טיול כריסמס לקנדה: היומיים הראשונים

ביום ראשון שלפני חג המולד נסענו לקנדה, בפעם הראשונה בחיי שנינו.

התוכנית הייתה לבלות את הלילה הראשון אצל ליאור, בטורונטו (למדתי שבעוד שאמריקנים אומרים "טורונטו", קנדים לא מבטאים את הט' השנייה ומה שהם אומרים נשמע כמו "טורונו", עם איזה רמז לט' בתוך הנו"ן. בכלל, למדתי בטיול הזה הרבה דברים), למחרת לנסוע ל-Bruce Peninsula, לבלות שם את הלילה השני, לטייל באזור ביום שלישי ולאחר מכן לחזור לטורנטו, לישון אצל ליאור עוד לילה אחד אחרון וביום רביעי לחזור הביתה.

בסופו של דבר, התוכנית קצת השתנתה, כטבען של תוכניות. חזרנו הביתה מאוחר בליל יום שלישי, בגלל אזהרות חמורות, שהלכו ונהיו רציניות יותר, מפני סופת שלגים ומזג אוויר מסוכן לנהיגה. ואני אומרת - אם כבר לשנות תוכניות, לפחות לעשות את זה מפני איתני הטבע.

לפני חודשיים בערך, אלון הציע שאולי ניסע לקנדה בחג-המולד. ליאור התחיל ללמוד באוניברסיטת טורונטו השנה ואנחנו, שלפני שלושה חודשים הפכנו לבעלים החוקיים של אוטו, חשבנו שיכול להיות נחמד לנצל את חופשת החורף של אלון ואיזה חלון הזדמנויות בלוח הזמנים שלי, כדי לבדוק האם הנסיעה הזאת, לקנדה, היא אכן פשוטה ואפשרית כפי שרבים מספרים עליה. אז שאלנו את ליאור אם הוא בעניין והוא אמר שבטח. ולפי חלוקת התפקידים הקבועה, אני סיפרתי בהתלהבות רבה לכל מי ששאל, וגם למי שלא, שאנחנו נוסעים לקנדה בחג המולד ואלון התעקש להמשיך ולסייג, שרק אם זה יסתדר ושום דבר עוד לא בטוח.

כשקיבלתי את סידור העבודה הנוכחי, שמתחיל בשבוע הראשון של דצמבר 2012 ונגמר בשבוע הראשון של ינואר 2013, זהרתי מהתרגשות כשלנגד עיני נגלה רצף מופרך באורכו של ימים חופשיים, שסודרו באלגנטיות סביב חג המולד - שבעה ימי חופשה שלמים. שלחתי לאלון הודעת טקסט בת משפט אחד - Baby, we're going to Canada! ועברתי להציג את התוכנית כעובדה מוגמרת.

חשבנו לנסוע לטורונטו ולבלות שם כמה ימים, אבל ליאור אמר שהעיר שוממה ונטושה בחג, והציע שאולי נמצא לנו איזה B&B וניסע אליו. קרדיט רב על הטיול הזה מגיע לליאור, שמצא את בית ההארחה בו בילינו ושבזכותו הגענו לאחד המקומות היפים ביותר בעולם. מבחינתי, כל הקרדיט על הטיול מגיע לליאור, בעצם. אנחנו רק הגענו והבאנו איתנו את האוטו.

. . .

אלון ואני אוהבים מאוד לנסוע יחד.

יצאנו לדרך ביום ראשון בערב, קצת אחרי שהחשיך ולמרות שאמרנו לבני משפחתנו, ששאלו על אורך הנסיעה ש"שטויות, זה כמו לנסוע לאילת", הנסיעה עברה מהר והרגישה קצרה בהרבה מנסיעה בת חמש שעות ממרכז הארץ לפנינה הדרומית. נוכחנו שוב, שכל מה שצריך הוא שותף טוב למסע ומוזיקה טובה. הייתה שם גם כוס תרמית עם תה יסמין ירוק מתוק-מתוק שחיממה והמתיקה את חלקה הראשון של הנסיעה, עד מעבר הגבול.

חצינו את הגבול לקנדה דרך ה-Blue Water Bridge שנמצא ב-Port Huron, עיר הנמצאת בנקודת היבשה המזרחית ביותר של מישיגן. כשחוצים את הגבול בין ארה"ב לקנדה עם רכב בדרך היַּבָּשָׁה, ביקורת הגבולות מתרחשת מול ביתן, כשהנוסעים נשארים ישובים במכונית. מגישים את הדרכונים לפקיד ההגירה דרך חלון הנהג, עונים על כמה שאלות וממשיכים הלאה, למדינה אחרת.

רק אחרי ביקורת הגבולות, שבמהלכה שאל אותנו פקיד ההגירה את השאלות הרגילות ששואלים במעמד שכזה - מה מטרת הביקור שלנו, לכמה זמן אנחנו נוסעים, איפה נתארח והאם אנחנו מביאים איתנו טובין שנרצה להצהיר עליהם - קלטנו שבעצם, אנחנו בחו"ל. כמה מוזר! עד אותו רגע הנסיעה כולה הייתה כל-כך נונשלאנטית. קמנו בבוקר, מרחנו את הזמן, דיברנו עם ההורים בסקייפ, שטפנו כלים, ארזנו מזוודה, הוצאנו את הפח, עלינו לאוטו ונסענו אל עבר הגבול. רק אחרי שחצינו אותו קלטנו, שאין לנו רשת סלולארית, למשל, או שלא עלה בדעתנו להמיר קצת כסף למטבע המקומי. מזל שזכרנו לקחת דרכונים!

את המשך הדרך העברנו בנהיגה רצופה כמעט, למעט שתי הפסקות-פיפי. חיפשנו תחנות נורמאליות ברדיו והשתעשענו משמות הישובים שעל שלטי הדרכים, שהיו ערבוב מצחיק ומעניין של שמות אנגליים, צרפתיים ואינדיאניים. מצחיקים הקנדים האלה, עם האיות הבריטי שלהם. מה שכן, החלטתי ביני לביני שיש להם דגל יפה. תודו.

. . .

הכניסה לטורונטו מאוד מרשימה בלילה. בעיקר, מגדל CN, שמגיח ונחבא חליפות בין גורדי השחקים של העיר, מחליף צבעים ומעורר את סקרנות המבקר החוזה בקו השמיים של העיר הנגלה למולו לראשונה. המגדל היה הבניין הגבוה בעולם, עד שבא הבורג' ח'ליפה וגנב לו את התואר. ועדיין, זהו המבנה הגבוה ביותר בחצי הצפוני של כדור-הארץ.

הגענו ליעדנו הנכסף בסביבות עשר בלילה. אחרי ארוחת ערב ביתית ושיחה נעימה, הלכנו לישון.

למחרת בבוקר התעוררנו ויצאנו לסיור קפוא בעיר, כשפנינו מועדות למסעדה קטנטונת בשם Aunties & Uncles. עברנו דרך הקמפוס של אוניברסיטת טורונטו ולראשונה בחיי, חזיתי בהתרגשות רבה בסנאי שחור. מסתבר שלא סתם חשבתי לעצמי שהסנאים הללו הם ממש כמו הפנתרים השחורים של משפחת הסנאים. בירור קצר שערכתי גילה שאותה תופעה גנטית מסבירה את צבע הפרווה שלהם, כמו גם צבעם של פנתרים שחורים. מדובר במוטציה גנטית הנקראת מלניזם (שהיא ההיפך מלבקנות, או אלביניזם). מלניזם הוא מצב בו ישנו עודף פיגמנט בעור ובטפולותיו. ישנם מקרים בהם מלניזם מתרחש כחלק מאדפטציה אבולוציונית לבית גידול, בו לפרטים כהים יש עדיפות הישרדותית על פני פרטים בעלי פרווה או עור בהירים - ביכולת הסוואה טובה יותר.

בתחילה חשבתי שסנאים שחורים הם קטגוריה נפרדת לחלוטין במשפחת הסנאים, כמו צ'יפמאנקס או מרמוטות. אבל מסתבר שהסנאי השחור הוא תת-קבוצה של הסנאי האפור. עוד גיליתי שהסנאים השחורים היו נפוצים יותר במאה ה-16, כשאזור צפון אמריקה היה מיוער בצפיפות גבוהה יותר. משערים כי פרוותם הכהה העניקה להם אז עדיפות יחסית לסנאים בעלי פרווה בהירה יותר, ביכולת ההסוואה ביערות הכהים והחשוכים. עד כאן פינת הזואולוגיה שלנו. לא עלה בידי לצלם את השובבים, מפני שהם נעים בכזאת מהירות. לך תתפוס סנאי שחור עם מצלמה של טלפון נייד.

בזמן שחיכינו לשולחן בדודות והדודים טיילנו קצת בשוק קנזינגטון הסמוך, שניתן היה לחוש באווירה המגניבה השוררת בו, למרות שרבות מהחנויות היו סגורות ועל אף שליאור ושירלי אמרו שהוא שוקק הרבה פחות באמצע השבוע (ועוד בערב חג, ובחורף) מאשר בסופי שבוע באביב ובקיץ.

אחרי בראנץ' מספק בהחלט, חזרנו לדירה, ארזנו ויצאנו לדרך. היעד - Lion's Head, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה מטורונטו, שם חיכו לנו B&B מבטיח שליאור מצא עבורנו, Taylor-Made Bed & Breakfast, שקיבל רק תשבוחות במגוון ביקורות באינטרנט וארוחת ערב-חג ביתית שבעלת הבית בישלה עבורנו בעצמה.

ככל שהתקדמנו בדרכנו צפונה, המראה של שלג בצדי הדרכים ושדות מכוסי-שלג הפך שגור. זה מצא חן בעיני כולנו.

אני נוהגת, אלון מצלם תוך-כדי-תנועה

עברנו דרך עיירות קטנות וציוריות, לכל אחת Main Street, מגדל שעון, כנסייה, תחנת משטרה ועירייה. הבתים כולם היו מקושטים לכריסמס, מי בטוב טעם ומי קצת פחות. בשעה האחרונה לנסיעתנו השתעשענו במשחק דרך שהתפתח בהשראת ההאזנה לרדיו המקומי, אחרי שכמעט כל התחנות ניגנו שירי חג. הצעתי שבכל פעם שאנחנו נוחתים על תחנה חדשה, נספור כמה מילים ישיר הזמר עד שתיאמר המילה "כריסמס". בהמשך עברנו לזהות דימויים קלאסיים של החג וביניהם אח בוערת, מרשמלו, שלג, הצבע לבן, דבקון ועוד. היה מצחיק. מדי פעם ניגנו שיר חג מולד קלאסי בביצוע נסבל ונשארנו על אותה תחנה יותר משתי דקות לפני שנאחזנו צמרמורת.

הגענו ליעדנו בחושך. מאחר והשעה הייתה אחרי שש, בערב חג המולד, הרחובות היו נטושים מזמן. בעלת הבית קיבלה את פנינו, יחד עם זוג כלבי הסטר האנגלי שלה והחל מאותו רגע הם בעיקר מה שעניין אותי, לפחות עד שארוחת הערב המעולה הוגשה לשולחן.  אחד הדברים המעולים בבקתה שלנו היה, שהיינו היחידים שם. כשליאור דיבר עם בעלת הבית היא אמרה לו שבאמת היא ובעלה התפלאו על כך שאין להם כלל הזמנות לחג המולד. היינו שם רק ארבעתנו, הבית כולו לעצמנו. זה היה נהדר.

מבחר המנות בארוחת הערב היה מצומצם, אבל כל מנה, מתחילת הארוחה ועד סופה, הייתה פשוט משובחת. פתחנו במרק פטריות סקנדינבי (למרות שבעלת המקום גרמניה, היא גרה בסקנדינביה כמה שנים והיא טוענת שהייתה אמורה להיוולד בת לעם הסקנדינבי). המרק לווה בלחם לבן איטלקי, עליו מרחנו שפע של חמאה מלוחה. למרות שאינני חובבת פטריות, אכלתי מהמרק העשיר הזה בהנאה רבה. המשכנו עם סלט קיסר ברוטב עתיר שומן ופתיתי בייקון שהיה פשוט מופלא. למנה עיקרית קיבלנו צלי של כתף חזיר שבילה שעתיים בתנור בסיר פלדה יצוק והוגש רק בליווי מיצי הצלייה של הבשר, או כמו שקוראים להם - Jus, סלט חם של כרוב ניצנים ברוטב שמנת אלוהי, עם קרעי פרשוטו וצנוברים. לצד כל זה הוגש פירה תפוחי-אדמה ובטטה שהיה גם הוא עשיר בחמאה. ארוחה מתאימה מאוד למזג האוויר המושלג.

קשה לומר את מי הכי אהבתי, אבל כרוב הניצנים מככב אי-שם בראש הרשימה

לקינוח הוגש מן מוס שוקולד חצי-אפוי שעוטר בבלורית של קצפת וכמה פצפוצי שוקולד. לידו הוגשה עוגייה פריכה במילוי קינמון ויוגורט, שהייתה לטעמי בזבוז מקום מוחלט, מפני שאחרי ארוחה כזאת, צריך לחשב כל ביס בזהירות רבה, מחשש להתפקעות.

עוד בדרך ל"בקתה", כמו שאלון קרא לה, החלטתי שאפנק את עצמי בכוס יין לצד ארוחת הערב. בגלל בעיות הכבד שסיבכו את חיי לאחרונה, התנזרתי לחלוטין מאלכוהול במשך ארבעת החודשים האחרונים. בבדיקת הדם האחרונה כל תפקודי הכבד שלי היו תקינים, ממש מושלמים, והחלטתי שכוס אחת לא תשנה. בזכות כך שעבר זמן רב מאז הגוף שלי נחשף לאלכוהול, אחרי כמה לגימות הראש שלי כבר צף גבוה-גבוה, איפשהו ליד התקרה. דוגמא יפה למושג "עלות-תועלת".

בתום ארוחת הערב, בעלת הבית בירכה אותנו על הצלחתנו הכבירה בכילוי התקרובת והכריזה שמעכשיו ועד ארוחת הבוקר יש לנו 13 שעות. למקומות, היכון - עכל! התגלגלנו במורד המדרגות, אל עבר הסלון, שם הדלקנו את הטלוויזיה, שהציעה עשרה ערוצים שונים בהם הקרינו את It's a wonderful life. בכל-זאת, כריסמס. בשלב הזה ארוחת הערב כבר תפסה לה מושב קבע מעל העפעפיים שלי ורק חיכיתי לרגע בו אצליח לנשום שוב, כדי שאוכל לשכב וללכת לישון. הרגע המיוחל לא איחר להגיע וקצת לפני אחת-עשרה כבר מצאתי את עצמי במיטה, על המזרון הקשה להפליא שהיא הציעה. לפני שנרדמתי אמרתי לאלון שאני רוצה להישאר כאן עוד זמן, לא רק לילה אחד. היה לי נעים מתחת לפוך. כדי להשלים את התמונה, התחיל לרדת שלג קל בחוץ, שהבטיח התעוררות לבוקר לבן-אף-יותר.

המיטה שלנו

להפתעתי ולשמחתי הרבה, הבטן שלי עמדה בגבורה בכל מבחני החמאה והשומן שהונחו לפניה באותו ערב והיא המשיכה להפתיע בהתנהגותה הטובה גם ביום המחרת.

בחלק הבא: שלג, קרח, שני אגמים קפואים ועוד שלג.