‏הצגת רשומות עם תוויות אפייה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אפייה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 1 באפריל 2015

הנוסחה: מאפינס טבעוניים בוריאציות שונות

מאז שמצאתי את המתכון המנצח, הקל ביותר בהיסטוריה עלי אדמות למאפינס בננה הטבעוניים ומאז שעדו נוסף לאחרונה לשורות האוכלים על-מנת-להיזון (ולא רק לשם משחק ושעשוע), בכל פעם ששקית הזיפלוק הענקית מתכוונת להתרוקן, אני עוצרת אותה במקומה ומיד מכינה עוד נגלה של מאפינס. כבר כמעט חודשיים ללא הפסקה, בערך פעם בשבוע, אני מערבבת את העיסה, מחלקת לתבנית שקעים עם מנג'טים ומכניסה לתנור לעשרים דקות והבית מתמלא ריח טוב ופשוט של דבר מאפה טרי וקינמוני.

באחת הפעמים לא היו לי מספיק בננות, אז סחטתי לתוך הקערה המתערבבת פאוץ' אחד של רסק תפוחים ובננה. בשבוע שעבר היו לי כמה אוכמניות שהתחננו לפרישה, אבל בננות בשלות לא היו. החלפתי את הבננות בכוס רסק תפוחים ועדיין יצאו מאפינס אליפות. ועדיין - טבעוניים ונטולי ביצה, מה שהופך אותם עדו-פרנדלי.

אפייה היא כימיה, מדע מדויק. הבנתי שצריך כוס של מחית פרי/ירק כלשהו, שתי כוסות קמח, שליש כוס שמן ושני שליש כוס סוכר. מעבר לזה אפשר לאלתר עם תוספות. ולא סתם אני אומרת מחית ירק; החשד הבלתי מבוסס שלי הוא שגם מחית מירקות שונים תעשה כאן אותו דבר. ואז אפשר אפונה/תירס/קוביות פלפל/טונה/זיתים/גבנצ על תקן תוספת יבשה, אם רוצים. בפעם הבאה אולי נכין פה מאפינס פיצה (ולנאמנים לטבעונות אציע לוותר על הגבינה או להשתמש בטופו).

אחרי שהכנתי את הנהדרים הללו כשי-של-אחרי-לידה לשתי חברות בעיר, גם הפסקתי לפחד מלערבב אותם בזרוע חזקה. זה היה אחרי שהכנתי את המאפינס לדניס ואלון אמר שהפעם הם יצאו מושלמים, במתיקות מדויקת ומרקם קצת לחמי. "לחם?", חשבתי לעצמי, "אולי אני צריכה לפתוח עוד קצת את רשתות הגלוטן בקמח שלי". וכך, למרות שההמלצה עם דברי מאפה מתוקים היא להמעיט בערבוב/לישה כדי שיצאו עדינים ונימוחים, כאן אני מערבבת עוד קצת, עד שהעיסה נהיית קצת יותר גמישה וראויה עוד קצת יותר להיקרא "בצק".

לפני כמה שבועות כשעדו היה חולה בוירוס בטן בפעם השלישית והייתי צריכה ללכת לעבודה, קפצתי לקרוגר מוקדם בבוקר וקניתי משקה אלקטרוליטים למניעת התייבשות וגם כל מיני גרברים, למקרה שהבחילה וכאב הבטן יעברו ואבא שלו ירצה לתת לו לאכול משהו קל ובטוח.

לבו של הדרדק לא יצא אחרי הגרברים והם נשארו מיותמים במזווה. לפני כמה ימים בא לי רעיון - אשתמש במחית הבטטה והדלעת שקניתי כדי להכין מאפינס. היום אלון אכל את המאפין האחרון ולכן הערב נעמדתי לערבב עוד דור שלהם, אבל ברגע האחרון השתמשתי במחית דלעת מקופסת שימורים שתוקפה עומד לפוג. בסוף התערבבו להם מאפינס סתויים מאוד, אפילו שבכלל זה האביב שמתדפק על דלתנו.

בקיצור, זוהי הנוסחה:
1 כוס מחית פרי/ירק
2 כוסות קמח תופח
1/4 כפית סודה לשתייה
1/3 כוס שמן
2/3 כוס סוכר מכל סוג שתרצו
תבלינים כיד הדמיון הטובה עליכם
כפית תמצית וניל (אלא אם מכינים מאפינס מלוחים)

והוריאציה היום,

מאפינס דלעת, צימוקים ותבלינים

- מאחר ומחית הדלעת יבשה יחסית, השתמשתי בשתי כוסות, שהן קופסת שימורים סטנדרטית אחת. אפשר היה במקום זה להוסיף לעיסה קצת מיץ תפוזים או מים. התוצאה גם הצריכה זמן אפייה מעט ארוך יותר, חצי שעה במקרה הפרטי הזה. כתלות בכמות החומר הרטוב והתוספות היבשות, מתקבלים 8-12 מאפינס
- השריתי כחצי כוס צימוקים עד שנהיו תפוחים ורכים, סיננתי מהמים והוספתי לבצק אחרי שהיה מוכן
- התבלינים: כפית קינמון, קורט אגוז מוסקט, קורט ציפורן טחון, קורט ג'ינג'ר טחון, קצת-קצת-קצת הל טחון, כפית מחוקה גרידת תפוז

עכשיו רק צריך לקבל את חוות הדעת הרשמית מהטועם המלכותי ובנו. בינתיים, הבית מריח בדיוק כמו שצריך.

בתיאבון!

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

This & That

חנוכה היה ונגמר.

הדלקנו השנה נרות באופן ספורדי ובלתי מחייב; נר ראשון, נר שלישי ורביעי ונר שביעי, שהסתבר שבכלל היה אמור להיות שמיני (ותודה לגוגל קלנדר שלי וליכולתי הפגומה לספור מאחד עד שמונה), אבל הטעות תוקנה. נרות שלוש וארבע קרו הרבה בזכות תומר ואורלי, או הנסיעה שלנו לבוסטון.

בשישי בערב, הוא יום הגעתנו, המארחים שלנו הינדסו ארוחה מרובת מנות לרגל חג ההודיה וחנוכה ובעיקר, לציון שבת-אחים-גם-יחד. היו שם גם תומר (האחר) וטורי אשתו שעכשיו גרים גם הם בקיימברידג' וגם אבא של תומר. היה שמח.

לכבוד הנר הראשון של חנוכה הכנתי לביבות. השתמשתי ב-4 תפוחי אדמה, אכלתי ארבע לביבות ואלון אכל את כל היתר. אני אוהבת מאוד לביבות תפוחי-אדמה, במיוחד בסגנון שהיה נהוג בבית ילדותי - תפוחי אדמה מגוררים עם בצל, מלח ופלפל ומעל החגיגה המטוגנת שמנת חמוצה וסוכר. שילוב של מלוח, מתוק חמצמץ ומפולפל. מי אמר פולנים ולא קיבל?

"דיברתי" בפייסבוק עם אח שלי על כך שאנחנו משתייכים לשני חוגים שונים, אני מעולם לא הייתי אדם של סופגניות, בעוד הוא מוכן לאכול בכל יום את משקל גופו באלה. אני, תנו לי לביבה ושמחה אנוכי. על אף אהבתי האדירה ללביבות, אני יודעת שהן, או אוכל מטוגן באשר הוא, לא חברים של הבטן שלי ולכן הגבלתי את עצמי לארבע - ודי. כנראה שאפילו המשטר הזה לא היה שמרני מספיק ויום למחרת הבטן שלי קצת כאבה. לשמחתי, היה זה יום חג ההודו ורוב המטופלים בחרו להישאר בבית ולא לבוא לבקר אותי במיון. היה יום איטי מאוד. אפילו נבואות הזעם שלנו, שכולם יתחילו להגיע בסביבות שבע בערב, לא התגשמו. אכלנו הרבה, צחקנו ונהנינו מהיום הרגוע. היה כיף מסוג אחר באותו יום במיון.

בשישי בערב אכלנו אצל תומר ואורלי ארוחה שלעולם לא אוכל לכנות "דלה בשומן" ולמחרת בבוקר השבעתי את תיאבון הבוקר ההריוני שלי בכריך סלט ביצים ואבוקדו ב"דארווין". הבטן שלי התחילה להתמרמר כבר לפני ארוחת הבוקר, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. וכך, חזרתי הביתה עם בטן דואבת ורגוזה.

אתמול הייתי אמורה ללכת לעבודה, אבל בצעד מאוד יוצא דופן ובלתי אופייני לי, ביטלתי. הרגשתי שיותר מדי דברים קורים לי בגוף בבת אחת - הבטן הגועשת, סינוסיטיס שהתחיל מיד עם חזרתנו מהסופ"ש, הרפס שליווה אותי לנסיעה ועוד לא חלף לגמרי ובנוסף על כל אלה, אהמ... אני גם בהריון. אז סידרתי לעצמי שלושה ימי חופשה רצופים ושלשום העליתי את עצמי על "דיאטת הדבק" הידועה שלי. הרבה עמילנים, פחמימות וחלבונים דלי-שומן. תוך פחות מיום החלו להיראות סימני שיפור ובינתיים אני מתמידה ולא מאתגרת את הבטן שלי. קודם נחזור לעבודה ואז נראה מה היא מסוגלת לסבול. בתור צ'ופר, יצא לי מזה פודינג אורז ומרק כתום נהדר שאכלתי בשיטת "הטבע את הלחם".

היינו אמורים לעבור דירה ביום חמישי הבא, אבל נראה שהמעבר ידחה לשבוע שלאחר מכן. כשחתמנו על החוזה שאלתי אם יש סיכוי שישפצו את רצפת העץ בדירה, מה שנקרא בשפה המקומית finishing. לא דיברנו בכך עוד, אבל היום הסוכנת התקשרה ואמרה שבעל הדירה הסכים וזה ייעשה בשבוע הבא ואנחנו לא יכולים לעבור בחמישי, כי הרצפה עוד לא תהיה יבשה.

מצד אחד, אני שמחה, מפני שאנחנו יורשים דירה שגרו בה כלב וחתול ועשו שמות ברצפת העץ. זאת ועוד, אני אשמח הרבה יותר שהתינוק שלי יזחל על רצפה משופצת ולא אחת עם פוליש מתקלף (שרק נהיה בריאים, טפוטפוטפו, בליעינרע). אבל... כבר קבענו עם המובילים ליום חמישי, כבר קבעתי עם חברת הניקיון שיגיעו לדירה הישנה בשישי למחרת, כבר התחלתי לארוז, סידור העבודה שלי חושב בזהירות סביב כל זה וגם - כבר ממש רציתי לעבור!

אז מיד אחרי סוף השבוע אני צריכה להתקשר למובילים ולחברת הניקיון ולנסות לדחות הכל לשבוע שלאחר מכן. אני מקווה שכולם יהיו פנויים ולא נצטרך לבטל את העסקה ולחפש לנו מובילים אחרים.

בינתיים, אני שמחה שלא ארזתי את המטבח, מפני שאחרת לא הייתי יכולה להכין היום עוגת שיש.
בכלל לא תכננתי לאפות היום, אבל כבר כמה ימים שאני מסתובבת את חשק לעוגת שיש שפשוט לא עובר. כן, אני לא בחורה עם טעם מתוחכם. רובכם כבר יודעים שאני אוהבת עוגות ביתיות בחושות. לא צריכה קרם ולא מיליון שכבות. רק טעם של בית.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע החשק הספציפי הזה. אני בטוחה שמשהו גרם לו להופיע, כי חשקים אצלי לא נולדים מעצמם, יש להם טריגרים סביבתיים, רק שלא תמיד אני מצליחה לזהות אותם. בכלל לא רציתי לאפות בעצמי, אבל אני בכל זאת בנאדם ריאלי. אין לי חברים שאופים לפי בקשה ולא רציתי עוגה קנויה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא הייתה ברירה. נותרתי אני עם עצמי. נראה שכל עוגות השיש שלי נולדות מתוך "אם אין אני לי מי לי".

כשנסעתי לקרוגר כדי לקנות שוקולד וקמח לעוגה, קניתי גם עלי מרווה טריים. הסינוסים שלי כבר בסדר, אבל עכשיו הגרון מציק ומחר אני צריכה ללכת לעבודה, הפעם בלי תירוצים והיעדרויות. רק עם בקבוק ענק של תה צמחים עם לימון ודבש והמון-המון סוכריות מציצה. נקווה שגם עוגת השיש שהתאוויתי לה כל-כך תעזור להחלמתי המהירה.

ומה שלומכם?

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

פרנץ' טוסט ארוך, דבר נפלא!

אז, אני חוזרת לספר...

בעשרה לתשע הבוקר הדלקתי את התנור. בתשע הכנסתי את התבנית לתנור החם (180 מ"צ). פניתי לשגרת הבוקר שלי והנחתי ליצירה למלא אט-אט את המטבח ואז את הבית כולו בריחות מענגים של קינמון, חמאה וסוכר חום. בתשע וחצי הטיימר צלצל והעברתי את התנור לשלוש דקות של גריל. חמש דקות אחר-כך כבר ישבתי לאכול, לא לפני שהטבעתי את הנתח המובחר שלי בכמות שאינה בלתי מכובדת של סירופ מייפל מובחר.

זה היה מענג ומופלא ואני ממליצה לכולכם לנסות. וזה כל-כך פשוט!

מה צריך?

4-5 ביצים
250 גרם לחם מכל סוג שתבחרו, אפשר בן יום או יומיים אבל ממש לא חובה
2 כפות חמאה
1/3 כוס סוכר חום
1/2-3/4 כוס חלב
כפית תמצית וניל
כפית קינמון טחון
מעט אגוז מוסקט
קורט מלח

איך מכינים?
משמנים תבנית רבועה (שלי 9*9 אינץ') בחמאה. את שארית החמאה חותכים בסגנון חופשי לחתיכות קטנות ומפזרים על תחתית התבנית. זורים את הסוכר על תחתית התבנית. חותכים את הלחם לקוביות לפי רצונכם ומניחים בחוסר-סדר בתבנית.
מערבבים את כל החומרים האחרים ושופכים מעל הלחם. נותנים ללחם כמה לחיצות כדי שהבלילה תופץ ותיספג באופן אחיד יותר. מכסים את התבנית בניילון נצמד/נייר אלומיניום ומאשפזים במקרר למשך 4 שעות עד לילה.
בבוקר (או כשמוכנים), מוציאים את התבנית מהמקרר ומחממים תנור ל-180 מ"צ. אופים את החגיגה 30 דקות, בתבנית לא מכוסה. בתום האפייה אפשר להעביר את התנור למצב גריל לדקות ספורות, רק כדי להשיג קצת שחום וקראנצ'י - זהירות שלא לשרוף! אפשר להפחית מזמן האפייה אם מעוניינים בתוצאה רטובה יותר. ואפשר פשוט לשפוך חצי משאית מייפל מעל הכל, ואז כלום לא ישאר יבש.

בתיאבון ולבריאות!

note to self: הצלחת האדומה לא תורמת לפוטוגניות

יום רביעי, 15 במאי 2013

עוגת גבינה גמדית וספונטנית, הגיגים ומציאוֹת

השבוע החולף עבר עליי ארוך וקשה. היממה שחבקה לתוכה את השמיני והתשיעי במאי באה לי לא טוב. ביום רביעי עמית לעבודה שהכרתי בחודשים האחרונים שעבד ככבאי ופראמדיק בתחנת כיבוי האש המקומית נספה בשריפה בעודו מנסה להציל אחרים מהאש. בחמישי בבוקר התעוררתי לבשורות רעות נוספות - שוקי, אבא של אוסנת, נפטר אחרי מאבק ממושך בלימפומה.

שני מתים ביממה אחת, אחד צעיר ומותו פתאומי, אחד פחות צעיר ומותו צפוי ובכל-זאת כשהוא מגיע בסופו של דבר, הוא תופס אותך בהפתעה ובהחלט לא פחות מכאיב.

היה קשה לי להסביר לעצמי את מותו של בריאן, בחור בן גילי עם עיניים טובות וחייכניות וגומות חן שעומקן כמעט כמו רוחב ליבו ומסירותו למטופלים שלו. רגע אחד הוא עוד מביא אלינו מטופלים למיון באמבולנס ורגע אחר-כך הוא איננו. באנגלית אומרים gone, וזה עוד יותר בלתי נתפס בעיני - נעלם. איננו. היה ואינו עוד. הפתאומיות הזאת. והנסיבות הנוראיות בהן הוא נהרג. נורא.

ושוקי. חלק מהמשפחה המורחבת שלי, גם אם לא מקשרי דם ובשר, בהחלט מהקשרים הסבוכים שמתערבבים ונרקמים לאורך חיים שלמים. איש שהכיר אותי עוד לפני שהכרתי את עצמי, מיום היוולדי ודרך כל נקודות הציון המשמעותיות בחיי. חלק ברור ומוכר מהרקע של חיי וגם הוא פתאום איננו והכל קורה בישראל, כל-כך רחוק ממני, מנותק ובכל-זאת, פצע מדמם. איך מתאבלים על פניי אוקיינוס שלם?


אז נאבקתי. אחרי יום רביעי הגיעו יומיים חופשיים שהרגישו כמו נצח, נמתחו ונתארכו ובסופם לא הצלחתי לחשוב בכלל איך אחזור לעבודה. ובכל זאת, היה משהו מנחם במחלקה - שם כולם מבינים את העצב, וכולם הכירו את בריאן, חלקם אפילו עבדו איתו בתחנת כיבוי האש. יש כאן מישהו שחולק איתי את כובד המשא, את נטל הכאב. לפחות את חלקו. העבודה גם מאלצת לעטות איזו מסכה, להתאמץ להחזיק, גם אם הלחץ על התפרים גדול יותר מהרגיל ומדי פעם נפערים ביניהם רווחים שבורח דרכם קצת עצב.

עוד לפני יום רביעי הרגשתי שעוברת עליי תקופה לא קלה רגשית. אני עייפה וקשה לי למצוא את שמחת החיים שלי, שעבורי היא חלק כל-כך ברור וטבעי ממני. מאז ההתקף האחרון עבר כבר חודש ואני עדיין מרגישה שאני מדשדשת, מתקשה להתניע ולחזור לעצמי לגמרי. יום רביעי נתן לי מכה לכנף והסיט אותי עוד יותר מהמסלול שאני נאבקת כל-כך לשוב אליו.

לפני יומיים החלטתי שהגיע הזמן שאפחית קצת זמן מחשב ומסך. מאז שהרגשתי לא טוב לפני חודש ואפילו עוד לפני, יוצא שהימים החופשיים שלי מוקדשים בחלקם הגדול לצפייה בטלוויזיה ומשחק במחשב. המון ישיבה, לא מספיק תנועה. התחלתי לחשוש שאולי זאת הסיבה שאני עצובה יותר מהרגיל, גם אחרי שמכניסים את הסיבות המוצדקות לתוך המשוואה. אולי אני צריכה להרחיק את עצמי קצת מהמחשב, מהדרמה והעצב של הסדרות שאני צורכת במינונים גבוהים כל-כך, בהם בנוסף לצרותיי שלי, אני מזדהה עד כאב עם צרותיהם של אנשים בדיוניים.

בינתיים היה לי רק יום חופשי אחד וכבר נרשמה בו הצלחה ביישום ההחלטה. במקום לשבת ליד המחשב שתיתי את התה של הבוקר בשקט, בזמן שישבתי ליד אלון וקצת ספגתי את הנוכחות שלו אליי. ואז יצאתי מהבית וכל היום הסתובבתי מפה לשם. ישבתי ליד המחשב רק לכמה דקות בצהריים ואז שוב דקות ספורות בערב. זה הרגיש משחרר ונכון. אני שמחה שהצלחתי לקרוא את האותות ולהגיב אליהם בהתאם.

אחד מהפה והשם שהתגלגלתי אליהם הם מחסני צבא הישע. נסעתי לשם כדי לחפש מסגרות לפרוייקט הנוכחי שלי - ייבוש פרחים. התחלתי לייבש פרחים לפני שבועיים בערך, כשפריחת האביב התפרצה בעוז וחשבתי לעצמי, כמה נחמד יהיה אם אוכל להכניס את כל זה פנימה וגם לשמר חלק מהטבע הזה לעונות הקרות יותר. יש לי משיכה עתיקת יומין לפרחים ועלים מיובשים, שקצת מזכירים לי עבודת ביוטופ ומעבדות בוטניקה.

חשבתי לקנות כמה מסגרות קטנות ולתלות אותן בבלאגן מאורגן על אותו קיר, אבל אחרי התייעצות עם אמא שלי, החלטתי ללכת על מסגרת אחת, כדי לא "להרעיש" ויזואלית. ואז, בהסתכלות על המבחר שהיה בחנות חשבתי - אולי מסגרת "סדרה", והחלטתי שזה הסגנון שהכי יתאים לקונספט.

עם הפרחים בפנים במקום התמונות,
אני אתלה אותה לרוחב/ אופקית ולא לאורך/ אנכית.
מדפי המסגרות היו מלאים מציאות בעלות ערך "פשפשי" גבוה מהרגיל ולכן ביליתי זמן רב בנבירה, הרבה מכפי שצפיתי או תכננתי. בדרך כלל אני מוצאת שם מסגרות יפות שבתוכן תמונות קיטשיות או, חד וחלק - מכוערות. מלכתחילה אני הולכת לשם בשביל המסגרות, במחשבה תחילה שכל מה שבתוך המסגרת יילך לפח אוטומטית. אבל הפעם...

מצאתי את הרקמה הזאת ובמקרה שלה, אני מתכננת לשמור דווקא עליה ואילו המסגרת תוחלף. בתכנון רחוק לתוך העתיד אני רואה אותה תלויה בחדר ילדים.

בגב המסגרת מצאתי הקדשה:
לילד, מסבתא-רבתא שלו, לכבוד יום הולדתו ה-2

התמונה הבאה מצאה חן בעיני מאוד. אלון אומר שהיא קצת פטריוטית מדי לטעמו, אבל בעיני היא מסמך היסטורי מדהים ויש בה משהו שכמעט מהפנט אותי - להסתכל על השוטרים, על היציבה השונה של כל אחד מהם, על הבעת הפנים. לנסות להבין מה הם עושים שם ולמה הם עומדים כך. למה הם מחכים... אם אלה היו שוטרים ישראלים הייתי חושבת שאולי הם עומדים בצפירה. למרות שהיא די יקרה בקנה מידה של חנות יד-שנייה, הרגשתי שאם אשאיר אותה מאחור אצטער. אצלי, זהו מדד חזק מאוד למוצדקות הקנייה.


את התמונה הבאה כל אחד היה יכול לצלם ודווקא בגלל זה היא תפסה אותי. משהו בפשטות, המינימליזם ועם זאת, יש בה איזה קסם. היא גורמת לי להתגעגע לילדות שאינה שלי, למקום שמרגיש כאילו הכרתי ואבד.


מזג האוויר מתחמם וגם זה עוזר לי קצת להתאושש מאירועי השבוע שעבר. כבר שלושה ימים שאלון ואני הולכים בערב, מסתובבים בשכונות הסמוכות לשלנו ונהנים מריח פריחת הלילך, מהעננים המחליפים צבעים לעומת השמש השוקעת והרוח המזדמנת שמלטפת את העורף ומרוממת את הרוח. לקראת סוף הליכת הערב היום, כשהתקרבנו הביתה, דנו באפשרויות לארוחת ערב. אלון שאל מתי כבר נאכל שוב פנקייקים ואז הזכיר שבכלל היה שבועות ולא אכלנו עוגת גבינה.

כמובן שהוא לא ביקש או דרש ואפילו לא התכוון לרמוז, אבל כשהגענו הביתה המוח שלי כבר התחיל לקדוח ולרקוח מזימות ומתכונים. עם קצת עזרה מגוגל ומאקו, אלתרתי עוגת גבינה בחצאי-כמויות וזמן ערבוב של עשר דקות. יותר קל מזה - אין.

ויתרתי על הקלתית והכנתי תחתית מפירוריי graham crackers עם קצת חלב ושתי כפיות חמאה. אנחנו רק שנינו ויש לי את התבנית הקטנטונת (חצי מ-24) שאמא שלי קנתה לי פעם, אז חתכתי את כמויות המלית לחצי:

300 גרם יוגורט 2% (כתחליף גבינה לבנה ובתוספת מה שניחשתי שהוא רבע גביע שמנת חמוצה)
שליש כוס סוכר לבן
כפית תמצית וניל (כי אין לי סוכר וניל)
ביצה אחת
2 כפות סולת

הוספתי כפית גרידת לימון, כי מבחינתי, בלי זה אין עוגת גבינה. ויתרתי על הצימוקים כי הם לא לעניין כאן, לטעמי.

בלי הקצפות, לכלכתי רק שתי קעריות קטנות ומזלג אחד. יותר קל מזה, אין. 45 דקות אפייה ב-180 מ"צ.


אלון לא הצליח לחכות שיתקרר וישר זלל שתי פרוסות גמדיות, מכל אחת מהן קיפדתי את הקצה-קצה. יצא מאוד אוורירי ועסיסי. בטח יהיה טעים יותר כשיתקרר.


וזאת שמחת החיים שאני מדברת עליה. החדווה. הרצון להתפרץ למטבח בסערה, לערבב ולהקציף וללוש ולהתעסק ולהצליח ולהיכשל, רק בגלל איזו מילה שאלון אמר, או שבריר שיחה. כי זאת אני, כמו שאני מכירה את עצמי. אני צריכה את זה, כדי לזהות את עצמי ולהרגיש עצמי. להרגיש חיים.

יום שבת, 9 במרץ 2013

שתי אהבות באחת: עוגת שיש וקוקוס ועוד

לפעמים מצחיק אותי לקלוט למה אנחנו, כבני אדם, יכולים להתרגל ואפילו לפתח חיבה. הבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר, אירוע מאוד נדיר בזמן האחרון. טכנית, אני אמורה לעבוד השבת, אבל קיבלתי אישור להחליף משמרות כדי להשתתף בחלק הראשון של קורס הדולות, חמש שעות של חלק א' הנוגע להדרכת הנקה. בזמן האחרון דפוס ההתעוררות שלי לובש שתי צורות - ההלם של השעון המעורר המצלצל ב-5:20 בבוקרם של ימי עבודה, או ההלם של השעון המעורר של אלון המצלצל ב-11:00 בבוקרם של הימים החופשיים שלי (הוא בד"כ קם מוקדם יותר, אבל השבוע יש לו חופשה לרגל בחינות האמצע), אחרי שישנתי כבר 11 או 12 שעות ואני עדיין רצוצה, כי רק אמש עוד רצתי ברחבי המיון.

בכל אופן, התעוררתי לפני השעון המעורר, דבר שכבר ביססנו את עובדת היותו יוצא דופן. שכבתי במיטה וניסיתי להירדם בחזרה, מפני שהצצה בשעון גילתה לי שיש לי עוד חצי שעה, אך ללא הועיל. אני חושבת שנשטפתי גל חום, פינוק שחזר אליי לאחרונה, היות ואני מורידה בהדרגה את מינון הסטרואידים והגוף שלי מתרגל מחדש לייצור עצמאי של ההורמונים הנ"ל. אז שכבתי במיטה והטיתי אוזן לקולות העמומים שהגיעו מבחוץ. איזו ילדה צורחת בשיטיון של סוף-ליל-בילויים, מכוניות עוברות ברחוב. וקריאות של נץ.

הרבה זמן לא שמעתי נץ קורא והמוח שלי אוטומטית אמר: אביב! אני בכלל לא יודעת אם זה נכון, יכול להיות שהנצים פעילים בחורף ובשלג באותה מידה וסתם עשיתי כאן היקש בלתי מחויב, אבל בכל זאת. רגע... בדקתי בגוגל והאינטרנט סיפר לי שנצים אכן נודדים באביב ובסתיו. אז יכול להיות שאני צודקת. אולי.

אבל אני סוטה... רציתי לדבר על התרגלות. אז אחרי ששמעתי את הנץ וקצת שמחתי שהאביב מתקרב (הלילה אנחנו עוברים פה ולשעון קיץ ואני אוכלת סרטים שלא אקום בזמן למשמרת מחר בבוקר), ויתרתי על עוד כמה דקות במיטה וקמתי. התקלחתי והתלבשתי והחלטתי סופסוף להוציא את הפח, דבר שנדחה כבר שבוע בערך, כתוצאה משילוב של עצלנותם של דרי הבית והיותם עסוקים בעת ובעונה אחת. כשיצאתי אל הפחים שמתי לב שיש באוויר ריח של בואש. הממ, אמרתי לעצמי, בואש. כמה נחמד.

נחמד? בואש זה נחמד?! נו, כנראה שזה לא כזה נורא, וזה ריח שהוא ייחודי לאן ארבור, מבחינתי. פה הרחתי את זה לראשונה. ויחד עם היציאה לפח בבוקר, כשכבר אור בחוץ והשמש קצת זורחת, ולא קר מדי אז אפשר לצאת בלי מעיל, הריח נקשר לי לתחושה נעימה עד שגם הוא עצמו לא היה אך ורק בלתי נעים.

מצחיק.

***
זוכרים את הפוסט שכתבתי לא מזמן על סדרות טלוויזיה רפואיות? נכון שתמיד בחדרי מיון טלוויזיוניים כולם רצים כל הזמן, כולם צועקים ונראים מאוד לחוצים?! אתמול במהלך המשמרת הייתה לנו החייאה אחת (רק אחת! איזה מזל!). הפראמדיקים הביאו אלינו בחור אחד, בלי דופק. לא ברור אם סבל מדום לב או תסחיף ריאתי, אבל התוצאה הייתה שהוא הגיע אלינו בזמן שנעשים בו נסיונות החייאה. העברנו אותו מהאלונקה של האמבולנס לאלונקה שלנו והמשכנו בנסיונות ההחייאה, שילוב של עיסויי-לב ותרופות ובדיקות דופק חוזרות אחת לשתי דקות, לפי הפרוטוקול. עמדתי שם ובאיזה רגע עברה לי מחשבה אגבית בראש - כמה הכל רגוע פה, איזה מזל. עמדתי בחדר ההחייאה עם רופאה אחת, שתי מטפלות נשימתיות, שתי פראמדיקיות מהמחלקה, ארבע אחיות מנוסות. כולן עושות את זה כבר שנים. הרופאה מבקשת משהו, האדם האחראי על אותו דבר עושה את זה. בלי דרמה. איזה מזל שזה ככה! מפני שהתפקיד שלנו הוא להיות מאופסים כשמשהו קורה, כדי שנוכל לנסות ולהציל את האדם שחייו נמצאים בסכנה. אנחנו צריכים להתרכז, לבצע משימות...

אבל מאוחר יותר במהלך היום, ממש לפני סוף המשמרת, קרה משהו שגרם לי לרוץ, ממש, לראשונה בחיי המקצועיים. עמדתי באחד החדרים שלי כששמעתי מישהי אומרת, "הצילו! אני צריכה עזרה!". הוילון מאחוריי היה מוסט וחששתי שזוהי המטופלת מהחדר הסמוך. מאחר וכל מה שעשיתי באותו רגע הוא לתעד משהו בגיליון הממוחשב, יצאתי מיד מהחדר וקלטתי שמשהו קורה באחד החדרים המרוחקים יותר. רצתי לשם מהר ושמעתי מישהו אומר, "הוא מפרכס!". הראש שלי אמר - מפרכס, מפרכס, מפרכס, צריך פה ואליום!

רצתי לתחנת האחיות, לארון התרופות הממוחשב, שלפתי ואליום ורצתי חזרה לאותו חדר. מסרתי את הואליום לאחות ואמרתי לה, "ואליום! הבאתי ואליום! את צריכה עוד משהו?". שרשרת האירועים כולה, מהרגע ששמעתי את הקריאה לעזרה ועד שמסרתי את התרופה לידיה של האחות ארכה אולי שלוש דקות. כל זה קרה ממש רבע שעה לפני סוף המשמרת. כשיצאתי מבית החולים, חזרתי על רצף האירועים בראש ואמרתי לעצמי, "יא-אלוהים, ממש הוליווד!". הספרינט המהיר, התגובה המהירה. רגע אחרי זה חשבתי לעצמי, וואלה. עשיתי את זה. רוב המקרים במיון הם לא באמת דחופים, ברמה של חיים ומוות. אבל אדם שכרגע מפרכס באופן פעיל, הוא לא נושם. זה אחד מהמצבים הנדירים שאכן, מדובר בעניין של חיים ומוות. מצב מסכן חיים מיידית. וברגע האמת, הגבתי נכון. והגבתי! לא קפאתי, רצתי. ולא סתם, רצתי למקום הנכון, חשבתי על התרופה נכונה, עשיתי את הדבר הנכון. וואו.

אני מתחילה להבין איך אפשר להתמכר לפרץ האדרנלין שמגיע עם אירועים כאלה.

***

בתגובה לפוסט הקודם שלי, בו התוודיתי על אהבתי הגדולה לקוקוס, אסתר המליצה לי לנסות את עוגת הספירלה קוקוס ושוקולד של קרין גורן. אולי אתם כבר יודעים שאני לא מתה על קרין גורן, אבל אני מוכרחה להודות שלפעמים המתכונים שלה מוצלחים. ביום שלישי היה לי יום חופשי ובדרך חזרה מהבריכה קפצתי להול-פודס וקניתי את המצרכים החסרים: שבבי קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר מעולה. בערב התנערתי מהרצון להמשיך לשבת מול המחשב וניגשתי למטבח. מאחר ואין לי תבנית קפיץ 26, השתמשתי בתבנית 24 ועוד תבנית קטנטונת. לא האמנתי שהעוגה באמת תצטרך אפייה של שעה ורבע, אך התבדיתי. העוגה הקטנטנה נאפתה כמעט שעה וה-24, שעה ורבע. כמו במתכון.

בין עוונותיי הרבים, אני טועמת עוגות מיד אחרי יציאתן מהתנור. עם העוגה הזו מדובר בטעות, כך גיליתי בבוקר יום המחרת. כשטעמתי אותה בערך רבע שעה אחרי האפייה, כשעוד הייתה חמה, התרשמתי שהיא יבשה ושהחלק הלבן, עוגת הוניל, קצת חסרת טעם. התאכזבתי מאוד. אבל למחרת בבוקר גיליתי עוגה אחרת, רכה, לחה ועשירה בטעם. אני עדיין חושבת שהשוקולד טעים יותר מהוניל ואפילו חשבתי שאולי בפעם הבאה שווה לנסות להכין את העוגה כולה בטעם שוקולד ולוותר על אפקט השיש, אבל עדיין - היא טעימה גם כך.

מהבחינה הויזואלית-אסתטית, לא הצלחתי בכלל ליצור את אפקט הספירלה ואני בכלל לא יודעת אם זה היה אפשרי עם המרקם של שתי הבלילות שהתקבלו, במיוחד בלילת השוקולד שהייתה די סמיכה. אולי האשם הוא בחומרים איתם עבדתי - שבבי הקוקוס היו קצת גסים, הקמח פה קצת יותר יבש מהקמח בארץ. חוץ מזה, לא השתמשתי בשתי מצקות כפי שגורן מציעה, פשוט מפני שיש לי בבית רק מצקת אחת. ושוב, המרקם של בלילת השוקולד לא אפשר עבודה עם מצקת.

בגלל שאלון לא חובב קוקוס, לקחתי את העוגה הגדולה יותר לעבודה והשארתי את העוגה הקטנטנה בבית, לעצמי. עמיתיי האמריקנים התייחסו לעוגה כאל "לחם" (נו, הם גם קוראים לעוגת בננות לחם וגם לכזאת מדלעת, למרות שזה מתוק), אך בלי שום קשר, עדיין שיבחו והיללו אותה. לוּאנה, המזכירה שלנו, הגדילה ואמרה לי שמעולם לא טעמה עוגה כה רכה ועשירה. מגניב.

לסיום, אלה:

תמונה בינונית של עוגיות אדירות
עוגיות נוטלה מהבלוג המצוין "בישול בזול". קראתי את המתכון אתמול בבוקר לפני העבודה והחלטתי שאני חייבת-חייבת-חייבת לנסותן מיד. אתמול נגמרו העוגיות בצנצנת, כך שהייתה זו שעת כושר. קפצתי הערב לקרוגר וקניתי צנצנת של ממרח אגוזים ממותג הבית של החנות.

אלה העוגיות הקלות ביותר בתבל: שלוש דקות ערבוב, חמש דקות קריצה וסידור בתבנית ו-10 דקות אפייה. נסו ולא תצטערו! עכשיו אני כבר מתחילה לחשוב מה אפשר להוסיף להן - שבבי שוקולד, קוקוס, אגוזים, חמוציות... השמיים הם הגבול! חששתי שהן יהיו מתוקות מדי, אבל מתקבלות עוגיות במתיקות מתונה וטעם מעודן. המלח חשוב מאוד בשביל האיזון ומניעת מתיקות יתר. התקבלו 48 עוגיות בינוניות מצנצנת נוטלה אחת. מעולה!

שיהיה לכולם שבוע מתוק ומוצלח ואביב שמח :)

יום ראשון, 20 בינואר 2013

למצוא פתרון

כבר כמה ימים שנושבת כאן רוח. זאת רוח שבאה ממקום אחר והיא נושאת איתה חוסר שקט. רוצה לפרוע, להזיז, להפוך. העצים הזקנים שראו כבר הכל לא מתרגשים ממנה, רק פה ושם מניחים לאיזה עלה אחרון שעוד לא נשר להרפות ולהינתק, או לענף צדדי, בודד, לנוע באיטיות. לעומתם, חפצים שהם דוממים בדרך כלל יוצאים מדעתם, כאילו כל הזמן הזה רק חיכו להזדמנות להינשב יחד איתה. פחים מתהפכים על צידם, חלונות נחבטים בעוצמה במסגרת עייפה. ופעמון הרוח שלנו, שגם הוא הגיע מרחוק, מנהל איתה שיחות ערות, מבוקר ועד ליל. אולי הוא מספר לה על המסע שהוא עבר, אולי מנחש איתה את הדרך שעוד צפויה לה.

במבט חטוף החוצה מהחלון, כמעט לא ניתן להבחין שמשהו מתרחש. ברגע הראשון הכל נראה כל-כך דומם. אבל הטיית האוזן מספרת סיפור אחר, שמתנגן בסימפוניה של חבטות, רשרושים וחריקות.

כבר שלושה ימים שאני מתעוררת מוקדם בבוקר. הרוח החדשה לימדה את הרשת החיצונית שעל חלון חדר השינה שלנו, שגם היא יכולה להיענות לה ולהתדפק נואשות, שוב ושוב, מבלי באמת לנוע ממקומה. בכל פעם, סדרה של שלוש דפיקות ומנוחה וחוזר חלילה. שנתי, שכבר קלה יותר בכל שעה שהיא אחרי חמש בבוקר, נפערת מספיק כדי שהאוזן תיתפס לאיזה צליל תועה. אז, אני כבר מספיק ערה כדי לשים לב לשלפוחית המלאה. אני מנסה להתעקש, לתקן את התנוחה, לעצום את העיניים מחדש. אבל אני כבר יודעת שאני ערה. נותר להשלים עם המציאות ולקום מהמיטה. לפעמים, אחרי שקמתי לשירותים, אני חוזרת ומנסה להירדם שוב. אבל מה שמנע ממני מלהירדם קודם עוד נמצא שם. אני שוכבת במיטה ושומעת את הנשימות של אלון, ובסוף מוותרת וקמה שוב.

באמצע הלילה, כשעוד היה חושך לגמרי, התעוררתי לפיפי (אתם מתעוררים לפיפי? העולם נחלק לשניים - אנשים שמתעוררים באמצע הלילה לפיפי, ואלה שלא). בדרך מחדר השינה שלנו לשירותים, אני עוברת במטבח, שם אני מציצה בשעון של התנור ובשעון של המיקרו, רושמת לעצמי באיזה חלק צדדי של המוח כמה כבר עבר מהלילה הזה ומה עוד נשאר. הלילה, בדרכי חזרה, שמתי לב ששני השעונים מהבהבים. כנראה שהייתה הפסקת חשמל קצרה. כמה מוזר ומרגש לחשוב על הדברים שקורים בעולם בזמן שאנחנו ישנים.

כבר כמה ימים שאני דואגת. על המון דברים ועל שום דבר מסוים. אני רוצה לחשוב שאני לא אדם חרדתי בדרך כלל, אבל בימים האחרונים המון מחשבות מטרידות מרחפות לי בראש, מה אם ואיך יהיה ומתי. זה לא נעים לי. אני רוצה לסלק את המחשבות הללו, אני רוצה שהן לא יהיו שם, אבל התחושה הזאת בדיוק גורמת להן להידבק חזק יותר. חרדות קטנות ניזונות מהיותן בלתי-רצויות.

מאז שהפסקתי להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים, לפני כמעט שנה, התסמונת הקדם-וסתית שאני חווה שינתה את פניה. פעם-פעם, לפני שבכלל שהתחלתי להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים, לא הייתה לי תסמונת קדם-וסתית. כשהשתמשתי בגלולות הרגשתי מחורבן כל הזמן. ואז בחמש השנים שחלפו מאז זנחתי את הגלולות ועברתי להשתמש בטבעת, שמתי לב בעיקר לתופעות פיזיות בימים שלפני הוסת. באפריל האחרון הפסקתי להשתמש בטבעת ומאז, כמעט כל חודש, אני חווה משבר רגשי של ממש. אני עצובה, אני בוכה, אני מרגישה שהעולם מגיע אל קיצו.

לפעמים אלה חרדות מעורפלות, כאלה שאני לא מצליחה לתת להן מילים, רק תחושה מבשרת רע. לפעמים המחשבות קונקרטיות מאוד, כמו הפעם - התחלנו לחפש כרטיסי טיסה לישראל, לקיץ. כרטיסי הטיסה מאוד יקרים ובתקופה בה אנחנו יכולים לנסוע, לא ניתן לקחת יותר משבועיים חופשה בבית החולים. אין ברירה, זה לא יילך, זה לא יסתדר. לא נגיע לביקור הקיץ ולעולם יותר לא נבוא לביקור בישראל לתקופה של יותר משבוע וחצי. ואין סיכוי שנפגוש את כל מי שאנחנו רוצים לפגוש בזמן כל-כך קצר. ואיך אצליח לחזור לעבודה אחרי שתי טיסות טרנס-אטלנטיות בזמן כל-כך קצר ובלי הפסקה להתאוששות מהג'טלג. אבוד. לעד. במערבולת המחשבות והרגשות הכל סופי וכללי. העתיד מאיים וצופן רעות. ועל הדרך קיבלתי גם עוד תזכורת לכך שאני מתגעגעת הביתה, ושאני גרה מרחק אוקיינוס שלם ממשפחתי ויקיריי.

יום רביעי דווקא היה יום טוב בעבודה. אבל בערב הייתי עייפה מאוד ומשהו קטן שאלון אמר הביא אותי לדמעות. למחרת בבוקר התעוררתי לעבודה עם אותו גוש בגרון ובדרך לעבודה בכיתי במשך רבע שעה. התגעגעתי הביתה ובנסיעה לעבודה, לבד באוטו, עם יהודית רביץ ששרה לי ברקע, התמסרתי לתחושת האומללות.

לקח לי עוד קצת זמן להתנער מהבאסה, אבל כשההחייאה הראשונה של היום התגלגלה אל תוך המיון לא הייתה לי ברירה, היום התחיל ואני הייתי צריכה לגייס את עצמי. המשך המשמרת היה מטורף מספיק כדי שלא אשים לב לעצמי. ורק בערב, בנסיעה הביתה ואז במפגש עם אלון, שיתפתי אותו בתחושות שלי. שוב מחשבות שליליות, שוב ראיית שחורות. והעובדה שהמחזור שלי איחר בעשרה ימים לא עזרה בכלל. נלחצתי. ואמנם השיחה עם אלון קצת הרגיעה אותי, אבל עדיין הרגשתי חנוקה, רדופה. ותחושת חוסר השליטה והיעדר הפתרון רק החמירו את ההרגשה, שמשהו רע הולך לקרות.

למחרת בבוקר התחיל הדימום. ושוב, כמו תמיד, חשבתי לעצמי - לעזאזל, אי-אפשר היה לקבל איזו הודעה מראש? אם הייתי יודעת, אולי לא הייתי לוקחת את כל זה כל-כך ברצינות. אולי לא הייתי מתמסרת לזה, נסחפת בשיטפון הזה. וכמו תמיד, קצת התביישתי. מפני ששוב הרגשתי שכוחות חיצוניים, זרים, השתלטו עליי, ניהלו אותי, עשו בי כרצונם ובאותה שרירותיות בה הגיעו, עכשיו הם עוזבים ומשאירים אותי לעצמי.

בנוסף לכל זה, המשמרת של יום חמישי הייתה כל-כך רבת-אירועים, שנדרשו לי יומיים וחצי לגמרי להתאושש ממנה. הדאון הרגשי שהייתי בו לא עזר.

אבל הבוקר, כשהתעוררתי מהמהומה שהרוח הנשיבה בחוץ, ואלון עוד ישן והבית עמד שקט ונקי וגם אני הרגשתי סופסוף קצת פחות מסוערת, בזמן שחלטתי תמצית תה טרייה, ראיתי שהשמש זורחת בחוץ. ואפילו שידעתי שזאת לא שמש שמביאה איתה חום, האור הנעים שהיא הציעה ניחם אותי והשקיט את נפשי עוד קצת. הפשטות של השמש הזורחת הספיקה לי. זה כל מה שאני צריכה. לפשט, לא לסבך. לשהות בהווה, לא לחשוש מהעתיד.

רגע אחרי רגע, זאת הדרך היחידה.

ובתוך השקט הזה, לקחתי בננה אחת שהייתה כבר מוכנה מאוד, ומצאתי לה פתרון.



רציתי לשמח את אלון, לפנק אותו בהתעוררות לבית מלא בריח של עוגיות. אני זכיתי בהתעוררות איטית ושקטה. עבודה ברוגע, מדידה של כל החומרים, הוספת לקערה וערבוב ביד. מדיטציה של אפייה. רק אני והרוח הנושבת מחוץ לחלוני.

כמה מילים על העוגיות האלה: בכלל רציתי להכין את העוגיות האלה של אפרת, שהקסימו והרשימו אותי מאוד. אבל הייתה בננה שהתחננה לתפקיד אחרון בחייה והעוגיות של אפרת לא מבקשות בננה. אז ביקשתי מגוגל מתכון לעוגיות שיבולת שועל ובננה, כי זה מה שרציתי. לא הייתי בטוחה שיש לי שיבולת שועל רגילה, לא אינסטנט, אבל הצלחתי למצוא איזו שארית של שקית באחת מקופסאות המזווה שלי. אור ירוק, סע!


ביום שלישי אפיתי עוגת שמרים ונשארה לי חמאה מומסת, שהעברתי לצנצנת והכנסתי למקרר. למרות שמתכוני עוגיות מבקשים בדרך כלל חמאה רכה ולא נוזלית, החלטתי לקחת את הסיכון ולנסות להשתמש בחמאה נוזלית. החמאה שבמקרר הייתה בדיוק בכמות שביקש המתכון - 3/4 כוס. זה עבד יופי גם עם חמאה נוזלית. פשוט, כל מרכיב שהוספתי לחמאה - סוכר לבן, סוכר חום ואז ביצה - קירר אותה עוד קצת ובסופו של דבר, הביא את התערובת למרקם הרצוי - קרם בהיר ותפוח.

הקצפה ידנית, כי יש ישנים בבית
המתכון שמצאתי זכה סופית כשביקש רק בננה אחת, לא שתיים או שלוש. הייתה לי רק בננה אחת בשלה מאוד-מאוד (מאוד!). וגם - לא היה לי מספיק קמח לבן. אז השתמשתי בכמעט-כוס-קמח-לבן, אותה השלמתי עם קמח עוגיות והיתר - קמח מלא. וכמה התאפקתי להישמע להוראות המתכון, לא להוסיף קינמון ותבלינים אחרים ולהסתפק בוניל, בננה, שוקולד וזהו. הקשבתי לאינטואיציה שלי והשתמשתי רק בכוס שוקולד צ'יפס אחת. שתי כוסות נשמע לי מופרז.

הטועם המלכותי התעורר בדיוק כשהעוגיות כולן יצאו מהתנור ואישר את איכות התוצאה.


עוגיות שיבולת שועל, בננה ושוקולד צ'יפס


מה צריך?
2 כוסות קמח רב תכליתי, או מלא, או מה שיש בבית
1 כפית מלח
1 וחצי כפיות סודה לשתייה
3/4 כוס חמאה רכה או נוזלית
1/2 כוס סוכר לבן
1/2 כוס דחוסה סוכר חום בהיר
1 ביצה
1 וחצי כפיות תמצית וניל
1/2 כוס בננה בשלה, מעוכה (בננה אחת גדולה)
1 כוס שיבולת שועל שלמה (לא אינסטנט)
1-2 כוסות שוקולד צ'יפס (לשיקול דעתכם, אני השתמשתי בכוס אחת, המתכון מבקש שתיים)

מה עושים?
בקערה, מערבבים קמח, מלח וסודה לשתייה ומניחים בצד. במיקסר או ביד, מערבבים חמאה וסוכר לקרם בהיר ותפוח. מוסיפים ביצה ותמצית וניל ומערבבים להטמעה. מוסיפים בננה. מוסיפים את תערובת הקמח ומערבבים כמעט עד הטמעה. מוסיפים שיבולת שועל ושוקולד ומערבבים. מכסים שתי תבניות אפייה גדולות בנייר אפייה. בעזרת כפית מפילים על התבנית כדורי-בצק בגודל הרצוי במרחק 3-4 ס"מ זה מזה. אופים ב-190 מ"צ (375 מ"פ) כ-13 דקות, עד שהעוגיות שחומות והמטבח כולו מתמלא ריח של בננה אפויה וריחנית.


יום רביעי, 9 בינואר 2013

מעלילות סוף השבוע: עוגת קוקוס בלי קוקוס ושאר הפתעות

בסוף השבוע האחרון, היו לי שלושה ימים חופשיים והקדשתי חלק ניכר מהם לבישול ולאפייה.

כפור של בוקר על האוטו שלנו
ביום שבת קמנו בבוקר ופגשנו את אלי בקיוואניס, אחת מחנויות היד-השנייה של העיר. הפעם נסענו למחסן שלהם, שפתוח רק יומיים בכל חודש ושם הם מאחסנים את הפריטים הגדולים שלהם, בעיקר רהיטים. זה היה הסיבוב השלישי שלנו בחנויות יד-שנייה, בחיפוש אחרי שולחן קפה לסלון החדש שלנו. אחרי שלא מצאנו את שחיפשנו בקיוואניס, נסענו למחסני צבא-הישע ואחרי שהשולחן היחיד שמצא חן בעיני היה שבור, ניסינו פעם אחרונה ודי בחנות של ה-PTO. גם משם יצאנו בידיים ריקות ועם השלמה עם כך שאולי הגיע הזמן לנסוע לאיקאה.

כבר כמה זמן שאלי ואני רוצים לאפות יחד, ועכשיו שהגיע "אחרי החגים", אלי חזר לעיר ממסעותיו ואני לא עבדתי בסופ"ש, מצאנו זמן. אלי רצה לאפות עוגה שכבר עשר שנים הוא מתכנן עליה, אבל בגלל שאין לו מיקסר, לא עלה בידו לעשות כן. מדובר בעוגה לבנה בסיסית, עוגת וניל פשוטה, ספוגה בחלב קוקוס, עם פרוסטינג שנקרא Divinity Frosting וקישוט של פתיתי קוקוס. אלי אמר שזאת עוגה אמריקנית קלאסית - לבנה ויפה. כזאת שמרוב יופי כמעט ולא הגיוני לאכול אותה.

התכנסנו במטבח שלי, זה עם התנור הגדול והמיקסר העומד, בשבת בצהריים. מאחר והעוגה עצמה דרשה 8 חלבונים והפרוסטינג דרש 4, נשארנו עם 12 חלמונים יתומים, שלא היה בהם שימוש. מצב ביש של ממש. אלי הגה רעיון - יש לו כמה לימונים במקרר שכבר רצה להיפטר מהם, אז אולי נכין lemon curd? "אבל אם נכין למון קרד, חייבים להכין סקונס!", אמרתי. זה מדרון חלקלק! החלטנו שנעצור שם. נכין למון קרד, לא נאפה סקונס. בפעם הבאה.

בזמן שהעוגות כבר היו בתנור, לפני שפנינו להכין את הפרוסטינג, הכנו למון קרד לפי המתכון של אלטון בראון. אני גיררתי את הקליפה, אלי סחט. אחרי שסיננו המיץ מגרעינים וציפה מיותרת, מצאנו מזכרת על שולחן העריכה שלי. כנראה שהלימונים היו מאוד חומציים.

חמוץ!
בגלל שהכנו פי 2.4 מהכמויות המצויינות במתכון (בעוד אני פניתי לעשות ערך משולש, אלי חישב את זה בראש תוך שנייה! מה? איך?! הייתי עפר לרגליו), זמן הבישול התארך בהרבה ועמדתי וערבבתי את התענוג חצי שעה, לפחות. אבל בסופו של דבר הנוזל התחיל להסמיך והגיע הזמן לכבות את האש. טבלתי אצבע וטעמתי - פשוט מושלם. בחיי שצריך סקונס!
תודו שיצא לי הכי לוּק של קרין גורן (צילום והצחקת המצולמת: אלי)
אחרי שהעוגות הצטננו, פרסנו אותן לרוחב. המתכון מניב שתי עוגות שטוחות, שמניבות ארבע שכבות, שכן כל עוגה נחתכת לשניים. אלא שאנחנו החלטנו לוותר על שכבה אחת. התחזרנו ואכלנו אותה מיד, תוך שאנחנו טובלים אותה בלמון קרד הטרי שלנו. טעימטעים!

ועכשיו, הגיע הזמן להכין את הפרוסטינג. מוקדם יותר קנינו מדחום סוכר בקרוגר ועכשיו הגיע הזמן להשתמש באחד כזה, לראשונה בחיי. אלי הופקד על בישול סירופ הסוכר, בזמן שאני הקצפתי קלות את החלבונים. כשהסירופ הגיע לשלב ה-soft-ball, הגברתי את מהירות ההקצפה ואלי מזג את הסירופ החם בזרם דק אל תוך קערת המיקסר ובה קצף הביצים. רק בשלב הזה הבנתי שהפרוסטינג המהולל שלנו הוא, בעצם, מרנג איטלקי. אף פעם לא הכנתי מרנג איטלקי. מגניב!



כשהכל היה מוכן והגיע הזמן להרכיב את העוגה, אלי נתקף ספקות. פתאום הוא פחד שהעוגה שעליה חלם זמן רב כל-כך תצא "לבנה מדי", חסרת טעם. ברגע אחד התרחשה תפנית לא צפויה, כשאלי הציע שנחליף את הקוקוס בלמון קרד. הספגנו כל שכבת עוגה בלמון קרד, מעל מרחנו פרוסטינג, והנחנו עוד שכבת עוגה. מעל השכבה העליונה הפכנו את הסדר - קודם פרוסטינג ואז שלולית של למון קרד. יצאה עוגה מאוד צהובה.

קישוט מאולתר
אחרי  שסיימנו עם העוגה, פנינו לפרוייקט האחרון של היום - Pao de Queijo, כדורי גבינה ברזילאים (או כמו שסבתא שלי אומרת, ברזיליאנים). יצא לי לקרוא על הכדורים החביבים הללו בכמה מקומות. הפעם האחרונה הייתה בפוסט של בלוג דיי בביסים. המתכון בביסים מפנה לבלוג "שירה אכילה", שם פורסם המתכון לפני כן והוא מכיל הצעות נוספות (וגם שיר נפלא של יהודה עמיחי. שווה). בשונה ממה שהילה הציעה בפוסט שלה, הלחמניות שלי דרשו 35 דקות אפייה, ולא 25 דקות. יכול להיות שבתנור עם חום עילי הן גם יצאו פחות לבקניות, ואני גם מנחשת שזמן האפייה יתקצר (יש לי תנור גז עם חום תחתון בלבד).

ההכנה של לחמניות הגבינה הללו כל-כך קלה, שזה כמעט מטופש. מערבבים כמה דברים יחד בקערה, מגלגלים לכדורים ושולחים לתנור. שווה. כשאמרתי לאלי שאני רוצה להכין אותן, הוא שמח מאוד. הוא ביקר בברזיל כבר כמה פעמים בעבר, ובביקור הראשון שלו, שתי לחמניות כאלה היו הדבר הראשון שאכל בשדה התעופה, מיד אחרי שירד מהמטוס, ומאז הוא זוכר אותן.

המרקם של הלחמניות מצחיק. מאחר ו"קמח טפיוקה" הוא למעשה עמילן (מזכיר מאוד קורנפלור), הלחמניות יוצאות קצת דביקות. אבל בהחלט מתרחשת פה איזו אלכימיה מסתורית. בפעם הבאה שאכין אותן אחליף את השמנ"ז בחמאה ואנסה להוסיף שום לבצק, כמו שיובל הציע בפוסט שלו.

התמונה הבאה ממחישה כמה המצלמה של הטלפון שלי גרועה וכמה הגיע הזמן שנקנה מצלמה נורמלית. אם היינו חוגגים פה כריסמס כהלכתו, זה מה שהייתי מוצאת מתחת לעץ. אני עדיין מחכה לשעת כושר. אולי ביומולדת 29?

רואים שהפוקוס לא במקום הנכון? זה בגלל שהטלפון מחליט בעצמו ולא מתייחס אליי
בנוסף לכל אלה, רציתי גם לאפות לחם, אבל היה נראה לי שכבר יש לנו מספיק תוכניות ליום שבת, וצדקתי. סיימנו הכל בשבע בערב והיינו סחוטים (ובעורקים זרם לנו סוכר במקום דם, אבל זה משהו אחר). החלטתי לחכות עם הלחם למחר.

ביום ראשון בבוקר קמנו ונסענו לאיקאה, לקנות שולחן קפה ב-20 דולר. משום מה, חשבתי שזה רעיון טוב לאכול לארוחת בוקר את מה שנשאר משכבת העוגה שלא כללנו בעוגה.

זוהי אינה אילוסטרציה
תראו איזה ציור יפה גיליתי על הניילון הנצמד, כשהורדתי אותו מהעוגה.


ומאחר ולדעתי, לא היה מספיק למון קרד על העוגה, הוספתי כמה שמצאתי לנכון.

זה מספיק
זה היה כל-כך מתוק, שלא הרגשתי בכלל את הטעם של התה-של-הבוקר שלי. אחרי שגמרתי לטרוף את ארוחת הבוקר הבריאה והמאוזנת שלי, הרגשתי שאולי עשיתי טעות. הרגשתי קצת כבדה ועייפה. ולזה, ילדים, אנחנו קוראים Sugar Coma. אל תנסו את זה בבית.

מיד אחרי איקאה נסענו העירה, לבראנץ' מאוחר עם יוני וסמדר, שחזרו משלושה חודשים בישראל. עד שחזרנו הביתה ועד ש ועד ש... גם ביום ראשון לא אפיתי לחם. מזל שהיה לי יום חופשי גם ביום שני.

זוכרים שכתבתי באחד הפוסטים האחרונים שאני שוקלת להפסיק לנסות לאפות לחם שאור שמבוסס על שאור בלבד? זה היה אחרי שאפיתי עוד בלטה ובאמת שכבר חשבתי שהשאור שלי פשוט לא חזק מספיק כדי להרים כיכר שלמה בעצמו. זה ביאס אותי, מפני שלמה אני בכלל מחזיקה את השאור שלי בחיים, מאכילה אותו ומטפחת אותו, אם לא כדי לאפות לחם שאור אמיתי, ללא שמרים מלאכותיים? כמשפר טעם באפייה? זה לא שווה את זה. חוצמזה, השאור שלי כבר בן שנה ושלושה חודשים ויש לו את הריח הנכון והמראה הנכון. אז למה הוא לא עובד? מבאס.

עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות בסיטואציה שכזו. התקשרתי למאמן האפייה האישי שלי - אבא. תיארתי לו בדיוק מה אני עושה והמומחה קבע: את לא מתפיחה את הבצק מספיק זמן, את לא משתמשת במספיק שאור ואת לא לשה מספיק באגרסיביות לפני העריכה ("מה זו השטות הזאת של הקיפול? אני לש חזק אפילו את הבצק פוקאצ'ה והיא קופצת לי עם כאלה בועות!").

חזרתי למעבדה.

ביום שני לפני הצהריים לקחתי קערה וניגשתי לעבודה בלב חושש. אבא שלי הציע שאופה לחם ביחסים של 1:1 בין המחמצת לקמח, אז רציתי לאפות לחם עם שלוש כוסות קמח ושלוש כוסות שאור, אבל אחרי שהוספתי שתי כוסות שאור לקמח, נבהלתי למראה הקרקעית של הכלי בו אני מגדלת את השאור. החלטתי להסתפק בשתי כוסות שאור. הוספתי כוס מים ועוד קצת, בערך 4 כפות שמנ"ז וכפית גדושה של מלח (לא מדדתי, לפי העין). ומעתה יקרא הלחם הזה, לחם שלוש-שתיים-אחד, לפי היחסים שבין חומרי הבסיס. הה.

לשתי את הבצק, בהתחלה בקערה ואחרי שנהיה נוח יותר לעבודה, על משטח מקומח קלות, כעשר דקות, עד שהבצק הפך חלק וקפיצי. הנחתי להתפחה בקערה משומנת, עטופה בשקית ניילון.

ממש לפני שהתחלתי להכין את הבצק, היולדת התקשרה וביקשה את עזרתי. הנני הבריזה (שוב) והיא הייתה צריכה לצאת לפגישה. אמרתי שאשמח לבוא לשמור על הפיצפיץ. הצורך לצאת מהבית שירת כהסחת הדעת המושלמת ומנע ממני התעסקות מיותרת עם הבצק. בסופו של דבר, נעדרתי מהבית כשש שעות וכך הבצק תפח לו בשקט, ללא הפרעה. שש שעות, זה שיא אישי עבורי.

אחרי שש שעות לשתי את הבצק טוב-טוב, כמו שאבא הורה לי, וערכתי אותו לכיכר. הנחתי בתבנית כיכר ונסעתי לקניות. התפחתי את הלחם עוד שעתיים ורבע אחרי העריכה והתחלתי לחמם את התנור. אפיתי בחום 230 מ"צ במשך 50 דקות. התוצאה לפניכם.


אז מה הבעיה עכשיו?
אני לא רוצה שהלחם יתבקע ככה! חרצתי שלושה חריצים אלכסוניים על פני הכיכר לפני שהכנסתי אותה לתנור, אבל הם נסגרו מיד עם תחילת האפייה. מה עושים?

כתבתי עוד אימייל לאופה המנוסה, שהמליץ לי לנסות שוב והפעם - להוסיף עוד 30 גרם שומן לכיכר, לנסות להוסיף עוד קצת נוזלים ו... להתפיח אפילו זמן רב יותר אחרי העריכה. אפילו ארבע-חמש שעות.

ביום שני הקרוב יש לי עוד יום חופשי ואז אנסה שוב. זה הולך להיות פרויקט לחם בן 12 שעות, מה שאומר שאצטרך להתחיל להכין אותו בתשע בבוקר. או להישאר ערה עד מאוחר. בינתיים אני מאכילה את השאור שלי כל יום, כדי לשקם אותו, שלא יחסר באפייה הבאה.

ככה אני, אין גבול למסירות שלי.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

שלג על עירי, רהיטים חדשים ובצק שמרים גאוני

כמו שכבר סיפרתי, קיצרנו את שהייתנו בקנדה ביום, בגלל האזהרות מפני סופת שלגים רצינית שנדדה ועלתה מדרום ארצות הברית אל חלקה הצפוני, חצתה את הגבול וכיבדה גם את קנדה בכמויות שלג יפות.

הנסיעה מקנדה הביתה לאן ארבור הייתה קצת מתאגרת, מפני שיצאנו לדרך ברבע ל-11 בערב ועד שהגענו הביתה השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר. אני נהגתי מטורונטו ועד קצת אחרי שחצינו את הגבול בחזרה לארה"ב, עד שבהחלטה של רגע, עצרתי באחד מאזורי המנוחה על הכביש המהיר והכרזתי שאני מוכנה להתחלף. בעצם, אני נהגתי חלק לא מבוטל מהקילומטראז' שעשינו בטיול הזה; 450 ק"מ מא"א לטורונטו ביום הראשון, 250 ק"מ מטורונטו לליונז-הד ביום השני ועוד בערך שני-שליש מהדרך מטורונטו לא"א ביום השלישי. אחרי הנהיגה לטורונטו הרגשתי רעננה יחסית, והייתי מרוצה מהמחשבה שפיתחתי סיבולת של ממש בעזרת הנסיעות היומיות לעבודה. אבל כשהגענו לליונז-הד בערב חג המולד הודעתי לחבורה הצוהלת שאני לא נוהגת מחר. 700 ק"מ ביומיים זה מספיק, תודה. חשוב לציין שאני בחרתי לנהוג ביומיים האלה וגם נהניתי מהנהיגה, אבל הברכיים ומפרקי הירך שלי התחילו להביע מחאה רועמת, אז החלטתי שיהיה נבון להעביר את השרביט הלאה.

אחרי שאלון החליף אותי, האתגר האמיתי, מבחינתי, היה להישאר ערה ולארח לו חברה בזמן שהוא נוהג, אבל אחרי כמה דקות של מאבק הוא הרשה לי להירדם בשמירה. שקעתי בשינה עמוקה וכשהתעוררתי, כבר באן ארבור, הייתי מבולבלת לגמרי.

אז אמנם היינו קצת עייפים, אבל תנאי הנסיעה היו מצוינים מבחינת בטיחות, ללא רוח או משקעים. אלון שמח שהחלטנו לחזור והרגיש שקיבלנו את ההחלטה הנכונה ואני חיכיתי לראות אם למחרת באמת מגיעה סופה אדירה. רק אז אסכים להודות בניצחון ההיגיון.

ואכן, התעוררנו למחרת לבוקר לבן מאוד ושלג שירד ללא הפסקה במשך שעות ארוכות. על הקרקע הצטברו יותר מעשרה ס"מ של שלג ואלון הציע שנצא לטיול שלג בעיר. חיכינו שהמדרכות והכבישים יעלמו וערימות השלג יגדלו ואחר-הצהריים יצאנו לנדוד בערבות המושלגות. טוב, לא בדיוק ערבות, אבל מאוד מושלגות. כשהלכנו והשלג היכה על גבנו זה היה די מגניב. לעומת זאת, ללכת מול השלג היורד, כשמדי פעם איזה פתית תועה מוצא את דרכו לתוך העין... זה כואב.


בשנה שעברה לא היה לנו ממש חורף. לפחות לא חורף מישיגני אמיתי, כזה כמו שהיה פה לפני שנתיים, ארוך וקר ומרובה משקעים. אני יודעת שיש ימים שבהם מקללים את הקור ואת השלג, מייחלים לאיזו קרן שמש שתפרוץ מתוך כל האפור ותגרש אותו קצת, אבל בינתיים, כשזאת רק ההתחלה, יש לי הרבה סבלנות לשלג.

כשחזרנו הביתה מהטיול לא התאפקתי ונשכבתי על הדשא הקדמי, שהיה מכוסה שכבה עבה של שלג. מלאך השלג הראשון שלי יצא מכובד בהחלט.

מרוב שכבות לא רואים את הדפנה. נשבעת שאני שם בפנים.
Snow Angle
לפני שנסענו לקנדה, ניצלנו את הימים החופשיים שלי כדי לנסוע לחפש לנו רהיטים. אנחנו שוקלים לעבור דירה השנה, אבל נוטים להישאר בדירתנו הנוכחית, למרות הכל, אם בעלת הבית תרשה לנו. שכר הדירה הגיוני לכיסנו, המיקום שלה מעולה לאלון, שהולך ברגל לאוניברסיטה ולי, שקרובה יחסית ליציאה מהעיר אל הכביש המהיר, המטבח ענק ובאמת שלמעט היעדר מכונת הכביסה, כמעט אין לדירה חסרונות ומעלותיה רבות. אם נישאר בה שנה נוספת, נרוויח הזדמנות לחסוך כסף וגם לדחות קצת את כאב הראש של החיפוש והמעבר.

אבל עד עכשיו לא היה לנו סלון, בעצם. בחלל המשותף של הדירה, אליו מתחברים כל החדרים, הצבנו את שולחן האוכל ואת כורסת הקריאה של אלון. זה היה יותר חדר מעבר מאשר סלון. סובבנו את שולחן האוכל, העברנו שלושה כיסאות לאחסון והשארנו רק שלושה כיסאות לידו, מפני שגם ככה, המקרים בהם אנחנו מארחים ארבעה אנשים וזקוקים לשישה מקומות ליד שולחן האוכל הם נדירים.

כששולחן האוכל במקומו החדש, העברנו את הכורסא של אלון לחדר העבודה-חדר האורחים שלנו וכך התפנה מקום רב ב"סלון", מושלם בדיוק לספה אחת. ומפני שבחלנו באיקאה, שמנו פעמינו לחנויות היד-השנייה שבעירנו ואחרי שלא מצאנו שם מה שחיפשנו, פנינו ל-Art Van, רשת רהיטים מישיגנית שמציעה איכות גבוהה במחירים סבירים. בעיקר, אפשר להשיג שם מציאות נאות במחסן "החיסול". ואכן, מצאנו ספה, שהגיעה אלינו ביום חמישי האחרון. מאז, הבית שלנו הוא קצת יותר "בית".


בארט ואן קנינו גם מיטה חדשה. כבר המון זמן שאני רוצה להחליף את המיטה הרעועה שקנינו באיקאה, כשרק הגענו לארה"ב. כשהרכבנו את מיטת איקאה שלנו, חלק מהברגים לא נכנסו למקומם עד הסוף ובערך אחרי שבוע מהרכבתה היא החלה לחרוק. הרי למה כבר אפשר לצפות ממיטה שעשויה כולה מקורות עץ סנדביץ' המצופים בפורמייקה. המיטה החורקת הוחלפה במיטה ראויה, מעץ מלא, שנרכשה גם היא במכירי חיסול שניצחו את המחירים של איקאה ומאז, כבר כמעט שבוע שאנחנו ישנים על מיטה יציבה ואני נרדמת כל לילה עם חיוך.

. . .

ביום שישי שאחרי חג המולד חזרתי לעבודה. אחרי חופשה בת שבוע, יותר משהרגשתי רעננה ומוכנה לחזור לעבודה, הרגשתי שאני לא זוכרת בכלל שיש לי עבודה. כשהשעון המעורר צלצל בבוקר, קמתי בצייתנות אוטומטית וניהלתי את טקס הבוקר הרגיל שלי, אבל בדרך לעבודה התפלאתי ביני לביני - אז יש לי עבודה, אה? מעניין. אתם אומרים שאני אחות? הה. ואני לובשת מדים? הו.

מעניין.

אחרי שלושה ימי עבודה רצופים כבר חזרתי לקצב, אבל ביום ראשון עזבתי את העבודה מוקדם מכפי המתוכנן. באמצע היום נתקפתי כאב ראש עז, שהביא איתו בחילה וסחרחורת וגם כפה על עין ימין שלי להיסגר למצב חצי-עצום. כשיצאתי להפסקת צהריים, לקחתי שני אופטלגינים. שעה לאחר מכן, כשכאב הראש שלי לא שעה להפצרותיהם של הכדורים שנגדו, הסכמתי להודות שאולי עדיף שאלך הביתה, כמו ששרי הציעה קודם לכן. מעל הכל, זה היה עניין של בטיחות, שכן איך אני אמורה להכניס עירויים ולהזריק תרופות ולהשתמש בשיקול דעת, אם ראשי מעורפל וראייתי מטושטשת.

היציאה לאוויר הצח שיפרה קצת את הרגשתי, ונסעתי הביתה בזהירות יתרה. כשהגעתי הביתה התקלחתי ומיד נכנסתי למיטה. אחרי שינה קצרה הרגשתי טוב יותר, אבל הבחילה עוד הייתה שם וגם איזה זיכרון עמום של אותו כאב ראש. נסעתי להביא את אלון מבית הקפה בעיר, בו ישב ועבד כל היום. הנסיעה רק החמירה את הסחרחורת והבחילה שלי. כשחזרנו הביתה נכנסתי שוב למיטה ונאחזתי במזרון כטובעת.

כעבור כמה דקות, כשראיתי שאני לא נרדמת, ביקשתי מאלון שיכין לי טוסט יבש, בניסין להילחם בבחילה. אחרי כמה ביסים, יצאתי וישבתי על הספה בסלון. אלון הצטרף אליי ויחד ראינו קצת טלוויזיה. הסחת הדעת עזרה והרגשתי טוב יותר. ואז נפתח לי קצת התיאבון ובהשראת ארוחת הבוקר מה-B&B, הכנתי לי ביצה רכה, שהיא לדעתי אוכל הנחמה המושלם כשחולים ומרגישים מסכנים.


חיפשתי בגוגל ומצאתי הנחיות לבישול ביצה רכה מושלמת, כזאת שהחלבון שלה קשה אבל החלמון רך (או נוזלי, לפי הטעם) ואפשר לקלף אותה בשלמותה. אי-אפשר לתאר את תחושת ההישג האדירה שמילאה אותי כשלראשונה בחיי, בישלתי ביצה רכה והיא התקלפה בלי בעיות ויצאה ממש-ממש מושלמת. איזה פינוק. תענוג.

אתמול, אחרי שישנתי 12 שעות ו-15 דקות בלילה, כבר הרגשתי קצת יותר טוב ושמחתי לבלות את רוב היום החופשי שלי במטבח. זה התחיל כשמצאתי חציל בודד במגירת הירקות, שנשאר מחוץ לפרוייקט המוסקה שלי. זרקתי אותו לתנור חם, עטוף בנייר כסף, ופניתי לדבר עם ההורים שלי בסקייפ. אחרי שעה וחצי כיביתי את התנור ונתתי לחציל להצטנן. אז אלון חזר הביתה, אחרי שלקח את האוטו למוסך ועשה קניות. הוא שאל אם אפשר כבר לאכול צהריים. הצעתי לבשל אורז שילווה את השניצלים וליהנות מארוחה חמה, במקום להסתפק בסנדביץ' הקבוע. אלון שאל איזה רוטב יש לאורז, ואז החלטתי שבמקום להפוך את החציל הקלוי לחציל במיונז, אכין ממנו איזה סלט חצילים חם. אידיתי קצת בצל, הוספתי לו רבע פלפל אדום ושתי עגבניות, שתי שיני שום נאות, פתיתי צ'ילי וקצת טימין. המשכתי להקפיץ את התערובת עד שהעגבניות נכנעו ואז הוספתי למחבת את החציל הקלוי, שבינתיים חתכתי ברשלנות, שיתיידד עם יתר החברים ויתמסר לטעמיהם. בתום הבישול הוספתי לחגיגה כפית שמנ"ז וחצי כפית חומץ בלסמי. יצא מעולה.

מאוחר יותר העמדתי בצק ללחם שאור. שוב ניסיתי לאפות בלי תוספת שמרים, שוב קיבלתי כיכר נמוכה ודחוסה, למרות שאפשרתי לבצק 5 שעות תפיחה ועריכה, סך-הכל. אולי אפסיק לנסות וזהו.

וגולת הכותרת הקולינרית של אתמול - עוגת שמרים-קינמון, Cinnamon rolls, לפי מתכון של The pioneer woman. הבצק הזה הוא פשוט גאוני ואני מפצירה בכם, אופים מנוסים וטירונים כאחד, לכו ונסו אותו! זמן ההכנה והעריכה קצר יחסית לבצקי-שמרים אחרים, פחות משעתיים בסה"כ. אבל הגאונות לא נגמרת שם. זהו בעצם בצק שמרים רבוך, בערך. והמתכון לא דורש בכלל ביצים (מעולה למי שאלרגי או סתם לנמנעים). מחממים חלב, סוכר ושמן בסיר בינוני עד כמעט-רתיחה. מניחים בצד עד שפושר, מוסיפים שמרים יבשים ואחרי דקה מוסיפים קמח ומערבבים. מתפיחים שעה ואחריה מוסיפים עוד קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה ומלח - הכל בסיר אחד, מבלי ללכלך קערה אחת נוספת. עורכים את הבצק מיד, מושחים בכמות נאה של חמאה, מפדרים בסוכר וקינמון, מגלגלים לרולדה, חותכים לפרוסות ומסדרים בתבנית משומנת.


מתקבל בצק מאוד נוח לעבודה, שדורש אפייה קצרה מאוד (15-20 דקות), בחום גבוה יחסית (400 מ"פ). מתקבלת עוגה רכה ואוורירית, שאף מתכון שניסיתי, מעולם, לא התחרה איתה. מול גאונות שכזו, אי-אפשר להישאר אדישים.


השיפור היחיד שהייתי מכניסה למתכון, ואיישם בפעם הבאה שאופה את העוגה הזאת (בקרוב מאוד!), הוא שהייתי מרדדת את הבצק לעלה פחות דק. רידדתי אותו לעלה בעובי 3 מ"מ, וכתוצאה מכך התקבלה עוגה עשירה מאוד בקינמון, עד שחלקים ממנה ממש השאירו בפה תחושת חריפות. אחרי שאכלתי את השושנה הראשונה ממש שרף לי החך והרגשתי כאילו נכוויתי. בפעם הבאה ארדד את הבצק לעלה עבה יותר, אהיה נדיבה יותר עם הסוכר ואנהג בפחות פזרנות עם הקינמון, בניסיון להגיע לאיזון המדויק.

ועוד שתי הערות: החלפתי את החלב שבמתכון בחלב שקדים-קוקוס, שהוא החלב היחיד שאני מחזיקה במקרר. זאת אלטרנטיבה נהדרת למי שנמנע ממוצרי חלב (בחמאה אין כמעט לקטוז, לרגישים). אם רוצים לטבען לגמרי את העוגה, אפשר להחליף את המילוי ולהיפטר מהחמאה. העניין היחיד, אני לא יודעת אם בגלל החלב האחר או בגלל הקמח האמריקני, אבל הבצק יצא קצת יבש יחסית לאיך שהוא נראה בתמונות שבמתכון המקורי וכשהוספתי את הקמח לפני העריכה, לא כולו נספג. הוספת שלוק נוסף של חלב פתרה את הבעיה. לתשומת לבכם.

וגם - הכנתי רבע מהכמויות המצוינות במתכון, שכן המתכון המקורי משתמש בליטר חלב ושמונה כוסות קמח ומניב שבע עוגות עגולות. זה המון! רבע הכמות (כוס חלב אחת, שתי כוסות קמח וכן הלאה) הניבה כמות שהספיקה לתבנית 24 עגולה בדיוק. אם לא מתכוונים לחלק לחברים ושכנים, לא צריך יותר. נסו ותהנו!

Happy New Year!