יום שני, 31 בדצמבר 2012

טיול כריסמס לקנדה: אגמים קפואים, שלג וקרח

עם הגעתנו ל-B&B בערב הקודם, בעלת הבית הציגה בפנינו את האפשרויות לארוחת בוקר - גרמנית או קנדית. מיד אחרי שהיא סיימה לתאר את מרכיבי ארוחת הבוקר הגרמנית ועוד לפני שהיא עברה לתאר את זו הקנדית, ידעתי שאני רוצה את הגרמנית ולשמחתי הרבה, גם אלון, ליאור ושירלי הביעו עניין בראשונה. בעשר בבוקר התכנסנו סביב שולחן האוכל הגדול והקשבנו להסבר המפורט של ברברה, שהציגה את המבחר:

מוזלי הום-מייד, קורנפלקס רגיל, ברנפלקס עם צימוקים. חמאת בוטנים ביתית ללא כל תוספות, יוגורט טבעי, ריבת תות ביתית, ריבת דובדבנים ביתית (מלווה בהתנצלות מבעלת הבית, על כך שהדובדבנים אינם מקומיים, אלא מבריטיש קולומביה, מפני שהדובדבנים סבלו השנה והיבול היה דל), סלמון מעושן, הרינג הום-מייד, מגש גבינות שעליו גבינת שמנת-פילדלפיה, ברי וגבינה צהובה, מגש נקניקים שעליו סלמי ספרדי, האם ופרשוטו. לחם דגנים סקנדינבי שבעלת הבית אפתה. מיץ תפוזים טרי, קפה ותה. וכמובן, בלוק נדיב של חמאה מלוחה. לצד כל צלחת הונחה גם ביצה רכה בכוסית ייעודית ועליה כובע-צמר קטן ששמר על חומה. בעלת הבית קראה לביצים הללו PBE, קיצור ל-perfectly boiled egg, והיא היטיבה למכור אותן בליל אמש. כולנו ביקשנו אחת. ניגשנו למלאכה.


אני התרכזתי בשני דברים עיקריים: לחם שעליו שכבה נדיבה של חמאה מלוחה ועליו גבינה-צהובה ופרשוטו

הוֹ-יֶה!
או לחם עם גבינת שמנת, סלמון מעושן ועגבנייה.



אחרי שעתיים בהן ישבנו, הרכבנו, לעסנו ושוחחנו, מרחנו ונמרחנו, היינו מוכנים לארוז ולצאת לדרך, לטיול קצר בעיירה ולאחר מכן באחד מהפארקים הטבעיים שבאזור.


קדימה, לדרך!

ב-Lion's Head עצמה יש מרינה קטנה ובה מזחים-על-מצופים, סירות ומגדלור קטן. התחלנו את הטיול שלנו שם.

לחצו להגדלה

בשלב הזה של היום היה לרגליי רק זוג גרביים אחד. כף רגלי הימנית קפאה מיד כשיצאנו מהאוטו ולא שבתי להרגיש אותה עד שהתחלנו שוב בנסיעה. למרות הקור, המראות היפים היו מפעימים ושמחתי כל-כך להיות איפה שאני.



אלון אמר שעכשיו הוא מבין את ההיגיון שבאכילת ארוחת בוקר עתירת שומן - חמאה ונקניקים - כמו זו שאכלנו: כשיוצאים מיד לאחר מכן לקור הגדול, הגוף צריך את כל השומן הזה כדי להתחמם.

נשמע לי משכנע.

מגדלור קטן
בדרך חזרה לאוטו השמש יצאה וניחמה קצת. למרות השלג על הקרקע, היא לא הייתה שמש שקרנית וכל חלק בגוף שהיה מכוסה בבגד כהה ספג חום ושידר את הנעימות פנימה דרך השכבות.


אלון בצילום אומנותי

אחרי המתאבן הקטן במרינה של Lion's Head חזרנו לאוטו ונסענו אל עבר היעד הבא, מסלול הליכה שברברה המליצה עליו מאוד בערב הקודם. חזרנו לכביש מספר 6 ונסענו עוד צפונה, עד שהגענו ל-Cyprus Lake Road, שם פנינו מהכביש הנקי לדרך מכוסה שלג. ליאור נהג לאט ובזהירות, עד שהגענו למגרש החנייה. כשיצאתי מהאוטו שמתי לב שיורד שלג קל מאוד. לפני שהתחלנו לצעוד אימצתי את הטקטיקה של ליאור וגרבתי זוג גרביים נוסף. מתחת לג'ינס לבשתי גטקעס ומתחת למעיל הפוך שלי היו עוד ארבע שכבות: חולצת צמר קצרה, חולצה ארוכה, קרדיגן וז'קט פליס. היה לי חמים ונעים.

התחלנו ללכת ב-Horse Lake Trail.

אגם קפוא ראשון: Horse Lake
אחרי שעקפנו את האגם הקפוא מימין, נכנסנו ליער. השלג התגבר אבל לא הציק. היה מגניב לטייל בזמן שהשלג יורד. נקרעתי בין הרצון לעצור ולצלם כל רגע לבין הרצון להגביר את קצב ההליכה כדי להתחמם. בסופו של דבר עשיתי קצת משניהם.


בהמשך התחברנו ל-Bruce Trail.


ה"שביל" היה בעצם אבנים גדולות וקטנות שרווחים ביניהן וההליכה בו הייתה קשה, אבל האתגר היה מהנה. התחלנו לטפס על המצוק הנמוך ושמחנו למצוא שלט שהעיד שאנחנו בכיוון הנכון, בדרך למחוז חפצנו, ה-Grotto.


קצת קר לי, אבל אני שמחה
Thanks for the tip
בחצי הדרך אל ראש המצוק התקרבתי לשפת התהום, הסתכלתי על האדמה וראיתי שהשלג משובץ בחתיכות של קרח. אבל מאיפה הן הגיעו?


ואז הרמתי את הראש והבנתי. פסענו לתוך לרמה שהמראה שלה הקפיץ לי לראש את צירוף המילים "עידן הקרח". הכל היה מצופה קרח - אבנים, סלעים, עצים ושיחים. כמו עמק שלם שזוגג בזכוכית. זה היה מראה מרהיב.


עמק הקרח
המראה הבא היה משעשע ביותר: תחנת הצלה, למקרה שמישהו נופל מהמצוק אל תוך מי האגם. אלא שבמצבה הנוכחי, היא לא ממש תשרת אף אחד אם הוא טובע.


אין מציל בים
Lake Huron, Georgian Bay
כשהדרך הפכה קצת תלולה וחלקלקה, הרוח נשבה והקרח התרבה, כולם חשבו שאולי כדאי להסתובב ולחזור, אבל אני רציתי להגיע לגרוטו, אפילו שלא ממש ידעתי מהו. בלילה שעבר ברברה אמרה שאנחנו חייבים ללכת לגרוטו, שזה הדבר הכי יפה בעולם. אז המשכתי ללכת, רצה כמה צעדים לפני כולם, מתקדמת מהר ככל שמזג האוויר אפשר. כשהמראה הנפלא נגלה לפני, נשימתי נעתקה. ליאור אמר שוב שאולי כדאי שנסתובב. אמרתי שבסדר, רק לפני זה - אתם חייבים לבוא לראות את זה!



יחד הבנו, שזה צידו האחד של הגרוטו. מאוחר יותר חיפשתי את המילה במילון ומצאתי - זוהי "מערה" באיטלקית. ומשום מה חשבתי, ואני עדיין מרגישה, ששמעתי את המילה הזאת בעבר.

המשכנו ללכת. התחלנו לרדת מהמצוק כשפתאום הגענו לנחל זורם שחצה את המסלול המסומן. לא היה גשר בשומקום והיינו צריכים לחצות אותו ברגל. זאת הייתה תערובת מעניינת - האוויר קפוא, יורד שלג ואנחנו מדלגים מאבן לאבן כדי לחצות נחל זורם.



אחרי שפנינו חזרה, השביל הפגיש אותנו עם עוד אגם קפוא.

Marr Lake
ליאור זרק כמה אבנים גדולות על הקרח בניסיון להבין כמה הוא עבה. גם אני ניסיתי לזרוק אחת או שתיים, אבל כשהבנתי שהן כבדות לי מדי, זרקתי כמה אבנים קטנות שדילגו כמה פעמים על הקרח וסיימו את התנועה בהחלקה. הייתי מרוצה.

עוד כמה תמונות וחזרנו למגרש החנייה ולאוטו. אמרנו יפה תודה, שלום ולהתראות והתחלנו בנסיעה חזרה לטורונטו.


אנחנו אוהבים לצלם אחד את השני/יה מצלמים. קטע.
אם אתם מגיעים במקרה לברוס פנינסולה, אונטריו (לא שאני חושבת שאפשר להגיע לשם במקרה, צריך מאוד להתכוון), אני ממליצה מאוד על ה-B&B שהתארחנו בו. ואני ממליצה אף-יותר לחקור ולגלות את אזורי הטבע העצומים והמופלאים שהאזור הזה מציע.

בפעם הבאה אנחנו מקווים להגיע לטורונטו בעונה חמימה יותר, לבלות בעיר עצמה יותר זמן, לחקור אותה וליהנות ממנה.

לחיי הטיולים הבאים!

טיול כריסמס לקנדה: היומיים הראשונים

ביום ראשון שלפני חג המולד נסענו לקנדה, בפעם הראשונה בחיי שנינו.

התוכנית הייתה לבלות את הלילה הראשון אצל ליאור, בטורונטו (למדתי שבעוד שאמריקנים אומרים "טורונטו", קנדים לא מבטאים את הט' השנייה ומה שהם אומרים נשמע כמו "טורונו", עם איזה רמז לט' בתוך הנו"ן. בכלל, למדתי בטיול הזה הרבה דברים), למחרת לנסוע ל-Bruce Peninsula, לבלות שם את הלילה השני, לטייל באזור ביום שלישי ולאחר מכן לחזור לטורנטו, לישון אצל ליאור עוד לילה אחד אחרון וביום רביעי לחזור הביתה.

בסופו של דבר, התוכנית קצת השתנתה, כטבען של תוכניות. חזרנו הביתה מאוחר בליל יום שלישי, בגלל אזהרות חמורות, שהלכו ונהיו רציניות יותר, מפני סופת שלגים ומזג אוויר מסוכן לנהיגה. ואני אומרת - אם כבר לשנות תוכניות, לפחות לעשות את זה מפני איתני הטבע.

לפני חודשיים בערך, אלון הציע שאולי ניסע לקנדה בחג-המולד. ליאור התחיל ללמוד באוניברסיטת טורונטו השנה ואנחנו, שלפני שלושה חודשים הפכנו לבעלים החוקיים של אוטו, חשבנו שיכול להיות נחמד לנצל את חופשת החורף של אלון ואיזה חלון הזדמנויות בלוח הזמנים שלי, כדי לבדוק האם הנסיעה הזאת, לקנדה, היא אכן פשוטה ואפשרית כפי שרבים מספרים עליה. אז שאלנו את ליאור אם הוא בעניין והוא אמר שבטח. ולפי חלוקת התפקידים הקבועה, אני סיפרתי בהתלהבות רבה לכל מי ששאל, וגם למי שלא, שאנחנו נוסעים לקנדה בחג המולד ואלון התעקש להמשיך ולסייג, שרק אם זה יסתדר ושום דבר עוד לא בטוח.

כשקיבלתי את סידור העבודה הנוכחי, שמתחיל בשבוע הראשון של דצמבר 2012 ונגמר בשבוע הראשון של ינואר 2013, זהרתי מהתרגשות כשלנגד עיני נגלה רצף מופרך באורכו של ימים חופשיים, שסודרו באלגנטיות סביב חג המולד - שבעה ימי חופשה שלמים. שלחתי לאלון הודעת טקסט בת משפט אחד - Baby, we're going to Canada! ועברתי להציג את התוכנית כעובדה מוגמרת.

חשבנו לנסוע לטורונטו ולבלות שם כמה ימים, אבל ליאור אמר שהעיר שוממה ונטושה בחג, והציע שאולי נמצא לנו איזה B&B וניסע אליו. קרדיט רב על הטיול הזה מגיע לליאור, שמצא את בית ההארחה בו בילינו ושבזכותו הגענו לאחד המקומות היפים ביותר בעולם. מבחינתי, כל הקרדיט על הטיול מגיע לליאור, בעצם. אנחנו רק הגענו והבאנו איתנו את האוטו.

. . .

אלון ואני אוהבים מאוד לנסוע יחד.
יצאנו לדרך ביום ראשון בערב, קצת אחרי שהחשיך ולמרות שאמרנו לבני משפחתנו, ששאלו על אורך הנסיעה ש"שטויות, זה כמו לנסוע לאילת", הנסיעה עברה מהר והרגישה קצרה בהרבה מנסיעה בת חמש שעות ממרכז הארץ לפנינה הדרומית. נוכחנו שוב, שכל מה שצריך הוא שותף טוב למסע ומוזיקה טובה. הייתה שם גם כוס תרמית עם תה יסמין ירוק מתוק-מתוק שחיממה והמתיקה את חלקה הראשון של הנסיעה, עד מעבר הגבול.

חצינו את הגבול לקנדה דרך ה-Blue Water Bridge שנמצא ב-Port Huron, עיר הנמצאת בנקודת היבשה המזרחית ביותר של מישיגן. כשחוצים את הגבול בין ארה"ב לקנדה עם רכב בדרך היַּבָּשָׁה, ביקורת הגבולות מתרחשת מול ביתן, כשהנוסעים נשארים ישובים במכונית. מגישים את הדרכונים לפקיד ההגירה דרך חלון הנהג, עונים על כמה שאלות וממשיכים הלאה, למדינה אחרת.

רק אחרי ביקורת הגבולות, שבמהלכה שאל אותנו פקיד ההגירה את השאלות הרגילות ששואלים במעמד שכזה - מה מטרת הביקור שלנו, לכמה זמן אנחנו נוסעים, איפה נתארח והאם אנחנו מביאים איתנו טובין שנרצה להצהיר עליהם - קלטנו שבעצם, אנחנו בחו"ל. כמה מוזר! עד אותו רגע הנסיעה כולה הייתה כל-כך נונשלאנטית. קמנו בבוקר, מרחנו את הזמן, דיברנו עם ההורים בסקייפ, שטפנו כלים, ארזנו מזוודה, הוצאנו את הפח, עלינו לאוטו ונסענו אל עבר הגבול. רק אחרי שחצינו אותו קלטנו, שאין לנו רשת סלולארית, למשל, או שלא עלה בדעתנו להמיר קצת כסף למטבע המקומי. מזל שזכרנו לקחת דרכונים!

את המשך הדרך העברנו בנהיגה רצופה כמעט, למעט שתי הפסקות-פיפי. חיפשנו תחנות נורמאליות ברדיו והשתעשענו משמות הישובים שעל שלטי הדרכים, שהיו ערבוב מצחיק ומעניין של שמות אנגליים, צרפתיים ואינדיאניים. מצחיקים הקנדים האלה, עם האיות הבריטי שלהם. מה שכן, החלטתי ביני לביני שיש להם דגל יפה. תודו.
. . .

הכניסה לטורונטו מאוד מרשימה בלילה. בעיקר, מגדל CN, שמגיח ונחבא חליפות בין גורדי השחקים של העיר, מחליף צבעים ומעורר את סקרנות המבקר החוזה בקו השמיים של העיר הנגלה למולו לראשונה. המגדל היה הבניין הגבוה בעולם, עד שבא הבורג' ח'ליפה וגנב לו את התואר. ועדיין, זהו המבנה הגבוה ביותר בחצי הצפוני של כדור-הארץ.


הגענו ליעדנו הנכסף בסביבות עשר בלילה. אחרי ארוחת ערב ביתית ושיחה נעימה, הלכנו לישון.

למחרת בבוקר התעוררנו ויצאנו לסיור קפוא בעיר, כשפנינו מועדות למסעדה קטנטונת בשם Aunties & Uncles. עברנו דרך הקמפוס של אוניברסיטת טורונטו ולראשונה בחיי, חזיתי בהתרגשות רבה בסנאי שחור. מסתבר שלא סתם חשבתי לעצמי שהסנאים הללו הם ממש כמו הפנתרים השחורים של משפחת הסנאים. בירור קצר שערכתי גילה שאותה תופעה גנטית מסבירה את צבע הפרווה שלהם, כמו גם צבעם של פנתרים שחורים. מדובר במוטציה גנטית הנקראת מלניזם (שהיא ההיפך מלבקנות, או אלביניזם). מלניזם הוא מצב בו ישנו עודף פיגמנט בעור ובטפולותיו. ישנם מקרים בהם מלניזם מתרחש כחלק מאדפטציה אבולוציונית לבית גידול, בו לפרטים כהים יש עדיפות הישרדותית על פני פרטים בעלי פרווה או עור בהירים - ביכולת הסוואה טובה יותר.

בתחילה חשבתי שסנאים שחורים הם קטגוריה נפרדת לחלוטין במשפחת הסנאים, כמו צ'יפמאנקס או מרמוטות. אבל מסתבר שהסנאי השחור הוא תת-קבוצה של הסנאי האפור. עוד גיליתי שהסנאים השחורים היו נפוצים יותר במאה ה-16, כשאזור צפון אמריקה היה מיוער בצפיפות גבוהה יותר. משערים כי פרוותם הכהה העניקה להם אז עדיפות יחסית לסנאים בעלי פרווה בהירה יותר, ביכולת ההסוואה ביערות הכהים והחשוכים. עד כאן פינת הזואולוגיה שלנו. לא עלה בידי לצלם את השובבים, מפני שהם נעים בכזאת מהירות. לך תתפוס סנאי שחור עם מצלמה של טלפון נייד.

בזמן שחיכינו לשולחן בדודות והדודים טיילנו קצת בשוק קנזינגטון הסמוך, שניתן היה לחוש באווירה המגניבה השוררת בו, למרות שרבות מהחנויות היו סגורות ועל אף שליאור ושירלי אמרו שהוא שוקק הרבה פחות באמצע השבוע (ועוד בערב חג, ובחורף) מאשר בסופי שבוע באביב ובקיץ.

אחרי בראנץ' מספק בהחלט, חזרנו לדירה, ארזנו ויצאנו לדרך. היעד - Lion's Head, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה מטורונטו, שם חיכו לנו B&B מבטיח שליאור מצא עבורנו, Taylor-Made Bed & Breakfast, שקיבל רק תשבוחות במגוון ביקורות באינטרנט וארוחת ערב-חג ביתית שבעלת הבית בישלה עבורנו בעצמה.

ככל שהתקדמנו בדרכנו צפונה, המראה של שלג בצדי הדרכים ושדות מכוסי-שלג הפך שגור. זה מצא חן בעיני כולנו.


אני נוהגת, אלון מצלם תוך-כדי-תנועה
עברנו דרך עיירות קטנות וציוריות, לכל אחת Main Street, מגדל שעון, כנסייה, תחנת משטרה ועירייה. הבתים כולם היו מקושטים לכריסמס, מי בטוב טעם ומי קצת פחות. בשעה האחרונה לנסיעתנו השתעשענו במשחק דרך שהתפתח בהשראת ההאזנה לרדיו המקומי, אחרי שכמעט כל התחנות ניגנו שירי חג. הצעתי שבכל פעם שאנחנו נוחתים על תחנה חדשה, נספור כמה מילים ישיר הזמר עד שתיאמר המילה "כריסמס". בהמשך עברנו לזהות דימויים קלאסיים של החג וביניהם אח בוערת, מרשמלו, שלג, הצבע לבן, דבקון ועוד. היה מצחיק. מדי פעם ניגנו שיר חג מולד קלאסי בביצוע נסבל ונשארנו על אותה תחנה יותר משתי דקות לפני שנאחזנו צמרמורת.

הגענו ליעדנו בחושך. מאחר והשעה הייתה אחרי שש, בערב חג המולד, הרחובות היו נטושים מזמן. בעלת הבית קיבלה את פנינו, יחד עם זוג כלבי הסטר האנגלי שלה והחל מאותו רגע הם בעיקר מה שעניין אותי, לפחות עד שארוחת הערב המעולה הוגשה לשולחן.  אחד הדברים המעולים בבקתה שלנו היה, שהיינו היחידים שם. כשליאור דיבר עם בעלת הבית היא אמרה לו שבאמת היא ובעלה התפלאו על כך שאין להם כלל הזמנות לחג המולד. היינו שם רק ארבעתנו, הבית כולו לעצמנו. זה היה נהדר.

מבחר המנות בארוחת הערב היה מצומצם, אבל כל מנה, מתחילת הארוחה ועד סופה, הייתה פשוט משובחת. פתחנו במרק פטריות סקנדינבי (למרות שבעלת המקום גרמניה, היא גרה בסקנדינביה כמה שנים והיא טוענת שהייתה אמורה להיוולד בת לעם הסקנדינבי). המרק לווה בלחם לבן איטלקי, עליו מרחנו שפע של חמאה מלוחה. למרות שאינני חובבת פטריות, אכלתי מהמרק העשיר הזה בהנאה רבה. המשכנו עם סלט קיסר ברוטב עתיר שומן ופתיתי בייקון שהיה פשוט מופלא. למנה עיקרית קיבלנו צלי של כתף חזיר שבילה שעתיים בתנור בסיר פלדה יצוק והוגש רק בליווי מיצי הצלייה של הבשר, או כמו שקוראים להם - Jus, סלט חם של כרוב ניצנים ברוטב שמנת אלוהי, עם קרעי פרשוטו וצנוברים. לצד כל זה הוגש פירה תפוחי-אדמה ובטטה שהיה גם הוא עשיר בחמאה. ארוחה מתאימה מאוד למזג האוויר המושלג.


קשה לומר את מי הכי אהבתי, אבל כרוב הניצנים מככב אי-שם בראש הרשימה
לקינוח הוגש מן מוס שוקולד חצי-אפוי שעוטר בבלורית של קצפת וכמה פצפוצי שוקולד. לידו הוגשה עוגייה פריכה במילוי קינמון ויוגורט, שהייתה לטעמי בזבוז מקום מוחלט, מפני שאחרי ארוחה כזאת, צריך לחשב כל ביס בזהירות רבה, מחשש להתפקעות.



עוד בדרך ל"בקתה", כמו שאלון קרא לה, החלטתי שאפנק את עצמי בכוס יין לצד ארוחת הערב. בגלל בעיות הכבד שסיבכו את חיי לאחרונה, התנזרתי לחלוטין מאלכוהול במשך ארבעת החודשים האחרונים. בבדיקת הדם האחרונה כל תפקודי הכבד שלי היו תקינים, ממש מושלמים, והחלטתי שכוס אחת לא תשנה. בזכות כך שעבר זמן רב מאז הגוף שלי נחשף לאלכוהול, אחרי כמה לגימות הראש שלי כבר צף גבוה-גבוה, איפשהו ליד התקרה. דוגמא יפה למושג "עלות-תועלת".

בתום ארוחת הערב, בעלת הבית בירכה אותנו על הצלחתנו הכבירה בכילוי התקרובת והכריזה שמעכשיו ועד ארוחת הבוקר יש לנו 13 שעות. למקומות, היכון - עכל! התגלגלנו במורד המדרגות, אל עבר הסלון, שם הדלקנו את הטלוויזיה, שהציעה עשרה ערוצים שונים בהם הקרינו את It's a wonderful life. בכל-זאת, כריסמס. בשלב הזה ארוחת הערב כבר תפסה לה מושב קבע מעל העפעפיים שלי ורק חיכיתי לרגע בו אצליח לנשום שוב, כדי שאוכל לשכב וללכת לישון. הרגע המיוחל לא איחר להגיע וקצת לפני אחת-עשרה כבר מצאתי את עצמי במיטה, על המזרון הקשה להפליא שהיא הציעה. לפני שנרדמתי אמרתי לאלון שאני רוצה להישאר כאן עוד זמן, לא רק לילה אחד. היה לי נעים מתחת לפוך. כדי להשלים את התמונה, התחיל לרדת שלג קל בחוץ, שהבטיח התעוררות לבוקר לבן-אף-יותר.


המיטה שלנו
להפתעתי ולשמחתי הרבה, הבטן שלי עמדה בגבורה בכל מבחני החמאה והשומן שהונחו לפניה באותו ערב והיא המשיכה להפתיע בהתנהגותה הטובה גם ביום המחרת.

בחלק הבא: שלג, קרח, שני אגמים קפואים ועוד שלג.

יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

Don't Be Afraid To Care

בשנה הראשונה בבית הספר לסיעוד, בקורס תקשורת בינאישית, לומדים על מיומנויות תקשורת בסיסיות - הדהוד, פראפרזה, מגע, שאלות פתוחות, דיבור רגשי, אמפתיה.

אמפתיה.

בשיעורים של הקורס בתקשורת בין אישית, כולם מגחכים. "כן, בטח, אני אגיד למטופל שלי, אני שומע שאתה מפחד. אם מישהו היה אומר לי את זה הייתי מעיף לו סטירה". ובאמת, בהתחלה זה נשמע מגוחך. זה מרגיש מגושם, מטופש, מזויף. אבל אז, מתחילים לנסות. על בני משפחה, על חברים, על בני-זוג. אומרים למישהו, "נשמע לי שאתה מרגיש לא מוכן" ומהדהדים למישהו, "זה בטח מאוד קשה להרגיש כך". ולנגד עיניך, בהפתעה גמורה, אדם אחר נמס פתאום. איזו חומה נפרצת, שכבת מגן אחת יורדת ולפתע הוא מרגיש בטוח להודות ברגשותיו, לתת להם שם ומילים - ומקום.

עם הזמן האוזניים שלי למדו לזהות את אנחת הרווחה הבלתי-נשמעת, שבני-אדם משמיעים כשמישהו מרשה להם. כשניתנת להם האפשרות, ההזדמנות, להפסיק להעמיד פנים שהם חזקים כל הזמן, לשחרר ולשתף. כשמישהו מציע להם, ולו לרגע, את האפשרות להתחלק במשא הכבד. מפני שמהי אמפתיה, אם לא היכולת לשאת יחד את כובד הרגשות, גם אם באופן חולף, רק לזמן קצר.

עם הזמן למדתי שאפשר לשמוע את הנפש מתרווחת ונושמת קצת יותר בחופשיות. ואפשר, לפעמים, לראות בעיניו של האדם האחר את הרגע בו חוסר האמונה והחשד מתחלפים באמונה - הרי כולנו לבדנו בעולם, גם כשאנחנו יחד אנחנו לבד. ולמה שהאדם הזה, הזר, יקשיב לי באמת, יבין את רגשותיי? למה שהוא בכלל ירצה? האם, בתוך-תוכו, הוא לועג לי? ורק אחרי שרשרת החישובים המהירה הזאת, שמתרחשת באופן בלתי-מודע, ניתן האות והאישור - להרפות.

בשיעורים בקורס תקשורת בשנה הראשונה, סטודנטים לסיעוד מפחדים מאפתיה. ובצדק. רגשות הם מפחידים. ואיך נדע לשלוט, ואיך לא ניסחף ונישטף וניבלע על ידי נחשול הרגשות שרגע לפני-כן היו זרים ועכשיו הם פתאום כאילו-שלנו, חזקים, סוחפים, מטלטלים בעוצמתם? אבל אם נעצור לרגע את הריצה הסומאת שלנו, אם נסתכל לרגע בעיניו של האחר ונחבר חלק נפש בחלק נפש אחרת, אולי נבין שהוא עצוב בצדק. כועס בצדק. כואב בצדק. איפה עוצרים, איפה מפרידים - ואיך? איך לא נישחק? הרי להרגיש כל הזמן זה מעייף. ומה עם אזלת-היד? להרגיש רגשות של אחרים, מבלי שנהיה מסוגלים לשנות או לעזור - זה שוחק עוד יותר.

אבל בלי כל אלה, הסיעוד הוא חתיכה חסרה.
. . .

לאורך השנים, מאז אותם שיעורים מופלאים בתקשורת, אני מתנסה באמפתיה. מדלגת רגע לנעליו של האחר, מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטו. וזהו המפתח - לדלג לרגע ולחזור לנעלינו. מפני שאם נשתהה בצד האחר יותר מדי, ניספג יותר מדי בהוויתו, נתבע את רגשותיו לעצמנו ונזהה אותם בתוכנו ללא הפרדה - לא נהיה מסוגלים לעשות את עבודתנו.

כשמישהו צועק אלינו לעזרה מתוך בור אליו הוא נפל, כשאנחנו ניגשים להעריך את מצבו, כדאי שמבעוד מועד, ניקח איתנו סולם. מפני שאם נמהר לרדת לתוך אותו בור ונשהה בו יחד עם אותו אדם-בצרה, מבלי שיהיה לנו פיתרון להציע, כמעט ולא עזרנו לו כלל. עזרנו לרגע, ואז נשארנו שנינו, תקועים באותו מצב, חסרי אונים ומחכים יחד להצלה. עכשיו ישנם שני אנשים בבור ודרושים עוד שלישי ורביעי כדי להצילם.

לא קל לזכור לקחת את הסולם איתנו. לא קל לזכור לקצר את השהייה בנעליו של האחר למידה הנכונה.

אבל זוהי חובתנו.

. . .

מאז שהתחלתי לעבוד, חזרתי לחשוב על חמלה.

במערכת הבריאות בכלל, ובמיון בפרט, קל מאוד להתייחס לאנשים כאל "מצבים", "מחלות" ומספרים. הגברת ב-81 צריכה עוד ואליום, 65 עדיין מקיא. אני מוצאת את עצמי אומרת לרופא, "Our lady in 4 is asking for something for pain".

ולמרות שאני נוהגת כך בתקשורת עם אנשי צוות אחרים, כשאני נכנסת לחדר של מטופל, הדבר הראשון שאני רואה הוא בנאדם. אני מציגה את עצמי ומיד שואלת לשמו של האדם. אם הוא הגיע עם מלווה, אני שואלת לשמו ושואלת בעדינות על הקשר ביניהם. ואפילו שבסביבה עמוסה וסוערת כמו המיון, זה קשה ולפעמים כמעט בלתי-אפשרי, אני מנסה להסתכל על המטופל באופן הוליסטי.

באחת המשמרות, הגיע אלינו מטופל שנעצר על-ידי המשטרה בגלל נהיגה מסוכנת והובא למיון בחשד לשימוש בסמים. כשיצאתי מחדרו, אחרי שמדדתי לו לחץ דם בזמן שהוא מנסה לשכנע אותי שלא עשה דבר פסול ושהשוטרים רק נטפלים אליו, שרי שאלה אותי, "נו דפנה, כבר הספיקו לך כל השיכורים והמסוממים?" ואני עניתי לה שעוד לא, יש לי עוד קצת מקום להכיל אותם, בינתיים. היא פנתה לדיאן, האחות האחרת שישבה איתנו בתחנה והסבירה, שאני פשוט כזאת בחורה מתוקה שכואב לה הלב לראות כמה אני נחמדה אל האנשים האלה. דיאן אמרה שהבחור הוא סתם asshole. נשמתי עמוק וחייכתי, והשבתי במשיכת כתפיים, שאני לא שופטת אף אחד.

החיים לימדו אותי שאנשים מגיעים למצבים מסוימים כתוצאה מנסיבות עגומות ובלתי נשלטות. כמה טוב יותר היה העולם אם כולנו היינו שולטים בהכל, כל הזמן. מעציב אותי לחשוב שבמקום לחמול על האנשים הללו, במקום להציע להם מקום שבו הם יכולים להניח את נסיבות חייהם הקשות בצד, רק לרגע, ולקבל טיפול נטול משוא-פנים, אנחנו מענישים אותם פעם נוספת, בשופטנו אותם על כך שלא מנעו את גורלם המר מעצמם, בעצמם.

הרבה ממה שלמדתי בחיים, מגיל צעיר, למדתי מהחיים עם מחלה כרונית. ועכשיו אני לומדת, שלהיות אחות שהיא גם מטופלת, או להיפך, זה לא פשוט. זוהי ברכה שקללה בצידה, מפני שלעיתים אני מוצאת שהקו המפריד ביני לבין המטופלים מיטשטש. לפעמים אני מבינה אותם יותר מאשר אני חושבת שהמערכת צודקת. במערכת האמריקנית, בה המטופל הוא לקוח, והלקוח תמיד צודק - זאת יכולה להיחשב מעלה. ברשת בתי-החולים בה אני עובדת, בה המוטו הוא "המטופלים ראשונים במעלה", זאת בכלל זווית ראייה טובה להגיע איתה מהבית.

אבל כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים, בפעמים בהן אני נעלמת קצת יותר מדי בתוך סבלו של המטופל, כשאני מזהה את עצמי שם ולא מצליחה להפריד, אני שמה לב איך החמלה מכשילה אותי. במקום שהיא תניע אותי, היא יוצקת בטון בעקביי ומקרקעת אותי.

. . .

ביום חמישי עבדתי לבד, תחת השגחתה של אחראית המשמרת. שרי לא עבדה באותו יום ולכן הופקדתי על חדר אחד, אותו ניהלתי באופן עצמאי כמעט לחלוטין. בגלל שהגעתי רק לשמונה שעות, הספקתי לטפל באותו יום רק בשני אנשים. האחת הגיעה עם תחילת המשמרת, עם תלונות על בחילות והקאות ועזבה חיש-מהר. האדון שהגיע אחריה סבל מבעיה קצת יותר מורכבת ואיתו העברתי את ששת השעות הנותרות של המשמרת.

ללא כל קשר לבעיה הבריאותית הנוכחית, האקוטית, ג' היה עצוב. הייתה לו היסטוריה ארוכה ומפורטת מדי של מגוון בעיות בריאותיות אחרות. בקשר ישיר ובלתי ניתן לניתוק לבעיה האקוטית שלו, הוא היה נרעש ומפוחד. הייאוש העמוק, המהדהד שלו, לפת אותי. היו כמה פעמים בהן נכנסתי לחדרו, שאלתי שאלה והוא לא הגיב. הנחתי על כתפו יד שניסתה להיות מעודדת והסתכלתי לתוך עיניים שלרגעים נדמו לי ריקות עד כדי כך שחששתי שאולי מצבו מידרדר והכרתו נשמטת ממנו. בכל פעם כזאת, הוא ניעור כעבור רגע והסתכל אליי בעיניים שכל מה שנשקף מהן הן לאות גדולה ובהלה.

לבי יצא אליו וככל שהזמן עבר הרגשתי עד כמה מוגבלת הנחמה שאני יכולה להציע לו, ועם כך - כמה היא חיונית. ניסיתי לחזק ולעודד אותו מבלי ליפול לקלישאות. רופא המשפחה שלו המליץ לשחרר אותו הביתה ולהורות שיגיע למעקב למחרת. אני נשאתי את חששותיו והתנגדותו אל עוזר הרופא וממנו אל הרופא וזה בא לבדוק אותו שוב ולדבר איתו, והחליט להשאירו להשגחה. אני לא רוצה לקחת על כך קרדיט, אבל בהחלט היה לי חלק בשינוי ההחלטה.

כשהכנתי אותו למעבר למחלקת האשפוז, הוא אמר לי, "אל תדאגי, טיפלת בי טוב". הרגשתי שהצלחתי.

אבל אחרי שליוויתי אותו למחלקה והחתמתי כרטיס בסוף המשמרת, המשכתי לחשוב - למה דווקא הוא נגע בי כל-כך? למה דווקא בו נספגתי עד שהעצב שלו דבק בי, במידה כזאת?

הסבר אפשרי שעלה על דעתי, הוא הדימיון בינינו. אמנם ג' הגיע למיון עם בעיה אקוטית של הפרעת קצב לבבית, אבל הוא סיפר לי על אמו שמתה מסרטן המעי-הגס ועל הניתוח שהוא עבר, לכריתת המעי ויצירת פיום מעי (סטומה), מצב שהוא נפוץ מאוד אצל חולים במחלות מעי דלקתיות, גם אם בנסיבות אחרות. ובנוסף - גם ג', כמוני, הוא חולה כרוני. הוא מתמודד כבר שנים עם מחלה מורכבת, שסיבכה את חייו, הותירה אותו נכה, מחוסר עבודה וחי על קצבת ביטוח לאומי. הפעם הקודמת שהיה מאושפז הייתה רק לפני שלושה שבועות. הבירור להבנת מצבו המשתנה נמשך כבר חודשים. אני מכירה את תחושת התבוסה שמכה בך, כשאתה מבין ששוב צריך ללכת למיון. ששוב גורם חיצוני ובלתי צפוי משתלט על חייך.

והייאוש. אני מכירה את הייאוש.

מאוחר יותר באותו יום אמרתי לאלון, שאני חושבת שאולי, לעומס העבודה במיון יש גם יתרון מסוים, בכך שהוא מגן עלינו מפני היקשרות חזקה ועמוקה מדי למטופלים מסוימים. תמיד יהיו אלה שיפרטו על איזה מיתר-נפש וירטיטו אותו, אבל כשבנוסף אליהם יש עוד שלושה או ארבעה מטופלים, לא תמיד ניתן להשתהות מספיק בחוויה ולהתמסר לה לגמרי. החמלה לא נעלמת, היא רק הופכת תחומה יותר וכך למעשה, העומס מספק תמיכה חיצונית שעוזרת להציב את הגבול בין המטפל למטופל.

. . .

ביום שישי נפגשתי עם מייקו לצהריים וגילגלנו שיחה אישית ומקצועית. היא מדברת על מדע המדינה ואני מהדהדת בסיעודית, אני מדברת על בית החולים והיא מקבילה למחלקה באוניברסיטה. אמרתי שאני מבינה עכשיו שבבית הספר לסיעוד לא לימדו אותי איך להיות אחות. לימדו אותי סיעוד, זה כן, אבל לא איך להיות אחות. ואת זה אני מלמדת את עצמי עכשיו.

איזה מסע.


יום שבת, 22 בדצמבר 2012

צלילי המוסקה

לפני כמה ימים החלטתי שאני צריכה להכין מוסקה. צריכה.

כבר כמה שבועות שכל מה שאני מבשלת זה עוף מכובס. אני קונה בקרוגר פרגיות, שהן למעשה שוקי עוף ללא העור והעצמות, מבשלת אותן ממש כמו מרק - עם גזר, סלרי, בצל ועלה דפנה. הבשר, שהוא שמן יותר מחזה עוף, יוצא רך ונימוח וככה, כמו שהוא, אני מועכת אותו קצת עם מזלג לתוך לחמנייה טובה שכובדה במיונז, חרדל וכרוב כבוש. אלה ארוחות הצהריים של אלון ושלי בשבועות האחרונים.

בפעם האחרונה שהייתי בקרוגר חשבתי שאולי בפעם הבאה אכין שניצלים ואז, אינני יודעת למה ואיך, אולי בגלל שראיתי את החצילים במחלקת הפירות והירקות, הבזיק רעיון במוחי - מוסקה!

מעולם לא הכנתי מוסקה. למעשה, רק בשנתיים האחרונות אני מתחילה להיפתח לרעיון של חצילים, בכלל. לפני זה לא אכלתי חצילים. שנאתי אותם וחששתי מפניהם. הם נראו לי חשודים. אבל איפשהו במורד הדרך הסכר נפרץ. אולי זה מה שקורה כשחיים מספיק זמן עם חובב חצילים ופטריות ומה לא. עם הזמן, ההשפעה של אלון הפכה אותי נוחה להתנסויות בתחום.

אני חושבת שזה היה בביקור בלונדון לפני שנתיים וקצת, כשאורי לקח אותנו לשווקים של יום ראשון ואכלנו צהריים במסעדה טורקית אחת. במאזטים הוגשו חצילים במיונז, שיותר מהכל היה להם טעם של מיונז מעושן. אני מאוד אוהבת מיונז וגם טעמים מעושנים אינם מרתיעים אותי. כך הכל התחיל ומאז הייתי סלחנית וקצת יותר מאפשרת כלפי חצילים. אבל בין לאכול אותם בזהירות במסעדות מזרחיות/בלקניות לבין ממש להכניס אותם אליי למטבח ולהעיז בהם ישנו איזה פער.

מתי בישלתי לראשונה חצילים? אולי לפני כמה חודשים, כשהכנתי את גלילות החצילים הממולאות בגבינת עזים. בכל אופן, בביקור הקיץ בישראל הוזמנו, או קצת הזמנו את עצמנו, לארוחת ערב אצל דודה שלי, שהיא בשלנית בחסד והדבר היחיד בעולם כולו שהוא טוב יותר מהאוכל שלה הם הקינוחים שלה. בין מבחר המנות הייתה מוסקה, שכל ניסיון לתאר אותה במילים יחטא למופלאותה. שם כבר לא היססתי, מפני שידעתי - חצילים או לא חצילים, אם דליה הכינה את זה אני מוכרחה לאכול, כי בטוח יהיה טעים.

ביום חמישי הייתה המשמרת אחרונה לפני יציאתי לחופשה בת שבעה ימים. עם תועפות הזמן הפנוי שנפל לחיקי, חשבתי שיכול להיות נחמד להעמיד איזה תבשיל "אמיתי", שישבור קצת את שגרת הסנדביצ'ים הקבועה שלנו. חצילים הם תמיד בחירה טובה אם אני רוצה לשמח את אלון על הדרך. אחרי השבועות העמוסים שעברו על שנינו, הרגשתי שאני רוצה לבשל לו איזו הפתעה, מן אוכל מנחם שיעשה לו נעים בפה ובבטן. אז אתמול קניתי חצילים ומגש של חצי קילו בקר טחון והיום, אחרי חיפוש נרחב ברשת, השוואת מתכונים והתייעצות מקוונת עם אמא שלי, ניגשתי למלאכה.

פרסתי שני חצילים לפרוסות בעובי קצת-יותר-מסנטימטר וחתכתי שוב במרכז כל פרוסה, כך שהתקבלו שתי פרוסות מחוברות בבסיסן. פיזרתי מלח על החצילים והשהיתי במסננת כעשרים דקות, שיתרככו ויגירו נוזלים. בינתיים פניתי למילוי: טחנתי במעבד המזון חצי בצל ותפוח אדמה קטן וערבבתי אותם עם הבשר הטחון, בתוספת מלח, פלפל, פפריקה מתוקה וחריפה, קצת כורכום וטיפטיפה אגוז מוסקט ועלי טימין יבשים. הנחתי את המילוי בצד ופניתי להכין את הרוטב: פרסתי את חצי הבצל הנותר ואידיתי עד שקוף. הוספתי שתי שיני שום כתושות רק לרגע ואז הוספתי קופסא קטנה (400 גרם) של עגבניות קלופות מרוסקות. תיבלתי לטעמי וכיסיתי חלקית, לבישול קצר על אש קטנה.

ובחזרה לחצילים - שטפתי אותם היטב מתחת לזרם מים פושרים וייבשתי היטב באמצעות נייר סופג. מילאתי כל פרוסת חציל בקציצת בשר שטוחה. קימחתי את הפרוסות הממולאות, טבלתי בביצה טרופה וטיגנתי עד השחמה, משני הצדדים. את הפרוסות המטוגנות העברתי לצלחת שעליה נייר סופג. בתום הטיגון העברתי את כל החצילים הממולאים לרוטב ובישלתי במשך 40 דקות.

הייתי מוסיפה תמונות של התוצאה המוגמרת, אבל לצערי, מוסקה בסגנון הזה - המצופה והמטוגנת - היא לא המאכל הפוטוגני ביותר שישנו. הטעם, לעומת זאת, מופלא. אם אתם אוהבי חצילים ובשר, כל דקה נוספת שעוברת מבלי שרצתם לבשל לכם את התענוג הזה היא בזבוז מצער. באשר לי, אני חושבת שבפעם הבאה אנסה את הגרסה האפויה, ללא טיגון, מפני שבינינו - טיגון זה מסריח!

וגם לא מאוד בריא, אבל זה כבר סיפור אחר...

אילוסטרציה, למצולמים אין קשר למוסקה.
באדיבות גוגל תמונות

ונסיים בחדשות משמחות מאוד - הבוקר אלון ואני התבשרנו שנולדה לנו אחיינית חדשה. הקטנטונת לקחה את הזמן ונשארה בבטן של אורלי, אחותו של אלון, אחד-עשר יום מעבר למצופה. היא אפילו לא התפתתה לצאת אתמול, כדי לבדוק אם השמועות בדבר סוף העולם נכונות הן ובכך גנזה מאלון את האפשרות לספר אינספור בדיחות הקושרות את שמה (שעוד לא נחשף) לסוף העולם (למשל, שאפשר היה לקרוא לה אפוקליפסה). ועכשיו ברצינות - היא לקחה את הזמן, כאמור, אבל עכשיו כשהיא בחרה סופסוף לצאת אנחנו מאוד שמחים ומתרגשים.

מסתמן שהביקור הבא בארץ יהיה כולו בסימן תינוקות קטנטנים - עד כה נולד לרעות חברתי הטובה בנה הבכור, אורלי ילדה היום בת בכורה ועד שנגיע צפויים להיוולד (בבריאות טובה, אמן ואמן, חמסה-חמסה) עוד שלושה תינוקות לבני משפחה וחברים טובים. זה בהחלט משהו לייחל, לצפות ולחכות לו. שרק נהיה בריאים ונזכה לחזות בפלא.

יום שני, 17 בדצמבר 2012

One Day At A Time

ביום שבת, כשדיברתי עם נועה בסקייפ, היא השביעה אותי שאני מפסיקה להיות כל-כך קשה עם עצמי ואנסה לתת לעצמי קצת יותר צ'אנסים, קצת יותר הנחות והקלות. זה היה בתגובה לכך שאמרתי לה כמה קשה לי בעבודה, כמה אני מרגישה איטית לפעמים, כמה אני מרגישה שאני לא יודעת כלום למרות שאני רוצה לדעת הכל ועכשיו. כמו במערכון ההוא של רחוב סומסום, "אני כאן. אבל רציתי להיות שם!", או כמו בשיר המוכר של קווין - I want it all and I want it now.

להתאפק בדברים קטנים זה משחק ילדים. אבל בדברים שאנחנו רוצים ממש, בדברים שישפרו את המצב שלנו ויקלו על איזו חוסר נוחות, זמנית או מתמשכת - במצבים האלה קשה מאוד לחכות לרגע ההוא שיגיע.

ציפיתי שיהיה לי קל יותר. ציפיתי לתפוס הכל תיק-תק, לשלוט בהכל מהר, לא להסס, לא להתעכב שוב על דברים שכבר עשיתי פעם-פעמיים. אני יודעת שזאת ציפייה לא ריאלית ובכל זאת, כאן הילדה בת הארבע מגיעה, רוקעת ברגל בעקשנות ואומרת, "אבל אני רוצה!" (או כמו שילדים בימינו אומרים, "בא לי!"). רוצה עכשיו, לא אחר-כך. רוצה אינסטנט. רוצה קל ומהיר.

כשעשיתי את הסטאז' בסוף הלימודים, במחלקה כירורגית, לקח לי בערך שבוע להיסגר על רוב הדברים במחלקה. כבר ידעתי איפה כל דבר נמצא, אל מי אני צריכה לגשת במקרה כזה או אחר. קלטתי את סדר היום - סיבוב בוקר, תרופות, ביקור רופאים, הכנה לניתוחים, אנטיביוטיקות, ארוחת צהריים, עוד סיבוב של סימנים חיוניים. הכרתי את המצבים המייצגים - עוד דלקת בכיס מרה, עוד ניתוח להצרת קיבה, יצירת סטומה, כריתת מעי דק או גס. למדתי במהירות את ההבדלים בין המטופלים הצעירים, הבריאים לבין המבוגרים והמורכבים, אלה שיש להם מחלות רקע רבות שדורשות התייחסות וטיפול בנוסף לבעיה הכירורגית הנוכחית. תוך שבועיים ריחפתי בין שישה מטופלים, בין שני חדרים. תוך שבועיים הייתי בשליטה.

במיון אין שליטה.

כל מי שנתקלתי בו בתחילת העבודה שלי במחלקה דאג לומר לי את זה. המיון הוא מפלצת יורקת אש, בחרו אחדים להפחיד. במיון את יכולה לתכנן כמה שבא לך, אבל תמיד יבוא משהו ויטרוף את כל הקלפים. ואני משכתי בכתפיים וחייכתי חיוך אטום - מה עוזר לי כל המידע הזה, הכללות רדודות, עוד לפני שנכנסתי למחלקה? אם אתם מנסים להפחיד אותי, תודה, הצלחתם. אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? We'll just have to take it as it comes.

ואז התחלתי לעבוד ומאז אני לומדת על בשרי מהו המיון. אין כללים. יש מקרים דומים, יש מצבים אופייניים - קוצר נשימה, כאבים בחזה, הקאות ושלשולים, שינויים במצב ההכרה. אבל בכל מצב אופייני יש מטופל אחר, בגיל שונה, בשלב התפתחותי-קוגניטיבי שונה, עם או בלי מחלות רקע, עם או בלי קשיי תקשורת. אפשר להתחיל את היום עם תוכנית, אבל אז משהו קטן קורה ולפני ששמתי לב אני רודפת אחרי הזנב שלי ומנסה להדביק את הקצב, משתדלת לא ללכת לאיבוד יותר מדי.

במיון אין כללים, יש כלים. אפשר להתחיל עירוי, לקחת בדיקות דם ושתן, לעשות סדרה של בדיקות הדמייה, לחבר למוניטור לבבי, לתת תרופות להורדת לחץ דם, לשיכוך כאבים, לטיפול בבחילה. יש מטופלים שמגיעים והבעיה שלהם גלויה ופשוטה - בחורה אחת שהחליקה ברחוב ונקעה את הקרסול - ויש מטופלים שצריך לחפש ולחפור כדי להבין מה הסיפור שלהם. גם במיון, ישנם המטופלים "הבריאים", עם הבעיה הספציפית והמבודדת וישנם המטופלים "החולים", שהבעיה שלהם כללית, מערבת מספר מערכות גוף שונות ומשבשת את הסימנים החיוניים שלהם. יש מטופלים שברגע המפגש הראשון ברור שהם יעזבו תוך שעה-שעתיים ומשך השהייה שלהם תלוי רק ביעילות המערכת. יש מטופלים שכבר ממבט ראשון אפשר לדעת שהם הולכים לבלות לפחות ארבע שעות במיון - ובסוף גם יאשפזו אותם. מדהים כמה מהר לומדים לזהות מיהו מי.

המיון שלנו מורכב מכמה אזורים - "המיון הגדול" מקבל אליו את המקרים האקוטיים ביותר, מקרים של סכנת חיים מיידית או מאיימת, כמו חשד לשבץ, כאבים בחזה או התקפי לב. "המיון הבינוני" מקבל אליו את המקרים הפחות אקוטיים, מקרי הביניים - בחילות והקאות בלי חום או שינויים בסימנים חיוניים, מטופלים פחות קריטיים שלא זקוקים לניטור לבבי צמוד. לאזור ההשהייה עוברים מטופלים שעברו עיבוד ראשוני במיון הגדול או הבינוני וכעת מחכים לתוצאות של בדיקות ולהחלטה - אשפוז או הביתה. האזור האחרון הוא "המסלול המהיר", לאנשים עם חתכים, נקעים ובעיות מאוד ממוקדות שלא דורשות בדיקות דם, בדיקות הדמייה, או למעשה פעולות פולשניות כלשהן.

כאחות חדשה, אני עובדת בעיקר במיון הגדול ובמיון הבינוני והרציונל לכך פשוט - מי שיודע לטפל במקרים המורכבים, הקריטיים יותר, לא יתקשה לטפל במקרים פשוטים.

ישנן שתי דרכים בהן אנשים יכולים להגיע למיון - עצמאית, או באמבולנס. אנשים שמגיעים למיון בכוחות עצמם עוברים מיון ראשוני (טריאז') בכניסה למיון עצמו. האחות שיושבת בטריאז' לוקחת מהם את הסיפור הראשוני - למה באתם, מה הבעיה עכשיו - ומפנה אותם לאזור המתאים של המיון כדי שייבדקו על-ידי רופא ויטופלו. אנשים שמגיעים באמבולנס "חותכים" את המיון הראשוני ונופלים ישר לחיקנו. אלה "הצנחנים", אנשים שהאחיות בתוך המיון צריכות לעשות להם טריאז'. בדרך כלל, אלה הם האנשים החולים יותר והדחופים יותר (בהנחה שלא מדובר במישהו שהזמין אמבולנס בשביל כאבים בברך, דבר שהוא לא נדיר כאן אצלנו, לצערי). הצנחנים הם החשודים המיידיים להפרת הסדר והשליטה. כשמגיע צנחן קל מאוד לטבוע באותו חדר אחד ולשכוח משלושת החדרים האחרים שבהם יש עוד מטופלים בשלבים שונים של הטיפול שדורשים את תשומת ליבנו.

בשבוע שעבר, היה יום אחד בו כל המטופלים שקיבלתי סבלו מקוצר נשימה וכמעט כולם אובחנו כסובלים מדלקת ריאות. אחרי רצף של שלושה כאלה, הייתי כבר על הגל וידעתי בדיוק מה לעשות כשאני מקבלת מטופל בקוצר נשימה. אותו הדבר היה אתמול, רק עם כאבים בחזה. אפילו הילד בן ה-11 שהגיע למיון בגלל שפעת, התלונן בעיקר על כאבים בחזה, ואפילו הוא קיבל א.ק.ג. אבל יש ימים בהם כל מטופל מגיע עם בעיה אחרת ואז קצת יותר קשה להיכנס לקצב.

עוד הבדל בין המיון למחלקות, שמקשה על הכניסה לקצב, הוא שאין אחידות בשלב הטיפול. במחלקה, כל המטופלים כבר היו במיון, אם הם הגיעו באופן דחוף, או שהגיעו מהבית עם הזמנה מתוכננת, אלקטיבית. ברוב המחלקות הכלליות, המטופלים לא נמצאים בסכנת חיים מיידית או מאיימת. סדר היום אחיד לכל המטופלים והוא זהה לזה שתיארתי קודם. במיון המצב שונה. יש מטופל אחד שבדיוק הגיע, מטופל שני שצריך ללכת לרנטגן, מטופל שלישי שחזר מרנטגן וצריך עוד תרופות נגד כאבים ולפעמים גם מטופל רביעי שצריך למדוד לו לחץ דם ולבדוק אם התרופה שהוא קיבל לפני חצי שעה עזרה. אין "סיבובים" בהם מחלקים לכולם תרופות או מודדים לכולם סימנים. ואחרי כל דבר שעושים צריך לחזור למחשב ולתעד, דבר קל אם נמצאים במיון הגדול שכבר עבר שיפוץ ובו יש מחשב בכל חדר, אבל משימה קצת יותר מורכבת אם נמצאים במיון הבינוני ובכל פעם שיוצאים מחדר המטופל אל התחנה כדי לרשום בגיליון נתקלים בעוד מטופלים עם דרישותיהם ובאנשי צוות נוספים ששואלים שאלות קונקרטית או סתם רוצים לקשור שיחה.

אנשים אוהבים חוקים וכללים והם ממציאים אותם בניסיון להשיג שליטה על מצבים ולמצוא פשר להתרחשויות. גם במיון, אנשי הצוות הותיקים שופעים כללים ונוסחאות - ימי שני הם תמיד ימים קשים ומקוללים. היום הראשון שאחרי החג הוא יום עמוס ומשוגע, אבל לא כמו היום שאחריו. בעוד שקל להבין איך הכללים הללו נוצרים ומהו תפקידם, קשה לומר שהם מדויקים או נכונים תמיד ולא בכדי, הרי מדובר בכללים שמבוססים על חוויה סובייקטיבית ולא על עדויות שיטתיות, אפילו אם מאחורי מי שניסח אותם עומדות שנים של ניסיון.

ולראייה, עד כה, בסופי השבוע בהם עבדתי, הבקרים היו מאוד רגועים וסביב הצהריים התנועה התגברה עד שהגיעה לשיא אחה"צ. אתמול הגענו בשבע בבוקר למיון מלא ודווקא בצהריים המוקדמים נרשמה איזו הקלה. בשבוע שעבר עבדתי ביום שני והכל היה די סביר. היום שוב עבדתי וזאת הייתה משמרת משוגעת.

היום היה יום קשה. עבדתי באזור הבינוני ולמרות שהבוקר התחיל די קל, מתישהו ברצף קיבלתי מטופלת אחת שדרשה הרבה תשומת לב. מפני שמלאי תשומת הלב שלי ומאגר הזמן שלי מוגבלים, כל תשומת הלב שהשקעתי במטופלת הזאת, באה על חשבון הזמן ותשומת הלב שיכולתי להשקיע באחרים. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל עוד שיעור שהמיון מלמד אותי לאחרונה, הוא שלנסות - זה לא תמיד מספיק. עם כל הרצון הטוב, לפעמים זה פשוט יותר מדי.

יש כמה מפתחות עיקריים לעבודה מוצלחת במיון - מהירות תפיסה ומחשבה, מהירות תגובה ועבודה, האצלת סמכויות וקביעת סדרי עדיפויות. כשמצליחים לסנכרן בין כל הגורמים הללו, אפשר להגיע לאיזה אופטימום, להתייצב על קצב טוב ולנהל את המשמרת במקום שהיא תנהל אותך. אבל אף אחד לא נולד עם כל המיומנויות הללו וגם אי-אפשר ללמד אותן בבית-ספר. הכל בא מניסיון ובשביל להשיג ניסיון צריך לעבוד קשה.

בימים כאלה אני מרגישה שאני טובעת והתחושה הזאת מלחיצה ומבהילה. היו כמה פעמים היום שחשבתי לעצמי שהנה-הנה, זוהי המשמרת האחרונה שלי, כי המשמרת הזאת היא הוכחה לכך שאני לא מסוגלת לעשות את זה. זה רק עניין של זמן עד שזה יהפוך לברור כל-כך, שכולם מסביבי לא יוכלו שלא להבחין בזה, אז אולי עדיף שאני אקלוט את הרמז כבר עכשיו, אגיד יפה שלום ותודה ואלך לחפש לי מקום אחר לעבוד בו, מקום בו אוכל להיות איטית ובינונית. ראש לשועלים במקום זנב לאריות.

אבל רגע! מה קרה לשיחה שניהלתי עם נועה רק לפני יומיים?! ביום שבת האחרון, היו 13 משמרות מאחוריי, מספר שווה ערך לעבודה של חודש אחד. נועה תבעה שאשהה את הספקות והפקפוק העצמי למשך עשר משמרות נוספות. סיכמנו שאני לוקחת נשימה ומחכה עד המשמרת העשרים ואז עד המשמרת השלושים, לפני שאני גוזרת את דיני לרעה. אז כשיצאתי מהמשמרת היום, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי - עוד לא. מספיק עם הביקורת, מספיק עם התהייה המתמדת, האם אני טובה מספיק או לא טובה בכלל. נחזור ונבדוק את המצב עוד עשר משמרות. ואז עוד עשר אחרי זה. בכל זאת, הבטחות צריך לקיים.

זה קשה. קל מאוד להתמסר למחשבות השליליות, לחוסר האמונה העצמית, במיוחד כשמוסיפים לתוך התמהיל עייפות מצטברת שהולכת וגוברת ככל שהשבוע מתקדם והימים החופשיים האחרונים נעלמים מעבר לכתף. מחשבות שליליות הן אוטומטיות, הן באות לבד, כמו צבועים רעבים, מזדחלות דרך כל פרצה, משתלטות על כל חלקה ממנה הוסר המשמר. מחשבות חיוביות דורשות אנרגיה ויוזמה. הן לא קורות מעצמן.

קשה לי לא לרדת על עצמי. ואני עוד מחשיבה את עצמי בנאדם שמאמין בעצמו וביכולותיו. אבל כנראה שאני מאמינה ביכולותיי הקיימות, אלה שאני בטוחה בהן, אלה שנמצאות איתי כבר זמן רב. עבר זמן רב מאז שנדרשתי לפתח מיומנויות חדשות וכנראה שבשלב מסוים מתרגלים לקלות ולטבעיות שבהן משתמשים במיומנויות קיימות ושוכחים שבעצם, כל ההתחלות קשות.

בדרך חזרה הביתה, בעודי מעבירה הילוכים באוטו שקנינו לפני שלושה חודשים, חשבתי לעצמי - הנה מיומנות שהייתי צריכה ללמוד מחדש. מאז הטסט שלי, לפני למעלה מעשר שנים, לא נהגתי ברכב עם הילוכים ידניים. לקח לי פחות משבוע מרגע שקנינו את האוטו ועד שהתרגלתי מחדש. לימדתי את עצמי לרקוד עם הולה-הופ תוך יומיים בערך, אותו זמן שלקח לי ללמד את עצמי לסרוג. בשלושת המקרים זה היה מאתגר ואפילו קצת קשה, אבל באף אחת מהפעמים לא הלקיתי את עצמי על הכשלונות הקטנים שבדרך, או סתם על הפעמים בהם הצליח לי קצת פחות ממה שקיוויתי. אז מה ההבדל עכשיו?

יש לי כמה תיאוריות שיכולות להציע תשובה לשאלה הזאת. האחת, היא שיותר מונח כאן על הכף. נניח שאחרי שקניתי את החישוק ב-5 דולר, הייתי מנסה ומנסה ולא מצליחה ללמוד איך לסובב אותו. אז מה? לא קרה כלום. הלכו 5 דולר ונוספה לי אמונה אחת לגביי עצמי - אני לא יודעת איך לסובב חישוק סביב המותניים. אותו דבר עם המסרגות והצמר - 10 דולר והאמונה שאני לא יודעת לסרוג.

אבל להיכשל בסיעוד? יותר מדי מונח על הכף. הבחירה לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה, הבחירה להתחיל ללמוד סיעוד. השעות, הימים, השנים שהשקעתי בתואר. הכסף שהשקעתי בלימודים. הכסף והזמן שהשקעתי בקבלת הרישיון האמריקני. ההלוואה שלקחנו כדי לקנות את האוטו שייקח אותי כל יום לעבודה. המדים שקניתי במאות דולרים. הנעליים. חשבון ההוצאות שנצבר לצד תחילת העבודה שלי ארוך וגדול והוא מורכב מסעיפים ותתי-סעיפים רבים.

אבל זה לא רק הכסף. זאת ההשקעה, זה החלום, אלה הציפיות האדירות שיש לי מעצמי. כשאמרתי בריאיון העבודה שאני יודעת להתנהל במצבי לחץ, שאני שומרת על קור רוח וצלילות מחשבה, שיש לי גישה חיובית, שיש לי יכולת למולטיטאסקינג - התכוונתי לכל אלה ואני מאמינה בהם בכל ליבי. אבל לא הכנתי את עצמי לתהליך הארוך שאזדקק לו כדי לרתום את היכולות הקיימות הללו לעבודה במיון. תהליך כל-כך טבעי וצפוי! ואיכשהו הוא נשמט מהכרתי. כנראה זאת מן צרת-עשירים שכזו, שמי שרגיל שדברים באים לו בקלות יחסית (טפוטפו), פתאום כשהוא צריך ממש לעבוד בשביל משהו, לא כל-כך יודע איך עושים את זה.

אני יודעת שאני לומדת. אני שמה לב שאני לומדת. אחרי יום רביעי שעבר, כשקלטתי אמבולנס אחרי אמבולנס אחרי אמבולנס והייתי המומה וקפאתי ולקח לי המון זמן להתעשת, בפעם הבאה כשהגעתי לעבודה, כשקיבלתי מטופל שהגיע באמבולנס, ידעתי בדיוק מה לעשות. איזה שאלות לשאול כחלק מהטריאז' גם אם המטופל עוד לא נמצא במחשב ואין לי את התוכנה שתעזור לי לכוון את עצמי. ומאז הפינה הזאת סגורה אצלי.

היום למדתי שאחת הסיטואציות הכי קשות עבורי הם בני-נוער שמגיעים בגלל איום לפגיעה בעצמם או ניסיון התאבדות. לא מבוגרים צעירים, לא מבוגרים. בני נוער, ילדים בשנות העשרה שלהם שחותכים את עצמם, שבולעים כדורים. שמגיעים מהבית עם אמא מבוהלת לידם שזאת הפעם הראשונה שזה קורה לה, או אמא מיואשת שכבר ראתה את זה קורה חמש פעמים ומפחדת לחשוב מה היא תמצא בפעם הבאה. הילדים האבודים האלה פוגעים לי בנקודה חשופה ואני יוצאת לגמרי מפוקוס. היום למדתי שאני צריכה לשמור על עצמי כשאני ניגשת לנער או נערה כאלה, כדי שכשאני יוצאת מהחדר שלהם לא אשכח מה אני אמורה לעשות.

אני יודעת שאני לומדת המון, אבל בתוך ענן העייפות שאופף אותי, כשאני עסוקה כל הזמן, פתאום אין לי את כל הזמן הפנוי שבעולם, כמו פעם (לפני חודשיים), להגות ולהרהר ולחשוב מחשבות יפות ולהסיק מסקנות, לסדר הכל יפה-יפה ולהמשיך הלאה למשימה הבאה, חכמה יותר ומנוסחת היטב. כשהזמן היחיד שלי לחשוב על הדברים הוא במקביל לדברים אחרים, לפעמים קשה לשים לב ללקחים שנלמדו ונרשמו באחוריי הראש. וכשפתאום הם נשלפים משם, אני מופתעת מעצמי מאוד. כמעט בלי לשים לב, אני הופכת לאחות מיון.

האתגר הנוכחי הוא להמשיך לקחת את זה בקלות, לא לרדת על עצמי. לקיים את הבטחתי לאחותי ולעצמי. לקחת את זה כמו שזה בא, לאט ומדוד, יום אחרי יום.

יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

מעות חנוכה

אוקיי, זה הולך להיות אחד הפוסטים הקצרים, אם לא ה...

לפני שבוע, ביום חמישי, היה לי יום חופשי. כשהשעון של אלון צלצל בעשר בבוקר שאלתי אותו, "is that your alarm?" ואז, כבר קצת יותר עירנית, מופתעת מעצמי, מודאגת ומעט מבוהלת, אמרתי לו, "דיברתי איתך כרגע באנגלית?!". אלון העלה את ההשערה שפשוט חלמתי באנגלית מיד לפני שהשעון צלצל. אני חושבת שהמוח שלי מתאדה לאיטו. ובעיקר, שאחרי כמה ימים רצופים של חיים שלמים באנגלית, זה הופך להיות האוטומט שלי. מפחיד.

היום נשאתי תפילה קטנה לפני שיצאתי מהבית - הלוואי שלא תהיה משמרת קשה מדי. שיהיה מעניין, לא יבש ומשעמם, אבל לא מטורף. בתמורה הייתה לי המשמרת המוזרה ביותר, אולי בתולדות המיון כולו. כמעט לא היו מטופלים. מאחר ולי לא היו חדרים משלי עליהם הייתי מופקדת, אז בכלל.

הייתי אמורה לעזוב בשלוש וחצי. ב-15:24 הגיעה מטופלת בדום לב. עבדנו על ההחייאה שלה כמעט שעה לפני שהעברנו אותה לחדר הצנתורים ואז נשארתי עוד חצי שעה בערך לתעד ולעזור לסדר. אז בסוף היה די מעניין.

כשיצאתי היום מהעבודה, בחמש במקום בשלוש וחצי, השמש כבר שקעה כמעט לגמרי ורק שוליי השמיים היו ורודים-כתומים. ופתאום, באמצע, ראיתי שובל סילון של מטוס שזהר בכתום עז, בוער, של שקיעה. כמו כוכב שביט באמצע היום, חשבתי לעצמי.


ואז, כשעליתי על הכביש הראשי ופניי מערבה, אחרי שמטוס אחד חלף מעליי, מוכן לנחיתה עם הגלגלים כבר פתוחים, ראיתי עוד 13 מטוסי-שביט שכאלה. השמיים היו מלאים. זה היה מחזה מרהיב.

אלה הדברים הקטנים שעוזרים לי לעשות סוויץ' בסוף המשמרת ולהתחלף ל"דפנה של הבית".

לארוחת ערב הכנתי "מטבעות פנקייק" סמליים לכבוד חנוכה.


ועכשיו אני הולכת לאכול אותם וללכת לישון. לפני שמונה בערב. ומחר לקום למשמרת אחרונה ברצף, לפני שאצא להפסקה מבורכת של יומיים.


לילה טוב.

יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

חנוכה בניכר

רק אשטוף כלים ואז אכתוב פוסט, זה מה שהבטחתי לעצמי לפני שעה וחצי והנה אני עומדת בהבטחתי לעצמי.
אני תמיד שוטפת כלים עם מוזיקה ברקע והיום, כשנגמר Animals של פינק פלויד בחרתי לשמוע את הפלייליסט של החתונה שלנו. סיפרתי לכם כבר שהרכבתי את הפלייליסט כולו בעצמי, שיר-שיר, רצף-רצף? כשאני חוזרת ושומעת את פס-הקול של החתונה שלנו, לא רק שאני נזכרת בה, אני מתמלאת שוב תחושת גאווה - על הטעם המוזיקלי המשובח שלי ועל איכות הבחירות והעריכה המוסיקלית. בחרתי להתחיל מאמצע רשימת ההשמעה שנקראת "לפני החופה", מהשיר הזה:



לפעמים מצחיק אותי לקרוא קצת אחורה ולראות מה כתבתי לפני חודש, שבוע או שבועיים. אתם זוכרים את ששת הימים החופשיים שהיו לי לפני, כמה זמן זה היה בעצם? הייתי כל-כך עסוקה מאז שקשה לזכור. זה הטבע המוזר של עבודה במשמרות. מפני שמאז עבדתי פחות או יותר ברצף - הפסקה של יום כאן, יומיים שם, סופשבוע חופשי ואז אחד של עבודה ושוב אחד חופשי. מי זוכר שלפני כמעט חודש חששתי שלא יהיה לי מספיק מה לעשות בימיי החופשיים. עכשיו, כשיש לי הפסקה של יום אחד בתוך הרצף, אני משתדלת לישון 12 שעות רצופות בלילה וגם לגנוב שנ"צ בן שעה לפחות באמצע היום ועדיין אני הולכת לישון עייפה בעשר בערב ונרדמת תוך רגע.

דווקא התחלתי לכתוב פוסט אתמול, אבל הוא ביעס אותי. אז הפסקתי באמצע ויצאתי מהבית בכוונה לבקר רק בקרוגר ולשמור את הקניות בקוסטקו להיום. אבל כשעברתי בנסיעה ליד קרוגר, חשבתי לעצמי שאולי עדיף כבר לנסוע לקוסטקו וכך מחר (שזה היום), לא אצטרך לצאת מהבית. וכך היה. האוויר הקר והרטוב של הבחוץ רומם את רוחי והסיח את דעתי מהעבודה. הסחת דעת רצויה בהחלט, שכן אחרי יום רביעי, שהיה היום האחרון בו עבדתי (בשישי היה יום עיון), חזרתי הביתה קצת שבורה ועם הטעם האחרון הזה גלשתי לתוך סוף השבוע החופשי שלי. אז תעסוקה היא טובה. כל דבר שיסיט את רכבת המחשבות אל הכאן ועכשיו, מפני שאת מה שהיה אני לא יכולה כבר לשנות והעתיד מי ישורנו. מחר אלך לעבודה ואנסה לדבר עם שרי ונראה מה יהיה, אבל חוץ מלהכין תוכנית פעולה מדוקדקת לשיחה איתה, מה יעזור לי לחשוב עוד ועוד על מה שקרה.

חזרתי מהקניות ואחרי שיחת סקייפ עם ריצקי החיפאית ניגשתי לאפות עוגה ולשטוף כלים. כשאלון חזר הביתה, הוא מצא אותי שוטפת כלים והתפלא על כך שזאת בדיוק התנוחה בה הוא השאיר אותי כשיצא מהבית. ככה זה כשאופים - מייצרים כלים חדשים. מה גם ששוב סידרתי את המקרר ונפטרתי מקופסאות שעבר זמנן. אמרתי לו שאני קצת מוטרדת ושוב התחלנו לדבר על העבודה. ובסופו של דבר אלון הצליח לעזור לי לראות את המצב בצורה פשוטה: הייתה משמרת עמוסה ושרי זרקה אותי למים מהר וחזק מדי. הרגשתי שאני טובעת. כשחלקתי את התחושות שלי איתה בסוף המשמרת, היא ביטלה אותן בזלזול. כך עזבתי את המחלקה ביום רביעי בצהריים, בלי שום סיכוי לחוויה מתקנת.

אלון התעקש בצדקתו ועזר לי לראות שאני עושה לעצמי עוול כשאני מכלילה מתוך משמרת אחת לעתיד שלי במחלקה. הוא עזר לי להפוך את התמונה על פיה ולראות גם את החיובי, שדווקא עולה על השלילי. מה שקרה הוא שמאז יום רביעי ועד אתמול הייתי שרויה תחת השפעתו של איזה "כלל שיא-סוף" שכזה, שעיוות את התפיסה שלי והגביר מאוד את החוויה השלילית על פני החוויה החיובית. תמיד מפליא לגלות, שאני בת-אנוש והתגובות הרגשיות שלי הן בנאליות במידה, עונות לחוקיות שמישהו כבר ניסח פעם.

בכל אופן, אתמול בערב עשינו סוויץ' ומאז אני מנסה להישאר עסוקה ולחכות למחר. ובגלל זה סגרתי את הפוסט שהתחלתי לכתוב אתמול, בו תיארתי בפירוט את כל הדברים הרעים שקרו ביום רביעי (באמת שלא היו כל-כך הרבה, אבל שוב - חוויה סובייקטיבית עם הטייה קוגניטיבית) ופניתי לעיסוקים נעימים יותר.

אני חושבת שזה מנהג טוב, באופן כללי. כמו שבהפסקות בעבודה אני משתדלת לשוחח עם אנשים על נושאים שלא קשורים לעבודה, אני חושבת שגם בבית נכון ליצור הפרדה - להשאיר את העבודה בעבודה ולדאוג שהזמן החופשי יהיה זמן של מנוחה וניקוי ראש. לא קל לי לעשות את זה כרגע, בגלל החידוש וגם מפני שכל יום אני רואה כל-כך הרבה דברים חדשים ולומדת המון, שכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם אלון כדי לסדר את מה שראיתי ועשיתי, לקטלג ולמיין למגירות, כדי שיהיה לי קל יותר לשלוף בפעם הבאה. אני מניחה שבאופן טבעי ההתעסקות הזאת תפחת עם הזמן, אבל אני גם חושבת שטוב לנסות ולמתן את זה באופן יזום. אולי ההתעסקות המקצועית היא פחות בעייתית, אבל ההתעסקות הפוליטית, שמעסיקה אותי יותר ובה קשה לי יותר לשלוט, מפני שהיא סוחטת ממני תגובות רגשיות יותר - אולי כדאי לנסות ולשלוט קצת יותר בה, מפני שאמנם "העבודה היא חיינו" ואמנם אני עוברת כרגע תהליך של הגדרה עצמית, במידה מסוימת, אבל גם מזה צריך מדי פעם הפסקות למנוחה.

אז -

בקוסטקו פוצצתי עשרה אחוז מהמשכורת החודשית שלי, אבל רק על דברים חיוניים שיחזיקו מעמד הרבה זמן. הוצאה משתלמת - מיכל בן חמישה ליטרים של מרכך כביסה ועוד חמישה של סבון כביסה. שני בקבוקי מיץ תפוזים, המון סבון ידיים למילוי המיכל הקטן שיש בשירותים. שמפו ומי פה וגבינה מותכת ותותים ועשרים לחמניות-ג'בטה. כן-כן, עשרים. ולמרות שהבטחתי לאלון שהשבוע אני מכינה פיתות-מחבת, נראה לי שהלחמניות קצת מייתרות את זה כרגע. בעוד עשרה ימים, כשהן יגמרו - נדאג.


הו, איך אני אוהבת לצלם את עגלות הקניות שלי.

והתותים? בשביל העוגה הזאת, שהכנתי להדלקת נרות אצל אלי.


טארט תותים ומסקרפונה (עם פילדלפיה מוקצפת כתחליף, בעוונתיי)
בקלתית מגראהם קרקרז בטעם שוקולד
התוכנית המקורית הייתה לנסוע לנר ראשון אצל ההורים של אלי, שגרים בסינסינאטי. אבל איכשהו זה לא הסתדר עם עומס סוף-הסמסטר של אלון ואני קצת חששתי לנסוע לסופ"ש שלם ולחזור רק היום, כשמחר אני מתחילה רצף של ארבע משמרות במיון. אז ויתרנו ובמקום חגגנו אצל אלי, עם מקבץ מקרי של חברים-שאינם-יהודים. היו לביבות, שתי חנוכיות, צלי בקר נימוח ומופלא שאלי הכין וחברה טובה. היה נפלא.

זאת הפעם הראשונה בה אנחנו חוגגים את חנוכה בארה"ב. בשנה שעברה התאריכים של חנוכה וחג המולד התלכדו וזכינו לבקר בארץ בימי החג. השנה נדליק את החנוכייה הירושלמית שלנו כל ערב, אבל בניכר, עם נרות של מנישביץ. בכל אופן, מנישביץ או לא, גם בחו"ל, דבקתי במנהגי והכנתי את החנוכייה כבר בצהריים. עכשיו אנחנו רק מחכות שאלון יחזור הביתה (בסוף הסמסטר עובדים גם בסופ"ש) ונוכל להדליק ולשיר ולהכניס אור מבחוץ פנימה, מאדן החלון היישר אל תוך הלב.



בין שטיפת כלים אחת לאחותה, קמתי הבוקר עם משימה - לדבר עם כל הישראלים שלי לפני שהלילה יורד בארץ. עוד עם התה של הבוקר דיברתי עם סבתא שלי וצחקתי לעצמי על כך שהשיחות איתה הן תמיד על כלום אבל על כל-כך הרבה. אלה בעיקר גרגורי אהבה וגעגוע שרוטטים בינינו, לא משנה מהן המילים שנאמרות ממש. דיברתי גם עם ההורים שלי ועם אחותי. תוך כדי הקצפתי חמש ביצים וערבבתי עוגת לעקעח אחת, נוספת. זאת הכוכבת שלי בשבועות האחרונים. מצאתי את המתכון הזה, שקופץ ראשון כשמחפשים בגוגל "עוגת ספוג". עד עכשיו הכנתי לקח עם שמן ותמצית וניל והמתכון הזה דחף אותי, לראשונה, להכין עוגת ספוג "אמיתית". ביצים, סוכר וקמח. בלי שמן ובלי שטויות.

הדבר "המיוחד" היחיד שאני עושה הוא מקשטת את מרכז העוגה בפס של אבקת קינמון, כמו שסבתא שלי עושה וכמו שאני אוהבת לאכול. עכשיו רק דרוש תרגול נוסף, עוד קצת ניסוי ותעייה, מפני שגם כשאני מקציפה מספיק אבל לא מדי, לא משהה את הבלילה לפני כניסתה לתנור, לא פותחת את דלת התנור במהלך האפייה ומנתקת את העוגה מדפנות התבנית מיד בתום האפייה - למרות כל זאת העוגה קצת צונחת ואני קצת מצטברחת.


לפחות להפריד ביצים אני יודעת
כבר שלושה שבועות לא האכלתי את השאור שלי. אני פותחת את המקרר והוא מסתכל עליי במבט מאשים. אז היום הוצאתי אותו מהמקרר ואפילו חשבתי לאפות לחם, אבל הזמן נזל מבין אצבעותיי ובשעה חמש כבר היה מאוחר מכדי להתחיל. אז רק האכלתי אותו, לפחות. ונתתי לו לנשום קצת אוויר, במקום להסתפק רק בתהליכים אנאירוביים כל הזמן. יש לו עכשיו ריח חמצמץ, עדין ופירותי, כמו של יין לבן קל. מופלא. גם אם אני לא משתמשת בו ללחם, הוא שם, מחכה להזדמנות שלו. ובינתיים אני נהנית מחיית-מחמד. אמרתי לנועה שמזל שאין לנו ילדים, כי אני כל-כך עסוקה שאולי גם אותם לא הייתי מאכילה.

והכי כיף - בישול בלי תכנון ובלי מחשבה: לפני הצהריים שלפתי שני מגשי עוף והודו טחונים מהמקפיא, שכבר הגיע זמנם. כבר חשבתי לאפסן אותם במקרר ולחשוב עליהם שוב מחר או ביום שלישי כשלפתע החלטתי שדווקא כן בא לי עכשיו. וצ'יק-צ'ק ערבבתי מהם קציצות הכי פשוטות שיש, רק שתי ביצים, סולת ותבלינים, טיגנתי בצל וקצת סלרי, טיגנתי קציצות קטנות ופחוסות על מחבת טפלון חמה וצירפתי אותן לירקות המאודים שבינתיים כבר שחו בתוך מים ועשו אותם ציר. כעבור עלה דפנה אחד, סיר אורז ו-25 דקות בישול הייתה לנו ארוחת ערב לתפארת. כמה נחת.

עכשיו אני מחכה מאוד לחג המולד, שגם בו אף פעם לא יצא לי לחזות "על-אמת" בחו"ל. יש לי שבעה ימים חופשיים סביב החג ואנחנו נוסעים לקנדה, לבקר את ליאור בטורונטו. למרות שרוב מי שאני מספרת לו על התוכנית המעולה שלנו שואל אותי אם לא מספיק קר לי באן ארבור ולמה לי קנדה, אני מאוד מתרגשת לקראת הנסיעה, שכן זאת הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים בקנדה וגם, זאת החופשה המשותפת הראשונה שלנו מאז הביקור האחרון בישראל. והדובדבן שבקצפת  - אני מקבלת יומיים של תשלום חג בזמן שאני מטיילת ומבלה. משלמים לי כדי לנסוע לקנדה, בייסיקלי. מי אני שאתלונן?

אני מקווה שיהיה לנו כריסטמס לבן.

ולסיום, עוד שיר. ההמנון שלי בשבועות האחרונים (פשוט כי יוצא לי לשמוע אותו מלא והוא די good mooder)




שבוע טוב וחנוכה שמח!