Sink or Swim

הבדיקה היום עברה בקלות ובהצלחה וקיבלתי את התוצאות להן ייחלתי. בשורות טובות. לכל מחזיקי האצבעות הנאמנים, אפשר לשחרר עכשיו, תודה על השירות המסור.

הבדיקה שעברתי הצריכה שימוש בחומר ניגוד המכיל יוד. לפני כמה שנים פיתחתי שוק אנפילקטי בתגובה לרמיקייד, אחת התרופות הביולוגיות לטיפול בקרוהן. מאז שעברנו לארה"ב, מכינים אותי לכל בדיקה המצריכה חומר ניגוד עם "הכנת אלרגיה" מיוחדת. אמנם מעולם לא פיתחתי תגובה אלרגית ליוד, אבל האמריקנים לא עושים צחוק ולא מחפשים צרות ומאמינים מאוד במשפט - פעם אלרגיה, תמיד חשוד.

ההכנה מאוד פשוטה - לוקחים 3 כדורים של סטרואידים כמה שעות לפני הבדיקה ושעה לפניה לוקחים מנה סטנדרטית של בנדריל - 50 מ"ג. לאור השפעותיו המרדימות של הנ"ל, דרשו ממני להגיע עם נהג, אך מאחר ונהג הבית היה עסוק היום, לקחתי את השאטל של האוניברסיטה הלוך וחזור.

לפני הבדיקה התרגשתי, אז לא הרגשתי ישנונית. אחרי הבדיקה התרגשתי בגלל התוצאות, אז לא הרגשתי ישנונית. אבל אחרי שסיימתי לדבר בטלפון עם אמא שלי ועם נועה, התפשטתי מבגדיי ונשכבתי ליד אלון במיטה לשנ"צ משותף פתאום הרגשתי קצת ממוסטלת, מן תחושת ציפה מוזרה. אלון לא ממש נרדם, רק נח, ומאחר והוא משתייך לאסכולת הפאוור-נאפ, הוא יצא מהמיטה אחרי 25 דקות. גם אני לא נרדמתי, אבל החלטתי להישאר במיטה, כי הרגשתי ישנונית מדי ולא הצלחתי להעלות על דעתי תעסוקה אלטרנטיבית מחוץ למיטה.

ואז נרדמתי לכמעט שעתיים. אין ספק - בנדריל הוא כדור שינה יעיל.

התעוררתי מתישהו באמצע, כי הזעתי מתחת לכרית הדגנים הריחנית איתה אני מכסה את העיניים. ואז נרדמתי חזרה. כן, הזעתי. כבר יום שני ברצף שהטמפרטורות מטפסות למקסימום של 30 מ"צ והבית שלנו מזכיר שבתנאים הנכונים, הוא יודע להפוך לכבשן. לא ניתן להתכחש לכך שעונת הקרטיבים והגלידה חוזרת בגדול וגם הוחלפו דברים בין דיירי הבית בנוגע לשליפתו של המזגן מהארון והרכבתו על החלון.

אחרי שהתעוררתי, שתיתי תה והתאוששתי, אלון הציע שאסע לבריכה. קצת התלבטתי, כי בבוקר שוב תרגלתי יוגה במשך 40 דקות. בדקתי את הלו"ז וגיליתי שגם ככה הבריכה נפתחת לשחייה ציבורית רק בשמונה בערב, אז היו לי עוד שעתיים להתאושש ולהתכוונן.

יצאתי מהבית קצת אחרי שמונה וביליתי חצי שעה במים. בעצם, לא יצא לי להיות בבריכה מאז שמזג האוויר עוד היה קצת יותר קר. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא עד כמה המים קרירים, הרבה יותר ממי הבריכה החורפית, שמחממים אותה לרווחת השוחים. במזג האוויר הנוכחי, השחייה במים קרירים היא פשוט ברכה. איזה כיף.

בעודי שוחה חתירה, שמתי לב לנשימה שלי ונזכרתי בשיחה שניהלתי עם דייב, אחד מאנשי האבטחה במחלקה, כשחזרתי מחופשת המחלה הקצרה לפני חודש בערך. דייב ואני חברים. זה התחיל ביום הראשון לעבודה, כשעלינו כולנו יחד למשרד שלו כדי שינפיק לנו את התגים שלנו. הוא ניסה לקשור שיחה והתבדח עם ההומור העקום והשחור שלו. נראה לי שאני הייתי בין הבודדות, אם לא היחידה, שהעריכה את הבדיחות.

מאז יש בינינו קשר כזה, שיחות רציניות מהולות בהומור ציני, עקיצות, הרמות להנחתה והרבה מרפקים בצלעות. עם השותף הנכון מתקבל בילוי מהנה והזדמנות לפריקת מתח בזמן העבודה.

באותו יום, כשנפגשנו אחרי ההיעדרות בת השבוע שלי, דייב תהה לאן נעלמתי. ואחרי שסיימנו לצחוק על זה שבעלי כלא אותי בבית בגלל שלא הגשתי לו ארוחת ערב בזמן, אמרתי לו שפשוט מאז שירדתי מאוריינטציה, הלחץ גבר וקצת השתלט עליי והמחלה שלי נדלקה מחדש. דייב אמר שאם זה הורס לי את הבריאות זה פשוט לא שווה. ואני אמרתי, אתה יודע מה אומרים לך כשאתה יורד מאוריינטציה - you either sink or you swim. אז אני ניסיתי קצת לשחות. ניסיתי, עד ששמתי לב שאני שוקעת. אבל עכשיו נראה לי שאני מוכנה לשחות שוב, ונראה לי שדווקא למדתי את רוב התנועות. האתגר הבא הוא להצליח לסנכרן בין תנועות החתירה במים לבין הנשימה, כי כשהנשימה אובדת, אז אתה יודע שאתה ממש בצרות.

דייב חתם את שיחת הדימויים הגרועים הזאת בקביעה שזה גם בסדר אם אני לא שוחה חתירה ברמה אולימפית, אלא רק שחיית כלב. העיקר שאני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים.

ובינתיים חלף חודש ועוד קצת מאז המשבר הגדול, כמעט חודשיים מאז יצאתי לעצמאות. במאי ירדתי ל-3 משמרות בנות 8 שעות בכל שבוע ובעצם, רוב הזמן עבדתי הרבה יותר, כי "אספתי" ארבע שעות פה ושם, לפי צרכי המחלקה. היה אפילו שבוע אחד בו יצא לי לעבוד 41 שעות וחצי, במשך שישה ימים רצופים. אני ממש לא מתנגדת לכסף וגם לא לימי החופשה/מחלה הצבורים, אבל שמה לב שלא למתוח את הגבול יותר מדי. ובימים החופשיים שלי או בימים בהם אני עובדת רק 4 שעות, אני נחה טוב-טוב ומשקיעה בפיתוח תרבות הפנאי שלי.

ביוני אני מתוכננת לעלות ל-4 ימי עבודה בשבוע, קפיצה נחמדה מ-24 שעות ל-32, וכמובן שתמיד אפשר קצת יותר, אם אני מרגישה שאני מסוגלת. הרעיון המקורי לעלות ל-4 ימים היה שלי ובהתחלה קצת התלבטתי - האם אני באמת רוצה להיות 4 ימים בשבוע בביה"ח, לנסוע הלוך ושוב ארבע פעמים? אבל אז הודיתי, ביני לביני, שהתקופה החולפת הוכיחה לי שארבעה ימים חופשיים זה אחלה רעיון, אבל בפועל, זה קצת יותר מדי זמן. עם ארבע ימים חופשיים קל להתבטל עד-כדי-מוות-מוחי. חסרה בכל זאת איזו מסגרת שתניע לעשות היום מה שמתחשק לדחות למחר, פשוט כי יש פחות מחרים.

שמתי גם לב שכשאני נמצאת בעבודה יותר ימים ברצף, קל לי יותר להיכנס למשמרת ולמצוא את הקצב והזרימה בתוך המשמרת. זה, בניגוד ליום ראשון של חזרה לעבודה אחרי 3-4 ימים חופשיים, שאז עוברת איזו שעה טובה עד שאני נזכרת מה בעצם אני אמורה לעשות, איך לנהל שלושה או ארבעה חדרים בבת אחת מבלי שאפתח פער ענק ואפגר נורא אחרי המשימות שלי והאחות האחראית תנשוף בעורפי.

אז אני דווקא שמחה לקראת השינוי של יוני.

השיחה עם דייב (שמתחתן עוד מעט ועובר לאורגון ואני לגמרי מתבאסת מזה, כי כל המאבטחים האחרים הם צנונים יבשושיים, צעירים ומבוגרים כאחד) הייתה לפני שבועיים בערך, ומאז אני מרגישה שהתרחש עוד שינוי. אני פחות נלחצת במצבים שבעבר היו מלחיצים אותי וגורמים לי לעצור את הנשימה שלי, אם זה רגע בו האחות האחראית חייבת חדר פנוי ולוחצת עליי להזיז חולה לאזור ההשהייה, לשחרר הביתה או לשלוח למחלקה מישהו שכבר יש לו מיטה. או עם חולים קצת יותר מורכבים, או חולים תחת השפעת אלכוהול שלא ממש משתפים פעולה עם הצוות, או חולים שלא מתקשרים, דבר שבעבר היה לי מאוד קשה.

אני מרגישה שאני פחות נאבקת לשמור על הראש מעל המים. שאולי כבר השתלטתי על רוב תנועות השחייה ושברוב המקרים, אני מצליחה לשמור על קצב נכון כדי להצליח לא לאבד את הנשימה שלי. אני עדיין נדהמת מעד כמה שתהליכי הלמידה האלה הם סמויים ומתרחשים מתחת לפני השטח. עוברים שלושה שבועות, בהם כל שבוע נראה לי כמו שנה וכל יום כמו חודש ופתאום אני פוגשת בסיטואציה שלפני כמה ימים הייתי קופאת בה ועכשיו אני מתקתקת אותה בלי לאבד ריכוז או ביטחון לרגע. מאיפה זה בא?!

בקשר הדוק לתחושת המסוגלות ההולכת וגוברת, בשבועות האחרונים אני פחות מתעסקת בשאלות האם המיון הוא המקום בשבילי. אני חוזרת הביתה ממשמרות ולפעמים מספרת לאלון על מטופל או שניים, אבל לרוב אני מתמקדת באנשי הצוות האחרים איתם עבדתי והדינמיקה שהייתה במשמרת. לפעמים אני סתם חולקת קטעים מצחיקים, הווי ואווירה ולפעמים אני מתלוננת על האחות המקבלת במחלקה אחרת שעשתה לי את המוות עם המטופל הזה או ההוא.

גם ביני לבין עצמי, אני הרבה פחות יוצאת ממשמרת וישר מתחילה לחשוב מה זה אומר על התמונה הגדולה יותר, על השייכות שלי למקום ועל נכונות המקום בשבילי. בסופם של רוב הימים אני עושה סוויץ' מנטלי ולא חושבת על זה יותר מדי, כי אני יודעת שבסוף המשמרת אני מותשת, כך שכשדלת האוטו נטרקת ואני מתחילה בנסיעה הביתה, כמעט תמיד המחשבות שלי צובעות הכל שחור ונודדות דווקא לפספוסים והשגיאות, מתעלמות מההצלחות הרבות שמרצפות את הרגעים שמרכיבים כל משמרת.

אחד הדברים שהפכו הכי מרכזיים עבורי בעבודה, היא המסגרת החברתית. נכון, אני לא יוצאת עם האנשים האלה לדרינק של אחרי משמרת והיחסים בינינו מבודדים ברובם לשעות העבודה, בינתיים. ועדיין, אני מרגישה יותר ויותר שהרוב המוחלט של האנשים במחלקה מחבב אותי וחלקם ממש אוהבים אותי ושמחים לקראתי כשאני מגיעה למשמרת, צוהלים כשהם מגלים שהם עובדים איתי באותו אזור. אנשים מעריכים אותי, את מוסר העבודה שלי, את האופי הצחקני והתוסס שלי. אנשים יודעים שאני לא בטלנית ושתמיד אפשר לבקש ממני עזרה ובתמורה, כשאני זקוקה לעזרה, הם לא מבזבזים רגע לפני שהם באים להטות שכם.

וזה כיף. זה כיף להרגיש שבין כל הסבל והכאב, הדם והדמעות. יש מקום לצחוק, בדיחות וקצת קלילות. וזה מאוד כיף שאחרי התקופה שהגיעה מיד עם ירידתי מאוריינטציה, בה הרגשתי שאין לי גב במחלקה, עכשיו אני יודעת מיהם האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם איתי ובשבילי. ואם אני רואה שהם איתי במשמרת, באותו אזור של המיון, אני יודעת שיהיה בסדר.

עדיין יש ימים קשים. ימים בהם חולפות ארבע שעות ואני מגלה שכבר שעה אני מתאפקת לפיפי ועוד לא לקחתי לגימה מהתה שלי. אבל א', ברוב הימים אחרי ארבע שעות, נותרה לי רק חצי משמרת. הקיצור לשמונה שעות הופך הכל להרבה יותר נסבל ואפשרי. וב', בתקופה הקצרה שחלפה מאז הירידה מאוריינטציה רכשתי מספיק ביטחון בשביל להגיד - אני הולכת רגע לשירותים, יושבת ללגום מהתה או ממלאה את בקבוק המים שלי ושום דבר לא יקרה בשלוש דקות האלה, בהן אטפל קצת בעצמי ואחדש כוחות ונשימה. ג', שמתי לב שברוב הימים בהם אני רצה כמו משוגעת וחושבת שיש סכנה ממשית שהרגליים שלי תנשורנה לפני סוף המשמרת, כולם סביבי פחות או יותר באותו מצב. ימים קשים הם ימים קשים, נקודה. וכולנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, לא יותר (ובתקווה, לא פחות). וכן, צרת רבים היא סוג של נחמה.

אחת מהפראמדיקיות הותיקות במחלקה, קים, הייתה מהאנשים הראשונים שחלקו לי מחמאה על "הראש הטוב" שלי מבחינה מקצועית. ולא סתם, זה היה כשעוד הייתי באוריינטציה, באחת המשמרות הנדירות בהן שרי ממש עבדה איתי ולא זרקה אותי על אחות אחרת. ולא סתם מס' 2 - היא חלקה לי את המחמאה כך ששרי תשמע אותה ולא תוכל להתעלם. עמדנו שלושתנו ליד הדלפק והיא אמרה לשרי - "She's good". ואז היא אמרה לי, "לא, באמת, את טובה. יש לך ראש טוב על הכתפיים ואת חושבת נכון. ואני לא אומרת את זה סתם וממש לא אומרת את זה לכל אחד".

לפני כמה שבועות קים יצאה לחופשת מחלה ארוכה, כדי לעבור ניתוח החלפת ברך. כשהיא חזרה, שמחתי מאוד לפגוש אותה ובאחת המשמרות המשותפות שלנו, שמתי לב שיש לה כיסוי לסטטוסקופ. שאלתי אותה איפה היא קנתה אותו, כי כבר שבועות שאני מחפשת, והיא בתגובה הורידה את הכיסוי ונתנה לי אותו במתנה. ככה. שאלתי שמונה פעמים אם היא בטוחה, אמרתי עשרים פעם תודה ואמרתי לה שאני כל-כך מתרגשת שעוד מעט אבכה. היא אמרה לי בזלזול-רב-חיבה, "אל תבכי, קחי את זה ותשתקי".

ומאז אני עוטה בגאווה כיסוי סטטוסקופ בדוגמת דגים. אבל, היותי הבעלים המאושרת של כיסוי אחד רק הבהירה לי עד כמה אני צריכה יותר מכיסוי אחד, מסיבות של היגיינה ומניעת זיהומים. לפיכך, לפני כמה שבועות נכנסתי לאתר שאת הלינק אליו פרסמתי פה, והחלטתי שמספיק ודי - אני קונה!

הרבה מהדגמים שרציתי לא היו זמינים, אבל בסוף הצלחתי לקושש 6 דוגמאות שמצאו חן בעיני ונראו לי נחמדות אבל לא מתאמצות מדי. לפני יומיים, ממש לפני שיצאתי למשמרת, החבילה הגיעה.

מימין לשמאל: ציורי חיות (החביב על אלון), איסטר 1, כוכבי-גאווה על רקע שחור, איסטר 2,
מכשפות ועטלפים להאלווין ובאלכסון, מככב כרגע - המערב הפרוע (שהיה הבחירה של אחד מכם, אני לא זוכרת מי. מרג'ורי?).

איזה מגניבים, אה?!

לסיום, אשתף אתכם בטענה מומצאת לגמרי שלא ראויה ליחס: במהלך המשמרות יש רופאים ועוזרים לרופאים ששומעים מוזיקה. אני מאוד נהנית מזה, כי מוזיקה עוזרת לי לשמור על מורל גבוה וחשיבה חיובית. אבל הסכנה שבדבר, היא שאני נדבקת לשירים שבימים אחרים בכלל לא הייתי שומעת. ואצלי כמו אצלי, אני גם יודעת את כל המילים אחרי האזנה וחצי, אז אני לא נדבקת רק למנגינה.

כרגע מככב בקטיגוריית הדבק שלא ייחלתי לו "Locked out of heaven" של ברונו מארס. ואני מוכנה להודות (רק בגלל שאני יודעת שאת אוהבים אותי ללא תנאים ולא תשפטו אותי לחומרה), שזה שיר חמוד עם אחלה ביט, ואפילו ניגנתי אותו כמה בפעמים מיוטיוב בימים האחרונים ונהניתי מאוד לרקוד-להתחרע לצליליו. מומלץ בחום, וסליחה על התת-רמה.

Deja-Vu

השעון המעורר מצלצל ואני מתיישבת במיטה. לא לגמרי בטוחה למה בכלל הייתי צריכה להתעורר, אבל מונעת מתוך איזה ציווי פנימי, אוטומטי, שיודע במקומי. אני מגששת בחשכה אחרי המשקפיים שלי, מאירה קצת את הדרך באמצעות האור שבוקע ממסך הפלאפון שלי. יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחוריי. מנסה מאוד לא להרעיש. בעוד כמה שעות אלון יתעורר ויתבלבל לרגע כשהוא יקלוט שאני כבר לא לידו במיטה. הרגלים של שנה פלוס לא נמחקים בשלושה ימים.

אני מפנה את הפלאפון לכיוון התרמוסטט שעל הקיר בין הסלון למטבח, מסובבת אותו ל-70. המפוח מתחיל לפעול ואחרי כמה רגעים אוויר חם נישב מפתחי האוורור. בדרך למקלחת אני מעיפה מבט אגבי דרך הדלת האחורית. בחוץ חושך מוחלט. הרוח נושבת בעלים והם משיבים לה בשאון חרישי. בשעה הזאת זו רק אני ונהגי המשאיות.

נכנסת למקלחת ונותנת למים החמים לנתק ממני את הכובד של השינה, לשטוף אותו ממני והלאה. לאט-לאט אני שבה להכרתי. מצחצחת שיניים, מסתבנת, מגבירה את הזרם, מוסיפה עוד קצת חמים, שבינתיים קצת נחלשו. סוגרת את המים, מתנגבת, פותחת את הדלת ומסתכלת בשעון של המיקרו - עברו עשרים דקות מאז שקמתי, עוד ארבעים דקות ליציאה מהבית.

מורחת קרם גוף, קרם פנים, מסדרת את השיער. שפריץ אחד של בושם. לובשת חזייה ותחתונים ובדרך חזרה לסלון מעמידה את הקומקום לתה. לובשת את הבגדים שבחרתי אמש. בינתיים המים רתחו, חוזרת למטבח, פותחת שני תיונים ומוזגת מים לספל שלי ולכוס התרמית שאקח איתי לעבודה. מביאה את התיק שלי, פותחת את המקרר ומוציאה את שקית האוכל ועוד שתי קופסאות קטנות שהכנתי אתמול, אגסים בסירופ ודייסת אורז, מוכנים לאכילה. האוכל המוכר והבטוח בתוך מקום העבודה החדש. עוגן, גלגל הצלה מהלא-נודע.

לוקחת את התה ומתיישבת ליד המחשב. מחפשת שיר טוב לשמוע ולהתחיל איתו את היום. עונה למיילים. נועלת נעליים, אוספת דברים אחרונים לתיק - פלאפון, בקבוק מים, מפתחות של האוטו. מסתכלת החוצה ועדיין לא מאמינה שהשמיים כהים לחלוטין, ללא שום רמז להתבהרות, ללא טיפה של אור, אפילו לא בשוליים.

יוצאת לאוטו, מניחה את הכוס על הגג, מגששת אחרי המפתחות, פותחת את הדלת וקורסת לתוך מושב הנהג. משחילה את הכוס למחזיק הכוסות. חוגרת חגורה, מתניעה, בוחרת מוזיקה לנסיעה, יוצאת לדרך.

אני נוסעת מזרחה על ה-94. לאט-לאט, השמיים מתבהרים. האור מתחיל לחלחל מהשוליים, מבהיר את הקצוות ומתפשט כלפי מעלה. אפשר כבר לראות אם האופק מעונן או בהיר. אני קוראת את כל השלטים - חומים, ירוקים, כחולים. שרה עם הרדיו, מסתכלת על השמיים, מתערבבת בנחשול המכוניות, נחש ארוך של אורות אדומים מלפני, נחש זהה של אורות צהובים מולי. אני עוברת ליד Ford Lake, רואה את האורות הכתומים של הלילה משתקפים בו, כמו היה מראה. אני מחייכת וממשיכה לנסוע.

כשאני חולפת ליד יציאה מספר 187, הירידה לרוסונוויל, אני מתנערת מהאוטומטיות שעוטפת אותי, מתפלאת על המהירות בה הגעתי לשם. אני שולחת יד לאוזן ומגלה שם עגיל. מתי הבוקר ענדתי עגילים? אני לא זוכרת. אבל צחצחתי שיניים... ולקחתי תרופות. נכון?

בלילה, העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת תוך רגע. ובתוך אדי התשישות המנטלית שאופפים אותי בשלושת הימים האחרונים, אני נזכרת בפעמים אחרות, בעבר, שעברתי הכשרות דומות, תהליכי קליטה לעבודה חדשה. קורס תמיכה טכנית באינטרנט זהב, קורס טלרים בבנק לאומי. הטקסים הקטנים שהיו לי בבוקר, קפה בכוס ענקית וטוסט עם ריבת תות בחדר המחשב של אמא שלי, רואה את השמש זורחת מעל הגבעות הקירחות שאחרי הכביש הגדול שמאחוריי הבית. מריחה את הבוקר מגיע ומגרש את האוויר של הלילה.

בבניינים בלי שם, בחדרים בלי חלונות. המסדרונות מריחים מארוחת הצהריים של אתמול ומאבק, מזכירים לי את הריח של ספריית בית הספר הישנה. מרצה אחד שעומד ומדבר ומדבר ומדבר וכיתה שלמה של אנשים שמפהקים ונאבקים להשאיר את העיניים פקוחות.

אני מביטה באנשים שאיתי בחדר ומשוכנעת שכבר פגשתי אותם בעבר, מזמן. כולם נראים כל-כך מוכרים. אני מזהה את הקולות שלהם והם מהדהדים עם זכרונות ישנים, מאובקים, שמתעוררים פתאום ונדחקים החוצה אל המודע שלי מתוך עיסת העייפות הכבדה בה אני אפופה. אבל מה שבישראל ממשיך לחמש דקות של בירור שנגמרות בפיצוח של הקשר המקרי ביני ובין המכרים החדשים, כאן רק מבלבל אותי יותר. המוח שלי משחק איתי משחקים.

אמנם כף רגלנו עוד לא דרכה במחלקה, אבל אני חוזרת הביתה מותשת בסוף כל יום. עבר יותר זמן ממה שאני יכולה לספור מאז שטיפלתי בחולה אמיתי ואני מתחילה לשכוח שאי-פעם עשיתי את זה. בטח שלא מצליחה להעלות על דעתי שהייתי ממש טובה בזה. ופער השפה איתו נאבקתי בשנה שעברה חוזר ומפתיע, מפני ששפה רפואית מקצועית היא עניין חדש, נפרד לגמרי. פתאום אני מגלה איך אומרים פסוריאזיס באנגלית, סתם מתוך הקשר. רק שבכל משפט יש בערך חמש מילים שעד לאותו רגע רק קראתי, מעולם לא שמעתי אותן נאמרות. הראש שלי מייצר הקשרים חדשים, אני משתאה ביני לביני - אז ככה זה נשמע, אז ככה אומרים את זה. מתאמצת להבטיח לעצמי שאזכור את כל הדברים האלה, אני נשטפת פתאום גל של חרדה - ומה אם אני יודעת להיות אחות רק בעברית?

אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. זה התפקיד של תהליך ההכשרה הארוך. להכניס אותנו למערכת ולעבודה המעשית לאט, בהדרגה. אני לא היחידה שעוברת את זה. האתגרים שלי אולי קצת שונים, אבל כל אחת מהאחיות החדשות שאיתי בחדר מתמודדת עם אתגרים משלה. לאט-לאט. כל יום בנפרד, זה יבוא. זה יסתדר.

אני אסתדר.

אני חוזרת הביתה ומשתדלת להישאר ערה, כדי שאוכל ללכת לישון מוקדם, כדי שאוכל להשחיל מספיק שעות שינה בלילה. מחר בבוקר קמים בחמש וחצי.

אני מתגעגעת למטבח. בכל יום אני רוצה לאפות ולבשל משהו, בכל פעם אני צריכה להתאפק, מפני שאין מספיק זמן, אני צריכה להכין את האוכל למחר, לארגן את התיק וללכת לישון. וכמו שקרה הרבה בימים האחרונים, רק כשאלון חוזר הביתה אני מתמודדת עם העובדה שיהיה צריך לאכול ארוחת ערב, בין היתר. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתעלמת מהצורך, אבל נוכחותו של אדם אחר מקשה על ההדחקה של העניין הזה. בימים האחרונים הצלחתי לאלתר, לגוון מארוחת הצהריים של שניצלים לשנינו, להכין משהו קטן ובסיסי לארוחת ערב. אבל היום התחשק לי משהו שאין ורציתי שהוא יהיה חם ומנחם. דווקא רציתי אולי לצאת לאכול, אבל במצבי העדין, עדיף לא לשחק באש. מה גם שאלון היה צריך לכתוב עבודה.

אז קפצתי לקרוגר וקניתי עליי תרד-בייבי וביצים ובאמצעות כמה ירקות אבודים שנשכחו במגירת הירקות וכבר די התעייפו, הרכבתי לנו ארוחת מלכים מנחמת, מפנקת ומספקת, ה"משהו שאין" המושלם.

בצל מטוגן, עגבנייה, פלפל כתום, שני חופנים של תרד, ארבע ביצים מקושקשות.

מאדים את הירקות

מוסיפים את הביצים, מלח ופלפל

מערבבים במחבת עד שלא נותרים נוזלים ומפזרים מעל החגיגה פתיתי גבינה צהובה.

מסנדווצ'ים (אלון)

או מקערים (אני)

זוללים בהנאה ומברכים את ידי המבשלת לברכה והצלחה.

אנו מפסיקים את שידורינו כדי להביא לכם מבזק חדשות מיוחד

לונדון-לונדון, כן, אבל בזמן שאני יושבת לי בבית וכותבת את כל הפוסטים האלה החיים ממשיכים ומפה לשם עבר שבוע מאז שחזרנו והספקתי כל-כך הרבה בינתיים.

ומה כל-כך חשוב, שאני מפסיקה עבורו את סיפורי לונדון?

קיבלתי עבודה!

זוכרים שבערך יומיים לפני שנסענו לישראל התקשרו אליי מאחד מבתי-החולים אליהם שלחתי קו"ח ורצו להזמין אותי לראיון? ובכן, התפלאנו אז שהם הסכימו לחכות יותר מ-5 שבועות עד שאחזור, אבל מסתבר שעוברת עליהם עכשיו תנופת התחדשות ושיפור גדולה וכוללת, במסגרתה הרבה עובדים ותיקים עוזבים ובמקומם נכנסים עובדים חדשים. לכן, בגלל שכל תהליך ההעסקה הוא כללי וגורף, לא פספסתי את הרכבת. למעשה, בתחילת שבוע שעבר נקלטו למחלקה 6 אחיות חדשות ויחד איתי יש תקנים לעוד 9.

אבל רגע, נתחיל מההתחלה.

כשטרישיה התקשרה אליי לקבוע את הראיון, אמרתי לה שאני נוסעת לישראל וללונדון ואחזור רק עוד חמישה שבועות. להפתעתי הרבה, היא אמרה שאין בעיה וקבענו ראיון ל-22 באוגוסט, יומיים אחרי חזרתנו. זה היה משוגע קצת. נחתנו בשני בערב, יום שלישי הוקדש כולו להכנות לראיון, שכללו נסיעה לקניון כדי לשפץ את הגבות שלי, לקנות מייק-אפ כדי שאוכל להתאפר ולהיראות ייצוגית במיוחד. קניתי גם לק אדום, למרוח על הציפורניים ברגליים שהציצו דרך נעלי הפיפ-טואו השחורות שקניתי בקסטרו.

ביום רביעי קמתי מוקדם בבוקר (הג'טלג "הנכון" עזר במקרה הזה, כי בלונדון השעה כבר הייתה אחת בצהריים ואני הייתי מוכנה לזוז), התקלחתי והתגנדרתי, אלון החמוד נסע להביא עבורי את הזיפקאר ויצאתי לדרך. בהקשר של "התקלחתי" יש סיפור מעניין, כי יום לפני כן השכן מלמטה דפק על דלתנו ואמר שצריך להתקשר לצ'ארלס, ההנדימן שלנו, כי הביוב שלנו עולה בחזרה אצלו בדירה. אהמ. אז התקשרנו לצ'ארלס והוא בא והביא יחד איתו שרברבים שמתמחים ב-Rooting, כי בעיות כאלה נובעות המון פעמים משורשים ש"חונקים" את הצנרת. במשך כמה שעות היה ספק אם בכלל נוכל להשתמש במים זורמים בדירה בזמן הקרוב. נאמרו דברים על חפירה של כל החצר וכביש הגישה עד לרחוב, התקנה מחדש של צינורות חדשים ועוד זוועות וסיפורי אימה. אחרי שלוש שעות מתוחות בהן כבר חיפשתי בגוגל מספרים של חברות שמשכירות שירותים ניידים וחשבתי על פתרונות יצירתיים למקלחת שלפני ראיון העבודה, הצליחו לפתוח את הסתימה ותוך רגע הוסרה החרב המתנופפת מעל לראשנו.

אם כך, ביום רביעי, בשעה 10:30 בבוקר נכנסתי לבית החולים בהליכה זקופה ובטוחה. במחלקת משאבי-אנוש נתנו לי מיד פרוספקט מפורט עם חבילת ההטבות שבית החולים מציע לעובדיו ומשם נלקחתי לראיון עצמו, עם האח האחראי על המיון, שהוא למעשה המנהל הסיעודי של המחלקה. דיוויד שאל את כל השאלות הנכונות ואני עניתי את כל התשובות הנכונות, כנראה, כי בתגובה לכל תשובה הוא אמר, "יופי, זה טוב" ובסופו של הראיון כולו הוא סיכם, "היום הלך טוב מאוד". הוא סיפר לי קצת על מגמת השיפור שבית החולים עובר, הכוללת בין היתר שיפוץ של חדר המיון שהתאפשר בזכות תרומה של 7 מיליון דולר. הוא סיפר גם על התפיסה הארגונית של בית החולים בכלל ושלו כמנהל. לבסוף הוזמנתי לחזור לפאנל-עמיתים, מעין ראיון המשך.

קבעתי עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של המיון את הפאנל כבר ליום המחרת והיא, שהתבררה כרכלנית של ממש, מיהרה להרגיע אותי ולומר שאם ישבתי אצל דיוויד כל-כך הרבה זמן זה סימן טוב ושזה שהוא מזמין אותי לפאנל אומר שמבחינתו התקבלתי ושלב הפאנל הוא רק עניין רשמי. הגעתי ביום חמישי בבוקר ופגשתי שתי אחיות ופאראמדיק ששאלו אותי שאלות כמו, "למה מיון?" ו"למה דווקא בית החולים שלנו?" וגם סיפרו לי קצת על תרבות העבודה במחלקה. כנראה שגם כאן עניתי נכון, מפני שביום חמישי אחה"צ קיבלתי טלפון מאשת משאבי האנוש שהתקשרה להציע לי את המשרה באופן רשמי.

עוד באותו יום נחתו בתיבת המייל שלי שני מיילים עמוסים, עטורי קבצים מצורפים, שאת כולם הייתי צריכה להדפיס, למלא ולהביא איתי בפעם הבאה שאבוא למחלקת משאבי האנוש בבית החולים המרכזי של הרשת (אני הולכת לעבוד בבית חולים קטן יותר, סמוך לשדה"ת). הייתי גם צריכה לקבוע מיד תור לבדיקה גופנית מלאה באחת מארבע מרפאות של רשת איתה בית החולים עובד. ביום רביעי אני הולכת למסור את כל הטפסים במשאבי אנוש ולמלא עוד כמה טפסי-מס שלא הצלחתי למלא בגרסתם האלקטרונית וביום שישי אני עוברת את הבדיקה הגופנית לקראת-עבודה הראשונה בחיי, דבר שדווקא די מגניב אותי.

אני מתחילה לעבוד ב-17 בספטמבר, משרה של 3 משמרות בשבוע, 12 שעות למשמרת, כל סופ"ש שני לסירוגין, כל חג שני לסירוגין (למרות שבתור הלא-נוצריה שאני, אולי דווקא אבחר להתנדב לעבודה בחגים וארוויח את השכר הדיפרנציאלי). בחרתי לעבוד את משמרת היום, מ-11 בבוקר עד 23:30 בערב (חצי שעה נוספת בגלל הפסקת צהריים). האפשרות לעבוד ימים היא גם מתנה גדולה, מפני שהרבה משרות לאחיות מתחילות הן רק לילות וזה לא כיף.

חצי השנה הראשונה לעבודה נחשבת "אוריינטציה", שלב שכולו נועד להרגיל אותי למים בעדינות ככל הניתן. בהתחלה ישנם כמה שיעורים בכיתה ולאחר מכן אני מזדנבת אחרי אחות-מדריכה ובהדרגה היא נותנת לי לעשות יותר ויותר דברים בפיקוחה ולאחר מכן עצמאית, עד שנראה שאני כבר יודעת מה אני עושה (במידה מספקת) ומשחררים לי את החבל לגמרי. תוכנית אוריינטציה שכזו היא הכרחית בשביל להכשיר אחיות לעבודה, במיוחד בימינו, כשלימודי הסיעוד נהיו יותר תיאורטיים ואקדמיים ואחיות יוצאות מאוד "בוסר" מהלימודים. רק לשם הדוגמא וההבהרה, בדור האחיות שהן היום בנות חמישים-שישים, התנסות קלינית בחדרי לידה כללה 400 שעות פרקטיות. אני הייתי בחדרי-לידה יומיים או שלושה, בכל פעם לא הרבה יותר מחמש שעות מפני שצריך היה לעבור לכיתה בביה"ס ולנהל דיון קליני על מה שראינו במחלקה. אני עדיין זוכרת איך אחות ותיקה אחת הזדעקה לעומתי, כשהייתי בשנה ג' והתוודיתי בפניה שמעולם לא הוצאתי קטטר שתן למטופלת (שלא לדבר על להכניס). אני לא אומרת שזה רע, השינוי הזה שעבר על מקצוע הסיעוד. להיפך, יש בו הרבה טוב. אני רק אומרת שללא ספק המסלול הנוכחי מניב אחיות מאוד שונות מאלה שיצאו מבתי הספר לסיעוד לפני עשרים או שלושים שנה ולכן אוריינטציה ארוכה, מקיפה ומעמיקה היא דבר נדרש בהחלט וזוהי ברכה גדולה להיקלט לעבודה בבית חולים שנותן בדיוק את זה.

אם מי ששכר אותי לעבודה, אחרי ששאל אותי "איך את מתמודדת עם מצבי לחץ" והבטחתי לו כמובן שאני שוחה בלחץ כמו דג חרב במים, היה רואה את ההתנהלות שלי בימים האחרונים מאז שקיבלתי את העבודה - הדבר היה אולי גורם לו קצת לפקפק בנכונות ההצהרות שלי לגביי דגים ומים. אני לא אומרת שאני לא טובה עם לחץ, להיפך. יש מצבים בהם האדרנלין דוחף אותי קדימה ואני חדה ופרודוקטיבית ובטוחה בעצמי ומתקתקת הכל. אבל יש כאן כמה דקויות - ראשית, אני אוהבת מתח קל, לא לחץ אטומי. אם תרשו לי לנסח את האבחנה שלי, מתח הוא מה שמניע אותנו לפעולה ואילו לחץ עלול לשתק. בנוסף, הלחץ שאולי יהיה לי בעבודה, בתחום מקצועי בו אני בטוחה יחסית ומכירה את המקרים, לעומת הלחץ של הימים האחרונים הם שני דברים שונים לחלוטין ולא ניתן להשוות ביניהם. תוהים למה אני מתכוונת?

מאז שקיבלתי את ההודעה על כך שהתקבלתי לעבודה התחיל תהליך מואץ שכולל שלל סידורים. בנוסף לפגישה למסירת הניירת ולבדיקה הגופנית, גיליתי שאני צריכה להוציא תעודת BLS, של איגוד הלב האמריקני (Basic Life Support). לשם כך אני כמובן צריכה לעשות קורס. אז זה לא כזה נורא, קורס אחד בן ארבע שעות. אבל זה צריך להיות לפני ה-17 בספטמבר וכדאי שזה יהיה פה באזור. בארץ זה מאוד פשוט - פונים למד"א ועושים את הקורס שלהם דרכם. כאן, אני לא מכירה את החברות שמציעות קורסים כאלה, אני לא יודעת לאן כדאי ללכת ובכלל את מי שואלים. אז נכון, נכנסתי לאינטרנט ומצאתי את המידע ונרשמתי לקורס, אבל כל אי-הודאות שבדרך היא מורטת עצבים. ואותו דבר לגביי טפסי המיסים המקומיים שהם מאוד שונים ממה שבישראל (למשל, הם לא בעברית! הייתם מתארים לעצמכם?!) ובשבילי ספציפית, יתכן שהתהליך כולו קצת שונה בגלל שאני לא אזרחית ארה"ב. ועוד יש גם את העניין של הוצאת רישיון נהיגה מקומי, שכרוך במבחן תיאוריה בכתב ומבחן נהיגה מעשי, כדי שנוכל להשיג הנחה בביטוח על הרכב שנקנה. רגע, לקנות אוטו? אף פעם לא קניתי אוטו. אפילו לא בישראל, שם אני יודעת איך הדברים עובדים פחות או יותר ואני מכירה קצת אנשים שמכירים אנשים ואולי אפילו מישהו מחבריי או מכריי בדיוק מוכר אוטו מעולה, בדיוק כמו שאני צריכה יד שנייה מרופא.

ואני יודעת שזה רק זמני. ב-17 בספטמבר אתחיל לעבוד והכל יהיה בסדר. וזאת הסיבה שבחרתי להיות אחות ולא מנהלת חשבונות או אשת משאבי אנוש או חשבת שכר וזאת גם אחת הסיבות בגללן אני כל-כך שמחה שהתחתנתי עם אלון ושמחה על שאמא שלי היא מלכת ביורוקרטיה - אני וטפסים זה לא זה. אני הרבה יותר בקטע של אנשים.

אבל מה אם פתאום מישהו שם בבית החולים יקלוט איזו טעות הם עשו בכך שהחליטו להעסיק אותי, כי הם לא ידעו שזה יהיה כזה כאב ראש ואז ירימו אליי טלפון ויגידו, "תשמעי, בואי נרד מזה. no hard feelings and all". אני יודעת שהכל יסתדר, כי זאת דרכם של דברים. אני גם יודעת ששכרו אותי בגלל הרקורד המקצועי שלי ולא בגלל הכישורים הביורוקרטיים שלי. לא נורא שפנקס החיסונים שלי כתוב כולו בעברית (חוץ מהחלק שמצהיר שפנקס זה אינו מסמך בינלאומי, כמובן), כי הנה, אפילו בבית חולים קטן אחד במישיגן הצליחו לסדר שירותי תרגום במיוחד בשבילי. יש פתרונות פרקטיים לכל בעיה קונקרטית. אני יודעת את כל זה, אבל בין ידיעה להרגשה יש איזה פער קטן ובשבריר השנייה הזה, שבין הופעת הבעיה לבין הצגת הפתרון, ברגע הקצרצר הזה, שם נולדת החרדה.

ולכן, אתמול כשהגברת החביבה ממשאבי-אנוש התקשרה אליי שוב, בפעם השלישית באותו יום ומאוד התנצלה שהיא מציקה לי ואמרה שמצאו מתורגמנית ושאם אנחנו כבר מדברות, שאביא גם את הדיפלומה שלי ובאותו רגע קלטתי שאין לי את התעודה כי לא הייתי בארץ בזמן טקס חלוקת התארים והחלטתי שזה לא מספיק חשוב בעת הביקור בארץ וגם ככה התעודה היא כולה בעברית, למעט שם האוניברסיטה והתואר - BSN... אז כבר נשברתי. 

I want my Mommy!

The Daily Mail, UK ©

התקשרתי להורים (והתומים) שלי לבקש את עזרתם בנושא. ופתחתי את שיחת הסקייפ במשפט "אני בכלל לא רוצה להיות אחות", שהתכוונתי לגמרי שייצא בדיחה, אבל בלי לשים לב לחץ לי בדיוק על הכפתור של הבכי. וכששמתי לב שאני בוכה עוד הספקתי לייבב, "בכלל לא התכוונתי לבכות" לפני שהבכי הפך למפולת יפחות שכבר לא הצלחתי לעצור וראיתי את שני ההורים שלי יושבים מולי ומסתכלים עליי בוידאו במבטים הכי מלאי אמפתיה שיש, כי למרות שזה סקייפ ויש תמונה והכל, אי-אפשר להושיט יד וללטף את הלחי, ללחוץ קצת על הכתף ולהגיד, "די-די, יהיה בסדר".

ולמרות המדיום המוגבל, אבא שלי אמר, "דפי, מה קרה?" שזה פתיח הניחומים המוצלח שלו ושניהם ישבו וחיכו עד שארגע קצת ואנגב את הדמעות ואז גם נתנו לי לספר על כל הפרטים הקטנים, שכל אחד בנפרד הוא לא סיפור בכלל, אבל כשמצרפים אותם יחדיו ומתבלים אותם בקצת ג'טלג ובעובדה המפתיעה שעבר רק שבוע מאז שחזרנו לארה"ב, ופחות משבוע מאז הראיון ומאז שקיבלתי את העבודה - זה הופך לנחשול לא פשוט שיכול בקלות לסחוף ולסחוט כל אחד.

אבל בואו ניקח רגע צעד אחורה וננשום עמוק וניזכר שבאמת, השלב הזה, של הקליטה לעבודה, הוא לא העבודה עצמה. וכאמור, הכל יסתדר. אני בטוחה. שיחוק!

ואיזו מתנה גדולה זו, שקיבלתי את העבודה הראשונה אליה התראיינתי, שהתחלת העבודה היא מיידית כל-כך. היינו יכולים להיקלע לתרחיש הרבה פחות חיובי - הייתי יכולה לא לקבל את העבודה ולהמשיך לשלוח קו"ח עד סופו של הנצח, בערך. או שדווקא הייתי מתקבלת, אבל היו מודיעים לי שהעבודה עצמה מתחילה רק בסוף אוקטובר, או אמצע נובמבר, או ביום הראשון של 2013. ואיזו ברכה זו, שלמרות שאני מתחילה בחדר-מיון שזה יכול להיות לחוץ ומפחיד וקצת מהמם בשביל עבודה ראשונה, העבודה היא בבית חולים קטן וקהילתי יחסית, מה שבתקווה, יפחית קצת את ההלם. וכאמור, יש לי חצי שנה שלמה של אוריינטציה, של התרגלות איטית ומדורגת למים הקרים-קרים של מחלקה לרפואה דחופה.

ובגלל שאני בחורה, אני לא יכולה להימנע מהצפוי - צבע המדים! אני הולכת ללבוש מדים כחולים כהים, Navy Blue, צבע יפה במיוחד שאני בטוחה שיחמיא לי מאוד.

ועוד רגע של רצינות, אבל חיובית - בגלל שכל המחלקה עוברת מתיחת פנים, יחד איתי נכנסות עוד כעשר אחיות לעבודה. זה אומר שאני לא הולכת להיות "החדשה" בה"א הידיעה. הולכות להיות עוד עשר כמוני, מבחינת חוסר הניסיון וחוסר ההיכרות עם הנהלים, הפרוטוקולים, המבנה הפיזי של המיון ואנשי הצוות הותיקים יותר. אני גם לא הולכת להיות יוצאת דופן בירקרקותי וגם הולכת להיות לי קבוצת תמיכה מן המוכן. כמה נחמד.

אז נראה שצפויים לי כמה שבועות מלאי-עשייה, עד שאתחיל לעבוד ממש.

כמה מרגש זה, העבודה האמיתית הראשונה שלי, כאחות בארה"ב. וואו.

Stay tuned as we bring you more of these exciting news.

מצב השוק

התחלתי לחפש עבודה כשבוע לפני הבחינה. עד לאותו יום אלון נכנס מדי פעם ללוח העבודות המקוון של האוניברסיטה, סתם כדי להתרשם מההיצע. באותו יום הוא נכנס למודעה אחת וראה שהם מוכנים לשקול מועמדים שיעברו תוך 45 יום את בחינת ההסמכה. אז שיפצנו את קורות החיים שלי והתחלנו לשלוח.

זה היה ב-28 במאי.

שלושה שבועות לאחר מכן, אחרי ששלחנו את קורות החיים שלי לעוד כמה משרות ולא שמענו דבר, התקשרתי למחלקת גיוס אחיות בבית החולים של האוניברסיטה, לשאול קצת על התהליך. המגייסת החביבה איתה דיברתי סיפרה שלמשרה הראשונה אליה הגשתי קו"ח הגישו יחד איתי עוד 80 מועמדים. למשרה אחרת - 75. לאחרת 70. תמונה די עגומה למי ששואפת למצוא עבודה בחודשים הקרובים. יתרה מזאת, כל משרה חדשה פתוחה גם למועמדים פנימיים, אחים ואחיות שכבר עובדים בביה"ח ולמועמדים אלה ניתנת עדיפות על פני פונים חיצוניים. רק אחרי שכל העובדים הנוכחיים שמחפשים הזדמנות להחליף משרה יזכו לראיון טלפוני ורק אם אף אחד מהם לא ימצא מתאים למלא את המשרה, יתחיל המיון של המועמדים החיצוניים. ונניח שלא מצאו אף מועמד פנימי מתאים, עדיין ישנם מועמדים מתאימים יותר, בעלי ניסיון כללי, בעלי ניסיון רלוונטי בתחום המקצועי הספציפי. אני נמצאת איפשהו בחלקו הבינוני-נמוך של סולם העדיפויות.

אויש.

עד לאותה שיחה עם המגייסת החביבה, שלחנו את קורות החיים שלי רק לבית החולים האוניברסיטאי בעיר. באותו יום הרחבנו את החיפוש והתחלנו לשלוח קורות חיים גם לרשת בתי החולים Saint Joseph, שבבעלותה מספר בתי חולים, כשלושה מהם יחסית קרובים לעיר ונגישים במרחק נסיעה קצרה ברכב. כעבור כמה ימים אלון נכנס לאתר indeed.com, אתר כללי לחיפוש עבודה, שדרכו מצאנו עוד בתי חולים בסביבה. החלטנו שאנחנו נמנעים מלחפש עבודה בדטרויט ממש, דבר שידרוש ממני נסיעה של שעה בערך לכל כיוון. הגבלנו את הרדיוס לנסיעה בת 40 דקות בערך.

בנוסף, אותה שיחה גרמה לי להנמיך את הסטנדרטים שלי עוד יותר. כשהתחלתי לחפש עבודה אמרתי - בלי לילות, רק 75% משרה, לא פנימית, לא אורתופדית. ועכשיו? אני שולחת קו"ח לכל מה שרק שניתן. העיקר להיכנס למערכת, להתחיל איפשהו, לרכוש ניסיון אמריקני. בהמשך אוכל להרשות לעצמי אולי להיות קצת יותר בררנית, עם ניסיון של שנה-שנתיים.

ביום חמישי בשבוע שעבר עמדתי לכתוב פוסט ממורמר על מצבו העגום של שוק העבודה. על שישה שבועות של חיפוש ושליחת קורות חיים מתמידים מבלי שאשמע אפילו ציוץ קל מכיוונו של מישהו מכל אותם מגייסי אחיות עלומים אליהם אני משגרת עשרות קורות חיים בשבוע. שישה שבועות, שלושה בתי-חולים, 70 משרות אליהן הגשתי מועמדות.

בעודי מסתובבת בבית ורוקחת שברי משפטים שבמהרה ירכיבו את פוסט הטרוניה שלי, צלצל הטלפון. כבר הפסקתי לקוות. הנחתי שזה עוד טלפון ממרפאת הגסטרו בה אני מטופלת ואולי שוב טעות במספר. אבל מעברו השני של הקו שאלה אישה אם אפשר לדבר עם דפנה ואחרי שאישרתי כי אני היא, היא סיפרה לי שהיא מתקשרת מבית החולים Oakwood Anapolis, אחד מבתי החולים אליהם הגשתי 17 מועמדויות למשרות שונות רק ערב לפני-כן.

אז... כן! הוזמנתי לראיון עבודה ראשון.

ההתרגשות הייתה גדולה. מדובר במשרה במיון, כנראה 3 משמרות של 12 שעות כל שבוע.

סופסוף הצלחנו לנפץ את תקרת הזכוכית בה נתקלנו עד כה, הצלחנו לפוצץ את הבועה ולהרגיש שבאמת יש מישהו בצד השני שקורא את קורות החיים שלי, שהם לא עוברים ישירות לתיקיית הספאם של מחלקת הגיוס של בתי החולים באזור. ולא רק קורא - מישהו קרא את קורות החיים שלי ומצא אותם מרשימים או ראויים מספיק כדי להתקשר אליי ולהזמין אותי לראיון. סופסוף האישור הנכסף לכך שאני שווה משהו!

כעבור כמה דקות של שמחה ללא גבול, התחלנו קצת להירגע ולהנמיך ציפיות. זה רק ראיון, זה עוד לא אומר שהתקבלתי לעבודה. אבל גם זה משהו.

בינתיים אני ממשיכה לשלוח קורות חיים מהארץ. בטפסי המועמדות המקוונים אני בוחרת באי-מייל כאמצעי התקשרות מועדף, מתוך תקווה שמישהו בכלל מתייחס לזה. לפני שנסענו הקלטתי בטלפון הנייד הודעת העדרות מהארץ וביקשתי שיצרו איתי קשר במייל.

קצת קשה לשמר את הלהבה מהארץ. אני רוצה לעזוב הכל ולהתרכז בביקור, אבל אני מתגברת על היצר ומכריחה את עצמי להמשיך לעקוב אחרי האתרים, להמשיך להגיש מועמדות למשרות מתאימות שנפתחות, מפני שאני מניחה שאם עברו 3 שבועות מאז הגשתי מועמדות למשרה הזאת ועד שיצרו איתי קשר, המשרות אליהן אני מגישה מועמדות עכשיו הן אלה שבנוגע אליהן יחזרו אליי כשנחזור לארה"ב בתום חופשתנו הארוכה.

אז יש לי ראיון עבודה ראשון יומיים אחרי שנחזור לארה"ב. בינתיים אני מתכננת למצוא לי בארץ בגדים יצוגיים לראיונות העבודה שעוד לפניי. בקרוב גם אתחיל להתכונן לראיון, לחשוב על תשובות מוצלחות לשאלות המכשילות ממשפחת "ספרי לנו על תכונה שלילית שלך".

יש בקהל מישהו עם ניסיון רלוונטי שיכול להציע לי תשובה מוצלחת לשאלה המטופשת הזאת?

המסע להסמכה אמריקנית בסיעוד: פרק ג' ואחרון

הגעתי לארה"ב ב-9 בספטמבר 2011, יום אחרי בחינת ההסמכה הישראלית בסיעוד. ניגשתי לבחינת ה-NCLEX, בחינת הרישוי האמריקנית, ב-7 ביוני 2012. התהליך כולו ארך תשעה חודשים. אני מגישה לכם את הסיכום הסופי של תהליך הרישוי האמריקני שלי, לשירותכם.

פרק ראשון
פרק שני

אפתח בגילוי נאות
המידע שאני מביאה כאן נכון למקרה שלי שהוא מקרה מאוד ספציפי: עברתי לארה"ב מיד אחרי המבחן הישראלי, ללא שום ניסיון תעסוקתי מעשי במקצוע. אני נמצאת בארה"ב על ויזת J-2, ויזת משנה לבני משפחה של סטודנטים שמקבלים ויזת J-1. אין לי ידע או מידע בכל הנוגע להגירה על רקע מקצועי. אני נמצאת במדינת מישיגן ואני כפופה לדרישות הספציפיות של מנהל הסיעוד כאן. אינני יודעת איך הדברים מתנהלים במדינות אחרות בארה"ב. כמו כן, אני לא מכירה את התהליך המקביל לאחיות בעלות רישוי ותעודה שמעוניינות להתחיל את התהליך כבר מהארץ. אני כן יודעת שניתן להיבחן ב-NCLEX בכל העולם ולאחר מכן לנסות להגיע לארה"ב בעזרתו של מעסיק שמטפל בבקשת הויזה/הגירה של המועמד.

עד כאן כל מה שאני לא. מעתה והלאה, מה שכן.

CGFNS
התחילו את התהליך בפנייה ל-cgfns international, הגוף שאחראי להנפקת דו"ח אישור רשמי של ההשכלה והתעודה המקצועית הישראלית שלכם. אני ממליצה לפנות אליהם באי-מייל או בטלפון ולברר את הדרישות הספציפיות של במדינה בה אתם מגישים מועמדות. לחילופין, ניתן לפנות למנהל הסיעוד המקומי בטלפון או אי-מייל באותה שאלה. במישיגן, התהליך שצריך לעבור הוא CES, שכולל בדיקה ואישור של הרישיון וההשכלה בלבד. ישנן מדינות בהן צריך להיבחן בבחינה של cgfns לפני שניתן לגשת ל-NCLEX. כלומר, ישנן וריאציות והכי טוב ליצור קשר עם cgfns או עם מנהל הסיעוד במדינה בה אתם מתכוונים להתגורר ולעבוד. אמנם ניתן למצוא את הדרישות באינטרנט, אבל על ידי פנייה ישירה לגופים הנ"ל תקבלו את המידע המדויק והעדכני ביותר.

Toefl
אחת הדרישות של cgfns היא שתעברו את בחינת toefl בהצלחה. זוהי בחינה שקובעת את רמת השליטה שלכם באנגלית. מאחר וזאת דרישה אוניברסלית, ללא קשר למדינה בארה"ב, אין ספק שתצטרכו את הבחינה הזו. אני פתחתי פרופיל באתר של cgfns ולאחר מכן נרשמתי ל-toefl. בעת ההרשמה יש לבחור את הנמענים אליהם יישלח הציון, שם בחרתי את cgfns כדי שיקבלו את הציון שלי מיידית. הם אלה שמעבירים את הציון למנהל הסיעוד יחד עם הדו"ח הכללי שהם שולחים להם.

מוסמכים בישראל?
ברגע שיש לכם מספר רישום ישראלי, אתם יכולים להתקדם לשלב הבא ב-cgfns שהוא רכישת השירות לו אתם זקוקים. ללא הפרט החיוני הזה לא ניתן להתקדם לרכישת השירותים ולכן אם עדיין אין לכם מספר רישום ישראלי, כמו שהיה במקרה שלי, תאלצו להמתין. אחרי שרכשתם את השירותים המתאימים מגיעים למסך ובו קבצי PDF להורדה. אלה הטפסים שתצטרכו להדפיס ולשלוח בדואר או לקחת אישית למוסדות השונים בהם למדתם, עברתם הכשרה מתקדמת (כמו קורס על-בסיסי) או המוסדות האחראים לרישוי בישראל (מנהל הסיעוד מטעם משרד הבריאות).


בלי תעודה מקורית ובלי תרגום
תפיסה שגויה שהייתה לי היא שמשרד הבריאות/ מנהל הסיעוד מנפיק העתק של תעודת הרישום שלכם אותה צריך לתרגם לאנגלית. מאחר ומנהל הסיעוד לא נותן שירותי תרגום תעודות, חשבתי שאצטרך לשלם ל-cgfns על התרגום, שירות נוסף שהם מציעים. אלא ש-cgfns מסתפקים בטופס ההצהרה החתום על ידי האחות הראשית לישראל שמגיע אליהם בדואר, אותו טופס שממילא אתם מספקים להם. זוהי ההוכחה היחידה שהם דורשים לכך שאתם מוסמכים לעסוק בסיעוד בישראל, אז אל תילחצו ותתחילו להסתבך מעבר לכך. תגידו תודה ותמשיכו הלאה בלי להתעקש.


משלוח בדואר אוויר רגיל ולא ברשום
במהלך הבירור שערכתי מספר אנשים המליצו לי לבקש מבית הספר לסיעוד וממנהל הסיעוד לשלוח את הטפסים החתומים בדואר רשום כדי שתהיה לי אפשרות לעקוב אחרי המעטפה שנשלחה ולוודא את הגעתה. שניהם סירבו לבקשתי בטענה שהם לא נוהגים לעשות את זה וזה תמיד מגיע ללא שום בעיות. ואכן, המעטפות החתומות הגיעו ל-cgfns תוך שבועות ספורים והתהליך התקדם. לעומת זאת, אם יש לכם אפשרות לגשת באופן  אישי לביה"ס בו למדתם ולמנהל הסיעוד (אחרי שתיאמתם פגישה), לקחת מהם את הספח לתשלום בבנק הדואר ומיד להחזיר את הספח המשולם, חסכתם לעצמכם כמה שבועות טובים שיתבזבזו על משלוח הספח בדואר.

כמה זמן לוקח למסמכים להגיע מישראל לארה"ב?
למיטב זכרוני, החומרים שלי נשלחו ממנהל הסיעוד תוך שלושה ימים מהגעתי לשם ומבית הספר לסיעוד תוך שבוע בערך. תנוח דעתכם, בשני המקומות כבר התעסקו בעבר בבקשות זהות לשלכם וסביר להניח שלא עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שמישהו ביקש בדיוק אותו דבר. תסמכו על בעלי התפקידים שהם יודעים ומכירים את עבודתם ושאין להם שום אינטרס אחר, אלא לעשות את עבודתם (אמא שלי גידלה אותי להעריך ולכבד את המערכת הציבורית והעובדים בה ולסמוך על כך שרוב העובדים בה אכן עושים את עבודתם). אני ממליצה, באופן כללי לחיים ובפרט כאן - תהיו נעימים ונחמדים ככל יכולתכם. תוסיפו חיוך ובכלל הגדלתם את הסיכוי שאנשים יירצו לעזור לכם ולתת לכם שירות טוב. חייכו - זה לא עולה כסף ואומרים שזה אפילו מוסיף בריאות.

cgfns מעריכים שמרגע קבלת כל הטפסים החתומים בדואר, התהליך אצלם אורך 10 שבועות. בפועל, אני חיכיתי 6 שבועות, אחריהם הדו"ח שלי נשלח למנהל הסיעוד במישיגן.


הגשת מועמדות (פתיחת תיק) במנהל הסיעוד המקומי
בעצתו הטובה של אחד מנציגי ש"ל במנהל הסיעוד של מישיגן, שלחתי את ערכת המועמדות שלי למישיגן כחודש אחרי שהתחיל התהליך ב-cgfns.  ההנחיות של מנהל הסיעוד הלאומי בארה"ב (ncsbn) הן שמיד אחרי הגשת המועמדות למנהל הסיעוד המקומי, יש להירשם באתר של פירסון, החברה שמנהלת את בחינות ההסמכה. באתר שלהם תפתחו פרופיל אישי ותשלמו את דמי ההרשמה לבחינה ע"ס 200 דולר.


לפי האתר של מנהל הסיעוד במישיגן, מרגע שהם מקבלים את הבקשה, את התשלום המתאים ואת כל המסמכים התהליך אצלם אורך 6-8 שבועות. גם כאן המערכת האירה לי פנים וקיבלתי את האישור שלי להיבחן תוך שבועיים מהרגע ש-cgfns שלחו את הדו"ח שלי למישיגן. חלק מהמדינות, ביניהן מישיגן, דורשות בדיקת רקע פלילי וטביעות אצבעות. רובן ישלחו לכם בדואר מכתב שמאשר כי קיבלו את בקשת המועמדות שלכם. מרגע זה יש לכם תיק במנהל הסיעוד אליו מרוכז כל החומר שלכם. אני מציעה ללכת ולטפל בעניין טביעות האצבעות מיד עם קבלתו של מכתב זה. כך, לטביעות האצבעות שלכם יש כתובת מצד אחד ומצד שני אין שום דבר שמעכב את אישור הרישיון שלכם אחרי שכבר ניגשתם לבחינה ועברתם אותה בהצלחה.


הערה/עצה כללית
חשוב להכיר את חלונות הזמנים של כל הגופים מולם אתם עובדים. גם לדוח של cgfns וגם למועמדות במנהל הסיעוד הספציפי יש תוקף (ולכן גם פג תוקף). נסו לכוון לאופטימום, שיעניק לכם את הזמן לו אתם זקוקים כדי להשלים את התהליך מהרגע שמנהל הסיעוד מקבל את המועמדות שלכם ועד שאתם עוברים את הבחינה.

האישור להיבחן - Authorization to Test או ATT
את ה-ATT שלכם תקבלו אחרי ש-cgfns שלחו את הדו"ח למנהל הסיעוד המקומי ואלה האחרונים מצאו אתכם מתאימים לגשת לבחינה (לא ששמעתי על מקרים בהם לא מעניקים למועמדים את הזכות להיבחן). ה-ATT מגיע באי-מייל ותוקפו 90 יום, במסגרתם אתם חייבים לגשת לבחינה. לא ניתן לדחות את ה-ATT וכישלון לגשת לבחינה בתוך מסגרת הזמן הנתונה יביא להערה משמעתית בתיק האישי שלכם במנהל הסיעוד וכן יגרור תשלום של קנסות ועמלות מיותרים. בזבוז מיותר של זמן וכסף. אחרי שקיבלתם את ה-ATT יש להירשם לבחינה, בתאריך שתבחרו במסגרת תוקפו של האישור. ניתן להירשם דרך האינטרנט או טלפונית.

סיימתם עם הביורוקרטיה? תתחילו ללמוד לבחינה
אחרי ששלחתם את כל החומרים למנהל הסיעוד המקומי וגם ראיתם ש-cgfns שלחו אליהם את הדו"ח, תתחילו ללמוד לבחינה, אפילו אם לא קיבלתם את האישור להיבחן. אני הקדשתי שלושה חודשים ללימודים ובמקרה שלי צריך לזכור שסיימתי את הלימודים ונבחנתי בישראל לפני פחות משנה וזה בהחלט עזר לי. אם עבר זמן רב יותר מאז סיום לימודיכם ובחינת ההסמכה הישראלית שלכם, אני מציעה להקדיש זמן רב יותר ללימודים.


יש סיכוי לא קטן שהניסיון הקליני שרכשתם קצת "קלקל" אתכם. עליכם לזכור שבחינות מקצועיות מתקיימות בעולם התיאורטי, האידאלי, בו תמיד יש לכם את כל הזמן, כוח האדם והמשאבים להם אתם זקוקים. בשטח הייתם צריכים לאלתר, לעבוד בלי ציוד ובלי מספיק צוות. בבחינה אתם מלכים. יש לכם זמן, גם אם המטופל בסכנת חיים. לפעמים כדי להצליח בבחינה צריך לשרש את הדברים שלמדתם מתוך העבודה בשטח ולחזור לחשוב על התמונה בצורה נאיבית יותר. אם אתם מרגישים שאין לכם יכולת לעשות את המהפך המחשבתי הזה בעצמכם, אולי כדאי לכם לשקול להירשם לקורס הכנה לבחינה.


באתר allnurses.com יש פורום nclex ובו תוכלו למצוא המלצות על ספרים וקורסים להכנה לבחינה. גם אם לא תיכנסו לאתר באופן יזום, רוב הסיכויים שכמעט כל חיפוש בגוגל שקשור איכשהו לסיעוד והכנה לבחינה יוביל אתכם לשם. זהו משאב אדיר ואני ממליצה להשתמש בו בחוכמה, אבל להיזהר ולא להתפתות לקבל ממנו את הרושם שהבחינה היא קשה עד כדי כך שהיא למעשה בלתי אפשרית ואף אחד לא עובר אותה. עובדה מעניינת שלמדתי לאורך הדרך היא ש-87.5% מהניגשים לבחינה עוברים אותה בניסיון הראשון וחלקם הגדול מצליח לסיים אותה עם מספר השאלות המינמאלי תוך זמן ממוצע של שעתיים, פחות או יותר.

איך לומדים לבחינה?
קניתי באינטרנט את ספר ההכנה Saunders Comprehensive Review for the NCLEX-RN Examination. הספר מגיע עם דיסק מלווה ובו בערך 4000 שאלות תרגול. בנוסף הורדתי שני דיסקים מהאינטרנט, Kaplan Question trainer ו-NCLEX 4000 של ליפינקוט (כן-כן, אותו אחד מספר התרופות המור והאהוב). אני לא אומרת שהספר שקניתי הוא הטוב ביותר. עשיתי סקר שוק, השוויתי מחירים וביקורות באמאזון והחלטתי שזה הספר שאני קונה. אני מניחה שאין שונות גדולה מאוד בין הספרים. בסופו של דבר, החומר הוא אותו חומר. השינוי הוא בפריסה של החומר. אם יש לכם אפשרות תציצו לתוך ספרים ותבדקו איזה מהם ערוך בסגנון שהכי מתאים לכם. בספריית בית הספר לסיעוד בו למדתי בישראל היה מדף שכולו הוקדש לספרי הכנה ל-nclex. אם אתם עדיין בבית ספר, זאת הזדמנות טובה לברר מה מתאים לכם.

רוב ספרי ההכנה מלווים בדיסק וברוב הדיסקים יש בחינה מקדימה, pretest, אותה מומלץ לעשות ממש כשמתחילים ללמוד. הבחינה נותנת לכם מושג לגביי רמת ההתחלה שלכם וגם עוזרת לזהות אזורים חלשים, אם ישנם, בהם תוכלו להתמקד במהלך הלימודים לבחינה.

הקדשתי שישה שבועות לקריאה של ספר הסקירה, שהוא ספר בן 76 פרקים, מעל אלף עמודים. בסוף כל פרק ישנן שאלות לתרגול אותן פתרתי. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לפתור שאלות לדוגמא. אני ממליצה לקנות ספר סקירה ולא לנסות ללמוד באמצעות הסיכומים שלכם מהלימודים. ראשית, הם הרבה פחות תמציתיים ולכן ידרש זמן רב יותר כדי לעבור על כל החומר. שנית, בטח יש חומר שחסר לכם ואתם אפילו לא יודעים. שלישית, יש הבדלים קטנים אבל משמעותיים בין ישראל לארה"ב ואתם לא רוצים לפספס משהו חשוב שיכשיל אתכם. מאותה סיבה, אם עבר זמן רב מאז שסיימתם את הלימודים או אם אתם לא חזקים באנגלית "וכניסה לראש האמריקאי", אולי כדאי לכם לשקול בחיוב לקחת קורס הכנה ולא להסתפק בלמידה עצמית.


תוכנית הלמידה האישית שלי
שלושה שבועות לפני הבחינה יצאתי לחופשה מהעבודה והקדשתי את כל זמני ללימודים. השתדלתי לפתור כל יום בין 100 ל-200 שאלות תרגול. החלק החשוב הוא להתמודד דווקא עם השאלות שאת התשובה עליהן אתם לא יודעים לשלוף על אוטומט. כשאתם נתקלים בשאלה כזאת, עליכם לחפש את התשובה בספר. אם לא מצאתם את התשובה בספר, חפשו באינטרנט. זוהי הדרך היעילה ביותר לחזק את הידע הקיים שלכם ולהכניס עובדות ופרטים חדשים לראש. אחרי כמה פעמים שטעיתם בשאלה כלשהי והלכתם לחפש את התשובה הנכונה, פתאום תגלו שאתם עונים עליה נכון. מזל טוב, למדתם משהו חדש ואתם גם משמרים אותו בזיכרון :)

כשבועיים לפני הבחינה עברתי מפתרון שאלות באופן "חופשי" עם ספרים פתוחים לתרגול בחינות עם חומר סגור. בתום כל בחינה בדקתי את עצמי, קראתי ביסודיות את ההסברים שמסבירים היכן טעיתי ולמה התשובה הנכונה לאותה שאלה היא למעשה הנכונה. אני חושבת שהתחום שהכי התחזק אצלי במהלך השבועיים הללו היה פרמקולוגיה. אם יש משהו מסוים שאתם יודעים שמאז ומתמיד היה לכם קשה, אל תוותרו עליו. חפשו באינטרנט טיפים שמציעים דרכים חדשות שיעזרו לכם ללמוד דווקא את הדבר הזה. הקדישו מספר דקות בכל יום לאותו נושא. תרגלו במרוכז שאלות העוסקות רק בנושא זה. זכרו שאת הדברים שאתם כבר יודעים, אי-אפשר לקחת מכם, אבל דווקא נקודות החולשה שלכם הן אלה שיכולות להשתפר ואולי בזכותן תעברו את הבחינה.


עבדתי עם שלושה דיסקים שונים - Kaplan question trainer, שאומרים שהוא קשה מהמבחן, NCLEX-4000 מבית ליפינקוט, שאומרים שהוא ברמת דומה לזו של המבחן והדיסק שהגיע יחד עם הספר איתו למדתי (סונדרס). אני חושבת שפתרתי סך הכל כ-4000 שאלות לפני הבחינה. את שני הדיסקים הנוספים איתם עבדתי בנוסף לדיסק המלווה לספר הסקירה שלי הורדתי מהאינטרנט.


יום לפני הבחינה
ישנה תמימות דעים ברחבי הרשת - אל תלמדו יום לפני הבחינה.
אני תרגלתי את המבחן האחרון שלי ביום שלישי ואחר-כך עצרתי. ביום רביעי בבוקר הפיתוי לפתוח את הספר היה גדול ואחרי שראיתי שאני לא מצליחה להתנגד לו ולא להמשיך ולנבור בחומרי הלימוד פשוט יצאתי מהבית. הלכתי לקניון, עשיתי מניקור-פדיקור, שוטטתי קצת בחנויות, אכלתי גלידה ולסיום התפנקתי במסאז'. עד שחזרתי הביתה היה כבר זמן לארוחת ערב ואחרי שסיימנו להכין את הארוחה ולאכול, התיישבנו לראות סרט מצחיק ואפילו שתיתי כוס יין. ארגנתי את הדברים שהייתי צריכה לקחת איתי לבחינה - דרכון חתום ו-ATT והלכתי לישון בערך בחצות, כדי לישון תשע שעות באותו לילה.


יום הבחינה
ביום הבחינה התעוררתי מספיק זמן לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, כדי שאוכל להתעורר לאט, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר טובה ולצאת לבחינה בראש שקט. יצאנו מהבית שעה וחצי לפני הזמן. זמן הנסיעה הצפוי היה 45 דקות וצריך להגיע למרכז הבחינה חצי שעה לפני שעת התור שלכם. אני ממליצה לקחת מרחב ביטחון גדול במיוחד. אם יש לכם רכב פרטי אל תזלזלו בהצעה לעשות נסיעת היכרות למרכז הבחינה. אני הרגשתי שאם הייתי כבר עושה את הדרך הזאת פעם אחת בעבר הלחץ ביום הבחינה עצמו אולי לא היה רב כל-כך. אתם לא בישראל והבחינה היא לא בבנייני האומה, בדרך שנסעתם בה כבר עשרות או מאות פעמים או לפחות כזאת שהמפה אליה כתובה בשפת האם שלכם.


קחו אתכם אוכל ושתייה. אם יש משהו שמרגיע אתכם - מוזיקה, שיחה עם אמא שלכם, מה שלא יהיה, דאגו שהדבר הזה יהיה זמין עבורכם בדרך לבחינה ועד שאתם נכנסים למרכז הבחינה.


בהגיעכם למרכז הבחינה תעברו תהליך קבלה: יצלמו אתכם, יחתימו אתכם על הצהרת סודיות, יתנו לכם ארונית להפקיד בה את חפציכם. המשגיחים במרכז הבחינה חביבים ונעימים, הם מסבירים הכל בפשטות ובפירוט והם שם כדי לעזור לכם.


עכשיו כל מה שנשאר הוא להיבחן, לעשות כמיטב יכולתכם ולקוות לטוב.


שאלות?
אל תהססו לשלוח לי אימייל ואשמח לנסות לעזור.


בהצלחה!

תשעה חודשים ורישיון

בשבת, בשעה 13:21 בדיוק, נכנסנו אלון ואני לאתר האינטרנט של פירסון, חברת הבחינות האמריקנית. המשפט האדום שעד לאותו רגע אמר שהתוצאות לא זמינות, התחלף במשפט אדום אחר -התוצאות זמינות וניתן לצפות בהן על ידי לחיצה על הקישור "quick results". אלון לחץ על הלינק והפנה את מסך המחשב הלאה ממני, שואל אם אני רוצה שרק הוא יסתכל ויגיד לי. "מה פתאום?!", אמרתי והלכתי להביא את הארנק שלי. אני לא מפנה את הגב לאריה השואג. אני הולכת להסתכל לתוצאות שלי היישר בלבן של העין.


חזרתי עם הארנק, שלפתי את כרטיס הדביט שלי ובקול וידיים רועדות הכתבתי לאלון את המספר. לאט ובזהירות. ואז השליח שלי לחץ על כפתור האישור והמשיך למסך התוצאות.


בלילה שבין שישי לשבת חלמתי שלושה חלומות שונים. באחד גיליתי שנכשלתי ובשניים אחרים קיבלתי את התוצאות אבל לא הצלחתי להבין אם נכשלתי או עברתי. אחרי כל חלום התעוררתי בבהלה ושכנעתי את עצמי לחזור לישון, חושבת שככל שאתעורר מאוחר יותר בשבת יהיה לי פחות זמן לחכות עד שהתוצאות יכנסו. בתוך שלל הרגעים שחלפו מרגע סיום המבחן ועד הצפייה בתוצאות, 2880 דקות של ציפייה מתוחה, המילה "fail" השתרבבה מדי פעם לתודעה שלי והבטן שלי נלפתה באימה בתגובה. פחדתי באמת. לא סתם פחד מזויף של מישהו שיודע שהצליח ורוצה לקבל את הסימפתיה של הסובבים אותו. פחד מרוכז ואמיתי ובוער, פחד של בדידות.


המסך התחלף, העיניים שלי חיפשו ומצאו מילה אחת.

כן! כן-כן-כן-כן-כן! הא! Pass!


בטוח שצעקתי.
יכול להיות שקיללתי.
לא בכיתי -להפתעתי. אולי זה עוד יבוא.
מאוחר יותר גם צילמתי את המסך חמש פעמים עם הטלפון, בשביל ההוכחות, שלא יוכלו להתחרט.
ובירכתי "שהחיינו".


התגובות היו מדהימות. בפייסבוק, במייל, בטלפון. צווחות וקריאות הידד וניגוני "את תותחית, ידענו שתצליחי!". כל מי שליווה אותי במסע הארוך הזה דחף אותי קדימה ונתן לי את האמונה והכוח להצליח. בחיי שאני לא אומרת את זה סתם כמו שחקן הכדורגל בנבחרת הישראלית שהעפילה למונדיאל. אני מתכוונת באמת. לכל מי שעזר לי לשמור על השפיות בתקופה הזאת יש חלק בהצלחה שלי.


מאז אנחנו חוגגים, פחות או יותר ברצף, עם הפסקות קלות בין לבין. כל דבר שהוא לא לימודים למבחן הוא חגיגה. חזרה לחיים שמותר לעשות בהם דברים אחרים. לנסוע לקרוגר, לטארגט. לנקות את המטבח, להזכיר לכיריים שלי שהם לבנים מתחת לכל האימה שעברה עליהם בחודש האחרון. לאפות מאפינס שוקולד-תפוז בלי מגבלת זמן. לא בין תרגול מבחן לבין חזרה על יסודות הסיעוד. ולתכנן - את הנסיעה לבוסטון, את הביקור המתקרב בארץ, את החלק הבא של החיים שלנו כאן. כל כוס בירה ששתינו מאז הורמה לחיים לפני ואחרי כל לגימה.

אני והלק האדום בהרמת הכוסית של שבת בצהריים.
ערובה לשנ"צ מתוק, כי מי שלא ישן בלילה...

הימים שמאז המבחן והשעות מאז קבלת התוצאות אתמול נראים לי כמו הזייה. השינה שלי עדיין לא לגמרי חזרה אליי ואני מסתובבת קצת בתוך ענן של חוסר שינה. אני מרגישה כאילו חלף חודש מאז שקיבלתי את התוצאות. זה היה רק אתמול בצהריים! זה מרגיש דמיוני. אולי אני צריכה לקבל את הרישיון עצמו בדואר כדי להאמין לכל זה. באתר של פירסון כתוב שאלה תוצאות לא רשמיות - צריך לחכות לרישיון ואני נופלת שוב בתרגיל המלוכלך של ה-Impostor syndrome, תוהה מתי מישהו שם יקלוט שנפלה טעות איומה ולראשונה בתולדותיו של מבחן הרישוי האמריקני יתקשרו לנבחנת שקיבלה תוצאות מהירות ויגידו, "אנחנו מאוד מתנצלים, נפלה טעות, תנסי שוב בעוד שלושה חודשים? באמת תודה על ההבנה ושוב סליחה על אי-הנעימות".


אלון אומר שגם הוא מתקשה לעכל שזה כבר נגמר. לא רק בגלל שהוא לא זה שניגש לבחינה. בעיקר בגלל שהיה כזה בילד-אפ לקראת זה, חודשים של ביורוקרטיה, המתנה וייחול להגעתו של הרגע. והנה הוא הגיע, עבר והתפוגג. וכל מה שנשאר זאת תעודה אחת שתגיע תוך שבועיים בדואר ולא תספר את הסיפור השלם שמאחוריה. שמתחיל בישראל, בעצם בקבלתו של אלון ללימודים, ממשיך בבחינה הישראלית ועובר בהררי הטפסים שמילאנו והאגרות ששילמנו. טביעות אצבעות שנלקחו ודמעות של חשש, ציפייה וקוצר-רוח שנבכו ונמחו.


תשעה חודשים ורישיון. כן, קצת כמו היריון.
כבר לפני שקיבלתי את התוצאות, כשכולם כבר אמרו שברור שעברתי ובי עוד ניקר הספק, ידעתי שזאת תהיה הכותרת של פוסט סיכום הדרך. כי באמת עברו בדיוק תשעה חודשים. מיום המבחן בישראל ועד יום התוצאות בארה"ב. יה-בה-יה! תשעה חודשים.


זה פוסט סיכום ביניים. הרי מה שנגמר כאן הוא החלק השולי בכל הסיפור. מתחיל דבר ענק אחר. החיים המקצועיים שלי, אלה שאני מתכוננת ומייחלת אליהם כבר חמש שנים. זה מפחיד ומרגש. מרגש ומפחיד. עכשיו אני באמת צריכה להחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.


ויכול להיות שזהו, שכבר גדלתי, שאני גדולה כי כבר נהייתי מה שחלמתי לעצמי? יכול להיות שסופסוף אנחנו מתקרבים לסוף "הביניים" ואפשר להתחיל לחשוב קצת יותר על הקבע, על הטווח הארוך?
אמא'לה, אני לא מוכנה.
אבל גם - איזה כיף, כל כך רציתי וחיכיתי להגיע לכאן.


ברוכה הבאה, ברוכים הנמצאים. כמה טוב סופכלסוף להגיע. אני בטוחה שארגיש כאן בבית.

Registered Nurse? Yes thank you, don't mind if I do!

ולסיום, הודעה קצרה לקוראיי הנאמנים: בשעה טובה הצלחתי להוסיף לבלוג אפשרות הרשמה לעדכונים באי-מייל. נסו ותהנו ואנא הודיעו לי אם ישנן בעיות בשירות החדש. תודה שאתם איתי.

ביום שלפני המבחן

החלטתי שאני לא לומדת. אומרים שזה הדבר הנכון לעשות. גם ככה בערך מאז יום שני הרגשתי שככל שאני לומדת הביטחון שלי רק הולך ומתערער (ואז בשביל לתקן את התחושה קיבלתי 92 במבחן לדוגמא האחרון שתרגלתי ביום שלישי). רציתי שזה ייגמר. מאז סוף השבוע ספרתי את הימים כפונקציה של מספר המבחנים שעוד נותרו לי לתרגל. חשבתי לעצמי שהמבחן האמיתי יהיה קלי-קלות אחרי כל זה...

אז אתמול בבוקר קמתי, שתיתי את התה שלי וקראתי קצת באינטרנט, אבל לא משנה מה עשיתי הרגשתי שאני כל הזמן רוצה לפתוח את ספר הלימוד - רק לבדוק שאני זוכרת מה קורה כש... ושאני יודעת מה התוויות הנגד לתרופה הזאת ועל מה צריך להסתכל כשנותנים תרופה אחרת. הבנתי שאין לי ברירה. אם אני רוצה להפסיק ללמוד לא מספיק לשים את הספר בחדר האחר. אני צריכה לצאת מהבית. מזל שכבר הרבה זמן תכננתי מה אעשה ביום שלפני המבחן.

ממש לפני שיצאתי מהבית בדקתי וגיליתי לשמחתי שקיבלתי את החבילה לה חיכיתי. איזה כיף זה לקבל הביתה ספרים שקניתי לעצמי במתנה.

אחד ספרות מקצועית ואחד הכנה לביקור בלונדון הקיץ בו נלך לראות את המחזמר "מתילדה"

נסעתי לביה"ח לבדיקות דם שגרתיות ומשם המשכתי לקניון. צעדתי היישר למכון המניקור-פדיקור. אחרי שבחרתי לק, התיישבתי על כורסת העיסוי שלמרגלותיה ג'קוזי לרגליים. בפעמים הספורות שעשיתי פדיקור בישראל זה היה אצל קוסמטיקאית. מעולם לא הייתי במכון שלם המוקדש כולו לעניין. האמת? אני מעדיפה את הגרסה הישראלית, האינטימית יותר, שפחות מרגישה כמו פס ייצור. אבל מה, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני יושבת על כורסת עיסוי. אפילו אף פעם לא התיישבתי על הכורסאות שבקניונים או בתחנה המרכזית. בתור חובבת עיסויים מושבעת אני חייבת לפסוק שהתפקוד של הכורסאות האלה די מרשים. זה היה נעים. העניין היחיד שצריך להתגבר עליו הוא המודעות לכך שכל הנוכחים במכון רואים מה קורה לחלקים הפחות מהודקים בגוף שלכם כשהספה עוברת מתנועת "לישה" לתנועת "ניעור". לא נראה שזה הטריד את האישה עבת הבשר שישבה לידי. הגוף שלה רקד בשמונה מקצבים שונים והיא ישבה בעיניים עצומות ונתנה לו ללכת עם הקצב.

במכון המצ'וכלל עם הספות המצ'וכללות יש מאווררים מיוחדים עם מנורת UV שמייבשים את הלק ברגליים ובידיים. זה החלק הכי משעמם במני-פדי, כשצריך לשבת עשר דקות ולחכות שהלק יתייבש. אחרי שכפות הרגליים שלי קיבלו אמבטיה מבעבעת, שפשוף ועיסוי ממריץ ונזכרו שהן בעצם ורדרדות ומלאות חיוניות מתחת לכל מה שהצטבר בתשעת החודשים בהן הן בארה"ב ואחרי שגם הציפורניים בידיים כבר עטו אדום ישבתי עשר דקות מתחת למאווררים המיוחדים ובהיתי בטלוויזיה ששידרה זבל אמריקאי מצוי. למרות הייבוש הרציני, כשניסיתי לנעול את הסנדלים שלי, חירבתי את הלק בשלוש מתוך עשר הציפורניים בידיים. המניקוריסט הפרפקציוניסט לא הסתפק בתיקון הציפורניים המפוקששות בלבד והתעקש להסיר את הלק משש ציפורניים שלמות (!) ולמרוח אותן מחדש. אחרי כמעט חצי שעה של סיבוב חוזר במכונת הייבוש הגעתי למסקנה שכבודה של הטכנולוגיה במקומו מונח, אולי, אבל יש דברים שפשוט דורשים זמן.

העם הצביע אדום כשביקשתי צבע שמשדר "ביטחון והצלחה"

אחרי ההתגנדרות והפינוק הנובורישי שמתי פעמיי לתחנה הבאה בתוכנית - שוקו ועוגה בסטארבקס. אך אויה! הגעתי למתחם האוכל במרכז הקניון ולדאבוני במקום סניף סטארבקס עמדה לו חדרון בעל קירות לבנים אטומים. משפצים. השעה הייתה אחרי חמש אחה"צ וכל מה שאכלתי מאז הבוקר זה דייסה וקצת בייגלה. רעב לי. וכאן התגלתה פנינה אמיתית: בעברו השני של מתחם האוכל ניצב דוכן שבמבט ראשון סתם נראה כמו מקום של גלידה או יוגורט עם תוספות, אבל אחרי שהתקרבתי מספיק בשביל שהמוכרת תחייך אליי, היא סיפרה לי שזה דוכן smoothies ופרוזן יוגורט וכל גלידות היוגורט שלהם הן דלות שומן. כשביקשתי לטעום קצת מהשוקולד המוכרת אמרה שדווקא הטעם הזה קצת יותר שמן. שאלתי אם היא יודעת להגיד לי כמה בדיוק ובתגובה היא שלפה טבלה מנוילנת ואמרה לי בדיוק כמה גרם שומן יש בכל אחת המכוסות. גרם אחד של שומן בכוס הקטנה ביותר? הידד לי והידד לבטן שלי! קניתי פרוזן שוקולד ופיזרתי מעל מגוון תוספות. בדיוק מה שהייתי צריכה.

אחרי הפסקת האוכל הקלה וזריקת האנרגיה שבאה איתה הלכתי לעשות מסאז' אצל הסינים. אחרי שעה של פירוק גב רציני ועיסוי גוף מלא התקשרתי לאלון ואמרתי - במהלך העיסוי לא הרגשתי שאני נמסה, אבל עכשיו אני מרגישה כל כ----ך רגועה!

בהמשך הערב, כחלק מתוכנית הרגיעה והסחת-הדעת-מזה-שמחר-מבחן ראינו את הסרט Puss in Boots של דרימוורקס, שהוא ספינאוף על הדמות של החתול מ"שרק". אני חייבת לומר שהסרט התעלה על הציפיות שלנו. הדיבוב של אנטוניו בנדרס פשוט מעולה (כמו גם בסדרת הסרטים המקורית), התזמונים הקומיים של הבדיחות מדויקים ומוצלחים, העלילה מותחת והקטעים "המרגשים" לא דביקים מדי. עם כוס יין מוסקט שקנינו במיוחד בקרוגר וקיררנו מראש זאת הייתה ממש חגיגה. היה חסר רק פופקורן, אבל במחשבה קדימה על מצב הבטן שלי, זה היה עדיף.

בכל האתרים באינטרנט שמרכזים טיפים לגביי ה-NCLEX ממליצים לא לשתות אלכוהול ולא להשתמש בסמים (חוקיים או לא) בערב שלפני המבחן. לי היה ברור שלאור העובדה שכבר שבועיים לפני הבחינה התקשיתי להירדם, אין שום סיכוי שבערב שלפני אני מצליחה לעשות את זה בלי כוס יין ובנדריל לפני השינה. ואכן, השימוש המתון בשני משרי השינה החוקיים פעל את פעולתו. אמנם נכנסתי למיטה כבר בחצות ונרדמתי קצת אחרי אחת, אבל ישנתי טוב כל הלילה.

והיום היה המבחן.

למעט התברברות קצרה ולא מאוד משמעותית בדרך הלוך, הגענו למרכז הבחינה מהר ובקלות. אלון איחל לי הצלחה ליד הדלת שעליה שלט, "רק נבחנים מעבר לדלת זו". התנשקנו ונפרדנו.

הייתי לחוצה. בטח שהייתי לחוצה. מאוד. ובכל זאת סיימתי את הבחינה במספר השאלות המינימאלי, תוך שעה ועשרים. יצאתי מהמבחן בתחושה לא טובה. היה לי קשה. הרגשתי שאני לא יכולה אפילו לנסות להעריך אם עברתי. שיש סיכוי לא רע שלא עברתי. אבל אז נסענו בחזרה לאן ארבור והחזרנו את האוטו ליוני וסמדר. למרות שיוני הציע להקפיץ אותנו הביתה, העדפתי ללכת ברגל, לשחרר קצת את הגוף והלחץ. עצרנו באספרסו רויאל, קנינו לי שוקו קר ולאלון מיץ תפוזים ונרגענו קצת במזגן בזמן שהתכתבנו עם אבא של אלון ודיברנו עם תומר בטלפון. אחרי זה המשכנו הביתה וכשהגענו אכלנו קרטיב. ואז שכבנו במיטה ועצמנו קצת עיניים, לנוח מהיום המעייף ולעכל קצת את העובדה החדשה הזאת, שזהו - זה עבר, זה מאחוריי. אני אחרי!

אלון נרדם ואני שכבתי וחשבתי על הבחינה. לאט-לאט נזכרתי בעוד ועוד שאלות ובהדרגה הבנתי שדווקא עניתי נכון על לא מעט שאלות. אז אולי זה לא היה רע כמו שאני מרגישה. אולי זה אפילו היה טוב. ואולי באמת, כמו שאלון אומר, היה לי קשה בגלל שזה computer adaptive test, שמתאים את רמת הקושי של השאלות לרמה של הנבחן. אולי קיבלתי שאלות קשות אובייקטיבית, בגלל שעניתי נכון. עכשיו אני מרשה לעצמי לטפח אופטימיות זהירה.

אחרי שהתעוררנו והתאוששנו פתאום קלטתי שאין לנו מה לאכול לארוחת ערב. מזל שאתמול קנינו שוקי-עוף בקרוגר. מיד הדלקתי את התנור וערבבתי בתוך שקית קוקי את כל המרכיבים של העוף המעולה והחגיגי בשזיפים שלי. סיפרתי לכם פעם על העוף בשזיפים שלי? הכי פשוט, הכי טעים:

מקל קינמון שלם
עלה דפנה
קצת טימין
שש שיני שום (לא חייבים לקלף)
ארבעה-חמישה פלפלים שחורים שלמים
מלח לפי טעם
כף-שתיים דבש
רבע כוס בלסמי (אני פשוט מוזגת בלי למדוד)
ארבע כפות שמנ"ז
15 שזיפים מיובשים בלי גלעין - חלוטים ומושרים וגם חצי כוס מהנוזלים של ההשרייה
שעה וחצי בתנור על 180-200 מעלות. והיידה.

כשחזרנו מהליכה קצרה העוף כבר היה מוכן. את האורז בישלתי לפני שיצאנו. אחרי שאכלנו וליקקנו אצבעות אמרתי לאלון ששכחתי כמה העוף הזה טוב. איך יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שאני מכינה אותו בארה"ב?

אז מה עכשיו?

מחכים 48 שעות (סופרים מ-13:20 היום בצהריים).

במישיגן יש שירות תוצאות מהירות וממחקר קצר שעשינו באינטרנט, זה עובד גם בסופ"ש.

בשבת בצהריים אכנס לאתר ואבדוק את התוצאות.

ואז אני מקווה לצאת במחולות.

מנוחת הלוחמת

נכון הכל נראה יותר טוב עם לק?
וגם: לבשתי את החולצה הזאת כי מישהי אמרה לי שהיא גורמת לי להיראות מלאת ביטחון. נכון?

Good Night and God Bless