שיר. השיר הזה, אני כתבתי אותו", אמירה שמבטאת בעיניו את הקרבה הרגשית הגדולה ביותר שאדם יכול לחוש כלפי יצירה מוזיקלית. רוצה לומר - אני מכיר כל תו וטון בשיר הזה, כאילו הייתי שם כשכתבו את המוזיקה וכשהקליטו אותו.
אבא שלי היה הבעלים הגאה של הקלטת של אחד האלבומים הראשונים של יוסטון. יש לי זיכרון מעורפל של נסיעה אחת לאילת, ברכב הצבאי שלו, אני במושב האחורי, לחוצה אל החלון, ממקדת מבט באופק הרחוק כדי לנסות להעביר את הבחילה שבאה יחד עם הנסיעה הארוכה וברקע מתנגן "I wanna dance with somebody", הרבה לפני שריקי גל שרה את "יש לי חולשה לרקדנים" (עוד אחת מאהבות נעוריי שעברו אליי בדיפוזיה מאבא שלי).


כשמתן חגג בר מצווה, קנו לו מערכת סטריאו עם נגן דיסקים, שיא הקידמה הטכנולוגית של 1994. אז התחילו להסתובב בבית דיסקים, ביניהם אחד של ויטני, אולי אוסף של מיטב הבלדות ושירי האהבה שלה. ב-1994, כשמתן חגג בר-מצווה, אני הייתי בכיתה ד' ובבית הספר בדיוק התחילו ללמד אותנו אנגלית. אני כבר ידעתי קצת אנגלית, מהתקליטים של קייט בוש שהייתי גונבת לאחי הגדול ומנגנת בפטיפון שבסלון כשלא היה אף אחד בבית. קייט בוש וויטני יוסטון לימדו אותי אנגלית, אבל לא רק. ויטני לימדה אותי הרבה יותר. היא לימדה אותי את שפת האהבה והבגידה, שפת שברון הלב. שפה דרמטית ומלאת תשוקה, של דמעות מתגלגלות במורד הלחי אחרי שאהובך עזב אותך לאנחות וכל מה שנותר לעשות הוא לשיר.
לשיר כאילו חייך תלויים בכך.


יש לי זיכרון מעולה למילים של שירים, בעברית ובאנגלית. אני כמעט מתביישת לומר שאני גם זוכרת את כל המילים של השירים מאלבום הראשון של הספייס-גירלז. הסיבה היחידה בגללה אני פוטרת את עצמי מהבושה היא שזה לא תלוי בי. המוח שלי מתפקד כמו ספוג ענק ובמקרים רבים מספיק ששמעתי שיר פעם אחת ואני יודעת אותו על פה מההתחלה ועד הסוף. כשנכנסתי היום ליוטיוב וניגנתי את השיר הראשון, התפלאתי לגלות שאני זוכרת את כל השיר, מילה במילה. אני גם זוכרת את המנגינה ואת ההגשה אחד לאחד. אני יודעת מתי בא ה"אוווו", מתי ויטני "פותחת" ומתי היא עוברת ללחישה רכה. מלכת המודולציות, מלכת הרגשות. זמרת עם קול של קטיפה ומשי. אחת שיודעת להיות דרמטית, או קלילה, רצינית וקלאסית או שובבה ופופית. את השירים של ויטני שמעתי שוב ושוב ושוב, פעמים אינספור והם חקוקים עמוק על לוח לבי ובכל תא בגופי לעד.


נולדתי עם לב שבור, או לפחות כך האמנתי בשנות נעוריי המוקדמות. כשגדלתי מספיק כדי להפנים את הטרגדיה שבראתי לעצמי, המילים של השירים של ויטני יוסטון היו למילים שלי. הייתי יושבת על ספת הנוער של מתן, במרפסת שנסגרה והוסבה לחדר שינה של ילד מתבגר, מערכת הסטריאו הענקית על המדף המאולתר שלידי ואני - עם אוזניות גדולות מימדים, בעיניים עצומות, שרה במלוא גרוני, מעומק ריאותיי, מלב-ליבו של הכאב המאומץ שדמיינתי לעצמי, שבראתי יש מאין, ילדה קטנה שמשחקת בלהרגיש כמו הגדולים שבסרטים. אין ספק, הייתי ועודני מלכת דרמה.

אז נכון, בשנת 2012, בהיותי כמעט בת 28, עם ידע וטעם מוזיקלי עשירים הרבה יותר מאלה בהם החזקתי בכיתה ד' ואפילו בכיתה י', הסינתיסייזר שמלווה את רוב שיריה של יוסטון נשמע פתאום קצת מיושן, הכי ניינטיז. אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר.

אני עדיין אוהבת אותה כמו אותה ילדה בת עשר.

מוקדש לאבא שלי.

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

לקראת מעבר

בסוף השבוע שעבר נסענו בפעם האחרונה בקו 961 של אגד, המחבר בין ירושלים ובית שאן דרך כביש הבקעה. זה הקו ששירת את אלון עוד בתקופת הצבא. זה קו ששירת אותי במשך יותר מארבע שנים, בכל פעם שנסעתי עם אלון לביקור אצל הוריו בקיבוץ. הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך הזאת הייתה כשנסענו לחתונה של אחותו של אלון, בערך שלושה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת. אז גם פגשתי לראשונה את כל המשפחה שלו.
לפעמים היינו נוסעים את הדרך הלוך באור, יורדים מירושלים ורואים את ים המלח מלמעלה. עזים בצד הדרך מחפשות פיסה של צל להצטנן בה. החנויות של צומת אלמוג, בכניסה למועצה אזורית מגילות ים המלח – כדורי זכוכית כחולים, כדי חרס ופסלים גדולים בצורת חיות. שלושה גמלים עומדים בצד הדרך, אטרקציה לתיירים. ושלט שמודיע, "הצ'אנס האחרון". מסעדה.

והדרך חזרה, כמעט תמיד בחושך, במוצאי שבת. פעמים בודדות נסענו בראשון בבוקר, או אפילו באמצע השבוע בחופשות הקיץ, אחרי שנגמרה שנת הלימודים, לפני שהבאה התחילה. כשרצינו למשוך את הביקור עוד קצת, להתפנק בבית ובהורים.
בדרך הלוך אוזניות באוזניים וכל אחד בוחר לו את פס הקול של הנסיעה. בחזרה כמעט תמיד מדברים על אירועי סוף השבוע. מסכמים, מנתחים, מתייקים. לפעמים יש ירח מלא ולפעמים הוא חסר לגמרי. מעברו השני של הכביש עובר קו הגבול עם ירדן. באור רואים כפרים קטנים והמון ירוק, גם בקיץ. החושך זרוע נקודות אור שמציירות איזו תמונת דרך של לילה.
כל כך הרבה פעמים עשינו את הדרך הזו, הלוך ושוב. לפעמים עם תיק ענק של בגדים לכביסה על הגב, לאחרונה עם כובד המחשב הנישא שרובץ על הכתפיים. עם מטלות לסוף השבוע שתמיד מתגשמות פחות ממה שקיווינו, מתחלפות ברביצה, בזמן עם המשפחה, במשחק, בפתירת תשבצים וצפייה בטלוויזיה. מנוחה, חופשה. הנאה פשוטה ונעימה.
הפעם הבאה שניסע לקיבוץ תהיה ברכב ואפשר להניח שכך יהיו כל הפעמים מכאן והלאה.

ביום שלישי השבוע מכרתי את הקטנוע שלי.
זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מתעסקת עם מכירת רכב ומקווה שזו גם האחרונה. אני לא רוצה לעשות את זה שוב אי-פעם. התהליך כולו נמשך כשבועיים שבהם פרסמתי מודעה וקיבלתי טלפונים. בעיקר מבחורים. בעיקר בחורים צעירים. בעיקר בחורים צעירים שרוצים לשלם פחות מהמחיר שאני דורשת ובטוחים שבגלל שאני בחורה ובגלל שהם מה-זה מעולים במיקוח, אני אגיד מיד, "כן, קדימה! בוא ותן לי אלף שקלים פחות ממה שביקשתי ונדלג לנו יחד לסניף הדואר הקרוב להעברת בעלות. למה אתה מחכה?".
בסופו של דבר הגיע בחור הגון שהכיר בכך שאני בעלת ניסיון רב ממנו בכל הנוגע לדו-גלגליים. ואולי הוא גם זיהה את ביטויי האסרטיביות שלי והבין שהם לא סתם חזות חיצונית. נתן לי את סכום הכסף שביקשתי (מינוס טיפה) ונסע עם הקטנוע שלי אל האופק.

הקטנוע שלי.
היינו יחד כמעט שבע שנים. קניתי אותו מהיצרן בספטמבר 2004, כשעוד עבדתי בתמיכה הטכנית של אינטרנט זהב. גרתי אז בפתח תקווה אצל סבתא שלי ומאסתי בנסיעות באוטובוסים מפ"ת לרמת גן בשעות השיא. ציר ז'בוטינסקי לכיוון מערב בין ארבע לשש אחר הצהריים – לא חוויה מלבבת.

כשחזרתי לגור במושב, הקטנוע לקח אותי לעבודה בת"א יום-יום. הייתי עולה על כביש מספר אחד ונוסעת 100 קמ"ש עם כולם. הייתי מזגזגת בין הנתיבים אבל נזהרת. פעם אחת אפילו נקרעה לי רצועה והייתי צריכה להזמין גרר שיחלץ אותי מלב הכביש הסואן בשמונה בבוקר. הוא המשיך לשרת אותי גם כשמילצרתי במסעדה תל-אביבית שפתוחה 24/7. רכבתי לת"א וחזרה בכל שעה של היממה, בכל מזג אוויר. עם מעיל הקיץ בשיא השרב או בגשם שוטף, בחרמונית שמעליה חליפת סערה, הטיפות דופקות לי על הקסדה. אחרי משמרות מעייפות, עם אוזנייה אחת שמנגנת מוזיקה ועוזרת לקצר את הנסיעה. הייתי מפעילה טייס אוטומטי ובפנייה לכביש של המושבים, אחרי מפעל "נשר", הייתי פתאום מתעוררת בהפתעה – מה, כבר הגעתי עד כאן? פעם, בחורף, בשעה שש בבוקר, כשהייתי היחידה על הכביש בדרך חזרה ממשמרת לילה של יום שישי, ראיתי קשת. היא הייתה רק שלי, עם כל הירוק והטבע שבשולי הכביש. והייתי מאושרת באמת.

פעם אחת אפילו נסעתי על הקטנוע כל הדרך מהמושב עד לכנרת על כביש שש. עם אוהל קשור בגומייה בין המושב לארגז, עם גזיה מתחת למושב ושק שינה על המשטח עליו מניחים את הרגליים. וארגז מלא ציוד ואוכל, כיכר לחם וריבה, ופלים לימון, אורז ותפו"א, מלח בצנצנת ופינג'ן. שלושה ימים על החוף לבד, רק אני והקטנוע.
הוא היה העצמאות שלי, הגמישות שלי, החופש. היכולת להגיע לכל מקום בכל שעה. רק לדלג עם הקטנוע והנה אני שם.
אחרי הניתוח הגדול האחרון, כשהתחילו הלימודים, ויתרתי על הקטנוע ועל הסכנות הכרוכות ברכיבה וחזרתי לנסיעה באוטובוסים. ההסתגלות מחדש לכלי רכב שכפוף לחוקי התנועה, שמושפע מרמזורים, שחייב לעמוד בפקקים – הייתה קשה מנשוא. ועכשיו, אחרי שהקטנוע כבר לא אצלי ואפילו ביטלתי את הביטוח, אני יכולה סופסוף להכריז מבלי להתגרות בגורל – מעולם לא עשיתי איתו תאונה, מעולם לא נפלתי או החלקתי. היו כמה פעמים שכמעט ואת כולן מנעתי. מכולן הצלחתי לחמוק בזריזות ואלגנטיות של רוכבת מיומנת. למרות שברור לי שברוב המקרים פשוט שיחק לי המזל.

ביום שלישי בערב יצאנו לאכול המבורגר. ההיצע הקולינרי בבית שיעמם אותנו וגם היה לנו סכום גדול של כסף מזומן ממכירת הקטנוע. בדרך חזרה דיברנו על ירושלים ושאלנו את עצמנו אם נתגעגע אליה. אני יכולה לומר כמעט בודאות שלא.
הייתה תקופה שאהבתי את העיר הזאת ואהבתי לגור בה. עכשיו כבר לא אכפת לי ממנה. למען האמת, היא קצת נמאסה עליי. היא שחקה את אהבתי אליה. יותר מדי שיפוצים "לרווחת התושבים" שגרמו לנסיעות אוטובוס להתארך מעשרים דקות לשעה וחצי. יותר מדי ביקורי דיפלומטים שכפו עליי עצירות ארוכות בכביש מספר אחד, רגע לפני שמגיעים הביתה אחרי יום לימודים ארוך. יותר מדי אנשים שנדחפים בתור לאוטובוס. די, הספיק לי. ואולי הגיע הזמן שקצת נתרחק. אולי אז אלמד לאהוב אותה מחדש.

יש תקופות או אירועים שעברו עליי בזמן המגורים שלי כאן ואני חושבת עליהם לפעמים בחיבה. טיולים רגליים אחרי הארוחה בשישי בערב, בדירה בפלמ"ח. נביחות רחוקות של כלב שנמזגו אל תוך השקט של נחלאות בדירה בישראל'ס. המרפסת הקטנה של הדירה בפלמ"ח, עם האדנית של הלואיזה שקניתי במדרחוב כמעט מתה והחייתי אותה וצימחתי אותה לתפארת. אבל להתגעגע לעיר עצמה? למקומות, למראות, לריחות? לא. כמעט בטוח שלא.
ירושלים מעולם לא הייתה באמת הבית שלי. לא התגעגעתי אליה ממש. לפעמים התגעגעתי אל המיטה שלי שבמקרה חיכתה בחדר בדירה בירושלים. לפעמים התגעגעתי לשקט שלי, בדירה בעיר אחרת. אבל זאת הייתה יכולה להיות גם תל-אביב, פתח-תקווה או רמת-גן. לא היה בזה שום דבר מהותי, אינהרנטי, שנגזר מהיותה של ירושלים – ירושלים.
בסופו של דבר, אני ממשיכה להחזיק בדעתי ש- Home is where your heart is. ובחיים שלי היום כל מקום שבו אלון נמצא, הוא הבית. כל מקום שבו עומד לרשותי מטבח בו אני יכולה לבשל ויש לי אסלה ומקלחת ובה הסבון והשמפו שלי. שם אני יכולה לחבק את הבחור שאני אוהבת, להכין לי אוכל כמו שאני אוהבת, להתקלח. להרגיש בנוח. בחור, אוכל, אסלה, מקלחת. פשוט, לא מסובך. אין לי יומרות.

כל רגע בחיים, כל יום, כל אירוע או פעולה שאנחנו עושים יכול לסמל משהו והתקופה האחרונה של חיינו הייתה רצופה וגדושה באירועים שכל אחד מהם יכול לקבל משמעות סמלית עמוקה, רחבה וכבדה. כל דבר יכול להיות "הפעם האחרונה ש...". אבל לפעמים דברים שקורים הם פשוט הם עצמם. בלי תחושה של סיום או של קץ. בלי תחושה שמכאן והלאה החיים שלנו הולכים להיראות אחרת לגמרי. כן, דברים ישתנו, אבל אנחנו אותם אנחנו. אפשר להסתכל אחורה בחיבה על דברים שהיו ולא יהיו שוב, אבל לא צריך להרגיש במקביל שהלב שלך יוצא אל התקופה ההיא ונקרע מגעגועים אליה. כי אם כל דבר שקורה יקבל את הפרשנות הזאת, די מהר נימחץ תחת כובד הרגשות. או שנהפוך משותקים מגודל המשמעות של הדבר שקורה. לפעמים צריך דווקא את הפשטות שתבוא ותקל על הדברים.
כשנסגור את דלת הבית מאחורינו, לא ארגיש כאילו אני סוגרת אותה על כל מה שהיה ועבר. אסגור אותה וארים עיניים אל כל מה שעוד עתיד להיות. את הדברים החשובים לי אני לא משאירה מאחור.

. . .

כבר כמעט שבועיים שלא רצתי.
ביום שני לפני שבוע פלוס עברתי עקירה כירורגית וביום שני האחרון הוציאו לי את התפרים. בין לבין מצב העקירה דווקא השתפר במהירות, אבל הבטן שלי הלכה והידרדרה כתוצאה מהטיפול האנטיביוטי הנלווה. קחו חולת קרוהן אחת, עם 180 ס"מ של מעי דק, תנו לה אנטיביוטיקה, גם אם העדינה ביותר, למשך חמישה ימים וראו איך היא הולכת ואוזלת לנגד עיניכם. ואני לא מדברת רק על הריצות התכופות לשירותים. העייפות, הבחילה, הרגישות לריחות. נשמע כאילו אני מתארת טרימסטר ראשון של היריון? אם ככה ההריונות שלי הולכים להיראות, אני מקווה שמה שאומרים לגביי השכחה אחרי הלידה נכון, כי אני הולכת לסבול.
ודווקא ביום שני, כשהבטן שלי התחילה קצת להשתפר, התלבש עליי איזה צינון נוראי. עם שלוש אינהלציות ביום של אדים חמים, מלח ואיקליפטוס, עם מגוון כדורים ממשפחת דקסמול קולד/פאראמול אף ושיעול, עם מניין עיטושים של שלושה בשעה לפחות, שינה עם מכשיר אדים ושמן איקליפטוס על הכרית ומה לא, סינוסים גדושים וקול שנשמע יותר ויותר כמו ג'וני קאש בתקופה המאוחרת שלו – נראה לי שעדיף שאחכה עם הריצה. וזה מבאס אותי נורא. אני מתגעגעת לריצה, לתכנון היום סביבה, לתחושה שהיא מייצרת בגוף שלי. אבל צריך להתאפק.
בתקופה החולפת גם כמעט ולא בישלתי. אחרי שתי עקירות ברצף, הבלגאן של הבטן, האריזות והצורך להגביר קצב בלימודים לקראת הבחינה המתקרבת (עוד פחות מחודש!), הדבר היחידי שבישלתי לאחרונה ועולה במורכבותו על ביצת עין עם קצת ירקות חתוכים הוא מרק עוף, שבהתחלה נועד להרגיע את הבטן ופתאום, צחוק הגורל, הפך לתרופה לצינון.
אני מתגעגעת לשגרה שלי ולהרגלים. ללכת לקניות פעם בשבוע, לתכנן, לבשל. לצאת לריצה כל ערב. להיות עם עצמי בתוך הטקסים של היומיום שלי. זה יצטרך לחכות עוד קצת, כי התהפוכות שמתרחשות עכשיו הן רק הקדמה למה שעוד עתיד לבוא.

את סוף השבוע הקרוב אנחנו מבלים בירושלים. אחרי רצף של סופ"שים משפחתיים, שנועד למלא את המאגרים של כולם ב"זמן אלון" לפני שהוא נוסע, אנחנו נשארים כאן, לבד, רק שנינו.
ביום שני אנחנו מובילים את כל רכושנו מהעיר למושב ולכן תכננו להקדיש את סוף השבוע לאריזה. למעשה, אני אורזת כבר למעלה משבוע. התחלתי עם הספרים והדיסקים, המשכתי למיון בגדי החורף שלי. ביום רביעי שעבר כבר לא הצלחתי להתאפק ומיינתי ארגז שלם של בגדים למסירה. ואתמול בערב העברתי את רוב הארון שלי, הבגדים שאני מתכננת לקחת איתי, לארגז. כך שלא נותר לנו עוד הרבה לארוז.
כבר רוקנתי חלק גדול מהמגירות שבמקלחת, מיינתי לשני ארגזים – "קוסמטיקה" ו"תרופות". וזרקתי המון תרופות שפג תוקפן. המגבות כבר נארזו, גם המצעים, שרובם עוברים לתרומה. נשאר מדף ספרי הלימוד והקלסרים של אלון ושלי, המטבח ואולי עוד כמה דברים קטנים. ובין לבין אני עוד מתכננת ללמוד.
לפחות החל מיום שני, עם המעבר אל ההורים שלי, צפויות לרדת ממני חובות עקרת הבית. בלי כביסות, בלי ניקיונות, בלי בישולים ובלי קניות. ואז אני אצטרך לקום כל בוקר וללמוד-ללמוד-ללמוד. קייטנת לימודים. כנראה שאז הזמן יתחיל לרוץ אפילו יותר מהר. ופתאום, אני אנשק את ההורים שלי לפרידה בטרמינל. יותר מכל דבר אחר, זה הרגע שאני הכי מחכה לו. לעלות על המטוס, להגיע לדטרויט, לפתוח את דלת הדירה באן-ארבור. להתחיל כבר עם כל מה שמחכה מעבר לסיבוב, מעבר למבחן הממשלתי.

קדימה!

אה, ו...
שבת שלום :) 

יום ראשון, 12 ביוני 2011

סיומות

השבועות האחרונים שלי היו מלאים בציוני-סיום.
בסוף מאי בית הספר לסיעוד קיים יום מחקר, מן ניסיון להפיק כנס מקצועי מקומי, שבו הצגתי איזה תרגיל שעשיתי כחלק מהסטאז' במחלקה. יחד עם עוד נואמים, עמדתי על במה ודיברתי במשך 10 דקות על העבודה שלי ובסוף זכיתי למחיאות כפיים. בבוקרו של אותו יום קיבלנו חולצות "סוף מסלול" שנועדו לציין את סיום התואר ודרכנו בבית הספר ובסוף אותו יום עליתי על הבמה ונשאתי נאום תודה ופרידה בשם המחזור כולו. ערב לפני, כשהגיתי את הנאום, כתבתי ושיפצתי אותו, החלטתי לוותר על הציניות וללכת עם הרגשנות עד הסוף. כולם בקהל התרגשו מאוד. הדוברת - נו.
שבוע וחצי לאחר מכן היה יום הלימודים האחרון. בתום יום הלימודים האחרון אספו אותנו בכיתה קטנה וחילקו תעודות הצטיינות, הוקרה והערכה (נחשו מי קיבלה אחת כזאת...). כל אחד קיבל גם "ערכת פרידה" שכללה דף קשר ותמונת מחזור. בסוף הוקרן "סרט" שהכינה אחת מהבנות שלמדה איתי, אוסף של תמונות שצולמו במהלך הלימודים וחוברו יחדיו למצגת יחד עם מוזיקת רקע. היום כולו נחתם בארוחת צהריים "חגיגית" היישר מהמטבח של בית החולים, קייטרינג שמנוני שהוא אחת הסיבות למצב הנוכחי של הבטן שלי. לא התרגשתי.
וביום חמישי האחרון חזרנו שוב לבית הספר. למרות שהשנה נגמרה רשמית, בית הספר עדיין עורך ימי הכנה למבחן ההסמכה. אולי זאת הסיבה שלא התרגשתי בכל הטקסים הקודמים לציון סיום דרכנו. כי אחרי כל אחד כזה חזרנו לבית הספר לעוד יום ועוד אחד. זה קצת עיקר את היום מהטקסיות שלו. לא היה שום קתרזיס.
נסעתי לשבת בכיתה, לקבל חתימה על הנוכחות ואולי גם ללמוד משהו. למדתי בעיקר שאני לא זוכרת כמעט כלום בקשר לסיעוד האישה, שלא צריך להילחץ כי עוד לא חזרתי על זה מאז שלמדנו את זה לפני שנה וחצי ואיזה מזל שאני רשומה לקורס הכנה למבחן. ניצלתי את אותו יום כדי לחסל את ענייניי בבית הספר. החזרתי את התג שלי, אותו קיבלתי בתחילת שנה ב', כשנכנסנו לראשונה למחלקות. בתמונה שעל התג עוד יש לי צמה ארוכה והיא מציצה ונחה לי על אחת הכתפיים. מאז השיער שלי התקצר פלאים ובימים כתיקונם הוא לא עובר את קו אמצע הצוואר. אני לובשת סוודר כתום שכבר מזמן ירד מגדולתו האופנתית, למרות שהוא עדיין חזק אצלי בארון מאחר ויש לו כיסים וכובע וריצ'רץ' שאף פעם לא מתקלקל, טפוטפוטפו.
בגלל שאמרנו לנו מראש שיצלמו אותנו באותו יום, התאפרתי וענדתי את אחד מזוגות העגילים האהובים עליי במיוחד. עטיתי עליי את חיוך התמונות היפה ביותר שלי שרק מעט לפני אותו זמן סיגלתי לעצמי וייצרתי תמונה מוצלחת בניסיון אחד, למרות העייפות הגדולה שתמיד נגררה לצדי, כמעט בכל אחד מהימים בהם הגעתי לבית הספר. העניין אף פעם לא היה מספר שעות השינה וגם מצב הבריאות שלי באותו זמן לא היה הגורם המכריע. אלה הן הנסיעות שהתישו אותי בצורה הכי יסודית שישנה, לפעמים שעתיים וחצי לכל כיוון, בכל מזג אוויר, יום-יום, כמעט ארבע שנים. אותן נסיעות מהן אני שמחה כל-כך להיפרד. שלום לאוטובוסים של אגד שיוצאים מהתחנה המרכזית בירושלים בשש וחצי בבוקר. ולא להתראות לאוטובוסים בכיוון חזור, שלעולם אין לדעת מתי בדיוק יגיעו ומה תהיה התפוסה עליהם, אם בכלל יהיה לי מקום ישיבה או שאצטרך לעמוד את כל הדרך. שלום ולא להתראות לחיילים הדוחפים בתור, לנהגים הנרגנים גם-אם-בצדק, לאוטובוסים של אגד שנתקעים בעליות לירושלים כבר בשרב הראשון בגלל שהמנוע שלהם התחמם יתר על המידה והם לא יכולים לסחוב את כל הנוסעים פלוס עשרה בעמידה ומזגן על טורבו.
בנוסף לתג, מסרתי את ערכת הסטאז' המלאה והמושלמת שלי, שהציון 100 מתנוסס על שתי ההערכות שהיא כוללת. נפרדתי מארבעה דפי נוכחות גדושים המציינים 56 משמרות, 4 חודשים, של אחת התקופות הקשות אבל היפות שהיו לי בשנים האחרונות. של למידה והתפתחות אישית וגילוי של האחות שבתוכי. גילוי נוסף של האהבה שלי לאנשים ולמקצוע ופיתוח תיאבון ענק לעיסוק בו.
אפילו מכרטיסי הצילום שעוד נשארו לי נפטרתי. שניים שהיו חצי מלאים נמסרו לחברה שלומדת כמה מחזורים מתחתיי ואחד שעובד רק בחוות השכפול של אגודת הסטודנטים בקמפוס עין כרם הועבר גם הוא למישהו שייהנה ממנו.
הגשתי את כל העבודות, סיימתי את כל חובותיי. אמרתי יפה שלום ותודה לכולם. והתרגשתי.
לילה לפני נתקפתי גל של סנטימנט ונוסטלגיה ולא הצלחתי להירדם. בשבילי, שלא עשיתי צבא, לא התגייסתי וסיימתי קורס או מסלול וסיימתי שירות והשתחררתי ברוב טקס – הפרידה המסודרת האחרונה ממסגרת הייתה בסיום בית הספר, לפני כמעט עשר שנים (חי זקני!). ופתאום כשארגנתי את התיק ליום המחרת ונזכרתי שאני צריכה לקחת את התג כדי להחזיר אותו ולסגור עניין, הוצפתי רגש. לא בעצב על עזיבת המקום, כל מי שהיה אפילו חמש דקות בקרבתי בחודשים האחרונים ידע כמה מאסתי בבית הספר ועד כמה לא יכולתי לשאת עוד יום אחד שם, בתוך המבנים עצמם, שאפילו להם התחלתי לנטור טינה. גם לא בעצב על הפרידה מהחברים. הקשר עם אלה האמיתיים שרכשתי כבר מזמן לא תלוי בהגעה ללימודים והסיום דווקא נותן הזדמנות משמחת לנתק קשרים שהיו מעיקים ולא רצויים.
אבל על הסיום, הפרידה, החתימה. מתקופת חיים שלמה שהיא מה שהייתי בארבע השנים האחרונות. מהסטטוס "סטודנטית". ולא סתם, "סטודנטית לסיעוד". מהבועה המגוננת של הלימודים, שמושכת את תקופת הנעורים עוד קצת. מהביטחון והידיעה – כאן אני נמצאת, זהו המסלול, דרך שתי נקודות עובר הקו הזה ואני רק צריכה ללכת לאורכו. להיכנס בקצה אחד ולצאת בקצה שני ובין לבין לחיות אבל לא לדאוג. כי ההליכה בתלם תוביל בהכרח לתוצאה הצפויה. צריך רק להמשיך ללכת בלי לסטות. להגיש את העבודות בזמן, לקרוא מאמר, להתכונן למבחן, לקבל ציון (לפחות עובר). לעבור את הסמסטר, לעבור את השנה, לשרוד את ההתנסות גם אם זה לא התחום שלי. לקחת נשימה ולהתחיל מיד את ההתנסות הבאה ואחריה עוד אחת. לא לעצור לנשום. להמשיך.
ופתאום זהו. אלון ואני דיברנו על השרירותיות של הסיום הזה. כן, ברור שנגמרו החובות והזמן הייעוד חלף, כל העבודות הוגשו וכל המבחנים נפתרו בהצלחה, כל ההתנסויות נחתמו בהערכה ומשוב ומסכם. אבל אז פתאום, יום אחד, זהו. ארבע שנים נסעתי יום-יום לאחד משני קמפוסים ופתאום – לא. ארבע שנים חישבתי את הזמן עד הסוף ופתאום – לא. ארבע שנים קיללתי בלב והחוצה מערכת קשוחה ולא מתחשבת ועכשיו במי אלחם, גם אם זו מלחמה מדומה? ארבע שנים כמעט כל חיי סבבו סביב הלימודים והם הכתיבו לי לוחות זמנים ועיסוקים ולפעמים אפילו מצבי רוח. ועכשיו?
הגיע הרגע שחיכיתי לו. הסיום. הסוף. הפרידה. תמיד דמיינתי את הזמן שאחרי. כבר שנתיים שאני יודעת שהתקופה שאחרי הלימודים תהיה תקופה של מעבר לארץ אחרת. עוצמת הידיעה השתנתה ולא תמיד זה היה וודאי, אבל זה היה הכיוון. זאת התקופה שאחרי. החודשים, הימים, אפילו השנים שאחרי סיום הלימודים. ללמוד למבחן הממשלתי, לקבל הסמכה. לטוס לארה"ב, להוציא אישור עבודה, לעבור את ההסמכה האמריקאית, למצוא עבודה בתחום. אבל הרגע עצמו, לא דקה לפני, לא רגע אחרי. רגע הסיום, ההישמטות הזו של כל מה שהיו הארבע שנים האחרונות, של כל מה שהייתי, של היסטוריה אישית שלמה – בזה לא הגיתי.
אפשר לומר שזה ברור. שזאת התעסקות תפלה, איזה טעם יש לעסוק בספקולציות, בדמיונות, בהרהורים של רגע אחד בודד בתוך כל אוקיינוס הרגעים שמרכיבים את החיים. אבל עכשיו, כשהרגע הזה הגיע, פתאום קצת התבלבלתי. התרגשתי מאוד והייתי מבולבלת באשר לסיבה. הרי זה לא רק התג וערכת הסטאז' ומעמד המסירה המרגשת של כרטיסי הצילום החצי מלאים. אלה הסמלים שעומדים מאחוריהם. זהו ניתוק הכבלים שקשרו אותי למקום הזה בשנים שחלפו. ואולי ניתוק של חוטים דקים ולא מורגשים ביני לבין מי שהייתי. מי שהייתי לפני תחילת הלימודים ומי שהייתי לפעמים תוך כדי הלימודים ואינני עוד. מישהי אולי פחות בטוחה ובהחלט פחות בוטחת. יותר נאיבית, נותנת אמון כמעט מיד בלי לשאול שאלות וחוטפת (אחת ישר בלקקן). פחות מאוזנת, זה בהחלט. מבחינה רגשית, אבל לא רק. במערכות יחסים ובדפוסי חיים ואפילו בדפוסי קרוהן. ופחות חכמה. לא רק מלומדת. חכמה באמת. בגרעין, במהות, ב"בתוכי פנימה".
כמובן שלא ברגע אחד מוסר איזה לוט ומוצגת לעולם "דפנה דגם 2012". אם מדברים על איזון רב יותר, ראוי בהחלט להכיר בקיומם ומקומם של תהליכים. וארבע השנים החולפות היו תהליך ארוך ולפעמים מייגע, אבל אחד שפירות בצידו. התחלתי את התואר בת 23 ואני מסיימת אותו בת 27. זאת בהחלט תקופת חיים. התחלתי אותו חולה מאוד ואני מסיימת אותו בריאה יותר מאשר אי פעם הייתי וזה ההישג הגדול ביותר של השנים האחרונות. התחלתי אותו רווקה ואני מסיימת אותו נשואה לבחור שאני אוהבת. זה פשוט מגניב.
יאללה, אני חושבת שאני מוכנה. בניתי את הנרטיב והצלחתי לעשות אותו עגול ושלם, רציף והמשכי. ועכשיו אפשר לעבור לשלב הבא. תודה רבה בית הספר לסיעוד.
תודה רבה וברוך שפטרנו.