יום חמישי, 26 בינואר 2012

המסע להסמכה אמריקנית בסיעוד: פרק ב'

בעת ביקורנו בישראל טיפלתי בשני דברים חשובים הקשורים לתהליך ההסמכה שלי: הגשתי לבית הספר לסיעוד ולמינהל הסיעוד הארצי טפסים המבקשים מהם לשלוח את הרישיון ואת גיליונות הציונים המפורטים שלי ל-CGFNS. בית הספר והמינהל התבקשו לאשר בחותמת כי אכן למדתי סיעוד בארץ וכי אני מוסמכת לעסוק במקצוע בישראל.
למרות שציפיתי שיהיו בעיות בתהליך מול מינהל הסיעוד, הכל מולם הלך מאוד מהר. התקשרתי לקו השירות של משרד הבריאות, שם קיבלתי את המייל של הגברת האחראית על תחום הרישוי במינהל הסיעוד. היא השיבה לפנייה הראשונה שלי במהירות ובאדיבות. כך היה גם בכל פנייה נוספת אליה. בסופו של דבר היא הזמינה אותי להגיע למשרדה ולמסור לה את הטפסים באופן אישי. זה היה ממש כאילו כדי להוכיח את ההיפך מהשמועות שהכינו אותי לחבורה של פקידות אנטיפטיות שהדבר האחרון שמעניין אותן לעשות זה לעזור למישהו או לעשות את העבודה שלהן. התקבלתי במשרדי מינהל הסיעוד עם חיוך ורצון לעזור. חוויה חיובית בהחלט.
הביקור בבית הספר היה מרגש. רוב חברות הסגל יודעות שנסעתי לארה"ב וכולן היו מאוד מופתעות לראותי. הפציצו אותי בשאלות, החמיאו על התספורת החדשה והעירו בחיבה ש"תפסתי סטייל בארה"ב". סיימתי את הלימודים רק ביוני האחרון ועוד הסתובבתי בבית הספר כמה חודשים אחר-כך. ועדיין הביקור שם נתן לי את התחושה שאני כבר רחוקה משם מרחק שנות אור.
העתק של המסמך החתום על ידי האחות הראשית לישראל הגיע לבית הוריי בערך שבוע אחרי שחזרנו מהביקור בארץ וכך ידעתי שהטופס המקורי כבר עושה את דרכו לארה"ב. בסוף השבוע האחרון נכנסתי לאתר של ה-CGFNS וראיתי שהם קיבלו את אישור הרישיון שלי כבר בתחילת החודש. גליונות הציונים הגיעו אליהם ממש לפני סוף השבוע האחרון (ההעתק הגיע אליי בדואר לכאן ביום שני) וגם ציון ה-TOEFL כבר נקלט אצלם במערכת.

וכך, למעשה, מתחילה הספירה לאחור של השלב הנוכחי...

באתר של ה-CGFNS הם מעריכים כי תהליך אישור התואר והרישיון שהם מציעים אורך כעשרה שבועות, בסופם הם מעבירים את המסמכים שלי למועצת הסיעוד של מישיגן בצירוף אישורם על כך שלמדתי במוסד מוכר, שתוכנית הלימודים שלו תואמת את הדרישות האמריקניות לתואר בסיעוד וכן אישור על כך שאני מחזיקה ברישיון פעיל לעסוק במקצוע בארץ המוצא שלי.

באחת מפניותיי למרכז שירות הלקוחות של מועצת הסיעוד של מישיגן, המליצו לי לחכות בערך חודש אחרי תחילת התהליך מול ה-CGFNS ואז לשלוח את הבקשה לרישוי אליהם, למישיגן. ביום שישי האחרון שלחתי את הטפסים שלי אליהם בדואר, בצירוף המחאה בנקאית וגם שילמתי על בדיקת רקע פלילי וטביעות אצבעות שהם דורשים, משימה שאני צריכה להגיע אליה בשבועות הקרובים. אחרי שליחת הבקשה למישיגן נכנסתי לאתר של Pearson VUE, "חברת הקבלן" שמנהלת את תחום הבחינות המקצועיות עבור מועצת הסיעוד האמריקנית הכללית (NCSBN). פתחתי יוזר באתר שלהם ושילמתי 200 דולר עבור בחינת ה-NCLEX, בחינת ההסמכה לסיעוד בארה"ב.
אחרי שמועצת הסיעוד של מישיגן תמצא אותי מתאימה לגשת לבחינה, אקבל במייל אישור לגשת לבחינה (ATT), שתוקפו שלושה חודשים. תוך שלושה חודשים עליי לגשת לבחינה, למרות שעבור מי שנבחן בפעם הראשונה הם משתדלים לתת תאריך בחינה תוך 30 יום מרגע קבלת האישור של מועצת הסיעוד המקומית.

אז עכשיו מחכים.

בינתיים קיבלתי המלצה על ספר טוב להכנה לבחינה. השלב הבא הוא לברר האם ניתן להשיג את הספר בספריית האוניברסיטה ואם כן, האם הוא זמין והאם ישנם מספיק עותקים. אני גם רוצה לברר כמה עולה לקנות את הספר, מפני שאולי פשוט יותר משתלם לקנות עותק שיהיה לי וייתן לי את הגמישות ללמוד מתי שנוח לי וגם לכתוב ולסמן בתוך הספר.
מה שבטוח - אני לא הולכת לעשות קורס הכנה לבחינה. הקורסים האלה עולים המון והם מאוד קצרים. אני חושבת שמאחר ונבחנתי בישראל ממש לאחרונה לא צריכה להיות לי בעיה. הדבר העיקרי הוא להבין את "הראש" של הבחינה האמריקנית, את סוגי השאלות השונים והצורה השונה של ארגון הידע שהם דורשים. בנוסף, המבחן האמריקני הוא מבחן מבוסס מחשב עם רמת קושי משתנה שמתאימה את עצמה לנבחן, בשונה מהמבחן הישראלי, שהוא מבחן עט ונייר. עוד משהו שצריך להתרגל אליו.

"השמועות" שאספתי ברשת מדברות על כך שהמחלקה לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות של מישיגן עובדת מאוד לאט. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מקווה מאוד שלא ושאני אזכה לגשת למבחן כבר בקיץ הקרוב, עדיף בתחילתו מאשר לקראת סופו.

Back to waiting.

יום רביעי, 25 בינואר 2012

לביבות גבינה

הסמסטר אלון לוקח קורס "סטטיסטיקה למתקדמים", כהמשך לקורס הבסיסי יותר שהוא לקח בסמסטר הראשון. אחת לשבוע יש תרגיל שצריך להגיש. בסמסטר שעבר התגבשה חבורה של כמה חבר'ה ואלון בתוכם, שייסדו יחד קבוצת למידה ורובם המשיכו גם לקורס הזה. כל אחד פותר את התרגיל בעצמו בבית וכמה ימים לפני הגשת התרגיל הם נפגשים ועוברים על הכל יחד, מוודאים שקו המחשבה שלהם אכן נכון ועוזרים אחד לשני בבעיות בהן נתקלו. לפיכך, בערך פעם בשבוע אני מבלה את הערב בבית לבדי, מחוסרת-אלון. הערב הוא אחד מאותם ערבים.

חזרתי מהעבודה מאוחר יחסית, בשש וחצי.
היום היה היום הראשון בו נשארתי לבד עם גבי, בזמן שג'וליה נסעה לכמה פגישות בעבודה. היום עבר ללא אירועים מיוחדים, אבל עד שג'וליה חזרה היה כבר כמעט שש ולכן הגעתי הביתה מאוחר יחסית. על אף העייפות לא ויתרתי על אימון קל בבית. נהניתי כל-כך שמתחתי את האימון עוד ועוד. הפסקתי אחרי חמישים דקות של הנאה, אבל אז כבר נכנסתי לאמביציה, אז במקום ללכת להתקלח שאבתי את השטיחים וטיאטאתי את כל הבית (כולל טיטוא בזחילה של הרצפה שמתחת למיטה שלנו). הגדלתי לעשות וניקיתי את הפילטר של שואב האבק שהגיע עם הבית, לראשונה מאז שנפגשנו.

החיפוש אחרי מזון מתוק בכלל ושוקולד בפרט, שמלווה אותי בימים האחרונים לא הניח לי גם היום. אולי זה הקור. התחשק לי לפנק את עצמי באיזו ארוחת ערב לא שגרתית. היה ברור שאחתוך סלט, מפני שעברו כבר כמה ימים מאז שאכלתי אחד, אבל רציתי עוד משהו - משהו שאין...
ואז הייתה לי הברקה - לביבות גבינה!
זה מהיר וקל ומאווווד מספק. עם המון יוגורט בפנים ועוד יוגורט ודבש מעל, זה פינוק מזין וגם טעים.


בהתחלה ליבבתי לביבות קטנות, אבל אז נחתה עליי ההכרה ש: א', הבלילה לא מספיק נוזלית כדי לצקת אותה בקלות למחבת ובמקביל להצליח לתפעל את הלביבות שכבר על המחבת וב', אין לי עצבים ואני רעבה מכדי לחכות.


לפיכך, אחרי הנגלה הראשונה של הלביבות הקטנטנות, ששמתי בצד בשביל אלון, שפכתי את כל הבלילה למחבת והנמכתי קצת את האש, שתצא לי חביתית טובה, מבושלת-אפויה גם מבפנים. וכך היה. התקבלה חביתית בעלת טעם חמצמץ-מתקתק מעודן ונפלא. תענוג.


בזמן שהחביתית היטגנה, חתכתי לי סלט אישי.
המלפפון הראשון שהגרלתי מהמקרר תקף אותי ולכן שולח מיד לקומפוסט. הבא אחריו הבין שאיתי לא מתעסקים. לעומת המלפפונים, הפלפלים שקניתי ביום שישי האחרון הם פשוט סוכריות. מתוקים-מתוקים, בלי רמז לחריפות. נפלאים.
ביום שישי טיפלתי בבצל הירוק, בהתאם לטיפ שמצאתי ברשת - חתכתי את הבסיס הלבן בו נמצאים השורשים, הסרתי עלים נבולים או רקובים וגזמתי את קצות העלים הירוקים. לראשונה בהיסטוריה האישית שלי עם בצל ירוק, הוא לא נבל במקרר. ניצחון!
בזמן שזללתי את החביתית נתתי לירקות להתוודע אחד לשני ולהגיר את מיציהם בסיועם האדיב של קצת מלח ושמן זית. עוד כף גדושה מאוד של יוגורט לתוך הסלט ואני מסודרת.

זאת ארוחת הערב הכי צנועה אבל גם הכי מפוארת, בעת ובעונה אחת.
ארוחת ערב של מלכים!

ומה לקינוח?

יום שני, 23 בינואר 2012

שובו של המרק הכתום: מבישולי סוף השבוע

בסוף השבוע זכינו בקניות עם אוטו, מה שאפשר לי להשתגע בסופר.
המקור לשיגעון היה שיא נמוך בטמפרטורות, נכון לחורף זה. כשבלילה היה מינוס 20 ובמהלך היום עלה למינוס 12, יכולתי לחשוב על ימים בעתיד בהם לא ארצה לצאת מהבית כדי לקנות אוכל, בטח לא על האופניים שלי. מה גם שעם העבודה, חמישה ימים בשבוע, לא מזיק שיש במקפיא ובארונות כמה מצרכים שיהפכו כל ארוחה או תבשיל מ"סתם" ל"משהו".
כמו במלחמה, הקור שבחוץ סימן עבורי הזדמנות להצטייד בשימורים ובקפואים. וכמו לפי חוק, תמיד הכל נגמר יחד - גם הקמח ושמן הזית, הקוואקר והצימוקים. זאת הייתה קנייה מקיפה. חזרנו הביתה כמנצחים, עם כביסה נקייה וריחנית והרבה שקיות מלאות מצרכים. אחרי שהחזרתי את הזיפקאר למגרש החנייה ממנו אספתי אותה, חזרתי היישר לזרועותיו של הספר שלי ולמרות שחשבתי להכין עוף בתנור לארוחת ערב, הסתפקנו בסלט עם יוגורט. בכל זאת, אכלנו בשר לצהריים וממש לא הרגשנו חייבים.
בהמשך הערב נלחמתי שוב ושוב בדחף להכין את הקציצות. תשע וחצי בערב לא נראתה לי כמו שעה הגיונית לעמוד ולקצץ והייתי צריכה להתאפק כי מאוד רציתי כבר לדעת איך הן ייצאו.

בבוקרו של יום שבת פצחתי במרתון הבישולים השבועי.
בתוכנית היו מרק כתום, כי הרגשנו שלא מיצינו את הנגלה הקודמת (זה החיסרון בבישול כמויות קטנות יותר של מרק. לפעמים זה נגמר מהר מדי), קציצות בתבשיל חומוס, דלורית ותרד - כדי לנסות ולפצות על הכישלון בתחילת השבוע ופשטידת כרובית וברוקולי.

התעוררתי באחת עשרה בבוקר וכבר עם התה הראשון של הבוקר שטפתי את הכלים שהיו בכיור, כדי להתחיל את יום הבישולים כמו שצריך. במקביל העמדתי סיר על הכיריים, בתוכו התבשלו פרחי הכרובית והברוקולי. השלב הראשון בהכנת הפשטידה לא דרש מאמץ מיוחד, כי פשוט קניתי שקית מוכנה של ברוקולי, כרובית וגזר גמדי. בישלתי את הירקות עד כמעט-ריכוך וסיננתי אותם. במקביל אידיתי בשמן ומים שלושה בצלים - חלק ילכו לקציצות וחלק לפשטידה.
כשהבצל היה שקוף ומעט שחום הוצאתי שני שליש מהכמות לקערית. אל היתר שנותר במחבת הוספתי שלוש שיני שום פרוסות. אחרי דקה הצטרפה לחגיגה כפית חמאה. אלון הרים ראש, "מה מתבשל שם?". עניתי תוך פירוט על תכולת המחבת. אלון שחרר אנחה של כניעה והכריז שהוא רוצה לאכול את זה כבר עכשיו, כמו שזה.
נתתי לשום לשחרר ניחוחותיו ואז הוספתי למחבת כמה כפות קמח. אחרי שהקמח ציפה יפה את הבצל והשום, ספג אליו את החמאה ושינה מעט את צבעו, כיביתי את האש והוספתי למחבת גביע שלם של גבינת קוטג' דלת שומן, כוס מוצרלה מגוררת ובערך כוס יוגורט לבן, שני אחוז שומן. הוספתי שתי ביצים, מלח-פלפל ואגוז מוסקט ושפכתי את תערובת הפלא על הירקות שהמתינו כל הזמן הזה בסבלנות דרוכה בסיר בו הם התבשלו. שיטחתי את התערובת בתבנית פיירקס מלבנית ושלחתי לתנור ל-45 דקות.

אזהרה! המאכל אינו בטוח לפולניות הנוטות ליישורים

שכחתי לשמן את התבנית וגם לא פיזרתי פירורי לחם על התחתית כמו שאני נוהגת לעשות. אף על פי כן, יצא מוצלח מאוד. הידד לפשטידת הכרובית האן-ארבורית הראשונה שלנו! יומיים אחרי הכנתה וכמעט-כמעט גמרנו את כולה. כן ירבו כמוה בעתיד.

בינתיים, בארץ אחרת, ערבבתי את התערובת לקציצות.
אחרי הכישלון הצורב של הבישול בעבודה ביום שלישי שעבר, החלטתי לנסות שוב את המתכון, אבל בוריאציה קצת אחרת. למעשה, השתמשתי בו כהמלצה או השראה. הכנתי קציצות רגילות, שלי, כמו שאני מכינה. חצי עוף-חצי הודו, בצל ופטרוזיליה קצוצים דק. הלכתי על התיבול המזרחי - כורכום, כמון וקינמון. הוספתי גם פפריקה מתוקה וחריפה, כי אני לא יכולה בלי. גירדתי פנימה תפוח אדמה אחד, אדום קליפה ונתתי להכל לעמוד בערך שעה.
התערובת הזאת, עם קצת פירורי לחם, חזקה מספיק גם בלי ביצה, אז למה להוסיף אחת? היא עומדת יפה בבישול ואני מנחשת שגם טיגון לא יבהיל אותה.
שטפתי את הסיר מהמערכה הקודמת ושמתי בתוכו את הבצל שטיגנתי קודם לכן. הוספתי חומוסים משתי קופסאות שימורים, שסיננתי ושטפתי ודלורית אחת שטופלה כנהוג. המתכון מ"ביסים" מבקש להוסיף גם תרד, אבל היו לי הרהורי כפירה. ניגשתי לאלון להתייעצות, ובעידודו גמלה בי ההחלטה להכין קלצונה ממולא תרד (עליו עוד יסופר).
אחרי שהקפצתי את החומוסים והדלורית קצת עם הבצל והתבלינים (זהים לאלה שנכנסו לתוך הקציצות, מינוס הפפריקה החריפה), הוספתי לסיר שתי כוסות מים וכפית רסק עגבניות ונתתי לכל החגיגה להגיע לרתיחה, אז התחלתי לקצץ קציצות. בגלל הצפיפות בסיר לא היה לקציצות הרבה מקום ממש לצלול אל תוך נוזלי התבשיל. מדי פעם נענעתי את הסיר וכשהיה נראה שכבר ממש אי-אפשר, סגרתי מכסה וחיכיתי כמה רגעים, לתת לקציצות הזדמנות להתמצק ולהתקשח קצת לפני שאני נוקטת באמצעים יותר קיצוניים. בסופו של דבר הוספתי עוד שתי כוסות מים עד שלכולם היה נוח ונעים. הקליפות הדקות של החומוסים שנפרדות מהגרגירים והדלעת שקצת נכנעת ומתפרקת בבישול עוזרים לעבות את הרוטב, כך שהוא לא יוצא מימי לגמרי.
קיצצתי קציצות קטנות מכפי הרגלי ובחרתי לתת להן צורה מעט פחוסה. בכל פעם כידררתי כדור קטן ואז מעכתי אותו בעדינות בין כפות הידיים. הגודל של הקציצות הופך אותן לסוכריות של ממש. סכנת נשנוש!
 
עם אורז לבן: אוכל נחמות

בעוד הקציצות מתבשלות, עברתי ללוש את הבצק לקלצונה.
אחרי שהנחתי אותו להתפחה, פניתי להכין את המילוי - שוב אידיתי בצל בשמן ומים, שוב הוספתי לו שום אחרי שהזהיב. ואז שלושה תפוחי אדמה שחתכתי לקוביות קטנות, בערך ס"מ על ס"מ. כשקוביות תפוח האדמה היו שקופות ומבריקות הוספתי את התרד. בינתיים, המרק הכתום סיים להתבשל ובתוכו חיכה בדיוק המרכיב שיסגור את הקלצונה - חזות עוף שלמים. חתכתי את העוף לקוביות, בערך באותו גודל כמו קוביות תפוחי האדמה והוספתי גם את העוף למחבת. אחרי כמה רגעים נוספים של הקפצה, פיזרתי מעל הכל קצת מוצרלה מגוררת, כיביתי את האש וחיכינו לבצק שיסיים את תפיחתו.
אז ערכתי שני מאפים והחלטתי להיות יצירתית. המאפה הראשון קצת התפרק כשניסיתי להעביר אותו משולחן העריכה לתבנית. המילוי החם השפיע על הבצק והפך אותו קצת נוזלי. עם המאפה השני כבר הייתי חכמה יותר - אמנם רידדתי אותו ישירות על השולחן (אני שונאת לרדד על נייר אפייה) אבל מיד בתום הרידוד העברתי אותו לנייר אפייה ושם המשכתי בעריכתו.
בדרך כלל אני אופה את הקלצונה כמו שהוא, או לכל היותר מברישה אותו במעט שמן זית. הפעם, לכבוד העריכה המסוגננת, החלטתי שמגיע למאפים המפוארים טיפול מפנק והברשתי אותם בביצה טרופה. הם הודו לי בברק מפואר כשיצאו מהתנור.

לפני
אחרי

מאפה אחד נפרס ונעטף כארבע חתיכות בודדות, להיות לאלון ארוחת צהריים במשך השבוע הקרוב. השני נפרס גם הוא ונשלח למקפיא, לחכות ליומו. כשיש לי כאלה דברים טובים במקפיא, אני מרגישה שאני יכולה לנשום לרווחה.

גם היום בישלתי, בעבודה. יומיים בשבוע שכמה שעות מתוכם מוקדשות בלעדית לבישולים הם משימה לא קלה, אבל אחרי שהתאוששתי מהנפילה של שבוע שעבר, אני מצליחה לשמור על החדווה.
היום בעבודה בישלתי מרק עוף מפנק במיוחד - אחרי שהמרק מתבשל, אני מפרקת את העוף השלם שהתכבס בתוכו ומחזירה רק את הבשר לתוך המרק. אני מרגילה אותם לטוב מדי.
וגם - חזה עוף במרינדה המקסימה לחזה עוף לפי "ביסים" ורוטב עגבניות עם פטריות שמפיניון (לפי הראש, הלב והעין).
ג'וליה ביקשה שאכין תפוחי אדמה פשוטים, צלויים בתנור, אבל במקרר היו פלפלים שנשארו משבוע שעבר, בגלל שכחתי להכניס אותם לגיבץ' (נזכרתי בזה בפתאומיות, באחת עשרה וחצי בלילה, בעודי יושבת מול המחשב, דבר שגרם לי לתהות על דרכיו הפתלתלות של המוח האנושי) וגם חבילה של עליי בייבי-תרד שנשכחו מחוץ לאיזה תבשיל (תהרגו אותי אם אני זוכרת איזה). כשסיפרתי לה על הפשטידה שהכנתי לנו בשבת, זממנו יחד על איזו פשטידה של תפוחי אדמה ומה-שנשאר-במקרר. באותה שיטת הכנה, אידיתי את כל הירקות יחד. שני פלפלים צהובים, אחד ירוק, שלושה תפוחי אדמה לבנים ושלושה סגולים וחבילה של תרד. את הרווחים בין הירקות מילאתי בשתי כפות קוטג', שתי כפות פרמז'ן, שתי ביצים (ועוד קצת All-Whites, שזה חלבוני ביצה בלבד שנמכרים כאן בקרטון כמו של חלב), כוס קמח ובערך כוס חלב. מלח-פלפל ואגוז מוסקט.
בגלל שבבית לא היו הרבה גבינות או יוגורט בטעם טבעי, הבלילה הכילה הרבה קמח, שימלא את הרווחים בין הירקות. חששתי שאולי זה ייצא קצת יותר דומה לעוגה או ללחם מאשר לפשטידה, אבל ג'וליה כבר הודיעה לי במייל שזה היה נפלא. אני מחכה להגיע מחר, לטעום ולהיווכח בעצמי.

ומה מתבשל אצלכם?


יום שישי, 20 בינואר 2012

ארוחת ערב של עייפים

זאת הייתה ארוחת הערב שלנו אתמול:

נום-נום-נום

כשחזרתי הביתה מהעבודה אמש, מאוחר מהרגיל, אלון שאל מה לארוחת ערב והציע סלט.
אך אויה!
במקרר נותרו עגבנייה אחת וכמה גבעולים של בצל ירוק. את הפלפל גמרנו יומיים קודם לכן. המלפפונים שקניתי ב-Sparrow Market היו שניהם מרים ומבאסים והלכו כמעט בעצמם ישר לפח הקומפוסט שלנו. גם בפעם הקודמת שקניתי שם, שבוע אחרי שהגעתי לא"א, נפלתי על מלפפונים מרים. דווקא עם מלפפוני הענק של קרוגר אני נוחלת הצלחה כמעט תמיד, טפוטפוטפו.

אז היה רצון לסלט, אבל לא יכולת. אמרתי לאלון שחשבתי להכין לי דייסת סולת ושאלתי אם הוא גם בעניין. אלון, שרגיל לדייסת הקוואקר שלי, שאל מה ההבדל. "זה דגן שונה", הסברתי, "אבל הטעם דומה - של מה ששמים בפנים. קינמון, דבש, צימוקים".
הסולת הייתה ברירת מחדל. נגמר לנו כל הקוואקר אינסטנט בתחילת השבוע ובמכולת ההיפסטרים היה רק קוואקר אינסטנט של היפסטרים, שדורש חמש דקות של הכנה במקום דקה. זה לא מספיק אינסטנט בשבילי. חוצמזה, השתגעתם?! חמש דקות במיקרו? למה מי מת! חס וחלילה שלא יחזיקו מותג כל-אמריקאי כמו קוואקר. טפו! אז לא קניתי ובמשך השבוע ויתרתי על דייסת הבוקר ואכלתי טוסט עם דבש.
כשהתכופפתי אל קופסת האחסון הגדולה מהפלסטיק שאני קוראת לה "המזווה", כדי להוציא את הסולת, נפל מבטי על שקית של קוואקר "אמיתי". שכחתי שקניתי אותו אי-אז לפני שלושה חודשים, בשביל המאפינז שהכנתי לכבוד הולדתו של גבריאל.
אז לראשונה מזה זמן רב, או אולי אפילו אי-פעם (אני לא רוצה להתחייב), הכנתי דייסת קוואקר אמיתית. עם סיר וכף, על הכיריים. תוך כדי הבישול תיבלתי אותה בקצת קקאו והמון קינמון. הוספתי דבש, צימוקים, בננה אחת ונטיפי שוקולד, שנמסו ממגעה החם של הדייסה והפכו ברגע לרוטב שוקולד עשיר ומפנק. אני חושבת שזאת הדייסה הכי עשירה ומורכבת שאי-פעם באה אל קרבי. תענוג.

היום לקחנו זיפקאר ונסענו לעשות כביסה וקניות.
מאז שחזרנו מישראל עשינו קניות די מצומצמות כל שבוע והבית החל מתרוקן גם מפריטי המזווה, שימורים ויבשים למיניהם. היום הוא היום הקר ביותר שאן ארבור ידעה עד כה השנה ולכן בחרתי שלא לנסוע על האופניים שלי לנקודת איסוף הרכב. תפסתי אוטובוס ובאתי לאסוף את אלון, את הכביסה ואת רשימת הקניות מהבית, עם האוטו. בעיר גם קניתי לשנינו לאפות מפנקות ב"ג'רוזלם גארדן", המסעדה המזרחית שממש צמודה לתחנה המרכזית.
כשמכונת הכביסה עשתה לבגדים שלנו ריח טוב ונקי, אכלנו צהריים. אחר-כך אני העברתי את הכביסה למייבש ונסעתי לקרוגר עם האוטו. אלון נשאר במכבסה לקרוא מאמרים ולשמור על הכביסה, בעיקר על ידי הפגנת נוכחות. כעבור שעה חזרתי, עם בגאז' עמוס בקניות. אספנו את הבגדים, העמסנו על האוטו ונסענו הביתה. שם פרקנו הכל ואני נסעתי להחזיר את הרכב.

המקרר שלנו מפוצץ בחומרי גלם שדורשים בישול. הוא גם דורש ניקיון. בנוסף, יש לכבד את הרצפות, לרחוץ את הכלים, לקפל את הכביסה שעוד לא קיפלנו ולהכניס לארונות.
את הבישול אעשה מחר. את כל היתר - בעתיד. כרגע אני הולכת להיכנס עם ספר למיטה ואולי לתפוס לי איזה שנ"צ מאוחר, לחיי ימי שישי חופשיים מעבודה, מלאים בשינה, מטלות משק בית והרבה לא-כלום.

שבת שלום.

יום רביעי, 18 בינואר 2012

קיבלתי חבילה

ואני לא מתכוונת לפצוח בשיר המפורסם מ"דיג-דיג-דוג".

אמאזון הם כיפיים. מזמינים משהו ברשת וכעבור כמה ימים זה מגיע בהפתעה בקופסא שכבר היא מעלה חיוך על הפנים, כי זה מה שכתוב עליה. לפעמים אני אפילו מספיקה לשכוח שבכלל הזמנתי משהו ואז הוא מפתיע אותי על מפתן דלתי. ומה שקיבלתי הפעם מאמאזון הוא משמח ביותר.


ובכן, כן.
לפניכם זוג משקוליות שהזמנתי באינטרנט. כל אחת במשקל 2 פאונד, שזה קצת פחות מקילו. חלק מהאימונים המהנים והמעולים שמצאתי ביוטיוב דורשים שימוש במשקוליות והחלטתי שאני רוצה להיות מסוגלת לעשות גם אותם. אז רכשתי לי זוג ועכשיו אני יכולה. והן ורודות! מה עוד צריכה בחורה בחיים?
אבא שלי מאוד בעד רכישה של ציוד ספורט קל לבית, בטענה שזה הופך את האימונים למגוונים ומעניינים יותר וכך נותן מוטיבציה. אני מוכרחה להסכים. בינתיים יש לי כבר גלגל-בטן (לא, אני לא מתכוונת לצמיגים שלי, אני מתכוונת ל-Ab Wheel) ועכשיו הוספתי גם את המשקוליות. והן ורודות!
ומה עוד? ראיתם נכון. שני ספרים דקי-כריכה.
האחד, שבעצם לא היה הראשון שרציתי, הוא ספרה של "הלוחשת לתינוקות". לא קניתי אותו כדי שיהיה לי מדריך לתינוקות. באמת שאני לא צריכה. כבר למעלה מעשור אני עושה כל מיני דברים שבדיעבד שמעתי על חלקם שהם מופיעים אצלה בספר. אז מאיפה לי? מאינטואיציה, מניסיון, מהאוויר.
אני לא חושבת שהיא המציאה את הגלגל ואני לא חושבת שהיא נביאה. כמו הרבה ספרים מהז'אנר, היא פשוט הייתה הראשונה להעלות על הכתב דברים שהרבה אנשים עושים כבר הרבה שנים. אז למה קניתי את הספר שלה? ובכן, שמעתי עליו כבר המון זמן והמון דברים ואני רוצה סופסוף לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו, להיווכח בעצמי, לדעת על מה היא מדברת ולהחליט מה מתוך זה אני מאמצת ומה לא ואם בכלל. אני רוצה להכיר את הספר כדי לדעת מה דעתי עליו. ובגלל שהספר עלה רק עשרה דולר ובספרייה לא היה עותק זמין, החלטתי לקנות. מה אכפת לי שיהיה לי אותו על המדף? הכי הרבה, יהיה ממש גרוע, תמיד טוב שיש חומר בעירה בבית. או שאני אעביר אותו הלאה. או שאני אמכור כמשומש. האפשרויות - ללא גבול.
הספר השני הוא ספר פחות מוכר (לפחות בארץ, אני חושבת) והוא נקרא "Healthy Sleep Habits, Happy Child". למרות הכותרת הנוסחתית, שכאילו מבטיחה "עשה א', קבל ב'", הספר הזה עשה עליי רושם טוב ונקרא לי מעניין ממעט העמודים שקראתי בו, בגרסה של גוגל ספרים. הכותב הוא רופא ילדים והוא לא נותן רק מדריך לשינת תינוקות, פעוטות וילדים, אלא מסביר את הנושא לעומק. מצאתי את הספר לפני שבוע וחצי, עת חיפשתי מענה לשאלות שצצו אצלי בעקבות הטיפול בגבי.
אני יודעת להרדים תינוקות מאוד טוב, או למעשה יודעת לעזור להם להרדים את עצמם, אבל אף פעם לא למדתי או חקרתי את הנושא לעומק. נושא עיטוף התינוקות, שהוא כל-כך מקובל כאן, גרר איתו שאלות והחלטתי שאולי הגיע הזמן לקצת לימוד עצמי. כבר באותו יום שמצאתי את הספר הזה החלטתי שאני קונה אותו. אפשר לראות בכך הרחבה של הספרייה המקצועית שלי ומאחר ואני מתעניינת מאוד ביילודים ותינוקות אני בטוחה ששני הספרים ישמשו אותי ויעשירו אותי מאוד, אפילו אם בזכותם אגבש כמה דעות מנוגדות לאלה שהם מביאים. ואני בטוחה שהידע שארכוש ישמש אותי גם עם ילדיי שלי, בבוא העת.
שני הספרים הם לא מאוד חדשים. "הלוחשת" יצא לראשונה לפני עשור ו"ספר השינה הגדול" יצא אי-שם ב-1987 (אני לא מאמינה, הייתי אז בת שלוש). אבל כשהאלטרנטיבות הקיימות כיום בשוק הן סנסציות שמבטיחות פתרונות קסם, כמו "התינוק השמח ביותר בשכונה" (בתרגום חופשי), אני לא בטוחה שאכפת לי לקרוא ספרות קצת מיושנת תאריכית, בתנאי שהיא לא מיושנת גם מבחינה איכותית-מקצועית. אני סומכת על עצמי שאפעיל שיקול דעת ואקרא קריאה ביקורתית. אני מחפשת העשרה והרחבת ידע, לא תנ"ך או ספר חוקים.

אבל בינתיים אני עוד קוראת את ספר הספרייה שהשאלתי לפני חודש וחצי, Teach Your Own, העוסק בחינוך ביתי. בדומה לספר של הלוחשת, גם את הספר הזה בחרתי לקרוא כדי להחליט מה דעתי, אבל לא על הספר עצמו אלא על תפיסת העולם שהוא מבקש לתאר. בינתיים אני נהנית מאוד מהקריאה בו. הספר הוא לא רק מדריך למי שמעוניין לחנך את ילדיו בבית. הוא מציג את עולם החנ"ב ומסביר את הלכותיו ומושגיו. אני חושבת שהוא בהחלט יכול לעניין כל מי שמחבב ילדים ומתעניין בהם ובאופן בו הם לומדים את העולם ועליו.
לקחתי את הספר איתי לישראל, אבל למי היה רגע פנוי לקריאה.
במטוס חזרה התחלתי ובשדה התעופה באמסטרדם כבר הייתי עמוק בתוך ההקדמה, מקריאה לאלון חלקים שהסכמתי איתם במיוחד.
אני לא יודעת אם הילדים שלנו (שעוד יהיו, כשיהיו, שיהיו בריאים טפוטפוטפו) יתחנכו בחינוך ביתי. אם זה דורש ויתור על העיסוק במקצוע שלי, או לחילופין עבודה במשמרות לילה, אני לא הולכת לעשות את זה. אבל כמו שאמרתי, הספר הוא לא רק ספר מתכונים ל"הכן ילדך בשיטת החינוך הביתי". הוא גם מציע דרכים בהן אפשר לראות ילדים באמת, להקשיב להם ולשמוע אותם, לחוות אותם ואיתם. והוא חובק בתוכו פילוסופיה שאני מוצאת את עצמי מהנהנת נמרצות בתגובה אליה. בעיקר - שילדים הם בני אדם והם ראויים לכבוד. אבל לא רק.
בימים האחרונים קצת נתקעתי בקריאה, כי הגעתי לפרק על הפוליטיקה של החנ"ב שלא מאוד עניין אותי. היום עשיתי בשכל ועברתי לפרק הבא, שנקרא "החיים במחיצתם של ילדים" וקראתי אותו בכזה שטף, לא יכולתי להניח את הספר מהיד ובכל פעם שגבי התעוררה רק חיכיתי לנמנום הבא שלה בו אוכל לחזור ולהגות בכתוב. הפרק הזה מקפל בתוכו כל-כך הרבה הנחות והשקפות שאני מסכימה איתן, שאני מרגישה כאילו כתבתי בעצמי חלק ממנו. עד כדי כך, שאני חושבת שעוד אקדיש לפרק הזה פוסט נפרד. ראו הוזהרתם.

. . .

היום היה יום טוב הרבה יותר.
למרות שבבוקר קמתי ולא הצלחתי לפתוח את הדלת של המוסך, כי היא קפאה ונדבקה לאדמה במצבה הסגור והאופניים שלי היו שם בפנים. התקשרתי לג'וליה עשר דקות לפני שהיינו אמורות להיפגש בעיר, התנצלתי וביקשתי שתבוא לאסוף אותי מהבית.
גבי הייתה היום נפלאה כתמיד, אבל אפילו קצת יותר. והיה לי באמת יום טוב. ונהניתי מאוד.

בסוף היום לא חזרתי הביתה.
השבוע מתקיים בא"א שבוע מסעדות, במסגרתו כשלושים מסעדות ברחבי העיר מציעות תפריט צהריים ב-12 דולר לסועד ותפריט ערב ב-25 דולר לסועד. חשבנו שזאת הזדמנות טובה ללכת לראשונה לאחת המסעדות היקרות יותר שרצינו לנסות וכך מצאנו את עצמנו ב-Vinology.
את וינולוג'י ראיתי לראשונה ביום שחזרנו מאיקאה והחלטנו שאנחנו קונים מזרון במקום אחר. זה היה יום שבת, מזג האוויר היה נאה ואנחנו עברנו ברחוב מיין במכונית השכורה שלנו, עם מזרון קשור לגג וחלונות טיפה פתוחים. אנשים ישבו ליד שולחנות שהיו מפוזרים על המדרכה ואני רציתי להיום שם גם. הסתכלתי לתוך המקום הזה ואמרתי, "יום אחד נבוא גם לפה". והיום הייתה ההזדמנות. בפעם הבאה נבוא בקיץ ונוכל לשבת גם אנחנו עם כוס משקה צונן ליד אחד השולחנות שעל הרחוב באווירה קלת ראש ונטולת דאגות, כזאת שבאה עם מזג אוויר אביבי וחמים ועם סופי-שבוע. אני בטוחה שזה מוסיף מאוד לחוויה.
אז בסוף יום העבודה תפסתי אוטובוס לתחנה המרכזית ואלון בא מהבית על האופניים שלו. הלכתי ברגל למסעדה ותפסתי לנו מקום על הבר. בצהריים ניסיתי להזמין מקומות אבל החביבה שענתה לי לטלפון סיפרה שהם מלאים לחלוטין עד סוף שבוע המסעדות, אבל הזמינה לנסות את רשימת ההמתנה שלהם או את הבר. כשהגעתי רשימת ההמתנה לישיבה בשולחן עמדה על המתנה של שעה. החלטנו לנסות את מזלנו והוא התמזל עם שני מקומות פנויים על הבר. אמנם היה קצת צפוף, אבל טעים ונעים.
תפריט המבצע כלל ראשונה, עיקרית וקינוח. השתייה עלינו.
לראשונות אני אכלתי סלט של חסה, בצל סגול, פירורי ביצה קשה, מלפפון חמוץ וצלפים פריכים, ברוטב מעניין של עגבניות צלויות ובצל. אלון אכל מנה של כופתאות פרשוטו ופרמז'ן בקרם גאודה מיושנת עם אפונת-גינה מתוקה וחסה. בעיקריות אלון אכל פורטרהאוס עגל שהגיע עם חתיכה קטנה של משהו שנראה כמו קציץ-Loaf, מוצרלה, קונפי עגבניות, אספרגוס ותפו"א קטנטנים בבלסמי. אני אכלתי רולדה של עוף מארץ ההאמיש, הודו מעושן ונקניקיית ברווז. כדי להוסיף חטא על פשע בחלב אמו, הרולדה כולה הייתה עטופה בהאם. בצד היה גסטריק חמוציות, כדורים מטוגנים של פירה תפו"א עם עירית ושעועית ירוקה עדינה. בסיבוב הראשונות אלון ניצח בניצחון מוחץ. בעיקריות המרוץ היה צמוד ועד כה לא הוכרז על הזוכה הרשמי.
בקינוחים אני בחרתי טעות ואלון בחר נכון. הקינוח שלי היה ג'לטיני מאוד והרגיש כמו קינוח פרווה במסעדה כשרה. מעבר לזה לא נראה לי ששווה לתאר, לפרט או לספר. אלון קיבל כוסית אספרסו ובתוכה גנאש שוקולד-קפה עם נגיעה של קצפת. ליד הכוסית, על הצלחת, נחה מעטפה של בצק פילו, ממולאת בקרם וניל (Custard). הקינוח של אלון הגיע קצת אחרי שלי בגלל כשל תקשורת קל עם הברמן שלנו. כשטעמתי ממנו, נהרות החמאה שדיברו אליי מהבצק גרמו לי לגלגל עיניים ולדבר בלשונות.
אלון שתה קברנה בלנד ואני איזה ריזלינג שהיה לי נעים וטעים מאוד. לסיכומה של ארוחה, היה טעים אך לא עד עלפון חושים. עוד לא מצאנו את המקבילה האן ארבורית למונה או לצ'אקרה הירושלמיות. אני לא יודעת אם אי-פעם נמצא פה, אבל בטוח שעוד נמשיך לחפש. ותמיד יהיו הביקורים בארץ ויעדים נבחרים להתגעגע אליהם בעיר הקודש.

בזכות ארוחת הערב המוקדמת חזרנו הביתה לפני תשע.
אני פתחתי את החבילה שלי ואחרי שצהלות השמחה נדמו וריקודי הניצחון שככו, נכנסתי להתקלח.
אלון עיכל מול הטלוויזיה במחשב.

כשיצאתי הכנתי לי תה צמחים עם קליפת תפוז, חמש טיפות לימון, מקל קינמון והמון טימין. בישלתי אורז לקופסת האוכל-לעבודה של מחר. זאת הפעם הראשונה מאז הגעתי לכאן שאני קונה אורז איכותי, בשקית קטנה, בת 900 גרם ולא בשקית משפחתית-מפלצתית במשקל שבעה או תשעה ק"ג. זה לא סתם "אורז לבן ארוך" כמו בשקי הענק, אלא אורז בסמטי ובגלל שהוא, כאמור, אורז היפסטרי, אפילו כתוב לו על השקית שהוא "Eco-Farmed". אני מספרת לכם את כל זה רק כדי לנסות ולהניח את היסודות שיסבירו את מקורו וטיבו של ריח הניחוח המבושם שפשט ברחבי הבית עת האורז התבשל.
"כשאורז הוא איכותי", אמרתי לאלון, "אז זה... אהההההה". במקום להשלים את המשפט, נאנחתי.
האף שלי, שהתענג על הניחוח, הבין בדיוק למה אני מתכוונת.

מופלא.

יום שלישי, 17 בינואר 2012

יום ארוך

אני גמורה.
חזרתי הביתה בשש וחמישה. נשכבתי לשתי דקות על הספה הטובה מאחורי אלון הלומד. עצמתי עיניים לרגע. ואז קמתי והלכתי לשירותים. אחרי שהדחתי את המים החלטתי לנקות את האסלה. לא רוצה להגיד לכם כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה, אבל בימים האחרונים אנחנו אומרים אחד לשני מדי פעם "צריך לנקות את השירותים" וגם חושבים את זה בתדירות גבוהה הרבה יותר ממה שזה זוכה להיאמר.
אחרי שסיימתי לנקות את השירותים והלכתי לחלוק עם אלון את הניצחון הקטן שלי (על השירותים), הבנתי שיש לי כאב ראש קטן. אולי משתייה לא מספקת במהלך היום. אני מחכה עכשיו שהמים ירתחו כדי להכין לי תה בכוס הענקית של איקאה, כמו זאת שהייתה לנו בדירה בפלמ"ח, שאלון שכנע אותי לקנות כשהגעתי לא"א ואמרתי לו שבטח לא אשתמש בה ובאמת בחודשים הראשונים שלנו כאן היא שימשה כמתקן לייבוש סכו"ם, אבל מאז יוני וסמדר היו באיקאה וקנו לנו מתקן תקני לייבוש סכו"ם ואני התחלתי פתאום לשתות בה מדי פעם, בעיקר בימים שאני מרגישה שלא שתיתי מספיק ואני צריכה זריקת נוזלים גדולה. כשיש לידי מים אני שותה אותם.

אחרי שגרים במקום מסוים ארבעה חודשים אפשר כבר להגיד "בחודשים הראשונים שלנו כאן". כי כבר יש פז"ם, והוא יותר מכמה חודשים ספורים. והוא מתארך עם כל יום שעובר. אפשר להגיד "בחודשים האחרונים" ו"בתקופה האחרונה". אפשר להגיד הרבה דברים ואפשר לחלק את הזמן לחתיכות קטנות, ללוש אותו ולשחק איתו, כמו חימר או בצק.

יצאתי לבדוק אם קיבלנו דואר. לא קיבלנו כלום.
אני מחכה לשני ספרים שקניתי באמאזון ואמורים להגיע מחר. אבל חשבתי שאולי הם החליטו להקדים ביום ולשמח אותי. הם ישמחו אותי מחר. אני מקווה.

סיימתי לעבוד כבר בחמש אבל לא חזרתי מיד הביתה.
נסעתי לבנק כדי להוציא צ'ק בנקאי ע"ס 54 דולר, אותו אני צריכה לשלוח למועצת הסיעוד של מישיגן, יחד עם טפסי הבקשה שלי לפתיחה בתהליך ההרשמה לרישיון. משם נסעתי ל-sparrow market, המכולת המגניבה שנמצאת ב-Kerry Town, האזור המגניב של העיר הקטנטונת בה אנחנו גרים.
בא"א המושג-מוסד "מכולת שכונתית" לא קיים ולרוב, אפילו אם רוצים רק קנייה קטנה של השלמות באמצע השבוע צריך לנסוע לקרוגר. יש באחד הרחובות הסמוכים לבית שלנו מן פיצוצייה מאובזרת, שיש בה גם קוואקר אינסטנט, שימורים ומעט מוצרי חלב, אבל כדי לקנות שם צריך למשכן כליה. אני קונה שם רק מיץ תפוזים בבקבוקים גדולים בשביל אחת התרופות שאני צריכה לקחת, כדי שלא אצטרך לסחוב את זה מהסופר, על חשבון מצרכים אחרים שיכולים להיכנס בתיק או בסל. זה וקניות SOS. ובירה.
אבל הייתי יחסית בצפון העיר ובשביל לנסוע לקרוגר "שלנו" הייתי צריכה לנסוע דרומה, לחלוף על פני הבית ולהמשיך לרכב עוד שמונה דקות. לא חכם. ומאחר וכבר הייתי בבנק בכלל הייתי קרובה. בשביל שני מלפפונים, סל של חמש עגבניות קצת עצובות, שקית אורז ושתי קופסאות תה, באמת לא להרחיק עד לסופר אמיתי. ואפשר לשלם את הריבית של הקנייה במכולת היקרה של השכונה היקרה. אז קניתי עגבניות של היפסטרים, תה של היפסטרים ואורז של היפסטרים. ועכשיו אני שותה תה Super Irish Breakfast בכוס הענקית שלי.

בזמן האחרון התחלתי להמתיק את התה שלי קצת יותר.
פעם הייתי שותה תה מתוק-מתוק ואז נכפתה עליי הפסקה מוחלטת מצריכת סוכר באשר הוא. עברתי לממתיקים מלאכותיים. כשחזרתי לצרוך סוכר לבן מעובד, חזרתי להמתיק את התה ואז ניסיתי קצת להפחית בכמויות הסוכר. כפית לכוס במקום שתיים. ואז ניסיתי להפסיק לגמרי עם הסוכר ושמתי לב שאני פשוט לא שותה את התה שלי ככה. הכוס נשארת כמעט מלאה. אני לוקחת כמה לגימות, מתבאסת ומפסיקה.
זה התה השלישי שלי היום שמכיל קפאין. כנראה שאני באמת גמורה. בדרך כלל אני שותה כוס אחת בבוקר וזהו. לאחרונה התחלתי לחזק גם עם כוס אחת בצהריים בעבודה, אחרת נולד לי כאב ראש בסביבות ארבע אחה"צ והוא מלווה אותי עד שאני הולכת לישון. לא כיף.
הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי הביתה, אחרי שהורדתי את המעיל, הכפפות והכובע, היה לפתוח את המקרר ולקחת שוקולד. בצהריים גם אכלתי עוגיה. אולי כי אני עייפה ואולי כי אני מחפשת פיצוי רגשי, אבל השוקולד של השיבה הביתה היה מה שהשתוקקתי אליו עוד מהצהריים. אני מעדיפה להאמין שזה בגלל העייפות.

אני מסריחה מבישולים.
ואני אומרת בכוונה מסריחה ולא מריחה כי זה לא מריח לי טוב. ריח מרוכז של ערבוב של שלל סוגי תבשילים, בצל מטוגן-מקורמל ופלפלים קלויים. היום היה יום הבישולים בעבודה והכל התפקשש לי.
טוב, לא הכל, חלק. מספיק כדי שאני ארגיש כאילו הכל.
הקציצות שרציתי להכין דרשו המון זמן הכנה. המון התעסקות. כנראה הייתי צריכה לקלוט את זה מההתחלה ולהבין שזה לא רעיון טוב. אחרי שהתערובת הייתה מוכנה ונתתי לה לנוח מספיק, ניגשתי לטגן את הקציצות (כמה זמן כבר לא טיגנתי קציצות. כבר שנתיים בערך אני מוותרת על השלב המקדים הזה ופשוט מכינה סוג שיסכים להתבשל ברוטב). קיצצתי בערך שבע קציצות. כבר ברביעית היה לי ברור שהן לא יחזיקו וכשניגשתי להפוך את הסיבוב הראשון ההבנה התבססה מעבר לכל ספק. אולי הטעות שעשיתי היא שבבואי להכפיל כמויות הכפלתי לא רק את כמות הבשר בעיסה אלא גם את כל המרכיבים האחרים. ואולי תפוחי האדמה והבטטות פשוט היו גדולים מדי. ואולי היה צריך עוד ביצה. ואולי ואולי ואולי...
הסתכלתי על העיסה שנותרה בקערה, הסתכלתי על שבע הקציצות האבודות. הן היו כל-כך רכות ופירוריות שברגע אחד גרפתי אותן עם מזלג בחזרה לתוך הקערה. שברתי ביצה נוספת, ערבבתי הכל שוב, ושיטחתי בתבנית. אם לא קציצות, תהיה פשטידה.
אני בטוחה שזה יהיה טעים. יש בזה כל מה שדרוש כדי שיהיה טעים, עם מרקם חלומי. אבל קציצות זה כבר לא יהיה. ועכשיו הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה עם שתי כוסות חומוס מקופסא (לא רציתי להשרות ולבשל חומוס יבש) שכבר פתחתי, שטפתי וסיננתי ועם דלורית אחת שלמה שכבר גלענתי וקלפתי וחתכתי לקוביות יפות. אז אידיתי בצל אחד בינוני בטיפה שמן זית, הוספתי את החומוסים עם כורכום, פפריקה, טיפה כמון וקינמון, ואז גם את הדלעת ושתי כוסות מים ואחרי רגע של מחשבה הוספתי גם כפית רסק עגבניות. בישלתי על הכיריים בערך חצי שעה. בתיאבון.
ג'וליה אמרה שמלכתחילה המתכון הזה נשמע לה מסובך מדי, ממה שאני סיפרתי עליו ובהסתמך על רשימת המרכיבים הארוכה שהיא נדרשה לקנות עבורו בסופר. ובכל זאת היא הביעה את הערכתה אליי על כך ששמרתי על קור רוחי. "את רואה", היא אמרה לי, "את זה אין לי. אין לי את המיומנות הזאת לפתרון בעיות יצירתי במטבח. אם לי זה היה קורה הייתי זורקת הכל לפח ובוכה". אמרתי לה שדווקא שקלתי את האפשרות הזאת בחיוב רב, אבל הבנתי שאני צריכה לחשוב על פתרון יותר קונסטרוקטיבי. כנראה שזה ההבדל, כשמשלמים לי בשביל זה.

כשהפשטידה הספונטנית בתנור, נזיד החומוס והדלעת מתבשל בחדווה לצידו של גיבץ' נינוח (שתפוחי האדמה שבו מיאנו להתרכך) ואפילו הקלצונה כבר פינה את מקומו בתנור לפשטידה (תחתיתו של אחד נפרצה וכמעט כל הגבינה געשה החוצה מבטנו, עוד איקס לרשימת הכשלונות הקטנים של היום) השעה הייתה כמעט שתיים. ואני התחלתי לבשל לפני למעלה משלוש שעות. לארוחת בוקר אכלתי פרוסה עם דבש כי נגמר לנו הקוואקר בבית ולא היה לי זמן לבשל דייסת סולת. החלטתי שמספיק ודי וחיממתי לי את האוכל בקופסא שהבאתי איתי. ישבתי עשר דקות.
בחוץ הגשם המשיך לרדת. מסכים-מסכים של טיפות ענק, כאלה שאפשר לראות איך הם מתקדמים ונעים, עוברים את הבריכה הטבעית שבקצה הדשא של הבית, מטפטפים להם הלאה, עד שהם מגיעים ונוגעים בדק העץ של קומת הכניסה לבית. מזג אוויר כזה הוא תפאורה נהדרת לבישול ולחיים. קמתי.

קלפתי ופרסתי שמונה בצלים, להכנת כמות כפולה ממרק הבצל הצרפתי מהבלוג "פתיתים".
ואז עמדתי שעה, מערבבת ומקללת. לא חשבתי שזה ייקח זמן ארוך כל-כך. לא חשבתי שהידית של הסיר תתחמם ולא תאפשר לי להחזיק קונטרה בזמן שאני מערבבת. לא חשבתי שהבצל יעלה כל-כך הרבה אדים עד שהזרוע המערבבת תתחמם כל-כך.
הורדתי את הסינר. גם את הסוודר. נשארתי בחולצה קצרה, מחזה נדיר בבית בו אני עובדת, בו הטמפרטורה עומדת בדרך כלל על 67 מעלות פרנהייט, שזה בערך 19 צלסיוס. בכל זאת, מעל סיר הבצל המתאדה הייתה סאונה.

ערבבתי וערבבתי וערבבתי. מייחלת לראות איזה רמז לגוון שחום, שזוף, אפילו זהוב, שיופיע. אבל לא. במשך דקות ארוכות לא קרה שום דבר. תוך כדי ההכנה הבנתי שגם את המרק הזה לא אשוב ואכין לעיתים קרובות בעבודה. יותר מדי זמן, יותר מדי השקעה. גם אם זה המרק הכי טעים בעולם, אני מעדיפה לדבוק במנות פשוטות יותר, עם זמני הכנה קצרים יותר. אולי אם הייתי מבשלת לעצמי הסיפור היה אחר.

לא נהניתי היום.
אני יודעת שאי-אפשר כל הזמן ליהנות. החיים מורכבים הרבה יותר מזה.
אבל הרגשתי שאני לא סתם "לא נהנית". זאת אומרת, זה לא היה מצב נייטראלי, מן היעדר הנאה מאוזן ושליו. זה היה מצב שלילי, אקטיבי. עשיתי משהו ולא נהניתי ממנו באופן פעיל. רציתי לגמור עם זה כבר וללכת הביתה. או להיות קצת עם גבי. או לאכול שוקולד.
אני מניחה שרצף הכשלונות הקטנים תרם את תרומתו להרגשה הזאת, אבל גם באופן כללי התחלתי את היום עם מצברוח קצת מפוקפק. כנראה שזאת נבואה שמגשימה את עצמה. או משהו בסגנון.
לא נהניתי היום וגם שכחתי את הטבעות שלי בעבודה. אני לא אוהבת להיות בלי הטבעות שלי ועכשיו אני צריכה לחכות עד מחר בבוקר כדי לענוד אותן שוב.
בשבוע שעבר נהניתי מאוד, מכל המנות שהכנתי. זה היה שילוב של דברים שאני אוהבת להכין, פשוטים מאוד, שתמיד יוצאים לי טוב. איפה אפשר לקלקל שניצלים, מג'דרה, אנטיפסטי או מרק כתום? אי-אפשר. אולי הלקח מכל זה הוא שכדאי לדבוק בדברים הפשוטים שנשלפים לי מהשרוול, שלא דורשים יותר מדי מאמץ או היוועצות במתכונים. במילא זה לא משנה כי אני מבשלת לקהל מאוד נוח, שעבורם האוכל הפשוט והבסיסי שאני מבשלת ביומיום הוא כבר, בפני עצמו, איזו פסגה גבוהה ולא מושגת. אני עוזרת להם להגיע אל ראש האולימפוס. 

אז חזרתי הביתה עייפה, עם גב קצת כואב. ולמרות זאת אני חושבת שלא אעשה היום ספורט. למרות שאני יודעת שזה ייתן לי זריקת אנרגיה קטנה ואולי גם ישפר לי את מצב הרוח. אבל אני רוצה לנוח.
אולי אעשה רק קצת יוגה עדינה, מאוחר יותר, כדי למתוח ולשחרר קצת את הגב. ואולי במקום אמלא לי אמבטיה טובה.

הוצאתי את השאור מהמקרר להאכלה.
לא האכלתי אותו כבר שבועיים. כנראה שזאת עוד תוצאה של היותי עסוקה.
כשאני נזכרת שצריך להאכיל אותו כבר מאוחר מדי ואין זמן להוציא אותו מהמקרר, לחכות שהוא יתאושש לפני שמאכילים, לתת לו לתסוס שוב אחרי ההאכלה. וכך עברו להם שבועיים.
לפני זה היינו בישראל והוא לא אכל בערך עשרה ימים. זה נהדר בשבילו, כי הוא מחמיץ כך יותר ומקבל טעם יותר דומיננטי. אבל אני מתהלכת כאן על חבל דק. מרווחים גדולים מדי יכולים להרוג אותו.
את חצי הכיכר שנשארה, מהשתיים שאפיתי לפני שבועיים, זרקתי היום לפח. רק היום. כיכר של לחם שאור מחזיקה מעמד זמן רב הרבה יותר מלחם תעשייתי. זה בהנחה שמתאפקים ולא אוכלים את כולה כבר בשלושת הימים אחרי שנאפתה. שאור הוא חומר משמר טבעי. שבועיים והיא לא העלתה עובש והיום זה סופסוף קרה.
כשאפיתי את הלחם הזה, ביום שלישי לפני שבועיים, קלטתי כמה השאור שלי התחזק והחמיץ. הריח החמצמץ נשאר לי על הידיים הרבה אחרי שסיימתי ללוש את הבצק. ישבתי מול המחשב ומדי פעם שלחתי את קצות האצבעות אל הנחיריים ורחרחתי אותן. חמוץ ומעניין.

היום, בסוף יום העבודה שלי, ג'וליה הורידה אותי בתחנה המרכזית. ניגשתי לשחרר את האופניים שלי ושמתי לב שמתחיל לרדת... משהו. זה לא היה גשם ולא היה שלג. משהו בין לבין. כדורים קטנים, כמו ברד קטנטן, אבל מאוד לא סדירים בקצב ירידתם. כאילו לוקחים את הזמן. כשעליתי על האופניים ופניתי מהשדרה הרביעית לרחוב וושינגטון, הרוח הטיחה את הכדורונים הקטנים היישר אל הפנים שלי. זה היה הרבה פחות סימפטי. ככל שהשמש שקעה והערב הלך והעמיק המשקעים המוזרים הפכו יותר ויותר דומים לשלג, אבל עדיין זה היה מה שאני קוראת "שלג אגבי". משהו שהוא כמעט מקרי, פתית פה ופתית שם, לא מתחייב ולא בהכרח מורגש. מדי פעם נראה שכן, אבל רוב הזמן לא בטוח. לא נערם על הקרקע ולא מצטבר. לא מספיק קר בשביל זה.
רק עכשיו, כשבחוץ חושך ממש והטמפרטורות צנחו עוד קצת, יש שכבה לבנה דקיקה על האדמה, שבעיקר נראית כאילו מישהו פיזר קלקר בחוץ.

אני הולכת להתקלח, לשטוף מעליי את הריחות של היום הזה, להתחיל את שאריתו של הערב נקייה יותר. מבחוץ ואולי גם מבפנים.

וסליחה על שגיעות אם ישנן וניסוחים קצת מסורבלים. סליחה, אני עייפה.

יום ראשון, 15 בינואר 2012

שבוע נוסף - שני מרקים וקציצבשר

זמן הוא דבר מצחיק ומוזר. איך שהוא עובר. היום שטפתי לראשונה את הרצפה עם המגב הישראלי שלי, שבתחילת השבוע קניתי לו מקל. כשסיימתי לטאטא את הרצפה, טרם השטיפה, התכופפתי לאסוף את הלכלוך עם כף האשפה ואיזו מחשבה התגנבה לי לראש פתאום, משום מקום - כשנסעתי לבוסטון הייתי בארה"ב חודשיים. חודשיים בלבד וכבר הרגשתי כאילו הייתי כאן נצח. ועכשיו אני נמצאת כאן כבר ארבעה חודשים ואני מרגישה כאילו הייתי בבוסטון לפני שבוע וחצי. זה לא נתפס עבורי.

עוד שבוע עבר. עכשיו כשאני עובדת, הזמן עובר לי עוד יותר מהר. מסוף שבוע לסוף שבוע, בדילוגים מהירים. רק לעיתים רחוקות יש איזו האטה זמנית, השתהות בתוך יום כלשהו, כשאני פתאום מרגישה שהדקות נמתחות והרגעים מתארכים. אבל התחושה הזאת נדירה.
השבוע הזה הרגיש שפוי יותר, יחסית לשבוע שעבר. עבדתי רק יומיים מלאים ועוד שלושה חצאי ימים, דבר שהפך את הימים שלי לאווריריים וקלים לעיכול. ביום חמישי זכיתי ביקיצה מאוחרת וגם בשישי, בשעות שהשתיקה יפה להן. בכל זאת, חלק מהקוראים בבלוג הם הורים צעירים ואני לא רוצה לפתוח קללה על ראשי ולהזיק לקארמה שלי.
אבל לא רק חצאי הימים הם שעזרו לי לשרוד בקלות יתרה את השבוע החולף. בסוף השבוע שעבר נפרדתי מהג'טלג שרסיסים ממנו ליוו אותי במשך השבוע שלאחר חזרתנו. את השבוע הזה התחלתי רעננה יותר, אפילו בלי להרגיש. וכך הצלחתי להגשים כמעט את כל המטרות שהצבתי לעצמי בתחילת השבוע.

ביום שלישי באמת בישלתי מרק עדשים, כפי ששאפתי לעשות.
חזרתי הביתה מהעבודה מאוחר יחסית ומצאתי אלון אחד רעב ועייף. השילוב של רעב ועייפות הוא שילוב מורכב וקטלני, שכן לעולם לא יהיה ניתן לדעת איזה צורך מהשניים הוא דחוף יותר. אבל אלון היה רעב יותר, רעב מאוד. ולמרות זאת, הוא החליט להבליג ולסיים לקרוא כמה פרקים מתוך ספר שהיה עליו לקרוא ליום המחרת, כדי שנוכל אחר-כך לצאת לאכול בחוץ. ניצלתי את הזמן כדי לדבר עם אורלי בסקייפ ועוד הספקתי להכין מרק עדשים.
מרק עדשים הוא כיף. עדשים הם מהקטניות הבודדות שלא דורשות השריה מוקדמת וכך אפשר לבשל אותם מיד כשמתעורר החשק. בחרתי בכוונה בווריאציה פשוטה מאוד, שלא דרשה שום מרכיבים שלא היו בבית. אידיתי בצל, שום, תפו"א שחתכתי לקוביות ועגבנייה אחת. הוספתי כוס וחצי של עדשים, קצת קינמון, מלח ופלפל. אחרי שעה של בישול סחטתי לתוך הסיר מיץ מחצי לימון, כיביתי את האש ויצאנו לאכול פיצה. הכנה פשוטה ותוצאה מפנקת.

יום אחרי שהגעתי לאן ארבור נסענו לאיקאה וקנינו כמעט את כל הרהיטים לדירה שלנו וגם כמה כלי מטבח. ביניהם ישנו סיר ענק אחד, תשעה ליטר, שגם נכנס לתנור. היום אמרתי לאלון שהחלטתי להפסיק לבשל בו מרקים ולעבור לבשל בסיר הכי גדול שהגיע עם סט הסירים שקנינו מאוחר יותר במאייר. וגם בסיר הזה, אני מכינה רק חצי סיר מרק. כך, מרק העדשים נגמר היום והשאיר טעם של עוד. כשאני מבשלת מרק בסיר הענק, לפעמים אני אוכלת אפילו שתי קעריות מרק בכל יום ועדיין לפעמים עובר שבוע ואנחנו לא מצליחים לגמור את כל המרק. גם חבל לזרוק וגם לפעמים פשוט נמאס לאכול כל הזמן את אותו המרק.

ביום שלישי גם בישלתי בעבודה - מג'דרה, אנטיפסטי, שניצלים ומרק כתום של מה-שנשאר-בבית. שלושה תפוחי אדמה, שתי בטטות, ארבעה גזרים, בצל אחד. טיפונת פתיתי צ'ילי, חצי צרור פטרוזיליה, שני מקלות סלרי (שכבר ביססתי מאחז קבוע שלהם במקפיא של ג'וליה ואריאל), עלה דפנה ושישה גרגירי פלפל שחור שלמים. היום החלטתי להכין גם לנו את המרק הכי-פשוט הזה, שכל מה שצריך לעשות בשבילו הוא לקלוף את ירקות השורש שבו ולהכניס את כל המרכיבים יחד לסיר. טוב, צריך גם להדליק את האש מתחת ולשמור שלא יגלוש. החלק הכי מורכב ותובעני בהכנתו, אולי, הוא שלב הטחינה בבלנדר. אבל גם שם אני לא מוצאת קושי אמיתי. למרק שלנו הוספתי גם שני חזות עוף וכך יכולנו לנשנש עוף מכובס רך ישר מהסיר. וגם נשארו לי בערך שני ליטר של ציר עוף שהלכו מיד למקפיא לשימוש עתידי. הידד!

אחרי שבוע אביבי מאוד, עם טמפרטורות שמדגדגות את ה-12 מלמטה בשיא היום, ביום רביעי בערב החורף חזר. זה התחיל עם גשם ובחמישי בערב התחיל לרדת שלג, שהמשיך גם אתמול והיום. התחזית אומרת שגם מחר ימשיך. למרות רציפות המשקעים, רוב הזמן יורד שלג קל ולכן עומקה של שכבת השלג על הקרקע לא עובר את ה-10 ס"מ להערכתי. המקומיים אומרים שהשנה החורף קל. אומרים גם שבשנה שעברה היה חורף קשה. אני מניחה שאנחנו צריכים להיות כאן יותר זמן כדי שיהיה לנו בסיס להשוואה. בינתיים, כל עוד אין רוח, גם אם יורד שלג אני ממשיכה לרכב על האופניים שלי ונהנית מאוד. כשחזרתי היום מקרוגר החלטתי שהגיע הזמן לקנות סל קדמי וסל אחורי לאופניים שיאפשרו לי לסחוב איתם יותר מהסופר ואולי גם להוריד קצת מהגב. בשבועות האחרונים התחלתי להוסיף סל-בד על זרוע אחת, אבל זה לא לעניין לרכב עם יד אחת. בטח לא בשלג.

מאוד מוזר לי להיות עסוקה. במשך שלושה חודשים הייתי לעצמי, מבשלת, אופה, רואה טלוויזיה. ישנה עד מאוחר בבקרים, יוצאת לרוץ באמצע היום, כותבת שלושה פוסטים בשבוע, ככה סתם. אבל עכשיו אני קמה כל יום בשעה קבועה, מוקדם בבוקר וחוזרת הביתה לפנות ערב. כשהתחלתי לקרוא בלוגים בקביעות, לפני שנתיים בערך, התפלאתי מאוד על הבלוגים שמתעדכנים כל יום ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום. מאיפה יש לאנשים האלה זמן לכתוב? הם לא ישנים?!
הפליאה הייתה רבה יותר במקרים בהם היה מדובר בבעלת בלוג שהיא גם אמא לילדים. איך מספיקים? הכתיבה בבלוג היא עוד דבר שאני צריכה ללמוד לשלב בשגרת יומי העמוסה. בינתיים אני מקדישה לכך חלקים מסוף השבוע שלי.

אחד הדברים שקרה עקב השינוי בסטטוס התעסוקתי, הוא שמאז שחזרנו מישראל לא יצא לי לדבר עם ההורים שלי או עם אחותי. פתאום אני לא נמצאת ליד המחשב כל הזמן, לא זמינה כל הזמן בסקייפ. ולכן, השבוע ניצלתי את הפסקות הצהריים שלי, כשגבי יונקת ואני יורדת לאכול והתקשרתי אליהם מהטלפון שלי. פעם אחת דיברתי עם ההורים שלי, עשר דקות עם כל אחד. יום למחרת דיברתי עם נועה, שכמה דקות קודם לכן שלחה לי מייל וסיימה אותו בהצהרת געגועים קורעת לב.
אני עדיין מתגעגעת לכל מי שנשאר בישראל, הרבה יותר ממה שהתגעגעתי לפני שנסענו לביקור, אבל כבר פחות. השבוע החולף סימן עוד קצת חזרה לשגרה והתמלא גם הוא בעיסוקים ובילויים חיוביים. אני מצליחה לשקוע בחזרה ביומיום עשיר ומלא וזה מה שעוזר לי פחות להתגעגע. אבל השבוע בכיתי הרבה יותר בזמן צפייה בטלוויזיה. וברור לי שהמשמעות של זה אחת היא - הגעגוע עדיין כאן, הוא רק מסתתר בפינות. ברור לי שלא מפסיקים להתגעגע. המשחק היחיד הוא עד כמה מרגישים את הגעגוע במהלך היומיום. האם הוא מלווה צמוד, עקשן ולא מרפה, או שהוא רק חבר רחוק שבא לביקורים קצרים ועוזב מהר.

השבוע גם הצלחתי להתמיד בשגרת אימונים מוצלחת.
מאז שחזרנו מישראל רצתי רק פעם אחת. היה לי איזה פצע באזור החזייה, שלא היה ברור לי אם נגרם מחזיית הספורט או מהרצועה של מד הדופק שלי. אחרי שרצתי פעם אחת וסבלתי לכל אורך הריצה מהשפשוף של המקום הפצוע, החלטתי שהימנעות מריצה תהיה הדרך הטובה ביותר לתת למקום להתרפא. כבר נרשם שיפור משמעותי, אבל יש עוד כברת דרך לעבור עד ריפוי מלא.
בינתיים, שמתי לב שאחרי שאני חוזרת מיום שלם מחוץ לבית (גם אם בתוך בית של אחרים), אין לי חשק לצאת שוב מהבית, גם אם מדובר ביציאה לשם עיסוק בספורט. אחרי שהתייעצתי עם יוטיוב לראשונה בתחילת השבוע, מצאתי סדרת סרטונים של מישהי שרוח האימונים שלה מאוד מוצאת חן בעיני. אורכו של כל אימון עשר דקות וכל אימון מתמקד באזור אחר של הגוף או בסגנון אימון אחר. כך, אני יכולה לערבב ולחבר שלושה-ארבעה אימונים בכל פעם ולקבל בין חצי שעה לארבעים דקות של אימון איכותי ומגוון. ואני נהנית, שזה המפתח הכי מוצלח להתמדה.

מחר אנחנו מוזמנים לצפות במשחק פוטבול בבית של דניס, שלומדת עם אלון. שנינו גם נכיר לראשונה את בעלה. הוזמנו גם להישאר לארוחת ערב אחרי המשחק. הוטלה עלינו המשימה להביא חטיפים לזמן המשחק וקינוח. היום קניתי בקרוגר עוגיות שוקולד צ'יפס, חטיפי פיתה (מאוד פופלארי פה, כמו תפוצ'יפס, אבל מפיתה) ונאצ'וס ומחר אכין שלושה מטבלים - שמנת חמוצה עם שום ועירית, גוואקמולה וממרח עדשים וטחינה. עכשיו רק נותר לחשוב על קינוח. חשבתי להכין איזו עוגת גבינה-פירורים עם תותים טריים, אבל אין לי מיקסר. אם בקרוגר תהיה מטרפה אולי תיטרף עליי דעתי ואקציף קצפת באופן ידני. לא משהו שלא עשיתי בעבר, רק דורש המוווון מאמץ. נראה באיזה מצברוח אתעורר מחר בבוקר. אולי אתעורר עם רוח להשקעה. ואם לא, אאלתר משהו אחר, פשוט יותר, כמו למשל, הבראוניז האלה מבצק אלים.
ואם כבר מדברים על בצק אלים, בתחילת השבוע שעבר הסתובב הזאב הרעב בבית והכריז אחת לכמה דקות ש"בא לו משו". לא אחת כמוני, תראה אתגר שכזה ותוותר עליו. באותו יום ג'וליה ביקשה ממני להכין איזה קינוח. בערב היה משחק פוטבול והיו לה אורחים שקצת הזמינו את עצמם ברגע האחרון ולא התחשק לה לצאת לקנות משהו במיוחד. חיטוט קצר בארונות הוביל למסקנה שמעסיקתי החביבה רוצה שאכין קינוח מאבקת קסמים וקורט של רצון טוב, אבל ההיצע המוגבל לא ריפה את ידיי. ידעתי שבבצק אלים יהיה משהו שיבוא לעזרי. מצאתי את המתכון הזה, לעוגת שוקולד פאדג' שפויה. בסוף יום העבודה, הלכתי הביתה כשסקרנותי לא מסופקת. איך יצאה העוגה, שבמתכון שלה עיגלתי הכי הרבה פינות ממה שעיגלתי אי-פעם בחיי כאופה חובבת? לא יכולתי לחכות עד שאחזור למחרת בבוקר ואטעם מהשאריות.
באותו ערב, ההכרזות של האלון נפלו על אוזניים כרויות. ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות שוב את המתכון, הפעם עם דיוק רב יותר בחומרים. למרות ההזהרות של מאיה, לא חיכינו שהעוגה תתקרר לגמרי. לפיכך, הורגשה החמצמצות של רסק התפוחים והיוגורט בו השתמשתי, אבל היא לא הייתה מציקה. לעומת זאת, כן שעיתי לאזהרותיה של מאיה ולא התפתיתי לאפות את העוגה יתר על המידה. השוליים היו יותר עוגתיים, אבל לב העוגה נותר פאדג'י, על גבול המוס. אחרי לילה במקרר העוגה מצאה חן בעיני מאוד. לחיכו של אלון היא הייתה דחוסה ושוקולדית מדי. יש אנשים שהיו מגיבים לכך באמירה, "אין כזה דבר יותר מדי שוקולד", אבל אני יכולה להבין. באופן כללי, אני מעדיפה מלוח על פני מתוק, אבל יש תקופות בהן אני מוכנה לשחות בשוקולד.
בסופו של דבר אני אכלתי את רוב העוגה לבדי במהלך השבוע. מתישהו באמצעה הבנתי פתאום שהיא מזכירה לי מאוד בטעמה עוגה שסבתא שלי הייתה מכינה פעם. את המשך העוגה אכלתי בהנאה וחיבה רבה יותר, כי עכשיו נוסף לה גם טעם של נוסטלגיה. את שלושת הביסים האחרונים אכלתי כדי שהעוגה תיגמר כבר. עוגות שוקולד זה מסוכן.

ומה לגביי קציץ הבשר?
אני צריכה לכתוב את זה כאן, כי היום אלתרתי לראשונה איזה מתכון חדש ויצא מעולה.
הפולנים שביניכם מכירים אותו בשם "קלופס". כשאומרים לי קלופס אני ישר חושבת על קציץ הבשר האפרורי שסבתא שלי הייתה מכינה לי אחרי שאיבחנו אותי כחולת קרוהן, כשהייתי תחת משטר תזונתי מאוד קפדני. למרות המראה הלא מאוד מצודד, הקלופס של סבתא שלי תמיד היה יוצא רך ואוורירי. אהבתי אותו. אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר ואני למדתי לבשל והפכתי לנסיינית מטבח.
לפני שנסענו לישראל אכלנו במסעדה מקומית. אני בחרתי בהמבורגר אבל אלון צד מתוך רשימת המיוחדים של אותו יום כריך meatloaf. הוא קיבל שני כריכים, שבמרכזו של כל אחד מהם נחה לה פרוסה רכה ועסיסית של קציץ בשר. גלגול העיניים שהגיע בעקבות הביס הראשון הבהיר שמדובר בהצלחה. "אז אני יכולה להכין כזה בבית", אמרתי. אלון לא קפץ על ההצעה. כשאומרים לו קציץ בשר יהודי הוא חושב על קלופס. כשהוא חושב על קלופס, הוא חושב תפל, עם ביצה קשה באמצע.

היום חזרתי מהקניות עם שלושה מגשי בשר טחון - בקר, עוף, הודו. כל אחד חצי קילו, בערך.
חתכתי בצל אחד קטן-קטן, כתשתי ארבע שיני שום, גיררתי גזר קטן, קצצתי חצי צרור פטרוזיליה (אחרי שהורדתי את הגבעולים הקשים. קצצתי רק עלים). בערך חצי כוס פירורי לחם, שתי כפות קטשופ, כף חרדל גרגירים, שתי כפות מים, שתי כפות שמנ"ז, כרבע כפית פלפל לבן, כפית גדושה של מלח (אפשר פחות בפעם הבאה), כמה טיפות טבסקו וממש טיפונת קטנטונת של אגוז מוסקט. וביצה אחת.
לפני שהכנסתי לתנור הברשתי את חלקו העליון של הקציץ בקטשופ, טיפ שמצאתי אצל מרת'ה סטיוארט. היא גם המליצה לא לאפות את הקציץ בתוך תבנית בצורת כיכר, אלא לעצב קציצה ענקית ולאפות פרי-סטייל. לדבריה, יוצא קציץ עסיסי הרבה יותר עם קרום נחמד (במילותיה, לא מצאתי שם תואר מוצלח יותר). לא הייתי נועזת מספיק כדי לעשות את זה הפעם, אבל יש לי איזה זיכרון עמום שככה סבתא שלי הייתה צולה את הקלופס שלה. לפיכך, אולי בפעם הבאה.
הצלחתו של הקציץ נמדדת בתגובתו של אלון, שגלגל עיניים (הידד) וקבע שצריך להתחיל להכין את זה יותר. בשבילי זה אחלה של דבר - כמו קציצות רק בלי מלאכת הגלגול. קלופס הוא שם די חסר חן, meatloaf זה לא בעברית ולכן החלטתי שאני מעברתת את המנה וקוראת לה - קציץ-loaf. אתם חושבים שזה יתפוס?

כבר הרבה שנים אני קוראת בלוגים שעוסקים באוכל, אבל רק לעיתים רחוקות אני מבשלת או אופה מתוכם. אני בעיקר נהנית מהצילום ומהסיפורים שמלווים את האוכל. אבל עכשיו כשאני מבשלת לפרנסתי, כשאני מתחילה למצות את הרפרטואר שלי אבל עדיין רוצה לגוון ולחדש, פתאום כל הבלוגים המצוינים שאני קוראת באים לעזרי. את המתכונים שמצליחים בניסיון הראשון בעבודה, אני מעבירה אחר-כך גם למטבח הביתי שלי.
בשבוע הבא אני מבשלת בעבודה את מרק הבצל מ"פתיתים", קציצות בתבשיל חומוס, דלורית ותרד מ"ביסים", גיבץ' (שכבר בישלתי להם פעם) וקלצונה אנטיפסטי וגבינות, לפי המתכון של אבא שלי.

יהיה טעים ושמח.
מקווה שגם אצלכם :)

יום שני, 9 בינואר 2012

הציפורים

בשבוע הראשון לעבודתי, לפני שנסענו לישראל, כל יום אספו אותי מהבית והחזירו אותי הביתה עם תום יום העבודה. במהלך הביקור בארץ קיבלתי מייל מג'וליה, בו היא אמרה שלא מסתדר להם לאסוף אותי ולהחזיר אותי כל יום. לפיכך, מאז שחזרנו אני נוסעת לעבודה בתחבורה ציבורית. אני רוכבת כל בוקר לתחנה המרכזית וקושרת שם את האופניים שלי. אני עולה על קו 8 ויורדת בתחנה הקרובה ביותר לבית של ג'וליה ואריאל, משם אחד מהם בא לאסוף אותי (לא מדובר במרחק הליכה).
בעוד שבהתחלה קצת התמרמרתי על "הרעת התנאים", עכשיו אני מאוד נהנית מהפעילות הגופנית לה אני נדרשת על הבוקר. אני נהנית לרכב בתנאי מזג אוויר שונים ואני אוהבת מאוד לראות באיזו מהירות הגוף שלי התרגל לטיפוס בעלייה מתונה השכם-השכם בבוקר. בדרך חזרה אני מתגלגלת לי בירידה ונהנית מעוד קצת סיבוב רגליים של סוף היום.
בחלק מהימים אני מצטרפת אל ג'וליה כשהיא נוסעת לחדר הכושר שנמצא במרכז העיר. אנחנו מגיעות, ג'וליה מניקה והולכת להתאמן ואני נשארת עם גבי עד שהיא חוזרת. בסוף האימון הן מקפיצות אותי לתחנה המרכזית שם האופניים שלי מחכים לי. בימים בהם אנחנו לא נוסעות לחדר הכושר, אני תופסת אוטובוס גם בחזרה הביתה. עד כה, חיכיתי שלוש פעמים לאוטובוס בשעת בין ערביים ושמתי לב לתופעה מעניינת - מעבר לכביש יש כמה עצים גבוהים מאוד, ערומים מעלים. בשעת השקיעה, באור אחרון, מתמקמת להקה ענקית של ציפורים על העצים ומקימה רעש רב. אחת לכמה רגעים, נראה שמשהו מבהיל אותן והן מתעופפות, כולן יחד, כמו נחשול גדול ופועם. אז הן מסתחררות להן קצת בשמיים, רק כדי לנחות שוב על אותם העצים וחוזר חלילה.
היום חיכיתי לאוטובוס בערך עשר דקות. שוב שמתי לב לתופעה. הפעם גם צילמתי, סטילס וגם וידאו.

אלה לא עלים, אלה ציפורים!
לקחו לפלאפון שלי שלושה ניסיונות עד שהוא הבין שאני לא עובדת עליו ושאני אכן מצפה ממנו להצליח לצלם באור מועט כל-כך. האיכות שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שאפשר להבין את הרעיון הכללי.


אני בטוחה שהעוברים והשבים במכוניות ניסו להבין על מה אני מסתכלת בכזאת התפעלות. זה באמת היה מרשים מאוד.

. . .

בשבוע שעבר היו מספר פעמים בהן החלפתי לגבי חיתול והיה נראה לי שהיא מחייכת בתגובה למשהו שעשיתי או לקול שהשמעתי. היום הגעתי לעבודה רק בצהריים. התוכנית המקורית הייתה שאקדיש את היום לבישול, אבל היו מספיק שאריות מהבישולים של שבוע שעבר. לכן, החלטנו שאבלה את אחר הצהריים עם גבי, שישבה באותו זמן בטרמפולינה. התיישבתי לידה על הרצפה והתחלתי לדבר איתה. והשובבה חייכה אליי, חיוך מלא חניכיים! ואז עוד אחד ועוד. מאוחר יותר, אחרי שהתעוררה מנמנום צהריים קצר וסיימה לאכול, השכבתי אותה על הגב במיטה של הוריה, רכנתי אליה וקשקשתי איתה. ושוב - חיוך. ועוד אחד ועוד. ג'וליה אמרה שאליהם היא לא מחייכת ככה. שמדי פעם היה נדמה לה שהיא אולי מחייכת, אבל זה היה הרבה פחות ברור. ואני, עם החיבור המגניב הזה שיש לי עם תינוקות קטנים ופעוטות, זיהיתי את כפתור החיוך שלה ואני מצליחה ללחוץ עליו שוב ושוב, בלי מאמץ. זכיתי.

. . .

אני עדיין עובדת על להצליח לשלב את החיים שלי עם העבודה החדשה שממלאת לי את השבוע.
הבוקר יצאתי מהבית בלי המגפיים הטובים שלי, אלה שמרופדים פרווה בפנים. באמת שהיה נראה שהולך להיות יום יפה, אבל בעיקר, אני לא יודעת מה חשבתי. הערב, אחרי שקפאתי עשר דקות בתחנת האוטובוס ואז רכבתי הביתה כל הדרך בירידה, הגעתי הביתה עם אצבעות רגליים סגולות-לבנות קפואות לחלוטין.
הופתעתי מכך שהעייפות לא מיהרה לנחות עליי בדרך הביתה והיא אפילו לא הגיעה כשהגעתי הביתה והתיישבתי לרגע מול המחשב. עירנות יחסית בשעות הערב משמעותה אחת, בשבילי - אפשר לעשות ספורט. אבל אחרי שאצבעות הרגליים שלי הפשירו סוף-סוף, ממש לא רציתי לצאת שוב החוצה אל הכפור. וגם התחשק לי משהו בתוך הבית, שהוא אפילו יותר זמין ונוח מריצה. אז חיפשתי אימון אירובי בבית בגוגל ומשם המשכתי ליוטיוב. כך מצאתי את עצמי רוקדת מול המחשב בחדר העבודה של אלון, לבושה בגדי ספורט וחמושה במד דופק, כדי לראות אם משתלם לשחזר את האירוע. 270 קלוריות פחות ו-36 דקות מאוחר יותר, הוצאתי את האוזניות מהאוזניים ופסקתי שזה בהחלט יכול להיות משהו שאעשה בימים כאלה, שאני לא עייפה בדיוק מספיק כדי לעשות עם עצמי משהו, אבל לא מספיק אנרגטית כדי לצאת להילחם בקור המקפיא. נהניתי מאוד וגם שמחתי מכך ששוב הבסתי את האקסיומה שטוענת שאם קר מכדי לעשות ספורט בחוץ, צריך מנוי לחדר כושר. עכשיו רק צריך להרחיב את פלייליסט השירים הקצביים והמטופשים שלי - ולהתמיד.

תוכניות להמשך השבוע בתחום שילוב עבודה וחיי-פנאי: לבשל מחר בערב מרק עדשים עבורנו, לקפוץ למכבסה לכבס את בגדי המלך החדשים שלי (אופציונאלי), ללכת לקניות ולחיות כדי לספר. לא הכל באותו ערב - מינון וחלוקה נכונה של המטלות בין ימות השבוע הם שם המשחק.

ותודה לאל על המצאת סוף השבוע, שעזר לי לחזור לעצמי, להיפטר מהג'טלג, להתגעגע לגבי ולפתח התרגשות לקראת כל הדברים הנהדרים שאני הולכת לבשל השבוע, בתשלום ולא בתשלום.

שיהיה לכולם המשך שבוע מופלא.

(אני חושבת שאולי הפוסט הזה מוקדש לאמא שלי, בשל הציפורים שבו)

יום שבת, 7 בינואר 2012

חזרה לשגרה

לפני שבוע בדיוק חזרנו מביקור בן עשרה ימים בארץ.
הגענו הביתה בשעות הערב וניסינו להחזיק מעמד ערים עד שעה שבה כבר הגיוני ללכת לישון. ובאמת הלכנו לישון בעשר וחצי באותו ערב וכך ניצחנו כמעט מיידית וכמעט לגמרי את הג'טלג. יום למחרת נפלה עליי עייפות בשעות אחה"צ אבל ניסיון לשנו"צ נחתם בכישלון.
בגלל שהלכנו לישון מוקדם ביום שלפני כן, התעוררנו די מוקדם בבוקר יום ראשון. כך, בעשר כבר יצאתי לקניות בקרוגר והגוף שלי היה משוכנע שהשעה שלוש בצהריים. בחצות היום הסיר של המרק כבר עמד על הכיריים ואחה"צ הצטרפו אליו קציצות ברוטב עגבניות שהכנתי בצורה קצת שונה מבד"כ ויצאו פשוט אלוהיות. יומיים אחרי כן שחזרתי אותן בעבודה וגם שם נשמעו קולות אוהדים.

חזרתי לעבודה כבר ביום שני, יום וחצי אחרי שנחתנו ולכן, גררתי איתי איזה רמז של עייפות עד אתמול, עת החל לו סוף השבוע. אני לא יודעת אם יש איזה אדם בעולם שטוב לו ושמח כשהוא עייף, אבל אני מאוד לא מרוצה כשאני עייפה. אני מגיעה לדמעות מאוד בקלות, אני מרחמת על עצמי באופן כללי ואני מרגישה כאילו החיים שלי נגמרו. בשניים מתוך חמשת הערבים בשבוע החולף בכיתי, לפחות קצת ובשלושה בהם לא בכיתי באופן פעיל, רציתי לבכות. הכניסה לשגרה חדשה דורשת התרגלות ואין ספק שאני עוברת משבר הסתגלות קל. אבל אני בטוחה שבקרוב הגוף שלי ידביק את הפער, אני אתרגל ואז יהיה טוב יותר.

אלון בר המזל עוד זכה לבלות כמה ימים בבית, שכן הסמסטר החדש התחיל רק ביום רביעי. ביום שלישי התקשרתי אליו מהעבודה והוא הודיע לי שהוא מתכנן לפרוק את המזוודות שלנו מאוחר יותר באותו יום. התרגשתי מאוד מהמחווה הזאת, גם אם היא לא כוונה אליי במחשבה תחילה. אני שונאת לפרוק מזוודות. איזה כיף שהתחתנתי עם מישהו שלא אכפת לו לעשות את זה! כשחזרתי הביתה היו כמה ערימות קטנות של דברים שלי שאלון סידר בצד כדי שאני אחליט מה הולך לאן.

הביקור בישראל היה מוצלח, גם אם קצר ומאוד אינטנסיבי.
יום אחרי שנחתנו נסענו לקיבוץ וזכינו בזמן מרוכז עם המשפחה של אלון ובמנוחה טובה. השתוללנו עם ליבי, רבצנו בסלון, פתרנו תשבצי היגיון, טיילנו בקיבוץ בלילות, הלכנו לישון מאוחר כל יום והתעוררנו מאוחר בבוקר למחרת. חופשה מושלמת.
שלושת הימים שאחרי סוף השבוע הראשון בארץ הוקדשו לפגישות עם חברים וכמה סידורים ביורוקרטיים שנדרשנו להם, אבל ביום חמישי, יום לפני הטיסה חזרה, התמקמנו אצל ההורים שלי והשתדלנו לזוז כמה שפחות מחיק משפחתי המחבקת, עד הטיסה בלילה שבין שישי לשבת. וכך פתחנו את הביקור במנוחה וחתמנו אותו במנוחה נוספת, עם מאמץ מרוכז באמצעו.
אין ספק שבפעם הבאה נבוא ליותר זמן. עשרה ימים זה קצר מאוד ובמשך שלושת הימים בהם נסענו מהמושב לת"א או לירושלים לפגוש חברים הייתי כל-כך עייפה שהצלחתי, לראשונה בחיי, להביא את המכונית של ההורים שלי "להתנשק" עם קיר בתוך חניון ציבורי ולשרוט את הצבע. החוויה הטראומטית הביאה אותי לדמעות ומאחר ולא היה לי פלאפון איתו אוכל להתקשר לאלון או בעצם לכל אדם אחר ביקום איתו אוכל לחלוק את רגשותיי, היא השאירה עליי רושם עמוק. זה מה שקורה כשישנים מעט בלילה ונוהגים הרבה במהלך היום.

נמל תל אביב בשקיעה

ביום חמישי היה לשנינו תור לשיננית ברמלה ואני גם הייתי צריכה להגיע לבט"ל ולהצהיר על נסיעה לחו"ל. אחרי שסיימנו עם כל הסידורים קנינו לנו ארוחת צהריים מוקדמת בפלאפל "סוף הדרך" שהיא פלאפליה מעולה, בה הלקוח מקבל פיתה עם חומוס ומרכיב לעצמו את המנה. כיבדתי את עצמי בחמישה כדורים, סלט ירקות, כרוב לבן והמון-המון-המון טחינה וכך סיפקתי תאווה שהתבשלה בי לאורך שלושת הימים הקודמים לכן. אחח, פלאפל. פעם בכלל לא הייתי כזאת אוהדת פלאפל גדולה, אבל משהו בי השתנה בשנים האחרונות ועכשיו אני יכולה בהחלט להבין את הקסם שבחצי מנה.

חזרנו מישראל עם כמה פריטים חשובים.
שני הראשונים שבהם נרכשו באותו יום חמישי ברמלה - מגב ושלושה סמרטוטי רצפה.
ביום חתונתנו, בזמן שבירכתי את האורחים שהגיעו לשמוח בשמחתנו, החזקתי את ידיה של אורנה, חברה טובה של אמא שלי, בידיי. אחרי שהיא נתנה לי חיבוק חם, היא שאלה אם אנחנו כבר מתחילים לחשוב על הנסיעה לארה"ב. "קחו איתכם מגב", היא אמרה לי בלהט ואני הייתי בטוחה שהיא צוחקת עליי, אבל אורנה הבהירה שהיא רצינית לגמרי. החודשים חלפו, הטיסה הגדולה הגיעה ואני שכחתי את פיסת העצה שקיבלתי ממורתי לשעבר. ואז הגעתי לארה"ב ונאלצתי להילחם עד דם ויזע במיני "מגבים חכמים" עם זרועות טלסקופיות ושערות מיקרוסקופיות שתוכננו במיוחד ללכוד חלקיקי אבק בלתי נראים ולשבור למשתמש בהם את הגב בעת ובעונה אחת. בעודי מקללת נמרצות, נזכרתי בעצתה הנשכחת של אורנה. כשהביקור בישראל התקרב קראתי, "אנחנו לא חוזרים מישראל בלי מגב!". זה לא שאני רוצה להציף את רצפת המטבח שלי במים ולהעביר שעות רבות בגריפתם, אבל אפילו "להעביר סמרטוט" אי אפשר כאן. לא כמו שצריך. אבל עכשיו יש לי מגב ואני לא חוששת להשתמש בו. אמנם עוד לא עשיתי זאת, אבל הידיעה שהוא מחכה לי בארון, לרגע בו אחליט שהגיע הזמן, הידיעה הזאת ממלאת אותי התרגשות ושמחה. יש לי מגב!

הבאנו איתנו מישראל גם כמה עשרות ספרים שהשארנו מאחור, מפני שבנסיעה הראשונה שנינו נאבקנו לעמוד במגבלות המשקל החלות על כבודתם של הנוסעים במחלקת תיירים. לפני שאלון טס באוגוסט, עברנו על הספרייה המשותפת שלנו ובודדנו מתוכה ארגז אחד של ספרים, במשקל 17 קילו, שחשבנו שנשמח שיעברו איתנו בית. הגענו לישראל עם שתי מזוודות גדולות די ריקות, שאת מעט המקום התפוס בתוכן מילאו מתנות. המתנות כולן נמסרו לבעליהן המאושרים וכך יכולנו להחזיר איתנו את הספרים היקרים לליבנו לאן ארבור. חלק מעבודת הפריקה המשובחה שאלון עשה כלל את סידורה של הספרייה הצנועה שלנו על המדפים שבחדר העבודה-אורחים. נעים לראות ספרים מונחים על המדף ולהרגיש עוד קצת "בית" בדירה שלנו.

ספרייה ביתית. הידד!

בנוסף לכל אלו, קניתי לגבי, התינוקת הפצפונת בה אני מטפלת, ארבעה ספרי ילדים בעברית; תירס חם, מעשה בחמישה בלונים, איה פלוטו והבית של יעל, ושלושה דיסקים קלאסיים; שירי ח.נ. ביאליק, ע.הלל ומרים ילן שטקליס לילדים. אחרי שלא ראיתי את גבי שבועיים, היה ברור לעין שהיא גדלה מאוד והשקילה האחרונה הראתה שאכן כך. דבר נוסף שקרה הוא שהיא הפכה מתינוקת רכה בת שבועיים, יילודית קטנטנית, לתינוקת בת חודש. היא כבר ממקדת מבט על פרצופים וחפצים שונים והיא גם התחילה לגרגר, שזה מגניב מאוד וכיף גדול. כשאני קוראת באוזניה את "איה פלוטו" היא מגרגרת ומקשקשת בתינוקית בתגובה וזה כל כך מתוק. זה עשוי להישמע מוזר, שאני מקריאה ספר לתינוקת בת חודש, אבל איה פלוטו הוא ספרון די קצר ומאוד מוזיקלי ונראה שגבי ממש מקשיבה כשאני מקריאה לה ומגיבה. ברור לי שהיא עדיין לא מבינה את התוכן, אבל היא מקשיבה לניגון של המילים ולחרוזים וכך שומעת עברית.
בחירת הדיסקים הביאה לכך שבימים האחרונים אני כמעט כל הזמן מסתובבת עם שיר של מרים ילן שטקליס או ע.הלל שמתנגן לי בראש. בין הכוכבים העיקריים, "זאת הגברת שפנפנית", "שתי אווזות", "בולבול", "ידידי טינטן" ועוד רבים וטובים. גבי אולי לא מבינה מילה, אבל אני סופגת הכל כמו ספוג יבש והמוח הקל להשפעה שלי לא מפסיק להחזיר לי הכל בהפוכה. בכל אופן, הכל עדיף על "לשיר זה כמו להיות ירדן" איתו התעוררתי הבוקר. אל תשאלו, בחיי שאני לא מבינה מאיפה ולמה.
העבודה כאומנת במשרה מלאה הביאה אותי להתמודד עם סוגיות שלא הקדשתי להן מחשבה כבר די הרבה זמן. בימים אלה אני נאבקת עם נושא השינה במהלך היום. בארה"ב מאוד מקובל לעטוף תינוקות (swaddle) בשיטת הבוריטו, בבושקה, או איך שלא תרצו לקרוא לזה. מאחר והסגנון פחות מקובל בישראל הנושא כולו העלה בי תהיות ושאלות ולכן אני מבלה את סוף השבוע שלי במחקר קטן על היתרונות והחסרונות של עיטוף תינוקות. עוד לא הגעתי למסקנה חד-משמעית ממנה ניתן לגזור דרך פעולה.

דפוס העבודה והיקף והמשרה שלי עודנו מתגבש. ג'וליה, הבוסית שלי, שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד ארבעה או חמישה ימים בשבוע. השבוע עבדתי חמישה ימים והגעתי לסופו של השבוע די מותשת, אבל זה היה שבוע לא שגרתי, מפני שהוא התחיל בטיסה ארוכה וג'טלג קטן. בכל מקרה, סיכמנו שבינתיים נזרום. במרץ ג'וליה חוזרת לעבוד ואז אני מניחה שהדברים יתגבשו קצת יותר ויהפכו יותר קבועים. בינתיים אני נהנית מאוד לבלות שעות כה רבות עם תינוקת כזאת קטנה ומופלאה.
העובדה שאני עסוקה חלק כל כך גדול מהשבוע, לראשונה מאז הגעתי לאן ארבור, משנה מאוד את היומיום שלי והיא דורשת הסתגלות. במהלך השבוע האחרון יצאתי מהבית עוד לפני שאלון התעורר וברוב הימים חזרתי הביתה אחריו. זה מאוד שונה, פתאום. והתוצאה של זה היא שאני מתגעגעת אליו. אלון הגיב מאוד מהר לשינוי ובשבוע האחרון יצא שהוא שטף כלים כמעט בלעדית. היציאה שלי לעבודה בהחלט דורשת חלוקה שונה של מטלות הבית ונעים לראות שחלק מזה קורה מעצמו, בלי שנצטרך לתכנן ולדון בסידור המוצלח ביותר עבור שנינו.

בתוך כל זה אני ממשיכה לטפל בהסמכה האמריקאית וכבר מאוד רוצה להתחיל לעסוק במקצוע שלי. זאת תשוקה קטנה שנמצאת כל הזמן ברקע ולא נעלמת לעולם. אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן, למעשה בערך חצי שנה, עד שאוכל להתחיל להיכנס כאן לעניינים. ובינתיים יש לי אחלה תעסוקה.

הנסיעה לישראל הגבירה את הגעגועים שלי למשפחה בארץ.
ארבעת החודשים הראשונים שלנו כאן היו מלאים בעשייה חיובית של בניית הבית הקטן שלנו ועכשיו הגענו למן פלאטו כזה, פשוט חיים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים והולכים לישון. יומיום קטן ופשוט ונעים ומוכר. הנסיעה לישראל סימנה מעבר בין התקופה הראשונה שלנו כאן לתקופת ההמשך, שבה מבינים שאנחנו כאן וכאן אנחנו נשארים בינתיים.
הביקור בישראל היה משמח ומהנה, זכינו לבלות המון זמן עם האחיינים והמהירות בה הם התרגלו למעבר מתקשורת בסקייפ לתקשורת פנים אל פנים הייתה מפתיעה ומשמחת. נהנינו להיות זמינים, פיזית ומנטאלית, להורים ולאחים, לתפוס שיחות שנתנו הרגשה שאנחנו מגשימים את מטרתו של הביקור. אבל עכשיו חזרנו הנה ואני מרגישה כאילו אני עוברת איזו מן גמילה. גמילה שלא היה לי פנאי להתעסק בה כשרק הגעתי בספטמבר, אבל עכשיו אני פנויה יותר להיות מודעת לה. להיות מודעת לחסרונם של האהובים שלי לצדי, קרובים, זמינים, נגישים.
שמחתי מאוד לחזור הביתה לאן ארבור. הרגשתי שאני חוזרת הביתה. אבל עכשיו, אחרי שחזרנו, כל זה פתאום חסר לי יותר; הזמינות של הקשר עם בני המשפחה, היכולת לשהות יחד באותו מרחב כשרוצים בכך. אני בטוחה שהתחושה הזאת תירגע עם הזמן, אבל כרגע אני מרגישה אותה ביתר שאת וכשהיא מצטרפת לעייפות הקטנה הזאת שמלווה אותי בימים האחרונים, היא מיתרגמת לעצב קל שמדי פעם נוחת עליי ועוטף רגעים מהיום שלי. אני מוצאת את עצמי מחפשת נחמה, אבל בינתיים לא מצאתי את הדבר הזה, המתמשך, שירגיע וינחם. אני בטוחה שהוא יבוא, זה רק עניין של זמן. לאט-לאט.

באוקטובר יצרתי על המחשב שלי תיקייה חדשה של תמונות וקראתי לה October 2011, אליה העברתי את התמונות שצילמתי באמצעות הטלפון שלי באותו חודש. מאז פתחתי גם תיקיית נובמבר ודצמבר והיום חנכתי את התיקייה של ינואר 2012. כך המחשב שלי מזכיר לי מדי פעם שהתאריך מתחלף, חודש אחד נגמר ואחר מתחיל אחריו, הימים חולפים שנה עוברת. הזמן עובר, פעם לאט ופעם מהר ורוב הזמן אני לא סופרת את הימים, אבל לפעמים זה מחלחל פתאום לתודעה ואז אני אומרת לעצמי, "הממ... מעניין". הנה עברו להם ארבעה חודשים בניכר.
. . .

לסיום, כמה תמונות שצילמתי מהמטוס.
בדרך חזרה מישראל טסנו דרך אמסטרדם, עם המתנה של כמה שעות שם ונחתנו ישירות בדטרויט. מסלול הטיסה מאירופה לדטרויט שונה מהמסלול מישראל לנ"י והוא עובר הרבה יותר צפונית מעל הכדור שבו אנו חיים. טסנו בטיסת יום (עזבנו את אמסטרדם בערך בשלוש בצהריים) ובשלב מסוים של הטיסה הקפטן הפנה את תשומת לבם של הנוסעים לכך שאנחנו נמצאים מעל גרינלנד ויש ראות מצוינת. מאותו רגע נדבקתי לחלון ולא השתחררתי ממנו עד שהאיים הלבנים נעלמו לחלוטין מהעין. את המצלמה הוצאתי רק כשכבר היינו ממש בקצה היבשת, אז זה מה שצילמתי.

גרינלנד

אוקיינוס קפוא
בהמשך דרכנו עברנו מעל קנדה. גם כאן, עברנו מעל אזורים בלתי מיושבים, קפואים לגמרי.

קנדה - הקצה
נהרות ואגמים קפואים


נוף ירחי
שני המראות הללו, של גרינלד וקנדה הקפואות הם מהמראות היפים ביותר שראיתי בחיי והתרגשתי מהם מאוד. מסתכלים החוצה מהחלון וכל מה שרואים, מאופק ועד אופק, הוא טונדרה קפואה ומושלגת. "אתה חושב שהמקומות האלה אי פעם מפשירים?", שאלתי את אלון בהתרגשות של ילדה. הוא פסק שחלקים מהם בטח חווים איזשהו סוג של קיץ, גם אם מעט.

יא ירח!
מאמצעה של הטיסה ועד סופה רדפנו אחרי השמש והתחמקנו מהירח בזריחתו. ככה, בין יום ללילה, הקפאנו את הזמן לכמה שעות.

ובסוף הגענו.