ביום שבת, כשדיברתי עם נועה בסקייפ, היא השביעה אותי שאני מפסיקה להיות כל-כך קשה עם עצמי ואנסה לתת לעצמי קצת יותר צ'אנסים, קצת יותר הנחות והקלות. זה היה בתגובה לכך שאמרתי לה כמה קשה לי בעבודה, כמה אני מרגישה איטית לפעמים, כמה אני מרגישה שאני לא יודעת כלום למרות שאני רוצה לדעת הכל ועכשיו. כמו במערכון ההוא של רחוב סומסום, "אני כאן. אבל רציתי להיות שם!", או כמו בשיר המוכר של קווין - I want it all and I want it now.
להתאפק בדברים קטנים זה משחק ילדים. אבל בדברים שאנחנו רוצים ממש, בדברים שישפרו את המצב שלנו ויקלו על איזו חוסר נוחות, זמנית או מתמשכת - במצבים האלה קשה מאוד לחכות לרגע ההוא שיגיע.
ציפיתי שיהיה לי קל יותר. ציפיתי לתפוס הכל תיק-תק, לשלוט בהכל מהר, לא להסס, לא להתעכב שוב על דברים שכבר עשיתי פעם-פעמיים. אני יודעת שזאת ציפייה לא ריאלית ובכל זאת, כאן הילדה בת הארבע מגיעה, רוקעת ברגל בעקשנות ואומרת, "אבל אני רוצה!" (או כמו שילדים בימינו אומרים, "בא לי!"). רוצה עכשיו, לא אחר-כך. רוצה אינסטנט. רוצה קל ומהיר.
כשעשיתי את הסטאז' בסוף הלימודים, במחלקה כירורגית, לקח לי בערך שבוע להיסגר על רוב הדברים במחלקה. כבר ידעתי איפה כל דבר נמצא, אל מי אני צריכה לגשת במקרה כזה או אחר. קלטתי את סדר היום - סיבוב בוקר, תרופות, ביקור רופאים, הכנה לניתוחים, אנטיביוטיקות, ארוחת צהריים, עוד סיבוב של סימנים חיוניים. הכרתי את המצבים המייצגים - עוד דלקת בכיס מרה, עוד ניתוח להצרת קיבה, יצירת סטומה, כריתת מעי דק או גס. למדתי במהירות את ההבדלים בין המטופלים הצעירים, הבריאים לבין המבוגרים והמורכבים, אלה שיש להם מחלות רקע רבות שדורשות התייחסות וטיפול בנוסף לבעיה הכירורגית הנוכחית. תוך שבועיים ריחפתי בין שישה מטופלים, בין שני חדרים. תוך שבועיים הייתי בשליטה.
במיון אין שליטה.
כל מי שנתקלתי בו בתחילת העבודה שלי במחלקה דאג לומר לי את זה. המיון הוא מפלצת יורקת אש, בחרו אחדים להפחיד. במיון את יכולה לתכנן כמה שבא לך, אבל תמיד יבוא משהו ויטרוף את כל הקלפים. ואני משכתי בכתפיים וחייכתי חיוך אטום - מה עוזר לי כל המידע הזה, הכללות רדודות, עוד לפני שנכנסתי למחלקה? אם אתם מנסים להפחיד אותי, תודה, הצלחתם. אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? We'll just have to take it as it comes.
ואז התחלתי לעבוד ומאז אני לומדת על בשרי מהו המיון. אין כללים. יש מקרים דומים, יש מצבים אופייניים - קוצר נשימה, כאבים בחזה, הקאות ושלשולים, שינויים במצב ההכרה. אבל בכל מצב אופייני יש מטופל אחר, בגיל שונה, בשלב התפתחותי-קוגניטיבי שונה, עם או בלי מחלות רקע, עם או בלי קשיי תקשורת. אפשר להתחיל את היום עם תוכנית, אבל אז משהו קטן קורה ולפני ששמתי לב אני רודפת אחרי הזנב שלי ומנסה להדביק את הקצב, משתדלת לא ללכת לאיבוד יותר מדי.
במיון אין כללים, יש כלים. אפשר להתחיל עירוי, לקחת בדיקות דם ושתן, לעשות סדרה של בדיקות הדמייה, לחבר למוניטור לבבי, לתת תרופות להורדת לחץ דם, לשיכוך כאבים, לטיפול בבחילה. יש מטופלים שמגיעים והבעיה שלהם גלויה ופשוטה - בחורה אחת שהחליקה ברחוב ונקעה את הקרסול - ויש מטופלים שצריך לחפש ולחפור כדי להבין מה הסיפור שלהם. גם במיון, ישנם המטופלים "הבריאים", עם הבעיה הספציפית והמבודדת וישנם המטופלים "החולים", שהבעיה שלהם כללית, מערבת מספר מערכות גוף שונות ומשבשת את הסימנים החיוניים שלהם. יש מטופלים שברגע המפגש הראשון ברור שהם יעזבו תוך שעה-שעתיים ומשך השהייה שלהם תלוי רק ביעילות המערכת. יש מטופלים שכבר ממבט ראשון אפשר לדעת שהם הולכים לבלות לפחות ארבע שעות במיון - ובסוף גם יאשפזו אותם. מדהים כמה מהר לומדים לזהות מיהו מי.
המיון שלנו מורכב מכמה אזורים - "המיון הגדול" מקבל אליו את המקרים האקוטיים ביותר, מקרים של סכנת חיים מיידית או מאיימת, כמו חשד לשבץ, כאבים בחזה או התקפי לב. "המיון הבינוני" מקבל אליו את המקרים הפחות אקוטיים, מקרי הביניים - בחילות והקאות בלי חום או שינויים בסימנים חיוניים, מטופלים פחות קריטיים שלא זקוקים לניטור לבבי צמוד. לאזור ההשהייה עוברים מטופלים שעברו עיבוד ראשוני במיון הגדול או הבינוני וכעת מחכים לתוצאות של בדיקות ולהחלטה - אשפוז או הביתה. האזור האחרון הוא "המסלול המהיר", לאנשים עם חתכים, נקעים ובעיות מאוד ממוקדות שלא דורשות בדיקות דם, בדיקות הדמייה, או למעשה פעולות פולשניות כלשהן.
כאחות חדשה, אני עובדת בעיקר במיון הגדול ובמיון הבינוני והרציונל לכך פשוט - מי שיודע לטפל במקרים המורכבים, הקריטיים יותר, לא יתקשה לטפל במקרים פשוטים.
ישנן שתי דרכים בהן אנשים יכולים להגיע למיון - עצמאית, או באמבולנס. אנשים שמגיעים למיון בכוחות עצמם עוברים מיון ראשוני (טריאז') בכניסה למיון עצמו. האחות שיושבת בטריאז' לוקחת מהם את הסיפור הראשוני - למה באתם, מה הבעיה עכשיו - ומפנה אותם לאזור המתאים של המיון כדי שייבדקו על-ידי רופא ויטופלו. אנשים שמגיעים באמבולנס "חותכים" את המיון הראשוני ונופלים ישר לחיקנו. אלה "הצנחנים", אנשים שהאחיות בתוך המיון צריכות לעשות להם טריאז'. בדרך כלל, אלה הם האנשים החולים יותר והדחופים יותר (בהנחה שלא מדובר במישהו שהזמין אמבולנס בשביל כאבים בברך, דבר שהוא לא נדיר כאן אצלנו, לצערי). הצנחנים הם החשודים המיידיים להפרת הסדר והשליטה. כשמגיע צנחן קל מאוד לטבוע באותו חדר אחד ולשכוח משלושת החדרים האחרים שבהם יש עוד מטופלים בשלבים שונים של הטיפול שדורשים את תשומת ליבנו.
בשבוע שעבר, היה יום אחד בו כל המטופלים שקיבלתי סבלו מקוצר נשימה וכמעט כולם אובחנו כסובלים מדלקת ריאות. אחרי רצף של שלושה כאלה, הייתי כבר על הגל וידעתי בדיוק מה לעשות כשאני מקבלת מטופל בקוצר נשימה. אותו הדבר היה אתמול, רק עם כאבים בחזה. אפילו הילד בן ה-11 שהגיע למיון בגלל שפעת, התלונן בעיקר על כאבים בחזה, ואפילו הוא קיבל א.ק.ג. אבל יש ימים בהם כל מטופל מגיע עם בעיה אחרת ואז קצת יותר קשה להיכנס לקצב.
עוד הבדל בין המיון למחלקות, שמקשה על הכניסה לקצב, הוא שאין אחידות בשלב הטיפול. במחלקה, כל המטופלים כבר היו במיון, אם הם הגיעו באופן דחוף, או שהגיעו מהבית עם הזמנה מתוכננת, אלקטיבית. ברוב המחלקות הכלליות, המטופלים לא נמצאים בסכנת חיים מיידית או מאיימת. סדר היום אחיד לכל המטופלים והוא זהה לזה שתיארתי קודם. במיון המצב שונה. יש מטופל אחד שבדיוק הגיע, מטופל שני שצריך ללכת לרנטגן, מטופל שלישי שחזר מרנטגן וצריך עוד תרופות נגד כאבים ולפעמים גם מטופל רביעי שצריך למדוד לו לחץ דם ולבדוק אם התרופה שהוא קיבל לפני חצי שעה עזרה. אין "סיבובים" בהם מחלקים לכולם תרופות או מודדים לכולם סימנים. ואחרי כל דבר שעושים צריך לחזור למחשב ולתעד, דבר קל אם נמצאים במיון הגדול שכבר עבר שיפוץ ובו יש מחשב בכל חדר, אבל משימה קצת יותר מורכבת אם נמצאים במיון הבינוני ובכל פעם שיוצאים מחדר המטופל אל התחנה כדי לרשום בגיליון נתקלים בעוד מטופלים עם דרישותיהם ובאנשי צוות נוספים ששואלים שאלות קונקרטית או סתם רוצים לקשור שיחה.
אנשים אוהבים חוקים וכללים והם ממציאים אותם בניסיון להשיג שליטה על מצבים ולמצוא פשר להתרחשויות. גם במיון, אנשי הצוות הותיקים שופעים כללים ונוסחאות - ימי שני הם תמיד ימים קשים ומקוללים. היום הראשון שאחרי החג הוא יום עמוס ומשוגע, אבל לא כמו היום שאחריו. בעוד שקל להבין איך הכללים הללו נוצרים ומהו תפקידם, קשה לומר שהם מדויקים או נכונים תמיד ולא בכדי, הרי מדובר בכללים שמבוססים על חוויה סובייקטיבית ולא על עדויות שיטתיות, אפילו אם מאחורי מי שניסח אותם עומדות שנים של ניסיון.
ולראייה, עד כה, בסופי השבוע בהם עבדתי, הבקרים היו מאוד רגועים וסביב הצהריים התנועה התגברה עד שהגיעה לשיא אחה"צ. אתמול הגענו בשבע בבוקר למיון מלא ודווקא בצהריים המוקדמים נרשמה איזו הקלה. בשבוע שעבר עבדתי ביום שני והכל היה די סביר. היום שוב עבדתי וזאת הייתה משמרת משוגעת.
היום היה יום קשה. עבדתי באזור הבינוני ולמרות שהבוקר התחיל די קל, מתישהו ברצף קיבלתי מטופלת אחת שדרשה הרבה תשומת לב. מפני שמלאי תשומת הלב שלי ומאגר הזמן שלי מוגבלים, כל תשומת הלב שהשקעתי במטופלת הזאת, באה על חשבון הזמן ותשומת הלב שיכולתי להשקיע באחרים. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל עוד שיעור שהמיון מלמד אותי לאחרונה, הוא שלנסות - זה לא תמיד מספיק. עם כל הרצון הטוב, לפעמים זה פשוט יותר מדי.
יש כמה מפתחות עיקריים לעבודה מוצלחת במיון - מהירות תפיסה ומחשבה, מהירות תגובה ועבודה, האצלת סמכויות וקביעת סדרי עדיפויות. כשמצליחים לסנכרן בין כל הגורמים הללו, אפשר להגיע לאיזה אופטימום, להתייצב על קצב טוב ולנהל את המשמרת במקום שהיא תנהל אותך. אבל אף אחד לא נולד עם כל המיומנויות הללו וגם אי-אפשר ללמד אותן בבית-ספר. הכל בא מניסיון ובשביל להשיג ניסיון צריך לעבוד קשה.
בימים כאלה אני מרגישה שאני טובעת והתחושה הזאת מלחיצה ומבהילה. היו כמה פעמים היום שחשבתי לעצמי שהנה-הנה, זוהי המשמרת האחרונה שלי, כי המשמרת הזאת היא הוכחה לכך שאני לא מסוגלת לעשות את זה. זה רק עניין של זמן עד שזה יהפוך לברור כל-כך, שכולם מסביבי לא יוכלו שלא להבחין בזה, אז אולי עדיף שאני אקלוט את הרמז כבר עכשיו, אגיד יפה שלום ותודה ואלך לחפש לי מקום אחר לעבוד בו, מקום בו אוכל להיות איטית ובינונית. ראש לשועלים במקום זנב לאריות.
אבל רגע! מה קרה לשיחה שניהלתי עם נועה רק לפני יומיים?! ביום שבת האחרון, היו 13 משמרות מאחוריי, מספר שווה ערך לעבודה של חודש אחד. נועה תבעה שאשהה את הספקות והפקפוק העצמי למשך עשר משמרות נוספות. סיכמנו שאני לוקחת נשימה ומחכה עד המשמרת העשרים ואז עד המשמרת השלושים, לפני שאני גוזרת את דיני לרעה. אז כשיצאתי מהמשמרת היום, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי - עוד לא. מספיק עם הביקורת, מספיק עם התהייה המתמדת, האם אני טובה מספיק או לא טובה בכלל. נחזור ונבדוק את המצב עוד עשר משמרות. ואז עוד עשר אחרי זה. בכל זאת, הבטחות צריך לקיים.
זה קשה. קל מאוד להתמסר למחשבות השליליות, לחוסר האמונה העצמית, במיוחד כשמוסיפים לתוך התמהיל עייפות מצטברת שהולכת וגוברת ככל שהשבוע מתקדם והימים החופשיים האחרונים נעלמים מעבר לכתף. מחשבות שליליות הן אוטומטיות, הן באות לבד, כמו צבועים רעבים, מזדחלות דרך כל פרצה, משתלטות על כל חלקה ממנה הוסר המשמר. מחשבות חיוביות דורשות אנרגיה ויוזמה. הן לא קורות מעצמן.
קשה לי לא לרדת על עצמי. ואני עוד מחשיבה את עצמי בנאדם שמאמין בעצמו וביכולותיו. אבל כנראה שאני מאמינה ביכולותיי הקיימות, אלה שאני בטוחה בהן, אלה שנמצאות איתי כבר זמן רב. עבר זמן רב מאז שנדרשתי לפתח מיומנויות חדשות וכנראה שבשלב מסוים מתרגלים לקלות ולטבעיות שבהן משתמשים במיומנויות קיימות ושוכחים שבעצם, כל ההתחלות קשות.
בדרך חזרה הביתה, בעודי מעבירה הילוכים באוטו שקנינו לפני שלושה חודשים, חשבתי לעצמי - הנה מיומנות שהייתי צריכה ללמוד מחדש. מאז הטסט שלי, לפני למעלה מעשר שנים, לא נהגתי ברכב עם הילוכים ידניים. לקח לי פחות משבוע מרגע שקנינו את האוטו ועד שהתרגלתי מחדש. לימדתי את עצמי לרקוד עם הולה-הופ תוך יומיים בערך, אותו זמן שלקח לי ללמד את עצמי לסרוג. בשלושת המקרים זה היה מאתגר ואפילו קצת קשה, אבל באף אחת מהפעמים לא הלקיתי את עצמי על הכשלונות הקטנים שבדרך, או סתם על הפעמים בהם הצליח לי קצת פחות ממה שקיוויתי. אז מה ההבדל עכשיו?
יש לי כמה תיאוריות שיכולות להציע תשובה לשאלה הזאת. האחת, היא שיותר מונח כאן על הכף. נניח שאחרי שקניתי את החישוק ב-5 דולר, הייתי מנסה ומנסה ולא מצליחה ללמוד איך לסובב אותו. אז מה? לא קרה כלום. הלכו 5 דולר ונוספה לי אמונה אחת לגביי עצמי - אני לא יודעת איך לסובב חישוק סביב המותניים. אותו דבר עם המסרגות והצמר - 10 דולר והאמונה שאני לא יודעת לסרוג.
אבל להיכשל בסיעוד? יותר מדי מונח על הכף. הבחירה לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה, הבחירה להתחיל ללמוד סיעוד. השעות, הימים, השנים שהשקעתי בתואר. הכסף שהשקעתי בלימודים. הכסף והזמן שהשקעתי בקבלת הרישיון האמריקני. ההלוואה שלקחנו כדי לקנות את האוטו שייקח אותי כל יום לעבודה. המדים שקניתי במאות דולרים. הנעליים. חשבון ההוצאות שנצבר לצד תחילת העבודה שלי ארוך וגדול והוא מורכב מסעיפים ותתי-סעיפים רבים.
אבל זה לא רק הכסף. זאת ההשקעה, זה החלום, אלה הציפיות האדירות שיש לי מעצמי. כשאמרתי בריאיון העבודה שאני יודעת להתנהל במצבי לחץ, שאני שומרת על קור רוח וצלילות מחשבה, שיש לי גישה חיובית, שיש לי יכולת למולטיטאסקינג - התכוונתי לכל אלה ואני מאמינה בהם בכל ליבי. אבל לא הכנתי את עצמי לתהליך הארוך שאזדקק לו כדי לרתום את היכולות הקיימות הללו לעבודה במיון. תהליך כל-כך טבעי וצפוי! ואיכשהו הוא נשמט מהכרתי. כנראה זאת מן צרת-עשירים שכזו, שמי שרגיל שדברים באים לו בקלות יחסית (טפוטפו), פתאום כשהוא צריך ממש לעבוד בשביל משהו, לא כל-כך יודע איך עושים את זה.
אני יודעת שאני לומדת. אני שמה לב שאני לומדת. אחרי יום רביעי שעבר, כשקלטתי אמבולנס אחרי אמבולנס אחרי אמבולנס והייתי המומה וקפאתי ולקח לי המון זמן להתעשת, בפעם הבאה כשהגעתי לעבודה, כשקיבלתי מטופל שהגיע באמבולנס, ידעתי בדיוק מה לעשות. איזה שאלות לשאול כחלק מהטריאז' גם אם המטופל עוד לא נמצא במחשב ואין לי את התוכנה שתעזור לי לכוון את עצמי. ומאז הפינה הזאת סגורה אצלי.
היום למדתי שאחת הסיטואציות הכי קשות עבורי הם בני-נוער שמגיעים בגלל איום לפגיעה בעצמם או ניסיון התאבדות. לא מבוגרים צעירים, לא מבוגרים. בני נוער, ילדים בשנות העשרה שלהם שחותכים את עצמם, שבולעים כדורים. שמגיעים מהבית עם אמא מבוהלת לידם שזאת הפעם הראשונה שזה קורה לה, או אמא מיואשת שכבר ראתה את זה קורה חמש פעמים ומפחדת לחשוב מה היא תמצא בפעם הבאה. הילדים האבודים האלה פוגעים לי בנקודה חשופה ואני יוצאת לגמרי מפוקוס. היום למדתי שאני צריכה לשמור על עצמי כשאני ניגשת לנער או נערה כאלה, כדי שכשאני יוצאת מהחדר שלהם לא אשכח מה אני אמורה לעשות.
אני יודעת שאני לומדת המון, אבל בתוך ענן העייפות שאופף אותי, כשאני עסוקה כל הזמן, פתאום אין לי את כל הזמן הפנוי שבעולם, כמו פעם (לפני חודשיים), להגות ולהרהר ולחשוב מחשבות יפות ולהסיק מסקנות, לסדר הכל יפה-יפה ולהמשיך הלאה למשימה הבאה, חכמה יותר ומנוסחת היטב. כשהזמן היחיד שלי לחשוב על הדברים הוא במקביל לדברים אחרים, לפעמים קשה לשים לב ללקחים שנלמדו ונרשמו באחוריי הראש. וכשפתאום הם נשלפים משם, אני מופתעת מעצמי מאוד. כמעט בלי לשים לב, אני הופכת לאחות מיון.
האתגר הנוכחי הוא להמשיך לקחת את זה בקלות, לא לרדת על עצמי. לקיים את הבטחתי לאחותי ולעצמי. לקחת את זה כמו שזה בא, לאט ומדוד, יום אחרי יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה