The Human Brain

הבוקר, אחרי שהורדתי את הילדים בגנים, נכנסתי לאוטו וברדיו התנגן "בשבחי הסמבה". זה שיר שהוא סוג של טריגר עבורי, אבל במובן הכי נקי ופשוט של המילה, כפתור שלוחצים עליו ומפעיל משהו.

לפני כמעט עשרים שנה, כשהתעוררתי בטיפול נמרץ, השיר הזה התנגן לי בראש. אמא שלי העלתה השערה שאולי הצוות ראה משהו בטלוויזיה כשהייתי מורדמת והשיר היה חלק מהפסקול, ואיכשהו נטמע לי בתת מודע. יכול להיות שזה פשוט משהו שקורה כשמערבבים את המוח עם חומרי הרדמה במשך כמה יממות, ואז מפסיקים.

כך או כך, מאז 2007 אני שומעת את השיר הזה לגמרי אחרת. וזה לא מפסיק להיות מוזר עבורי.

Sigh

כשהייתי בשבוע ה-35 להיריון עם עדו עשינו חנוכת בית ו-baby shower. זה היה יום שבת ועמדתי שעות ארוכות במטבח. אחר כך האירוח והחיסול. למחרת הגעתי למשמרת במיון עם כאבי גב וירכיים. שמתי לב לזה בנהיגה לעבודה. כשהגעתי התקשרתי לטריאז' בבית החולים לנשים. אמרו לי לקחת אקמול וללכת הביתה לשכב. באותו ערב קניתי באמזון את כיסא הבטיחות לרכב ואת העגלה. וגם עריסה ושידת החתלה. 

לפני שבועיים עדו חגג יומולדת עשר.

עמרי בן שנה וחצי וקצת.

לפני כמה חודשים עברנו מהסלקל לכיסא רציני יותר.

נכנסתי עכשיו לממ"ד וראיתי את זה

כבר מסרתי בגדי היריון. כל בגד שקטן על עמרי עובר לבית חדש. אבל כאן נתקעתי. אפילו שהכיסא כבר פג תוקף, אפילו שאני יכולה להגיד בוודאות של 99.999% שלא אזדקק שוב לכיסא כזה בעצמי,

איך זורקים דבר כזה?

רק המחשבה עושה לי בחילה. 

מבזק

אהלן.

מה נשמע? 

מעניין אם עדיין יש קוראים שרשומים למיילינג של הבלוג הזה.

הזייה.

הפעם האחרונה שכתבתי הייתה בתחילת דצמבר 2016. המון זמן.

אתמול נכנסתי לבלוג כדי להיזכר איך אני מכינה צ'ולנט. וראיתי שאני כבר יותר בסדר איתו. זאת אומרת, כבר לא טריגר. אז החזרתי אותו לפומבי. 

אז מה חדש?

כאן נוספו עוד שני ילדים, בנים. 

כשמספר 2 היה בן חודשיים, חזרנו לארץ. 

בנינו בית. 

אין לי דרך מוצלחת לסיים פוסט בימים שכאלה. 

Till we meet again.