יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

עוד פוסט על לחם

עם כותרת כל-כך אינדיקטיבית לגביי התוכן של הפוסט, שאף אחד לא יבוא אליי בטענות אחר-כך. חוצמזה, כל הפוסטים שאני כותבת על אוכל הם שירה צרופה, אז שווה לכם :)


ביום ראשון אפיתי את הלחם האמיתי הראשון שלי.

התחלתי לגדל את המחמצת לפני שבוע, כשכוונתי המקורית הייתה לאפות את הלחם הראשון ביום שבת. בסוף אפיתי בראשון. בחרתי במתכון של לחם שאור בהיר עם גרעיני חמנייה מאתר "הנחתום". זה היה המתכון היחיד שנראה לי פשוט יחסית ולא דרש קמח שיפון, שהוא מצרך לא נפוץ בשווקים הרגילים של א"א. בסופו של דבר, מצאתי קמח שיפון בקו-אופ, וגם דוחן וגרעיני חמנייה טבעיים וסובין חיטה, מה שיאפשר לי בהמשך להתנסות במבחר גדול יותר של מתכונים. המתכון אמנם ביקש "קמח כפרי", מוצר שגם אם היה נמכר פה, לא הייתי יודעת איך לקרוא לו בשביל לשאול עליו. שיחה מזדמנת עם אבא שלי איששה את השערתי - מדובר בהמצאה ישראלית של חברת הקמחים "שטיבל", קמח שהוא באמצע הדרך בין קמח לבן לקמח מלא. אפיתי את הלחם כולו מקמח מלא בלבד ולא הייתה שום בעיה.

נהניתי מאוד מכל התהליך, מכל שלב ושלב בו. ההאכלה היומית הסבה לי אושר צרוף. כל יום, בשעה כמעט קבועה, ניגשתי לכלי הגבוה בהילוך זהיר ובנשימה מעט עצורה. כל יום, חצי שעה אחרי ההאכלה, פצחתי בריקוד ניצחון אינדיאני למראה התסיסה המתחדשת במיכל. כל יום מחדש אמרתי לאלון – תראה איזה יופי! אני לא מאמינה שזה מצליח! זה כזה מגניב!
ובאמת – בשבילי, העבודה עם השמרים היא נס. השמרים בעיני הם פלא. העובדה שהם תמיד לצידי ולעולם לא מאכזבים. שאפשר לסמוך עליהם. הביולוגיה של כל התהליך מקסימה אותי. מדובר ביצורים חיים, בעצם, ובמנגנון מאוד פשוט הם עוזרים לי לייצר אוכל שראוי למאכל אדם. אבל גם הרעיון המורכב, הרוחני יותר, שמאחוריי כל העסק. היכולת להשתמש באמצעים מאוד בסיסיים, כמעט דלים, כדי לייצר אוכל כל-כך בסיסי וראשוני וטוב. אולי האוכל העתיק ביותר בעולם. לחם. חיים.
הכנת הבצק עצמו ביום ראשון הייתה גם היא מרגשת. שאור ידוע כבצק שמגיב לאט. אחד כזה שעיתותיו בידיו, שדרוש לו זמן. לא אחד שמתמסר בקלות. לשאור יש את הזמן שלו והאופה צריך להתאים את עצמו לבצק ולא להיפך. בבצק עם שמרים תעשייתיים האופה הוא זה שקובע את לוח הזמנים. השמרים המודרניים הם אלימים. כפית של שמרים יבשים תקפיץ בצק עד התקרה ולפעמים יהיה אפשר להכניס את המאפה לתנור תוך חצי שעה מרגע העריכה. לעומת זאת, סוגים מסוימים של שאור דורשים התפחה של 12 שעות.
המתכון שבחרתי להשתמש בו ללחם הראשון ביקש שעתיים להתפחה ראשונה, או עד הכפלת הנפח. מאחר ונסעתי למסע קניות בגדים בקניון עם עמירם בין הלישה ובין העריכה, ההתפחה הראשונה של הלחם ארכה ארבע שעות. כשחזרתי הביתה חיכה לי בצק שנפחו פי ארבעה מהכדור הצנוע שהשארתי להתפחה. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה.


גם ההתפחה השנייה, בתבנית, התרחשה מהר מהמצופה ובתוך שעה וחצי הלחם היה מוכן להיכנס לתנור. במתכון מומלץ להכניס את הלחם לתנור עם אדים, שהם מה שמעניק למאפה את הקרום הקשה והמתפצח. ממליצים שם לחמם את התנור עם תבנית ריקה בתחתיתו וממש לפני הכנסת הלחם לשפוך עליה כוס מים ולסגור את התנור מיד. על תחתית התנור שלי היו קצת פירורים, וכשפתחתי את הדלת כדי לשפוך את המים התאבך במטבח ענן מעורבב של אדים ועשן. כל גלאי העשן בבית התחילו לצפצף בבת אחת. פתחנו את כל החלונות והבאנו מאוורר מהשכן מלמעלה. הגלאים חדלו מצפצופם, אבל אני לא בטוחה עד רגע זה כמה מהשמיעה שלי נפגעה לעד. לפחות נאכל לחם.
הכיכר שיצאה מהתנור 35 דקות מאוחר יותר הייתה פשוט מושלמת. בגוון, בריח, במרקם ובטעם. התקבלה כיכר עבת-גוף, עם גוון חום עמוק, קרום קשה אבל לא קשיח, חמיצות מתונה שהפכה מעודנת ומורכבת יותר אחרי התקררותה של הכיכר. גרעיני החמנייה נתנו תוספת מעניינת לטעם ולמרקם של כל העסק. עם שכבה דקה של חמאה מלוחה מעל, יש מעט מאוד בעולם הזה שאפשר לבקש יותר.

בפעם הבאה אני מכינה כמות משולשת

 מחמצת השאור הועברה אחר כבוד למקרר, ממתינה לפעם הבאה שנרצה פה לחם. בינינו, אני ממש מתאפקת לא להוציא אותה כבר עכשיו ולהעמיד צי שלם של כיכרות פשוטות מראה ומורכבות טעם. עוד מעט אלך לקרוגר לחדש את מאגרי הקמח שלי ואז אוכל להמשיך להתנסות בסוגים רבים ומגוונים של לחם, ככל שאנחנו ושכנינו נוכל לאכול, ככל שתוכל מחמצת הפלא לספק. ותמיד אפשר להקפיא. בערב שישי אנחנו מוזמנים לארוחת ערב חג שני אצל יוני וסמדר וכבר הבטחתי כיכר לחם טרי, שתהיה ליד מרק המינסטרונה הצמחוני שאני מביאה.

חג שמח ושנה טובה לכולם.
שנה של התחלות טובות ומבטיחות והמשכים יציבים ובטוחים. שנה של אהבה, שמחה, גילויים והפתעות. שנה של בריאות בשפע. שיהיה לכם המון נעים ומצחיק, ומדגדג בכל המקומות הנכונים. אני אוהבת את כולכם.

שנה טובה ושאר ירקות


פוסט חדש.
התחלתי את הפוסט הזה, בגרסאות שונות, כבר כמה פעמים, אבל בכל פעם משהו צץ. באתי, הלכתי, חזרתי ושוב. אולי הפעם אני אתחיל ואסיים ואפילו אפרסם. ישנתי הלילה עשר שעות ואני עייפה. אני גרה בא"א כבר שלושה שבועות וחצי. נוסעת, קונה, מסתובבת. זה מרגש וחדש ושונה – ומעייף. מעייף חיובי, כן, אבל עייפות היא עייפות, לא משנה איך נסובב את זה. אתמול בערב רציתי ללכת לישון כבר בתשע ועשרים, אבל החלטתי שאני מושכת עד עשר. ואז פתחתי בקבוק בירה וישבתי מול אחד הבלוגים שאני קוראת, חופרת אחורה בהיסטוריה שלו. בסוף הבירה נגמרה ונכנסתי למיטה רק בעשר וארבעים, אבל חיכיתי קצת לאלון וראינו יחד ג'ון סטיוארט ובסוף הלכנו לישון רק באחת עשרה ועשרים, שעתיים אחרי שהמחשבה הנצה לראשונה בראשי. קצת לפני שג'ון עלה על מסך המחשב, אלון ישב על הכורסא האסופית שלנו ובאתי להגיד לו לילה טוב. התיישבתי על ההדום התואם והסתכלתי עליו. שמתי לב שדמעות מתחילות להיקוות בזוויות עיני, אז אמרתי לו, טוב, אני מתחילה לבכות, אני צריכה ללכת לישון. אלון כבר יודע ומכיר - הרבה פעמים אני בוכה פשוט בגלל שאני עייפה. ואז הוא אומר לי, "די, את עייפה, את צריכה ללכת לישון". ובאמת בבוקר הכל נראה אחרת ובדרך כלל טוב יותר.

לפני יומיים הבנתי שעברנו לגור בא"א. ז"א, שאנחנו לא כאן רק לביקור או לחופשה, שזה לא סתם ניסיון או משחק בכאילו. ביני לביני, אני תוהה, כמה פעמים ההבנה הזאת עוד תנחת עליי ברגעים מרגעים שונים ומתי אני אבין באמת, סופית. הבנה עמוקה יותר, מחלחלת, כזאת שמלווה כל רגע ביומיום אבל בעצם כבר מפסיקים להרגיש אותה כל הזמן ופשוט יודעים. ידיעה.

יום אחרי שהבנתי, היה לי יום מלא ועמוס ומשמח.
במהלך היום הזה, העמוס, אמרתי למישהי, "נו, אני אחות. ואם פגשת אחיות בחיים שלך את יודעת שאנחנו לא מאלה שיכולות לשבת יותר מדי על התחת". אני צריכה לעשות, לפעול, להיות בתנועה. ככל שהדירה הולכת ומסתדרת, כך הולכים ומתמעטים הפרויקטים שממתינים ברשימה. ואני, יש גבול די דק וברור, שבו נגמרת היכולת שלי לעשות שום דבר. אבטלה סמויה זה עוד מילא, אבל אבטלה של ממש הורגת אותי. נכון, כמו פולניה כשרה עשיתי והתלוננתי, על הנסיעות למאייר והתחושה שאני אבודה בין הרצון להסתובב ולחקור לבין הצורך לסדר את הדירה, בין עצות של אחרים והרצון שלי לגלות בעצמי. אבל כל עוד היה מה לעשות נהניתי מאוד. או לפחות הייתי כמו שאני רגילה. שזה טוב לבריאות הנפשית שלי. ואז קניתי את המערוך שלי, בעצם בפעם האחרונה בה הייתי במאייר. באיזה אופן משונה, המערוך סימל את השלב האחרון. הקו המפריד בין הדחוף לסובל דיחוי. אז נכון שיש עוד דברים שאפשר וצריך לעשות, אבל אנחנו כבר חיים ברווחה בלעדיהם והם יכולים לחכות. אז דאגתי שיהיה לי מעניין ועסוק. בינתיים אני לוקחת נשימה ומתבטלת קצת, אבל בטלה פעילה, כמו שאני צריכה ואוהבת. ומתרגלת לעובדה שאני גרה בארץ אחרת, ביבשת אחרת, בשעון אחר. וזה לא עניין של מה בכך.
הצעד הראשון בהבטחת תעסוקה התחיל בהודעה שפרסמתי במסגרת קהילת פייסבוק של ישראלים בא"א, ובה הצעתי את עצמי כבייביסיטר. היותי דוברת עברית, בעלת ניסיון וגם תואר ראשון בסיעוד מקנה לי הרבה נקודות זכות. בשילוב עם שוק מורעב לאחת בדיוק כמוני, הוצפתי בפניות. אז שלשום כבר הייתי בפגישה מקדימה אחת, היכרות לקראת עבודה. וזה אחרי שבבוקר (צהריים, אבל קמתי מאוחר ומבחינתי עוד היה בוקר) נפגשתי עם מיכל, בחורה מקסימה (ואני לא כותבת את זה רק כי אני יודעת שהיא קוראת) שגרה כאן כבר ארבע שנים ומסתבר שקוראת את הבלוג שלי כבר כמה חודשים אחרי שהגיעה אליו במקרה בעקבות תגובה שהשארתי בבלוג אחר. אז היום שלי נפתח בפגישה איתה, היכרות ראשונה עם הספרייה הציבורית של א"א (מקום מדהים ומהמם) וארוחת צהריים במסעדה הודית לראשונה בחיי. חזרתי הביתה אחה"צ רק כדי לצאת שוב, הפעם לפגישה בענייני עבודה. מיד כשחזרתי מהפגישה נסעתי עם יוני וסמדר ל- Trader Joe's, הסופר הנוכחי שהם מאוהבים בו וכמעט מיד כשחזרנו משם הם הקפיצו אותנו למרכז העיר ונכנסנו לסרט. וכך, מהבוקר עד מאוחר בערב לא התקרבתי למחשב. לא ראיתי מיילים, לא קראתי בפייסבוק. ולא היה לי אכפת.

סרטים
המון זמן לא ראיתי סרט בקולנוע, והנה בהפרש של פחות משבוע אני רואה שניים. הראשון היה הסרט של האחים רידלי ונשיונל ג'אוגרפיק, Life in a Day. אנשים ברחבי כל העולם התבקשו לתעד במצלמת וידאו ביתית יום אחד מסוים מהחיים שלהם, ה-24 ביולי, 2010. מה שמתקבל הוא בעצם קולאז' של קטעי וידאו, להם הוסיפו היוצרים מוזיקה מרהיבת אוזן. יש קטעים טובים יותר וכאלה פחות, אבל רוב הזמן יש לסרט קצב נחמד. אני מודה שלא נפלתי מהכיסא אבל היה בילוי נעים. באמת שהכל היה סבבה, למעט החלק בו מראים שחיטה של עגל בצורה לגמרי לא מרומזת. בעיני זה היה אלים ומפורש מדי ואני לא יודעת אם זה היה הכרחי. ראו הוזהרתם. בכל מקרה, הנה ביקורת מהניו-יורק טיימס שאני נוטה להסכים עם רובה.
הסרט השני, The Guard, הוא סרט שהלכתי לצפות בו בלי לדעת עליו כלום מראש, וזאת בשונה מהסרט הראשון עליו אלון סיפר לי קצת. בגדול, הסרט עוקב אחרי שוטר אירי בכפר קטן ב, נו, אירלנד. זה סרט עם הומור דק וטוב (ולפעמים קצת עבה, אבל עדיין טוב). קצת דרמה, קצת אקשן, קצת מתח, קצת "על החיים". שום-דבר לא יותר מדי, בלי להמאיס או להכביד. מצד שני ומעל הכל הסרט הזה הוא בידור. הוא לא יעשה אתכם טיפשים יותר (וזה כבר משהו) אבל ספק אם יעשה אתכם חכמים יותר. זה סרט חמוד לאנשים חושבים ובזמן שראינו אותו – זה כל מה שהייתי צריכה. יצאתי מאוד מרוצה ואני ממליצה בחום. הנה, גם עליו ביקורת מהניו-יורק טיימס שאני מודה שעוד לא קראתי אז אני לא יודעת אם אני מסכימה איתה.

חידושים והמצאות
מאז שהגעתי לא"א, כמעט ולא רצתי. יצאתי לרוץ פעמיים, בראשונה כמעט נהניתי ובשנייה קשה להגיד שנהניתי. למרות שעצרתי פעמיים להדק את השרוכים, כאבה לי כף רגל שמאל והרגשתי קצרת נשימה. עד עכשיו, בארץ, רצתי עם שעון דופק שאבא שלי נתן לי, שעון דופק שמתאים לגברים ומיועד לאנשים שעוסקים באימון משולב – שחייה, ריצה, רכיבה על אופניים. מדובר בשעון מאוד מאסיבי, יחסית לצרכים שלי כמתאמנת וגם יחסית לגודל שלי כאישה. לכן, החלטתי עוד לפני שנסעתי שאשאיר לאבא שלי את השעון שלו ואקנה לי שעון חדש בארה"ב. אחרי שהתרגלתי לרוץ עם שעון דופק, היה לי מאוד קשה לרוץ בלעדיו וחיכיתי מאוד לרגע בו אקנה לי שעון ואוכל לחזור להתאמן כמו שאני אוהבת.
בשבוע שעבר אלון קיבל סופסוף את הדביט-קארד שלו (זה כמו כרטיס אשראי אבל כל תשלום יורד מיידית מהחשבון ולא בתאריך אחד קבוע בחודש) ויכולנו להזמין דברים מאמאזון, לא רק עם המאסטרקארד הישראלי. אחרי שעשיתי קצת סקר שוק, נכנסנו בשבת לאתר של אמאזון והזמנו לי שעון דופק, שהגיע יומיים אחר-כך. מצאתי את החבילה הקטנה על המרפסת כשחזרתי מהפגישה בעיר עם מיכל. לא התאפקתי ופצחתי בריקוד שמחה קטן כבר על המרפסת הקדמית. מיד כשנכנסתי הביתה תכנתי את השעון לפי מידותיי ואתמול בבוקר יצאתי לרוץ איתו. מה אומר ומה אספר – זה פשוט עולם אחר. נהניתי כל-כך מהריצה. ועכשיו כבר אין תירוצים. אני חוזרת לשלב את הספורט בשגרה היומיומית שלי. הגוף שלי כולו, הבטן שלי, הראש והנפש שלי, כולם מתגעגעים לריצה. הגיע הזמן לתת להם מה שהם צריכים ורוצים. ברננה.
כשאני רצה, אני מסתכלת על הבתים המיוחדים והיפים של העיירה המנומנמת שהיא עכשיו הבית שלי, על הגינות המטופחות והצמחייה השופעת ואני חושבת לעצמי – מה קורה איתי! אני צריכה לצלם את זה ולהראות לכם. אבל אני מתעצלת. אז בינתיים תסתכלו בגוגל סטריט וויו, ואולי ביום מן הימים, אולי אפילו בקרוב, תתעורר הצלמת שבי. בינתיים היא נמה.

סכו"ם
כמו הרבה ישראלים בחו"ל, גם הבית שלנו הוא בית-איקאה. פינת האוכל, על השולחן והכיסאות שבה. המיטה בחדר השינה, הספה הנפתחת בחדר העבודה וגם שולחן העבודה והכורסאות. אבל כלי האוכל – לא.
כשהגענו לאזור דמוי המחסן באיקאה בו מוצגים כדי האוכל, כבר היינו עייפים מהשיטוטים בחנות ומהצורך להחליט ולבחור ושוב להחליט ועוד קצת לבחור וחוזר חלילה (וחס). אמרתי לאלון, "אני שונאת את הסכו"ם של איקאה", וגם "הכל פה סתם יקר ולא מיוחד ולא יפה". לקחנו קערה לסלט, מצקת, מחבת ומועך פירה והמשכנו הלאה לכיוון המחסן, לאסוף את הרהיטים ולברוח.
בבית היו אז כף, כפית, מזלג וסכין ששלחתי עם אלון כשנסע, וגם שלושה מכל סוג – מזלגות, סכינים וכפיות, שאלון קנה בדולר וחצי בוול-מארט. אי-אפשר להכחיש, היינו צריכים עוד סכו"ם. באחד הביקורים במאייר, החלטתי לחפש שם (אחרי שראינו סכו"ם בוויליאם סונומה, שכדי לממן את רכישתו צריך למכור איברים בשוק השחור). עמדתי דקות ארוכות ליד המדף שעליו מערכות סכו"ם. התלבטתי בין עיצובים ומחירים שונים, בין יצרנים שונים, בלי לדעת מי עדיף ולמה ואם בכלל. בסוף בחרתי אקראית משהו שנראה לי לא מדי מכוער, מספיק איכותי ובמחיר ממוצע.
עבר בערך שבוע עד ששחררנו את כלי האוכל החדשים מכלאם שבקופסת הקרטון המעוצבת בה נרכשו. ערב אחד, אחרי שהשרברב פתח את הסתימה בכיור המטבח, עמדתי ושטפתי את כולם והשארתי לייבוש במתקן הכלים. אתמול, פחות משבוע אחרי שהתחלנו להשתמש בהם, גיליתי כתמי חלודה על אחד הסכינים. מבט מקרוב גילה שהוא לא היחיד. לעזאזל! למה קוראים לכם "כלי אוכל מפלדת אל-חלד" אם אתם מחלידים אחרי שבוע של שימוש?
עיון זהיר ב"עלון לצרכן" של הסכו"מים גילה שהיצרן מבקש לייבש את הרשעים מיד אחרי כל שטיפה. "אתה מבין מה זה אומר?", שאלתי את אלון והמשכתי בלי לחכות לתשובה, "שגם אי-אפשר להשאיר סכין מלוכלך לעמוד בכיור אפילו לכמה שעות בלי שהוא יעלה חלודה". איזה עצבים! כמובן שהאחריות לא חלה על המקרה, כי היא מניחה שמשתמשים בכלים כפי שהם התכוונו, משמע, מיד בתום הארוחה שוטפים ומנגבים. חה! מה גם שאני לא מתכוונת לשלוח בדואר את כל הפריטים החלודים, כמו שהם מציעים למי שרוצה לטעון בסוגיות של אחריות, רק כדי לקבל 40 דולר בחזרה. סיכמנו שפשוט נשתמש בהם עד שהם ימותו אט-אט ואז נקנה מערכת חדשה אולי יקרה יותר, אולי אפילו באיקאה, אבל לפחות איכותית יותר. כך אני מקווה.

מצטיידים לחורף
בשל הקור המזדחל לאיטו אל אזורנו והתפילות של המקומיים לחורף מושלג במיוחד, התחלנו לחשוב על מעילים. ביקשתי עצה ממיכל, אותה אחת מהמסעדה ההודית. היא המליצה לי על חברה בשם Land's End, שאפשר למצוא את קו ההלבשה וההנעלה שלה בחנויות של SEARS. למרבה הנוחות, אחת כזאת בדיוק ממוקמת בקניון הקרוב לעיר, שנמצא במרחק רבע שעה נסיעה באוטובוס. שלשום בערב מיכל לחשה לי בפייסבוק שיש באתר של לנדס אנד מכירה מטורפת, 25% על כל המוצרים ומשלוח חינם הביתה. והמבצע נגמר ב-27/9. היה לנו יום להחליט.
אז נפתחה דילמה – האם אנחנו מוכנים לקנות מעילים, כבר, כל-כך מהר, בלי שבדקנו וחקרנו ושאלנו ומצאנו? זה די מנוגד לדרך בה אלון מקבל החלטות ואפילו לי זה הרגיש קצת חטוף וחפוז ומוזר. אבל גייסנו את כל יכולתנו, ובין אחת עשרה וחצי לחצות הליל פצחנו בסבב דיונים ער עם אורלי מבוסטון ועם סמדר כאן. שאלנו מה הן לובשות ובמה הבעלים מתעטפים בימות השלג, סמדר חקרה שוב לעומק את התווית הפנימית ביותר של המעיל שלה, הכל כדי לעזור לנו במצוקתנו. אתמול נסענו לסירס, למדוד ולהחליט. חשבנו שאחרי המדידה נחזור חיש-מהר הביתה ונזמין אונליין כדי לנצל את המבצע, אבל אז ניגשה אלינו מוכרת נחמדה וגילתה לנו שאנחנו יכולים להזמין אונליין מאחד המחשבים בחנות עצמה, שמיועדים בדיוק למטרה הזאת, ונקבל את ההנחה והכל. כמה מגניב, הא?!
אז קנינו. שני מעילי פוך שאמורים לספק את מידת החימום הגבוהה ביותר. לאלון מעיל בכחול כהה ולי מעיל חום שוקולד שמגיע עד מתחת לברך. בשלג הראשון תקבלו כולכם תמונות. ועכשיו רק צריך למצוא מגפיים טובים לשנינו ואנחנו מסודרים.

בראש השנה
שנה טובה ומתוקה לכולם וחג שמח.
זאת השנה הראשונה שבה אני חוגגת את ראש השנה ואת כל חגי-תשרי ביבשת נפרדת. בשנה שעברה חגגנו עם המשפחה של אלון בזמן שההורים שלי ציינו את ערב החג עם המחותנים, ההורים של גיסי. גם זה היה תקדים יוצא דופן, שכן אני תמיד נמצאת בראש השנה עם המשפחה שלי, הגרעינית, ועדיין – היינו בישראל.
קבעתי עם אחותי דייט לשיחת סקייפ לכבוד החג. איחלנו שנה טובה וקצת קשקשנו ואני נשארתי עם חצי תאוותי בידי. זה לא מרגיש באמת חגיגי. אנחנו מוזמנים הערב לארוחת חג בבית של פרופסור מהחוג למדע המדינה. אשתו יהודיה והוא הזמין את אלון כבר בשבוע הראשון ללימודים. מצד אחד, זה משמח ונחמד ונעים להרגיש מוזמנים ורצויים. מצד שני, אני לא מצליחה לדמיין איך זה לחגוג את ראש השנה לא בעברית, לא בישראל, לא בקרב המשפחה. הייתי אומרת שאני סקרנית, אבל אני בעיקר חוששת. אני מקווה שארוחת הערב כן תצליח לתת לי קצת תחושה של חג. עוד לא החלטתי מה ללבוש.

יש לי עוד המון מה לספר, לכתוב ולעדכן, אבל כבר על העניין פה נהיה ארוך מדי. אז אני מפצלת את סיפור הלחם הראשון לפוסט נפרד והיתר פשוט יחכה. טוב?

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

יומן שאור - המשך ראשון

*הקטע הבא מלווה באזהרה לקוראיי שאינם אופים – אני הולכת לכתוב קצת על השאור שלי ויכול להיות שאם אתם לא בעניין זה ישעמם אתכם ממש. אתם מוזמנים לדלג לחלק הבא שיכלול קצת פחות יומן שאור וקצת יותר יומן חיים*


עברו 48 שעות מאז העמדתי את העיסה הראשונה. זה עתה נתתי למחמצת היקרה את מנת האוכל השנייה. גם ההאכלה הזאת נעשתה בנשימה עצורה. אני כבר אוהבת את השאור שלי ורק מקווה שיחזיר לי אהבה.
ביומיים החולפים ניגשתי לכלי מדי פעם, הרמתי את המכסה בעדינות ורחרחתי את העיסה. עד עכשיו היה לה "סתם" ריח של שמרים רגילים, כמו שאני מכירה מהאפייה הרגילה. עכשיו, בזמן שערבבתי, האף שלי קלט לראשונה ריח עדין, נוסף. אפשר לדמות אותו לריח קל של בירה או שיכר וזה בדיוק הכיוון אליו אנחנו שואפים.
הבוקר ניהלתי עם אבא שלי שיחת סקייפ ודיברנו באריכות על שאור בכלל וזה שלי בפרט. שמחתי לגלות שרוב ההנחות והנטיות הטבעיות שלי נכונות ועומדות במבחן מציאות האפייה כפי שאבי עטור הניסיון תופס אותה. לפחות אפייה זה משהו שהבטן שלי טובה בו... מצאתי גם אתר מאוד נחמד ואינפורמטיבי, עם מדריכים, מתכונים וטיפים, בשם "הנחתום". מומלץ בחום.
בעקבות השיחה עם אבא שלי וקצת קריאה ברשת החלטתי טיפה לייבש את המחמצת שלי. אבא אמר ששמרים לא סובלים ממיעוט מים. הכי הרבה שיקרה הוא שהם יצמחו לאט יותר. עודף מים, לעומת זאת, יהרוג אותם (ממש כמו קקטוס!). אז החלטתי להרגיע. בהאכלה הנוכחית שמתי אותה כמות קמח אבל התקמצנתי קצת יותר על המים. מילאתי בכוס המדידה 130 מ"ל, אבל לא הוספתי את כל הכמות. הגעתי עם העיסה עד למרקם של בצק דביק ורך. בכל מיני אתרים מתארים את המרקם הרצוי כדייסה או ממרח חומוס. אני לא יודעת אם זה ממש אפשרי כי התכונות של עיסת בצק הן שונות לגמרי, בעיקר מבחינת צפיפות (consistency) וצמיגיות, אבל אני מנסה לזרום. בכל אופן, העיסה שלי עכשיו קצת יותר סמיכה, אבל נראה לי שעדיין היא במרקם שנחשב טוב. לפחות לטעמי. לא עברה שעה מההאכלה ולא רק שהפחתת המים לא האטה את הצמיחה, נראה שהשמרים רק רוצים יותר להוכיח עם מי יש לי פה עסק והעיסה כבר קפצה לשמיים. כבר למדתי את ההתנהגות – אחרי ההאכלה מגיעה קפיצה תוססת ואז העסק נרגע וצונח בהדרגה עד להאכלה למחרת. ושוב. הקפיצה כל פעם גבוהה יותר ובנקודה הנוכחית העיסה שלי כבר חוצה את קו גובה חצי המיכל. אמא'לה, איזה יופי! בקצב הזה אני אצטרך להפחית גם מכמות הקמח שאני מוסיפה בכל האכלה. איזה כיף!
אני מתלבטת איזה מן לחם להכין בפעם הראשונה. האפשרויות הן רבות – לחם שיפון, לחם שאור לבן, לחם שאור עם גרעינים, חמוציות או אגוזים. מחר אלך לסופר או לקואופ ואחכה למוזה שתנחת עליי. התלבטות נוספת קשורה לצורך להחליט האם הלחם הראשון ייאפה בסגנון חופשי על אבן אפייה או בתוך תבנית לחם, ליצירת כיכר אלגנטית יותר. וכמובן שהולכות להתקבל שתי כיכרות או יותר, אז יש גם את שאלת החלוקה לקומץ נבחר של חברים ומקורבים. יש לי עוד כמה ימים לחשוב ולבחור בין כל האפשרויות בכל הקטגוריות.

כל מי שסתם אוזניים עד עכשיו, אתם יכולים לחזור להקשיב--
היום ריכזתי סופית את כל המסמכים הדרושים להגשת בקשה לאישור עבודה, יחד עם הטופס הרשמי של רשות ההגירה האמריקאית ובצירוף המחאה בנקאית על-סך 380 דולר. הרגע הסופי, של משלוח מעטפת הקרטון בסניף של UPS, היה עבורי יותר מלחיץ מאשר מרגש. כבר כמה ימים שאלון ואני מארגנים את הטופס והמסמכים הדרושים. אתמול אפילו היינו בפגישת ייעוץ במחלקה לסטודנטים בינ"ל, אחרי שהתחלנו למלא את הטופס והיו לנו כמה שאלות. אז אחרי שאתמול קיבלנו מענה לכל שאלותינו, החלטתי שהיום אלך עם אלון לקמפוס, אצלם את כל המסמכים החסרים, אשלח את המעטפה השמנמנה בדואר והיידה!
במועדון הסטודנטים, ה-Michigan Union (שהוא גם אחד המבנים היפים בקמפוס המרכזי, בעיני), יש עולם שלם של שירותים, בין היתר שירותי משרד. ויש שם מכונת צילום אחת שעובדת על מטבעות. אחרי שהדפסתי בחוות המחשבים מכתב הצהרה בדבר היות חיפוש אישור העבודה מנותק מכל וכל מהצורך לתמוך באלון כלכלית, שמתי פעמיי לכיוון היוניון. אך אויה! אחרי שכבר מיינתי את חבילת הדפים הגדולה שבדפדפת שלי לאלה שדורשים צילום ואלה שלא, אחרי ששלשלתי כמה מטבעות לתוך המכונה, אחרי שלחצתי על סטארט – במקום אור ירוק, הופיע אור כתום. לא טוב. המכונה הייתה מקולקלת. המכונה היחידה שאני מכירה בקמפוס. בעיר.
הלכתי לספרייה ע"ש שפירו, ספריית האנדרגראד. שם אפשר לקנות כרטיס צילומים בשני דולר, מסתבר, אבל הוא מקנה 33 צילומים ואני הייתי צריכה רק ארבעה. התייעצתי עם גוגל מפות שהציע חנות צילום מסמכים ברחוב צ'רץ'. היה חם, הייתה שמש, השארתי את בקבוק המים שלי בבית והתחלתי להיות רעבה ועייפה. אחרי שמצאתי את החנות וצילמתי את המסמכים, הרגשתי ניצחון קטן. עוד כיתות רגליים ברחבי העיר, לסניף הבנק ומשם לסניף הדואר. נשמע פשוט, אבל מדובר בעניין של בערך שעה. שוב פרסתי את כל המסמכים לפניי. שוב בדקתי שהכל נמצא. סידרתי אותם בסדר הנדרש והכנסתי למעטפה. איזה פחד.
האמריקאים מאוד מחמירים בתהליכים שקשורים להגירה. צריך מסמכים מסוימים, מכתבים מלווים ומכתבי הצהרה והכל צריך להיעשות בדרך מסוימת ובסדר מסוים. כל טעות קטנה יכולה להוריד את כל המאמץ לטימיון. מסמך אחד חסר, סכום לא נכון בדמי הטיפול בבקשה או כל דבר שייראה להם קצת עקום ויתכן שיהיה צריך לשלוח שוב הכל מהתחלה, אבל רק אחרי שלושה חודשים של המתנה. הכנסתי הכל למעטפה בידיים רועדות, כתבתי את הכתובת שלי ואת המען בחשש. שילמתי את הכסף, יצאתי ממשרד הדואר וחשבתי לעצמי – הייתי רוצה להתקשר עכשיו לאחותי. או לאמא שלי. אבל השעה בישראל הייתה כבר אחרי עשר בערב וכלב לא עובר ליד הסקייפ בשעה הזאת. אלון היה בשיעור. הייתי המומה קצת מגודל המעמד וחוסר היכולת לחלוק אותו עם מישהו מוכר ומכיר. התיישבתי על ספסל ברחוב ובכיתי את ההתרגשות והלחץ החוצה. ואז התעשתי, ניגבתי את הדמעות, קינחתי את האף והלכתי לקנות לי קפה בסטארבקס. בדרך עוד נכנסתי לחנות אחת וקניתי לי שני קרדיגנים, עוד פריטים שמככבים ברשימת פריטי הלבוש שחסרים לי בארון. אחד אפור, שני כחול. שלושה פרסים קטנים על התנהגות טובה ועמידה בגבורה בעוד אחד ממכבשי הבירוקרטיה האמריקאית.
בסטארבקס ישבתי על כורסא כבדה וחיכיתי שהקפה שלי יתקרר קצת. אכלתי בביסים קטנים את פרוסת עוגת השיש שקניתי לי, מתרכזת בכל נגיסה, חושבת לעצמי כמה נחמה יכולה להיות בעוגה בחושה פשוטה. אם מקורות הנחמה שלי ימשיכו להיות דברי מתיקה, כדאי מאוד שאחזור לרוץ, לפני שתהיה לי בעיה.
כשהגעתי הביתה הייתי הרוגה. המון מאמץ פיזי ומנטאלי ליום אחד. שוב התחיל לגרד לי בגב כף היד והנקודה שהופיעה שם לפני שבוע התרחבה ושוב קיבלה גוון ורוד עז. כשישבתי מול המחשב שמתי לב פתאום שהפנים שלי מאוד מגרדים. במראה שבחדר המקלחת ראיתי שלושה פצעים מוזרים על לחי ימין. עקיצות? גם מתחת למוט המשקפיים הימני. גם על הסנטר. וקצת על מפתח החולצה באזור המחשוף. והנקודה הקבועה על המצח, בקו השיער, איפה שהשביל באמצע מתחיל. הו, יופי, נהדר, האלרגיה שלי חזרה. כבר למעלה משנה שלא התראינו, ואני לא יכולה לומר שהתגעגעתי.
אולי זה האוכל השונה כאן או אפילו החומרים השונים מהם הכל עשוי. אולי אלה חומרי הכביסה החדשים או השינוי בנוסחה של השמפו והמרכך. אולי זה משהו שפורח ונישא באוויר ואולי זה פשוט כל הלחץ שמלווה אותי בימים האלה ובעצם מאז קצת לפני שעזבתי את ישראל. לא משנה מה הסיבה, זה מציק ומגרד. כאילו לא מספיק שיצא לי הרפס בתחילת השבוע. בשביל מה, בשביל מה? בערב הלכנו לסרט ובדרך עצרנו בבית מרקחת. לפחות עכשיו יש לי אנטיהיסטמין שעומד לצדי.

עכשיו שהזזנו הצידה עוד משוכה בירוקרטית, אולי אפשר להירגע עוד קצת. לנסות לנשום קצת יותר עמוק. בשבוע שעבר קניתי מזרון יוגה (אמא, אם את רוצה, את יכולה לקחת את אלה שהשארתי בבית!). במהלך סוף השבוע אקנה לי שעון דופק ואז אוכל לחזור לרוץ באופן קבוע. אני גם רוצה למצוא מקום לעשות בו יוגה וכשלאלון יהיה מעט זמן נקפוץ למרכז הספורט ונרשום את שנינו. בגד הים שלי כבר מחכה בציפייה דרוכה.
למרות חבלי הקליטה, למרות הקשיים הקטנים, היומיומיים שנדמים מפלצתיים וגורליים הרבה יותר ממה שהם, למרות החריקות שבדרך, יש רגעים טובים. ההתעסקות עם השאור. מציאת דברים שאני אוהבת, מוצרים שאני מכירה, מקבילות אמריקאיות מוצלחות לדברים שאני רגילה אליהם מישראל. רגעים שבהם אלון פנוי ופתאום אנחנו שנינו שוב, אלון ודפנה, עם רוח שטות והתקשורת שלנו, האופיינית, שהיא רק שלנו.
אני יודעת שהרגעים הקשים הם רק רגעים. אני יודעת שעם הזמן ואולי אפילו ממש בקרוב, יהיה קל יותר. אבל עכשיו, היום, רק הרגע, אני מרגישה שאני צריכה חופשה.
thank god it's Friday. כמעט.

לילה טוב אמריקה, בוקר טוב ישראל. נתראה בהאכלה הבאה.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

השאור הראשון שלי וטיול קטן

בימים האחרונים המטבח שלי רוחש והומה. גם כשאין משהו מתבשל על הכיריים או נאפה בתנור, נראה שהמטבח כולו זוכר את התזזית הפעלתנית שהתרחשה בו זה מכבר והוא ער וסקרן לראות מה יהיה הצעד הבא.
ביום שישי אפיתי פיתות שקיוויתי שיתנפחו ויהפכו לכיס, תקווה שהתממשה ומילאה אותי שמחה ותחושת הצלחה. את השתיים הראשונות אפיתי יותר מדי והן נהיו שחומות וקשות מדי, אז את הנגלה השנייה הוצאתי מהתנור מוקדם יותר והתקבלו פיתות מעט יותר חיוורות אך רכות, גמישות ומוצלחות. מבחינת הטעם, הן יצאו חביבות, אבל כמו להרבה מאפים פשוטים המבוססים על קמח ומים בלבד, חסר להן הטעם המדויק הזה שיהפוך אותן מסתם ל"משהו". לתוך בטנן של החביבות העמסנו חביתות וסלט ירקות. את הכל חיברה יחד גבינת-חיתול שהוספתי לה קצת בצל ירוק וגם דבש ושמן זית כדי למתן את החמיצות.
יומיים אחר כך אפיתי קלצונה. שישה מאפים אישיים, ממולאים בבשר טחון וירקות מוקפצים. קלצונה אחד נפל קורבן לסקרנות הרעבה שלנו כבר בתום האפייה והחמישה הנותרים נארזו בקפידה כל אחד, בנייר כסף ולתוך שקית אוכל חומה ואלון לוקח איתו ללימודים אחד בכל יום.
מהתערובת שנועדה לשמש כמילוי לקלצונה נותרה שארית גדולה. יום לפני כן קניתי פחית קטנה של רסק העגבניות המקומי, מצרך בסיסי שתמיד חשוב שיהיה בבית. תוספת של פחית אחת כזאת וכוס אפונה ירוקה שידרגו את העסק לחגיגה של ממש, מן ראגו ירקות ובשר, קצת כמו גיבץ' רומני – אבל עם בשר. קצת מזה על קערית של אורז ולא צריך יותר. זאת מנה שבהחלט תתווסף לרפרטואר הקבוע גם ללא תלות בקלצונה. כשהתנור התפנה מהאפייה הכנסתי לתוכו סתם עוף בשקית, עם תפוחי אדמה, בטטות ושעועית ירוקה. וכך, בשעות ספורות סידרתי לנו אוכל לשבוע שלם.


הפיתות והקלצונה החזירו לשנינו תחושה אהובה וחשובה – התחושה שאנחנו יכולים לדאוג לעצמנו ולמלא את כל צורכנו, באמצעים די פשוטים ובסיסיים. והפעם לתחושה הזאת נוסף מימד חשוב – אנחנו יכולים לעשות את זה גם באן-ארבור. ואם כאן, אז בעצם בכל מקום בעולם.

הצלחת הפיתות, בשילוב עם איכות נחותה של הלחם המקומי העלתה בי מחשבה – אולי הגיע הזמן לאפות לחם של ממש בבית. אני אופה כבר הרבה זמן, עוגות ומאפים מלוחים. לפני כמה שנים קיבלתי מאבא שלי את המתכון שלו למאפה איטלקי ואני מכינה מגוון וריאציות על פוקצ'ות וקלצונה. אבל יש עוד מקום שכף רגלי לא דרכה בו – לחם של ממש.
אבא שלי אופה לחם כבר שנים. האגדה מספרת ששנה אחת, ביום העצמאות, ההורים שלי החליטו לכפור במסורת ישראלית עתיקת יומין. במקום בשר על האש, אמרו לעצמם, נגיש ארוחה קלילה של לחם וגבינות אה-לה-חג השבועות. אלא שאבא שלי, שנשלח לקנות את הלחם עבור החגיגה נבהל לגלות שמדפי הלחם בסוּפר היו כולם ריקים. "אנשים קנו לחם ישר מהמשאית", כך הוא נוהג לספר. אובד עצות, נכנס אבי בחזרה לחנות הגדולה ואז נחו עיניו על מוצר תמים – ערכת להכנת לחם של שטיבל. אבא שלי, שכבר היה לו ניסיון באפיית עוגות שמרים, החליט שהוא מאמץ את האתגר. הלחם הביתי הטרי היה הצלחה מסחררת ובגלגוליה הרבים הגיעה האגדה לספר שהכיכרות נחטפו כל-כך מהר שלא הספיקו להתקרר בדרך שבין התנור לפיות האורחים.

הרבה קמח זרם בנהר מאז אפה אבא שלי את כיכר הלחם הראשונה שלו, אבל מה שהיה משחק של מקרה עיוור הפך לסיפור אהבה גדול. אבא שלי קיבל במתנה את ספר המתכונים של לחם ארז ועם הזמן פיתח את האפייה לכדי אומנות והיום הוא מעביר את התורה הלאה. לכן, כשהחלטתי שאני מתחילה לאפות לחם בבית, הבנתי שזה הזמן להתייעץ עם הגורו וכתבתי לאבא שלי מייל.
שאור הוא התחייבות, כמו תינוק או בעל חיים. כל אופה בונה עם השאור שלו מערכת יחסים של ממש. אופים חובבנים ומקצוענים מדברים על השאור שלהם כאילו היה ישות של ממש, עם מחשבות, כוונות, צרכים ורגשות. אופה טוב צריך להרגיש את השאור שלו. ללמוד להכיר אותו. להבין מה הוא צריך ורוצה, ומתי. כמו שצריך לדאוג לחיית מחמד, שאור זקוק להאכלה, לפעמים פעם ביום ולפעמים פעמיים, תלוי בסוג השאור, בטיב הקמח, במזג האוויר ובעוד מגוון גורמים. ולכן, ההחלטה להתחיל להכין מחמצת שאור שתשמש בהמשך לאפייה ביתית היא לא החלטה של מה בכך. בשבילי, זה כמעט כמו לחתום על משכנתא בבנק.
כמו באפייה עם שמרים, גם כאן יש הרבה מיתוסים והפחדות, שנובעים בעיקר מכך שהשמרים של היום הם לא השמרים של פעם. השמרים של פעם היו קשים יותר לעבודה. בגלל שיטות פחות מתקדמות של ייצור ושימור אוכל, השמרים של פעם היו מתקלקלים במהירות, משאירים את סבתות-סבותינו עם בצק שלא תפח או עוגה שלא עלתה באפייה. אבל השמרים של ימינו הם משהו אחר ואני יכולה להגיד בביטחון מלא שמעולם לא נכשלתי באפייה עם שמרים בגלל השמרים עצמם (וגם נראה לי בטוח יחסית להעיד שמעולם לא באמת נכשלתי באפייה עם שמרים, אבל אין הנחתום...). ועדיין, היססתי קצת לפני שהחלטתי שאני הולכת על זה. האם אני מוכנה למערכת יחסים חדשה?
העובדה שהלחמים המקומיים די מגעילים דחפה אותי לכיוון ההחלטה. אין ברירה.

הכנת השאור היא בעצם משימה די פשוטה. אפשר ללכת על שאור טבעי לגמרי, לערבב קצת קמח עם מים ולהשאיר בכלי פתוח, לקוות שהעיסה תקלוט שמרי בר מהאוויר ותתחיל לתסוס ולהחמיץ. אפשרות אחרת היא לנסות להפיק שמרי בר מקליפות ענבים שלא רוססו או צימוקים אורגניים. ואפשרות שלישית, פשוטה ומהירה יותר, היא להתחיל את המחמצת הראשונה עם כמות קטנה של שמרים תעשייתיים. עם הזמן ועם הזדקנות המחמצת, חלקם של השמרים התעשייתיים ילך ויפחת עד שיהפוך למעשה לבלתי קיים.
כל מה שצריך לעשות זה לערבב בכלי גדול קמח, שמרים ומים. מעט מאוד שמרים. במתכון שאבא שלי נתן לי מתחילים עם קמח ומים אחד לאחד ומוסיפים עוד קצת מים עד שמקבלים עיסה במרקם הנכון. מהו המרקם הנכון? צריך להיות רגישים. כל קמח "לוקח" כמות מים אחרת. יש קמחים צמאים ויש כאלה שלא צריכים הרבה. בסופו של דבר אני הוספתי כמעט כפליים מים ממה שנדרש במתכון המקורי.ולכל אורך תהליך הערבוב, המדידה, המזיגה והדילול התחילה להתפשט לי בגוף התרגשות קטנה. הנה, אנחנו מתחילים באמת.

אתמול הלכתי לקנות כלי גדול שבו אוכל לגדל את המחמצת. קניתי כלי של 3 ליטרים וחצי, עם מכסה שנסגר הרמטית ויאפשר אחסון של העיסה גם במקרר או במקפיא. אבא שלי צחק ואמר שעם כלי בגודל הזה ועם כמות ההאכלות שאני מתכננת עד האפייה הראשונה, עוד אחלק מחמצת לכל השכונה. מה שאבא שלי לא יודע הוא שרוב השכנים שלנו הם תלמידי קולג' ולא נראה לי שתהיה התעניינות. אבל מעניין בהחלט לראות כמה רחוק העניין הזה יגיע. בנוסף, קניתי סופסוף כוס מדידה גדולה, פריט חיוני במטבחה של המבשלת-האופה, שרכישתו נדחתה עוד ועוד לא סיבה ממשית. קניתי גם קמח מלא, שהצטרף לקמח הלבן שכבר קניתי בשבוע שעבר. שמרים כבר יש וזה בעצם כל מה שצריך.
כשהגעתי הביתה שטפתי את הכלים החדשים, פתחתי את חבילת הקמח וניגשתי להעמדת העיסה הראשונה בהתרגשות גדולה מהולה בחשש קטן. אחרי שהגעתי למרקם הנכון והתחילה להתפשט בתוכי תחושת ביטחון, כיסיתי את הכלי בחיתול בד רטוב ולקחתי צעד אחורה. עכשיו צריך לחכות 24 שעות. ואז להאכיל את השאור ולחכות עוד 24 שעות וחוזר חלילה, עד שביום שבת אנסה את כוחי באפיית לחם השאור הראשון שלי. שעה אחרי ההעמדה של העיסה הראשונה היא כבר הכפילה את גובהה והיום, שעה אחרי ההאכלה הראשונה שוב נצפתה קפיצה מרשימה לגובה. זה משוגע ומרגש. כן, בקצב הזה המחמצת שלי עוד תרים את הגג. איזה כיף!

שאור ראשון - יומן צמיחה בתמונות

מאז שהגעתי לאן-ארבור העברתי את רוב זמני בקניות של אביזרים שונים לבית, מגוון דברים שתפקידם להפוך את החיים לקלים, נוחים, נעימים ומוכרים יותר. ביום ראשון, אחרי עוד קנייה גדולה וסחיבה באוטובוס, החלטתי שמספיק. כבר יש לנו את כל הדברים החשובים באמת ועכשיו אפשר להאט קצת. ביום שני נסעתי לקניון סתם להסתובב, לשתות קפה ולקנות לי ג'ינס פשוטים, במקום אלה שנקרעו לפני כמה חודשים בישראל. ואתמול סופסוף הסתובבתי קצת בעיר, במקום כל הזמן לנסוע החוצה והלאה ממנה, להיקפה.
נפגשתי עם אלון לארוחת צהריים בקמפוס ומשם התגלגלתי לאיטי, מסתכלת על הבתים, על הגינות ובחלונות ראווה של חנויות. אכלתי גלידה קפוצ'ינו ושבבי שוקולד וקינחתי בסוכריית טופי חמאה עבודת יד בגודל של שני אגוזי פקאן שעלתה לי דולר שלם, תודה.
מרחוב מיין, שהוא אחד מרחובות המסעדות-חנויות המרכזיים בעיר, המשכתי צפונה, הכי צפונה שהלכתי עד כה, עד שהגעתי לפארק ברודווי, שמלווה את הנהר כברת דרך קצרה ונותן טעימה נעימה של טבע ושלווה. בקצה הפארק עזבתי את הנהר, נופפתי לשלום לבית החולים האוניברסיטאי וחזרתי לכיוון מרכז העיר. ראיתי עוד כמה בתים יפים בדרך.
וגם נשרף לי האף.

החי והצומח ב-Huron river

הבית לובש צורה ככל שהימים נוקפים. המטבח מסתדר ונוספים בו כלים ואביזרים והיום, אחרי שרוקנו את פח המחזור, זרקתי סופסוף את אחרוני הארגזים הריקים של איקאה. היום הגיע השרברב ופתח את הסתימה בכיור ועכשיו אפילו אפשר לשטוף כלים כמו שצריך. התחלנו לטפל בארגון המסמכים הדרושים להגשת בקשה לקבלת אישור עבודה עבורי, תהליך שעשוי לקחת עד שלושה חודשים. בינתיים אני מעסיקה את עצמי בבית ובסביבה והתחלתי גם לרחרח לגביי עבודות בייביסיטינג מזדמנות בקרב משפחות הישראלים הצעירות ברחבי העיר.
ראש השנה הולך ומתקרב. את ערב החג הוזמנו לבלות בביתו של אחד המרצים מהפקולטה של אלון. התנדבנו להביא איתנו עוגת דבש מעשה ידיי. זה בטוח יהיה שונה מאוד מכל מה שהכרנו עד כה. אני כבר סקרנית לראות מה ואיך בדיוק.

נתראה בשבת, אני אביא טעימה מלחם השאור הראשון שלי. תחזיקו לי אצבעות.

יום שישי, 16 בספטמבר 2011

דברים שלמדתי אתמול, או: Every day I write the book

בוקר טוב ישראל.
השעה עשר בבוקר, eastern time, והטמפרטורה באן-ארבור: 3 מעלות צלזיוס. לא-לא, לא התבלבלתי. וכן – החורף עוד לא הגיע. אז מה לכל הרוחות הולך פה?

אתמול בבוקר הייתי קצת מבואסת. לא באסה רצינית, לא דיכאון אמיתי, רק מן זרם-תחתי של באסה קטנה. קמתי בבוקר וכהרגלי, שתיתי את התה ואכלתי את הדייסה שלי מול המחשב, מביטה בעוברים ושבים בריצה אל מול חלוני הפונה לרחוב. לקראת 12 בצהריים, החלטתי שהגיע הזמן לצאת מהבית ולהתחיל את היום. הימים האחרונים שלי כוללים בעיקר קימה בבוקר, נסיעה לחנות הסופר הענקית מבית רשת Meijer (מבטאים את זה מאייר), שנמצאת מרחק 20 דקות נסיעה באוטובוס מהבית, הצטיידות במיני כלים ומצרכים, חזרה הביתה ובילוי שארית היום בהרכבת רהיטי איקאה.
בכל אופן, כשהחלטתי שהגיע הזמן לקום מהכיסא ולהתארגן, כדי שאספיק לתפוס את האוטובוס של 12:37, הבאסה שלי קיבלה הסבר. כאבו לי נורא הברכיים.
אחד הצ'ופרים שמגיעים עם הקרוהן הוא כאבי מפרקים. בדרך כלל מדובר במפרקים גדולים – ברכיים, ירכיים, קרסוליים. אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מפעילה לחץ על מפרק בודד באחת מאצבעות הידיים ומייללת בכאב, מקווה שתיאוריית השער תבוא לעזרי.
הברכיים שלי אף פעם לא כואבות סתם. הן כואבות אם אני יושבת הרבה זמן ברצף בלי לזוז (ע"ע טיסה טראנס-אטלנטית), אם אני בהתקף של המחלה, אם עמדתי יום שלם על הרגליים או אם קר. אני לא יודעת להגדיר את הטמפרטורה המדויקת, אבל נראה לי בטוח להגיד שאי שם באזור ה-15 מעלות הברכיים שלי מתחילות להביע את מורת רוחן מתנאי האקלים. ולמה כאבו לי הברכיים אתמול בבוקר? ובכן, התעוררנו לבוקר של 8 מעלות.
כמובן שלא הייתי מספרת לכם את כל זה אם היה לנו בדירה חימום. ואמור להיות לנו חימום. אז מה ניה?
כשאלון הגיע לאן-ארבור, היה זה בסוף גל החום ששטף את צפון אמריקה. הוא ישן כמה לילות עם שמיכת מעבר דקה והיה מבסוט. אחר-כך הגיע פתאום לילה קר, שבאמצעו הוא התעורר, לבש שכבות וחזר לישון. למחרת הוא שאל שמיכה עבה ומפזר חום מסמדר ויוני, חברינו הישראלים. כשהוא סיפר לי את הסיפור באחת השיחות א"א-ישראל שלנו, שאלתי אותו מתי מפעילים את החימום בדירה. אלון לא ידע לענות וצ'ארלס, איש התחזוקה שלנו, היה בחופשה.
אז למרות שישבתי אתמול בבוקר עם מפזר החום צמוד אליי, ולמרות שגרבתי גרביים עבות, הברכיים שלי השמיעו את מחאתן בקול ברור שלא יכולתי להתעלם ממנו, והתבאסתי קלות.
כי הובטח לנו שהחימום בא"א פשוט מעולה. כי בכוונה לקחנו דירה בה עלות החימום כלולה בשכר הדירה, כדי שלא נתחשבן על חימום. כי כשגרנו בירושלים והיינו מחממים נקודתית הייתי מוצאת את עצמי יושבת בבית עם ארבע שכבות של בגדים - גופיה, גופייה ארוכה, חולצה ארוכה עבה וסוודר – וגם כפפות וגרביים ונעלי בית צמריריות ועדיין הצינה הייתה מוצאת איזה מרווח ונכנסת והגוף שלי נותר דואב. וכשקר לי וכואב לי אני יכולה להיות די כלבה. וקיוויתי שסופסוף השתחררתי מהמציאות הזאת. נכון, עברנו למקום שבו בחורף הטמפרטורות צונחות נמוך מתחת לאפס, ועדיין – יודעים לחמם פה. ואולי קר בחוץ, אבל מתלבשים טוב. ורק עוברים בחוץ, ממקום מחומם אחד למקום המחומם הבא. אבל 8 מעלות? בתוך הבית? למה???
התבאסתי.
ואז צ'ארלס הגיע אחר הצהריים, אחרי שקבענו איתו שיבוא ונעבור יחד על רשימה של כמה דברים שרשמנו לעצמנו, כמו חלונות תקועים שלא נפתחים, חלונות שנפתחים אבל לא נשארים פתוחים, ברז מטפטף או כיור סתום. וקיווינו שהוא יפתור לנו את התעלומה הגדולה מכל – מה עם החימום? איך זה עובד - מתי מדליקים, מי מדליק, איך מדליקים, איפה מדליקים?

על פיסת הקיר שבין חדר הכניסה לבית לבין המטבח נמצא תרמוסטט. לתרמוסטט שני מחוגים. אחד הוא בעצם תרמומטר, מד חום שמראה את הטמפרטורה הנוכחית בבית. השני מראה את הטמפרטורה אליה החימום מכוון. לתרמוסטט יש טווח, שנע בין 52 מעלות פרנהייט ל-98 (11-36 בצלזיוס).

הנה הוא, השובב

מסתבר שאנחנו שולטים על החימום הן בדירה שלנו והן בדירה שמעלינו. מסתבר שאין מפסק הפעלה. ברגע שמכוונים את התרמוסטט לטמפרטורה גבוהה יותר מזו שבחדר, החימום מתחיל לפעול, עד שהוא מגיע לטמפרטורה הרצויה, ואז הוא מפסיק.
צ'ארלס סובב את החוגה עד ל-64 מעלות. "הנה, אתם שומעים?". כן. מפוח אימתני התחיל לנהום מחוץ לחלון. אוויר חמים התחיל לזרום החוצה מהפתחים ברצפה. החימום עובד! יכולנו להפעיל אותו בעצמנו כל הזמן הזה, אילו רק היינו יודעים. אלון לא היה צריך לקפוא, אני לא הייתי צריכה להתבאס. איזו שמחה!
תוך שלוש דקות כבר היה נעים יותר בבית ויכולתי להרשות לעצמי להוריד את הסווטשירט, השכבה השלישית שלבשתי. איזו שמחה! וכביסת היד שעשיתי יום קודם לכן והתבאסתי גם עליה, כי חשבתי שבקור הזה ייקח לה שבוע להתייבש – הנחתי את המתקן ליד אחד הפתחים המפיחים אוויר. כשחזרנו הביתה מסיבוב קצר בגדי הריצה שלי כבר היו יבשים והסוודר של אלון נותר לח רק במעט-מעט. איזו שמחה! והבוקר כשקמתי, אפילו הרצפה הייתה חמימה. ולא הייתי צריכה ישר לגרוב גרביים וללבוש עוד שכבה. שמחה וששון!
אני לא יכולה לתאר עד כמה כל העניין שימח אותי. הרגשתי כמו בת ערובה שפתאום שחררו אותה. אני שונאת שקר לי. קר ממש. קור שמחלחל פנימה ותופס בעצמות. והנה, העצמות שלי השתחררו והמפרקים שלי לא יסבלו עוד. אחרי שצ'ארלס הלך יצאנו מהבית ונסענו לקניון. היינו צריכים ללכת שם לחנות של הפלאפונים ואלון רצה להכיר לי את קו האוטובוס שמגיע לשם וגם את הקניון עצמו. כל הדרך עלצתי. בדרך לתחנת האוטובוס אפילו דילגתי קצת, וכל סנאי שראינו הצחיק אותי. ידעתי שאני אולי נראית קצת מטופשת, אבל לא היה לי אכפת. אחרי כל המשברים עם רהיטי איקאה שמסרבים להיכנע לברגים, סופסוף הרגשתי תחושת ניצחון. אפשר לחיות בבית הזה. הדירה הזאת, שכבר מהרגע הראשון מצאה חן בעיני וראיתי את כל הפוטנציאל הגלום בה – הדירה לא אכזבה אותי. איזה כיף.

אני באמת מרגישה שכל יום כאן אני לומדת משהו חדש. ולא משהו אחד. בדרך כלל חמישה-שישה. אתמול גם למדתי יותר לעומק את נושא כרטיסי האוטובוס. כל כרטיס נכנס למקום אחר במכשיר הגדול שבכניסה לאוטובוס. ומשלמים לגמרי לבד במכונה שליד הנהג. ואם מכניסים יותר כסף ממחיר הנסיעה הבודדת מקבלים את העודף על כרטיס שקוראים לו Change card והוא תקף בכל זמן ובכל אוטובוס, הוא בעצם כסף.
אני לומדת את המסלולים של האוטובוסים ומכירה את התחנות ואת סימני הדרך – כאן יורדים בשביל ללכת את המרחק הכי קצר עד הבית. אני לומדת את המיקום של דברים שונים בסופר. אני מגלה באיזו מחלקה מוצאים נייר אפייה ואיפה נמצאים השמרים ואיך הם נראים. הכל שונה, הכל חדש, הכל דורש בירור וחקירה וגילוי.
זה מעייף. אני מגיעה לסופו של כל יום סחוטה ומותשת. ברגע שהראש שלי נח על הכרית אני נרדמת ולא מתעוררת באמצע הלילה למעט הפעם האחת הקבועה לפיפי. אבל אני לומדת. ומתקדמת. אני מסיקה מסקנות שישמשו אותי בעתיד. ולכן, עם הזמן זה ייעשה קל יותר, פשוט יותר, מוכר ולכן טבעי יותר. זה קשה, אבל חיובי. וחיוני.

אחרי הקניון היינו רעבים וקצת עייפים ולא התחשק לנו לאכול בבית. חשבנו וחשבנו והגענו למסקנה שהמבורגר. שמנו פעמינו למבשלת בירה שישבנו בה בביקור שלנו במרץ והייתה זכורה לנו לטובה. אני אכלתי את הקציצה הקלאסית ואלון השתכנע לאכול סנדוויץ' חזה עוף עם גבינת עיזים, ממרח פסטו ועלי תרד. כל-כך הרבה דברים שהוא אוהב מרוכזים בכריך אחד, שלא היה צריך ממש ללחוץ עליו, רק להראות לו את הפריט בתפריט.
חזרנו הביתה ברגל, בדרך הארוכה. רציתי לראות את מרכז העיר בערב. הפעם האחרונה שהייתי כאן בערב הייתה במרץ והיה שלג ותיארתי לי שזה יהיה קצת שונה. אחרי שנכנסנו לאזור המדשאות של הקמפוס המרכזי אמרתי לאלון, שמכל המקומות בעולם אליהם הוא היה יכול לקחת אותי, נראה לי שזה אחד הנחמדים. וכן, יש כאן גם איזה קסם, ובקסם כמעט תמיד יש גם איזו נחמה.

הקמפוס המרכזי בלילה. נראה קצת כמו גן אירועים, לא?

בימי שישי לאלון יש יום לימודים קצר. הוא מתחיל בעשר ומסיים באחת-עשרה. צפוי לו סופ"ש עמוס, מלא מטלות קריאה וכמה תרגילים במתמטיקה ולכן אני מניחה שנהיה בבית רוב הזמן, עם גיחות קצרות לאיזה סיבוב בחוץ. אני מתכננת לנסות לאפות פיתות ביתיות, בתקווה שיתנפחו ויהפכו לכיס. ואולי אנסה את כוחי גם באפיית איזה לחם. מחר יש בעיר שוק איכרים שאני רוצה ללכת להתרשם ממנו. ויש גם בית שלם לסדר. נראה לי שאמצא מה לעשות.

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

מגלה את אמריקה

יום רביעי.
איפה הייתי לפני שבוע ואיפה אני היום.
שלום, נעים מאוד. אני דפנה ואני גרה בארה"ב. פששש...
הימים שחלפו עליי היו עמוסים, ארוכים, מרגשים ומעייפים. להלן תקציר האירועים האחרונים.

מבחן ההסמכה
ביום חמישי שעבר ניגשתי לבחינת ההסמכה הממשלתית בסיעוד. זה נכון מה שאומרים – מי שלומד מצליח. אמנם אין לי עדיין הוכחות מספריות שיתמכו בטענה הזאת (ייקח קצת זמן עד שהציון יגיע), אבל יצאתי מהמבחן בתחושה טובה.
התוכנית הייתה לקום בשש וחצי כדי שתהיה לי שעה להתארגן לפני היציאה מהבית. אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות בשבילי. אחרי שהוא לא הצליח להכיל יותר את ההתרגשות, היום שלי נפתח ביקיצה טבעית בחמש ורבע. עד חמש וחצי עוד שכבתי במיטה, מנסה לעשות קולות של שינה, אבל אף אחד לא התרשם או השתכנע. בחמש שלושים וחמש נשברתי ושלחתי לאלון הודעת טקסט. ברבע לשש כבר נכנסתי למקלחת. ניהלתי את טקס הבוקר שלי כהרגלי, בפעם האחרונה בבית של ההורים. בשבע וחצי יצאנו מהבית, עם מרווח ביטחון מטורף. הגענו לירושלים בעשרים לתשע, כשהמבחן מתוכנן להתחיל בעשר. היה לי הרבה זמן למצוא את השירותים, לפגוש חברים ובאופן כללי להרגיש כמה כיף שאני לא לחוצה, רק קצת מתרגשת.

שני החלקים של המבחן עברו ללא קושי משמעותי מדי, כשבכל חלק, כיאה למבחן, ידעתי לענות על רוב השאלות כמעט מיד, על חלקן השתהיתי קצת יותר ואת חלקן הזעום לא ידעתי כלל ונותר לי רק לנחש. תוך כדי הפרק השני מצאתי את עצמי מגניבה חיוכים ביני לביני. מדי פעם התגנבה לי איזו מחשבה לראש - למי אכפת מכל זה, עוד שעות ספורות אני נוסעת לשדה התעופה וממריאה אל עבר העתיד.
אחרי המבחן זינקתי לאוטו עם ריקי, רעות, מינדי ורעיה ונסענו לים בת"א, חמושות בחמישה בקבוקי בירה והרבה מצב רוח טוב. את התחושה שמילאה אותי אפשר לתאר במילה בודדת – חופש. בחוף פגשנו את אוסנת, מיכל וגל, וכך הרווחתי מסיבת פרידה אחרונה בהחלט מהשביעייה הפותחת של כמה מהחברות הטובות ביותר שלי. זאת הייתה הזדמנות נהדרת ומתנה נפלאה. הצלחתי לתפוס כמה דקות של שיחה טובה עם כל אחת מהשבע, ונסעתי בתחושה אמיתית שאולי אנחנו אומרות שלום, אבל זה בהחלט לא להתראות.

בשבע בערב עשינו את דרכנו אל המושב. הגעתי לבית של ההורים שלי בעשרה לשמונה והתוכנית הייתה לצאת לשדה התעופה בתשע וחצי. התקלחתי, אכלתי ארוחת ערב, סגרתי את תיק הגב שעולה איתי למטוס, ויצאנו.

שדה התעופה
בדרך לשדה הייתי צריכה להתאמץ שלא להירדם. העיניים שלי איימו להיעצם ואני מודה, קצת לפני שירדנו מכביש מספר אחד במחלף של בן גוריון, נשברתי ונמנמתי חטופות. הגענו לשדה וישר נעמדתי בתור לבידוק הביטחוני. ואז, משהו בתור ובעייפות של היום הארוך והים והבירה פרט לי על עצב חשוף, והתחלתי לבכות. בהתחלה בכי חרישי, אבל אחרי שכבר שאלו אותי אם ארזתי לבד והתקדמתי אל עבר דלפקי הצ'ק-אין, מחכה בתור האינסופי שמזדחל לאיטו, כבר בכיתי ממש. לא בכיתי ברצף, מדי פעם נרגעתי, אבל פה ושם הייתי צריכה להחניק יבבה. הייתי עייפה, ממש מותשת, ועוצמת הרגשות, גודל המעמד, האנטי-קליימקס אחרי "המבחן", כולם עבדו לטובת בלוטות הדמע. כשפגשתי את ההורים שלי וההורים של אלון אחרי שכבר מסרתי את המזוודות, כבר ויתרתי על כל ניסיון להצניע או להסתיר את הדמעות.
הדרך כולה עברה כמתוכנן וללא עיכובים. ההכנה הארוכה והסוחטת לקראת הטיסה השתלמה בדמות שמונה שעות שינה כמעט רצופות בטיסה. כשהגישו את הארוחה הראשונה במטוס אני כבר הייתי שקועה עמוק בעולם אחר. אטמי האוזניים, כיסוי העיניים וכרית הבייגלה לטיסות של סמסונייט שקניתי לי בנתב"ג יצרו כולם יחד את התנאים האופטימליים. ואני האמנתי, לתומי, שאני לא ישנה בטיסות. כנראה שכל אחד היה נשבר אחרי מאמץ ארוך ורציני כל-כך.
הגעתי לניוארק, ניו-ג'רזי, עם כאב ראש אימתני. אחרי שהקפיצו אותי בתור להגירה בגלל שיש לי טיסת המשך, נשארו לי בערך שעתיים עד הטיסה לדטרויט. קניתי לי קפה גדול וסנדוויץ' טונה וישבתי ליד השער, מחכה שיתחילו את העלייה למטוס. איזה קפה מגעיל. מגעיל, אבל עשה את העבודה. את המשך הדרך עד אן-ארבור עשיתי חופשייה מכאב הראש הנוראי שליווה אותי קודם לכן. בטיסת הקונקשן הקצרה עוד גנבתי שעה אחת של שינה וכשנחתנו בדטרויט הרגשתי ממש רעננה. הגוף שלי הסגיר על דעת עצמו את הסימן היחיד לעייפות הגדולה שעוד רבצה בקרבי – לכל אורך הטרמינל, בעודי צועדת אל עבר מסוע איסוף הכבודה, רעדתי בעוצמה כזאת, שהשיניים שלי נקשו.

אן-ארבור
כבר לפני הנחיתה בדטרויט היה ברור לי שאני נוחתת לגשם. המטוס שטס עד לפני רגע מעל העננים נכנס ממש אל תוכם, וטיפות התחילו לרוץ לרוחב החלון. אלון סיפר לי שבטיסה שלו הוא ראה את האגמים והיערות. הפעם לא היה על מה לדבר. ואכן, קיבל את פניי מזג אוויר אפור. למרות זאת, המראות היו מאוד שונים מאלה שקיבלו את פנינו בביקור שלנו במרץ. העצים עטופים בעלים ירוקים, יערות עבותים בצדי הדרך ופרחים שמציצים פה ושם. בפעם הקודמת שהייתי כאן היה שלג.
ה-GPS של הנהג מצא בקלות את הבית, לפי הכתובת שהקלדתי לתוכו בעצמי אחרי שהנהג לא לגמרי הבין מה אני אומרת לו והסתבך קצת עם ההקלדה. אחרי חצי שעה נסיעה, עמדתי בפתח הבית החדש שלי עם שתי מזוודות, תיק גב ושקית ניילון אחת. והמון-המון עייפות, התרגשות וציפייה.
על תיבת הדואר חיכה לי שלט "ברוכה הבאה" שהסביר גם איפה נמצאים המפתחות. אלון באוניברסיטה ויגיע רק אחרי 12. נכנסתי לדירה, מכניסה קודם את המזוודה הגדולה, אחריה את תיק המאה ליטר אדיר המימדים שאבא קנה לי ולבסוף נכנסת בעצמי עם התרמיל וסוגרת את הדלת מאחוריי. על הרצפה, חמישה פתקים. כמו סימני דרך, מכתב אהבה מחולק לחתיכות שאלון השאיר לי כי ידע שלא יהיה כאן לקבל את פניי. כמה טוב שבאתי הביתה.

איקאה
כבר ביום בו הגעתי שכרנו רכב, ולמחרת נסענו לאיקאה. אני אסכם כבר עכשיו ואומר – אני שונאת את איקאה.
שונאת את חוויית הקנייה שם, שונאת את האופן שבו החנות מסודרת. שונאת את זה שאף פעם אי אפשר לגמרי להבין מה אתה מקבל כשאתה בוחר בפריט מסוים (כי תמיד יכול להיות שזה לא כולל את הידיות/כיסוי/דלתות). יותר מהכל – את זה שאחרי שהסתובבת שעות במבוך הנוראי הזה, אחרי שכמעט איבדת את דעתך מרוב שמות חסרי פשר בשפה שמעולם לא ידעת וכנראה לעולם לא תדע, אתה מגיע למחסן ושם, רק שם, אתה מגלה שמחצית או יותר מהפריטים שבחרת בכלל לא נמצאים במלאי.
כך, נאלצנו לוותר על מזרון ושתי כורסאות.
במקום הכורסאות שרצינו דווקא הרווחנו מציאה. ממש לפני הקופות יש אזור as is, בו עורמים פריטים שהיו בתצוגה ועכשיו נמכרים במחיר זול מזה המקורי. בזירת הפשע נמצאו שתי כורסאות תואמות שבאו איתנו הביתה בחצי מהמחיר הכולל אותו עמדנו להוציא על דגם אחר שבדיוק אזל מהמלאי. הידד לנו!
המזרונים התעכבו בגלל ההוריקן וצפויים להגיע רק בעוד שבוע לפחות, וגם אז זה על בסיס כל הקודם זוכה ואין שום בטחונות, כך לדברי הבחור שעבד באותה משמרת במחלקת המזרונים. קצת פחות מיממה אחרי שעזבנו את איקאה, כשגילינו שהסיפור איתם עוד לא נגמר גם אם חשבנו שכן, מצאנו לנו מזרון אחר, אחד שלא הושפע מנזקי מזג האוויר או מכוח עליון.
המשלוח מאיקאה הגיע ביום ראשון. שני בחורים גדולים עם משאית התדפקו על דלתי והתחילו להכניס ארגזי קרטון גדולים בזה אחר זה. אחרי 14 ארגזים בערך, אמר האחד שזהו, עוד ארגז אחד וסיימנו. אמרתי לו, "כן, והספה הגדולה". הוא הסתכל עליי ואמר, "אין שום ספה. ז"א, לא זוכר שראיתי שום ספה". הממ.
הם כן הביאו את שתי הכורסאות, אבל ספה לא הייתה שם. אחרי שהלכו, בעודי מחכה על הקו למענה בשירות הלקוחות של איקאה נפלה עליי ההבנה – הם גם לא הביאו את שולחן העבודה שקנינו לאלון!
שיחה עם נציגת שירות הלקוחות העלתה שאין ברירה אלא לחזור לחנות, מרחק חצי שעה נסיעה מהעיר. אלון חזר במיוחד מהאוניברסיטה ונסענו, רק כדי לשמוע מהבחור שמתאם את המשלוחים עד הבית שהוא פישל וקלט את זה רק הבוקר, והנה הוא מסדר לנו העברה ליום המחרת, free of charge. הידד. נשרף לנו עוד אחר-צהריים, נסחטנו עוד קצת, אבל למי אכפת, העיקר שקיבלנו משלוח חינם. חה.
בדרך חזרה לעיר חיפשנו חנות מזרונים מקומית. נכנסנו לבדוק ומצאנו מזרון בזול. תוך עשרים דקות כבר נסענו עם מזרון קשור על הגג של המכונית השכורה שלנו. יישמנו את העיקרון של buy local וגם הרגשנו שאנחנו לא נותנים לאיקאה להחליט עלינו. ניצחון קטן, אבל ניצחון.
המיטה שקנינו בנויה כמעט לגמרי. יש ארבעה ברגים סרבניים שאמורים לקבע את התומכות של המסגרת לאורך מסוים, כדי שהמסגרת לא "תרקוד" בכל תנועה של המיטה. ארבעה ברגים קטנטנים, אבל קריטיים. אז המיטה עומדת בחדר השינה, מורכבת לגמרי, אבל אנחנו ישנים על מזרון על הרצפה. לפחות עד שנמצא מברגה שתצליח להכריח את הברגים המעצבנים להיכנס למקומם.
את הספה הנפתחת שהגיעה בסוף ביום שני הרכבנו עוד באותו יום ואת שולחן העבודה הרכבנו אתמול. וכך חדר העבודה/אורחים שלנו קיבל צורה והגיע לצורתו הכמעט סופית. כל מה שחסר עכשיו זה איזה שטיח קטן ונחמד שיקשור הכל יחד ואולי איזה פוף או שרפרף. יש שלושה קירות לבנים שמחכים לקבל עליהם איזו תמונה או ציור. זה הזמן להודיע – יש לנו חדר אורחים. כולכם מוזמנים לבוא להשתמש בו! :)

האוטו השכור – משבר אישי ראשון
את האוטו השכור לקחנו במבצע סוף שבוע, עשרה דולר ליום משישי אחה"צ ועד שני באותה שעה. ולכן, כבר למחרת נסענו לאיקאה, ואחרי שש שעות מתישות בתוך הלימבו של חברת הריהוט השוודית, המשכנו לחנות "Target" והצטיידנו בכלים לבית, קומקום חשמלי, מיקרו וטוסטר. המטרה הייתה לנצל כמה שיותר את סוף השבוע ואת קיומו של האוטו. הרצף היה מעייף, אבל לפחות יצאנו מטארגט עם תחושת הישג. לא עוד להרתיח מים בסיר על הכיריים, לא עוד לחמם ארוחות בתנור. ואולי בקרוב יהיה אפשר לאכול קצת פחות בחוץ. את המכונית היה צריך להחזיר ביום שני ומאחר ובאותו יום אלון כבר לומד, אני נבחרתי להיות המחזירה. באותו יום היינו צריכים לחכות למשלוח (השני) מאיקאה וגם היה אמור להגיע טכנאי של חברת הכבלים ולהתקין לנו אינטרנט ולכן החלטתי לנסוע להחזיר את הרכב על הבוקר, לפני שיגיעו המשלוחים.
יצאתי מהבית קצת לפני עשר, הדלקתי את ה-GPS ויצאתי מהחנייה. בדרך לחברת ההשכרה עברתי בתחנת דלק כדי להחזיר את האוטו באותו מצב בו שכרנו אותו, כנהוג. ואז התחיל הרצף המבלבל שהותיר אותי קצת חבולה והמומה, עם כאב ראש של לחץ ואיזו הבנה אמיתית ועמוקה – I've a feeling we're not in Kansas anymore.
מעשה שהיה כך היה-
כמובן שלא הצלחתי לראות במראה באיזה צד נמצא מיכל הדלק. כמובן שהוא היה בצד ההפוך מזה שניחשתי שהוא יהיה. נסיעה לאחור, חנייה מחדש. איפה הידית שפותחת את הדלת הקטנה של המיכל? לא מוצאת. הנה הידית שפותחת את הבגאז' וזאת שמרימה את מכסה המנוע. כל שלוש הידיות שמשנות את התנוחה של כיסא הנהג. לא, לא מוצאת. אני אלך ואבקש עזרה. נכנסת לחנות הצמודה לתחנה, מבקשת עזרה מהמוכר. מתנצלת מאוד. מרגישה כמו בחורה חסרת אונים. צוחקת איתו שאני מרגישה מה-זה girly girl. המוכר לא מבין, כמובן. גם הוא זר, ונראה שהוא לא לגמרי שולט בשפה. בכל אופן, לא ברמה של החלפת בדיחות קטנות. מילא. ניגש איתי לאוטו. ומגלה לי, לתדהמתי, שהדלת הקטנה נפתחת ידנית. אאוץ', איך לא ראיתי את זה. הדברים שחומקים מאיתנו כשאנחנו לחוצים.
בתוך הדלת הקטנה מדבקה ועליה כתוב E-85. על המשאבה שלוש אפשרויות – 87,89,93. רק לא 85. מה עושים עכשיו?
שוב נכנסת לחנות, שוב מאוד מתנצלת. שוב המוכר לא מבין כ"כ מה אני רוצה, אבל מסכים להתלוות אליי ולראות בעצמו. כל פעם הוא שואל אותי אם אני רוצה לשלם במשאבה עצמה או בפנים. עוד לא הגענו לשלב התשלום, חבוב. הלוואי שהיינו מגיעים לזה, זה היה מעיד שמצבנו טוב. לעניות דעתו של המוכר, אני יכולה לשים 87 רגיל. אני חוששת להזיק למכונית. הוא לא מתרגש. אלון בשיעור ולא יכול לענות לטלפון ואני במצוקה. בסוף אני מחליטה – אסע להחזיר את האוטו מבלי לתדלק ואשלם את הכסף לחברת ההשכרה על הדלק שהייתי אמורה למלא. בשלב הזה אני כבר מרגישה מאוד לא במקום הטבעי שלי. עד עכשיו הכל היה יחסית בסדר. השפה האחרת, המנהגים המעט שונים, הכסף הזר, סימוני הכבישים השונים. אבל תחנת הדלק שברה אותי.
אלה הדברים האלמנטאריים. הרי בישראל אני יודעת להפעיל משאבת דלק יופי. אני לעולם לא מתדלקת בשירות מלא. בישראל אני יודעת להגיע לתחנת דלק בלי ניווט GPS. אבל פתאום, בדבר כל כך פשוט הרגשתי שאני מוגבלת, לא מצליחה וגם לא יכולה לפתור את זה לבד. דלק!
במשרדים של חברת ההשכרה הבחור מאחוריי הדלפק חייך אליי, "כן, כולם מתבלבלים מזה. 87 רגיל היה עובד מצוין". יופי, תודה באמת. אתה עומד כאן ואומר לי שאכלתי סרטים לחינם. נחמד מאוד.
שלום אמריקה, הגעתי. בום.

ניצחונות קטנים וחוויה מתקנת
חברת ההשכרה מציעה ללקוחותיה המחזירים רכב הקפצה למחוז חפצם ברכב אותו החזירו זה מכבר. אחרי שהאדון החביב מאחוריי ההגה לא הבין מה אני רוצה כשאמרתי את שם הרחוב שלנו, ואני עוד לא מספיק מתמצאת בשביל לתת לו רמזים או נקודות ציון קרובות, הפטרתי, "פשוט קח אותי לקמפוס המרכזי, אני אסתדר משם". ניהלנו סמול-טוק על הממשק בין הנהג התורן לבין הסטודנטים הזרים הרבים שמגיעים לעיר. כולם, כך סיפר לי האיש, מבקשים שיקפיץ אותם ל-Michigan Union, מבנה מרכזי בקמפוס בו כל סטודנט עובר בסיור האוריינטציה של הימים הראשונים ללימודים. משם כולם יודעים למצוא את דרכם. אמרתי לו – אתה יודע מה, קח אותי לשם. כן, גם אני יודעת למצוא את דרכי הביתה משם.
כשירדתי במרכז העיר הלכתי לסופר-מרקט הקטן שנמצא ממש סמוך לשם. קניתי חומר לכביסה ביד, חומר לפתיחת סתימות (הכיור שלנו לא משתף פעולה) ואז הסתובבתי וראיתי אותן. על המדף שמולי נחה קופסא של שקיות. לא סתם שקיות. שקיות לצלייה בתנור.
הייתה לי תוכנית, לקחת כמה שקיות קוקי איתי במזוודה, עד שאמצא את המותג המקומי. בסוף התוכנית הקטנה נשתכחה ממני. הקופסא שחייכה אליי מהמדף הייתה עבורי כמו פגישה עם חבר קרוב באמצע עיר זרה. וואו, כמה זמן לא נפגשנו, כמה אני שמחה לראות אתכן כאן! ישר קניתי אריזה אחת.
אתמול, אחרי עוד ארוחת צהריים בחוץ ועוד מחאה מצד הבטן שלי בתגובה, החלטתי שצריך כבר אוכל בבית. אמנם בישלתי מרק עוף ואורז לפני כמה ימים, אבל זה לא מספיק. בערב הכתפתי את התרמיל הגדול של אלון אחרי שדחסתי לתוכו את כל הבגדים המלוכלכים שהצטברו לאחרונה והלכתי לחוות את החוויה הכל-אמריקאית – היכל הכביסה בשירות עצמי, ה-laundromat. במהלך השעתיים שבהן הכביסה שלנו הסתובבה בתוף זר, ישבתי עם הספר החדש שלי, "פיטר פן, הגרסה המוערת", בתרגומה ועריכתה של גילי בר-הלל סמו. התענגתי על כל שנייה, על כל מילה ופסיק. כשהמייבש סיים להפיח רוח ריחנית בבגדים שלנו, כבר הרגשתי הרבה יותר בבית. אחרי שקיפלתי את הבגדים והחזרתי אותם לתיק, מסודרים, חציתי את הכביש ונכנסתי לסופר מרשת Kroger. זה הסופר "הרציני" הקרוב ביותר אלינו הביתה, במרחק 15 דקות הליכה, והוא מזכיר בגודלו סניף "מגה" ממוצע. הו! סופסוף סופרמרקט נורמלי, לא גדול מדי, בדיוק במידה. שם ראיתי לראשונה צימוקים של sun-maid, המותג האהוב עליי, שחייכו אליי מהמדף וגם סופסוף מצאתי גבינה רזה למריחה, פילדלפיה Fat-Free, שמי בכלל ידע שקיימת. קניתי עוף טרי (אורגני, רק אורגני), אספרגוס וברוקולי וכשחזרתי הביתה מילאתי שקית קוקי באפונת גינה, שעועית ירוקה, אספרגוס וברוקולי וצירפתי לחברתם את העוף, קצת בלסמי, שום ודבש. אחרי שעה וקצת הייתה ארוחה שלמה בשקית והכנתי לאלון אוכל למחר, לאוניברסיטה.
כבר בדרך חזרה מהסופר, כשהקניות והכביסה על הגב, הרגשתי טוב יותר. הנה, עשיתי שני דברים שאני טובה בהם והצלחתי. עוד לא הלכתי לאיבוד לגמרי. אני נשאר אני, גם במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהבית.

כמעט שבוע באן-ארבור, אחרי האופוריה של ההתחלה והנפילה הקטנה שהגיעה בעקבותיה, אני מרגישה קצת יותר בנוח. הדירה מתחילה ללבוש צורה, כבר מצאתי את המקום שלי במטבח. אני מכירה קצת יותר את הסביבה ומתחילה להבין איפה צפון ומה זה דרום. מזל שיש לי סמארט-פון עם חיבור קבוע ל-Google maps. ככה אף פעם אי אפשר ללכת לאיבוד באמת. ועכשיו, אחרי שיש לנו את כל הדברים הבסיסיים, הקריטיים, שצריך בשביל לנהל יומיום נוח יותר, אפשר להוריד הילוך ולהתמסר לחקירה איטית של הסביבה, לליקוט של חפצים קטנים לבית שלא כולם שיבוט גנרי תוצרת איקאה, רחמנא לצלן. לאט-לאט ובסבלנות, זה לא קל. לפעמים רוצים מהר ועכשיו. אבל צריך לחכות. הדברים הטובים ביותר הם אלה שמחכים להם, לא?

 . . .

פתחתי את הבלוג הזה לפני חצי שנה בערך, כשרק התקבלנו לאוניברסיטת מישיגן.
המטרה שלו הייתה ללוות אותנו בתהליך המעבר ואחריו, בחיי היומיום מעבר לים. והנה, עכשיו, הוא מתחיל להגשים את ייעודו האמיתי - יומן חיים ואמצעי לתקשורת, לעדכונים ושמירת קשר עם חברים ומשפחה שנמצאים רחוק מאיתנו, בישראל. אז הנה, אני גוזרת עוד סרט וירטואלי.
ותמונות? בקרוב, אני מבטיחה.