יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

Virgin Poached Pears

מכירים את הממתק הזה, שיש לו צורה של פטרייה קטנה עם רגל לבנה, כיפה במן גוון חום קלוש וקוקוס למעלה, מן גומי-מרשמלו-בצק סוכר בלי טעם מובחן? כשקצצתי את הפטריות לקיש הפטריות שאני מביאה לארוחת שבירת הצום אליה הוזמנו, חשבתי שאולי הממתק המוזר הזה הוא הסיבה שאני לא אוהבת פטריות. כי בינינו, מי חשב שזה בכלל רעיון טוב, לקחת פטרייה ולהפוך אותה לממתק? בחייכם, אל תגידו לי שרק אני חושבת שזה מוזר.

טוב, בסדר, אולי זאת לא אשמתו של הממתק המסכן שנתקלתי בו פעמים רבות בילדותי ולא הבנתי למה שמישהו ירצה לאכול (למרות כל הרפרנס לאגדות וסיפורי ילדים וכל זה). אולי זאת העובדה הפשוטה שפטריות תמיד נדמו לי מוזרות, חשודות וחלקלקות ומעולם לא הבנתי למה שמישהו ירצה לאכול את זה. אולי המילה באנגלית עובדת כאן טוב יותר, פטריות הן Slimy. למה שמישהו ירצה לאכול משהו שהוא סליימי? כנראה שמאותו טעם אני לא מבינה את כל העניין שיש סביב אוייסטרים. אני יודעת, אני שוחטת כאן עדר של פרות קדושות, אבל הגיע הזמן שתדעו עם מי יש לכם עסק. חוצמזה שאם נשארתם עד עכשיו, מה אני כבר יכולה להגיד או לעשות שירחיק אתכם לעד? אני משחקת באש, אמרתם?! טוב-טוב, אני אזהר.

אבל עוד דבר אחד בהקשר של פטריות - אני לא מבינה למה שמישהו ירצה לאכול משהו בצבע בז'. אני לא מתכוונת לפטריות חיות, אלא לגוון המוזר שהן מקבלות כשהן מאודות. הקיש שלי, יש לו מן צבע מוזר כזה, משהו בין חום דהוי לאפור. עכשיו תגידו לי אתם, זה מעורר תיאבון זה? ואל תנסו לסובב את זה בחזרה אליי. אל תתחילו לחשוב מהר-מהר בלב על מאכלים שהם לא לחם, עוגה או גלידה ויש להם צבע חום-אפור. אל תוכיחו אותי ותגידו, "היי, גם לעוף מכובס אין צבע משובב נפש". אני לא אוכלת את זה בגלל הצבע. אני יודעת, אני לא עקבית, אני עושה פה איפה ואיפה. זכותי.

עכשיו, אחרי שאמרתי את כל זה, שימו לב איך אני מתהפכת עליכם.

אני מודה, שקיש פטריות הוא דווקא דבר די מוצלח. הריח של המילוי, עם הבצל המטוגן והשום החתוך דק-דק וכל זה עם איזו כף טובה של חמאה שמוסיפה לחגיגה איזה עומק אגוזי חמקמק והתיבול הנכון, טימין, קצת ציפורן, אגוז מוסקט וג'ינג'ר טחון, החמצמצות העדינה של היוגורט והליטוף האחרון של פתיתי המוצרלה. מה אני אגיד לכם, אפילו אני הייתי מוכנה לטעום מזה. וכשמשהו הוא טעים כל-כך, למי אכפת שהוא חום, אפור או בז'.

מוסר השכל: מי שקונה בקוסטקו שני טון פטריות, שלא יתפלא שלוקח לו חצי שעה לשטוף אותן כראוי, עוד שעה לפרוס אותן ואחר-כך הוא צריך להקפיץ אותן בשתי נאגלות כי אין מקום במחבת ולאפות עוד פשטידה, בנוסף לקיש, כי יצא לו מספיק מילוי לגדוד. Just saying...

משהו אומר לי שכל זה לא יפריע לאלון, שהוא המרוויח העיקרי מטעות האנוש הזאת.

תראו את הפיצית הזאת!
אבל אני בכלל לא כאן כדי לדבר על פטריות, הגוון שלהן והאנשים המוזרים שאוהבים לאכול אותן. אני כאן כדי לדבר על יצירת פאר משובבת נפש, הלוא הם האגסים ביין-ללא-יין שהכנתי אתמול.

כן-כן, שמעתם אותי. אגסים. ביין. ללא. יין.
טוב, אל תחכמו, אני יודעת שקוראים לזה פשוט "אגסים בסירופ", אבל תודו ש-Virgin Poached Pears נשמע הרבה יותר סקסי. למה אגסים בסירופ ולא ביין? אתם בטח חושבים ש'תחלקתי על השכל. ובכן, not to name names, אבל יש מישהי בקהל, שאיך לומר, הכבד שלה לא משהו בזמן האחרון והיא קיבלה המלצה חמה מהרופאה שלה - להימנע מאלכוהול. אבל כשראיתי את המתכון הזה אצל גל ידעתי שאני חייבת לעשות מעשה - ומהר. אני לא בטוחה שהאלכוהול כולו מתאדה בבישול (שארלוט אומרת שלא), אז התאמתי את המתכון לצרכים שלי.

אני מאוד אוהבת אגסים ביין. אמא שלי נוהגת (או, אולי, נהגה?) להכין אגסים ביין בחג ואני, עם חיבתי העזה לכל מה שהוא אוכל תינוקות במסווה של אוכל למבוגרים, תמיד מתענגת על הקינוח הפשוט-אך-מאוד-חגיגי הזה וגם לוקחת תוספת. תמיד.

ביום שבת קניתי תבלינים בחנות בקרי טאון, שצמודה לשוק האיכרים. קניתי ציפורן והל ושכחתי לקנות וניל וג'ינג'ר טרי, אז ביום שני חזרתי וקניתי את מה שהיה חסר. בחיים שלי לא קניתי וניל אמיתי. כל חיי אני משתמשת בסוכר וניל או תמצית ובחיי, כמה שזה יקר! אבל כמו שזה יקר זה גם מופלא. הריח, הגרגירים השחורים הקטנטנים.  בגלל שזה מקל הוניל הראשון שלי, כאב לי הלב להקדיש את כולו לאגסים, אז חתכתי אותו לחצי. תראו מה נשאר לי על האצבעות!


ביום ראשון קניתי ארגז בן 11 אגסי-ענק בקוסטקו וכדי להכין את הסירופ קניתי מיץ ענבים. ידעתי שהחלפת היין במיץ עלולה להפיק סירופ מתוק מדי, אבל שכחתי לא להוסיף את חצי כוס הסוכר שהמתכון מבקש. בדיעבד, זה לא היה נורא. בטיול הנוסף לקרי טאון ביום שני, קניתי לי בקבוק של מיץ רימונים וליים. רציתי מיץ מרימונים בלבד, אבל המקרר לא הציע כזה, אז התפשרתי. שלוק אחד מהמיץ והבנתי שזה לא זה. היה לו טעם של פטלימון והוא היה קצת מתוק מדי וקצת "ליימי" מדי. לא נורא, חשבתי לעצמי, זו בדיוק טיפת החמצמצות שמתאימה לסירופ של האגסים. במהלך הבישול, טעמתי את הסירופ והחלטתי שחסרה לו עוד קצת חמצמצות. חשבתי אולי לסחוט לתוכו לימון, אבל אז נזכרתי שיש לנו במקפיא חבילה של פטל קפוא, עוד אחד מהפריטים שירשנו מהמקפיא של סמדר. מיד צירפתי את הפטל לסיר וראיתי כי טוב.


איזה מתכון פשוט וקל זה. כמה נחת. ואיזה כיף זה לשים מוזיקה ברקע ולעמוד במטבח מואר, לגלען ולקלוף אחד-עשר אגסים ולהרגיש את המגע שלהם בכפות הידיים, חלקלקים ועסיסיים ולהסתחרר קצת מהחום במטבח ומהריח המשגע שנישא מהסיר וממלא את המטבח ואת הבית כולו, ריח של סתיו, שמתאים בדיוק לאפור הקריר שהימים האחרונים מביאים איתם. אם הייתי יכולה לשתות אלכוהול, הייתי מבשלת רק מיץ חם ומתובל כזה ומוסיפה לו איזה רום או בורבון. ימי החסד האלה עוד ישובו.

האגסים האלה, עם הגוון האדום-סגול העמוק והמחוצף שלהם, דורשים קערת קריסטל שקופה וגדולה, כזו עם סט של כוסות תואמות כמו שאפשר למצוא בחמסנים של צבא הישע, שמגישים בה פונץ' במסיבות חורפיות וביתר הזמן מציגים אותה בויטרינה. אני צריכה כזאת קערה, אני צריכה ויטרינה. צריכה.

אבל אני מתאפקת, כי לפני כל זה אני צריכה משכורת.


אחד הקטעים שמצחיקים אותי בארה"ב זה המיתוג של אוכל כ"בריא", "דל סוכר" או "דל שומן", כשהוא כזה באופן טבעי, כך שבעיני זה לא ראוי לציון בכלל. על הפטריות שקניתי בקוסטקו היה כתוב, "Low fat! Low Calorie! Low Carb!". כאילו, דה?! אלה פטריות! זה כמו למתג חסה כחטיף דל קלוריות. זה פשוט ככה, מה עשיתם מזה "קטע" עכשיו, משוגעים?! באותה רוח, מיתגתי את האגסים בסירופ כ-Naturally non-lactose, Gluten free. לעזאזל, הקינוח הזה הוא לא רק צמחוני לחלוטין, הוא לגמרי טבעוני! להיט!

עוד מעט אני נוסעת עם אלי לבית הכנסת, לנעילה. אני בעיקר רוצה לשמוע את השופר ואולי למצוא שם איזו רוח של קדושה ואולי קצת קהילתיות. לא יודעת. מה שאני הכי רוצה זה את בית הכנסת במושב, שלמרות שאני לא דתייה ומעולם לא הייתי, תמיד אהבתי ללכת אליו ביום הכיפורים. היינו נפגשים, כל החברים, על המדשאה שבקדמת בית הכנסת ואחרי סיום התפילה, כשעידן היה יוצא ומצטרף אלינו, היינו הולכים ברגל עד הכניסה למושב וסתם יושבים שם ומדברים. או הולכים ברגל עד לבית של ארז, במושב השכן. מציירים על הכביש הריק ממכוניות בגירים, כותבים כתובות ענקיות. ובבוקר המחרת, הולכים דרך השדות להסתכל בפליאה על כביש מספר 1 הריק לגמרי.

אז במקום כל זה, אני הולכת לשמוע שופר ואנשים מתפללים באמריקאית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה