יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

עדכון וסיכום החודשים האחרונים

הנה אני חוזרת בי מהצהרותיי הקודמות. מקווה שרובכם ישמחו. הנה היום, לפני מספר דקות, החלטתי להחזיר את הבלוג שלי לחיים. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, אבל ככה בינתיים, מי מכם שעדיין כאן יוכלו ליהנות מהתחייה.

בתחילת מאי השתגעתי.
אני לא מדברת על איזה שיגעון הוליוודי סכריני שעובר מסך טוב. אני מדברת על כזה אמיתי. שדורש ביקורים במיון ותרופות פסיכיאטריות ובשלב כלשהו בדרך גם אשפוז במחלקה סגורה.

כל חיי, או לפחות מאז אבחון הקרוהן בהיותי בת 11, היה דבר אחד שאפיין אותי ואת התמודדותי עם החיים והחרא שהם זרקו לכיווני - סיבולת ועמידות, או באנגלית, resilience. אבל כנראה שגם לזה יש סוף וכשהסאה נגדשה, משהו בי נשבר, שבר עמוק שימים עוד יגידו האם ועד כמה הוא ניתן לאיחוי.

זה התחיל בפיטוריי מהמיון. אמנם אלה היו פיטורין פאסיביים, כשדרשו ממני להתפטר בשביל הנסיעה לישראל לחידוש הויזה, אבל דה-פקטו היה מדובר בפיטורין. העליבו אותי מאוד על הדרך ופגעו בדימוי ובביטחון העצמי שלי עד לאין שיעור. אחר-כך תפסתי וירוס בטן רצחני שגרם לי לבטל חופשה משפחתית בשיקגו ולאלון לבטל השתתפות בכנס באותה שיקגו (ניסינו לתפוס שתי ציפורים במכה). נאלצתי להקפיץ את אמא שלי מישראל כדי שאלון יוכל לנסוע לכנס אחר, הפעם בפילדלפיה. השפל התחיל בפיטורין ועכשיו המשיך בבגידת הגוף שלי, סיפור שאני מכירה טוב מדי. האדם מתכנן והקרוהן צוחק. הנסיעה לישראל הגיעה רק עשרה ימים אחרי שהוירוס התחיל, פחות משבוע אחרי שעזב. הייתי עדיין בעיצומה של התאוששות. ואז בישראל... היה מורכב וקשה לפרקים. בהסתכלות לאחור אני יכולה לומר שכנראה כבר אז נראו סדקים שאחר-כך העמיקו והפכו לשבר עליו אני מדברת. אבל איך אני נוהגת לומר - חוכמה בדיעבד היא לא חוכמה בכלל.

בזמן המשבר חשבתי וחשבנו שזה ה-PTSD שלי שמתלקח. לא ישנתי עשרה ימים בערך. ניסיתי להשתמש בבנדריל (אנטיהיסטמין מעבר לדלפק שהבאתי איתי מארה"ב) וכשזה כשל קיבלתי ואבן (בנזודיאזפין, כמו ואליום) מאבא של אלון. לבסוף הצלחתי לישון לילה רצוף עוד לפני חזרתנו לארה"ב, אבל בשלב הזה כבר התחלתי לחוות התקפי חרדה פעמיים או שלוש ביום. ועדיין חשבנו שזה רק ה-PTSD.

למי שמעולם לא חווה התקף חרדה, זאת תחושה נוראה ואיומה. אני לא ממליצה על זה לגרועים באויביי.

חזרנו לארה"ב והבנתי שאני צריכה לחזור לטיפול. תהליך החיפוש של מטפל לא הלך כ"כ בקלות והיה לי פספוס אחד בדרך, סביב Memorial day, עם מטפלת שאבחנה היטב שאמרה שהיא רוצה לפגוש אותי פעמיים בשבוע, אבל אז נעלמה אל מעבר לאופק, כל זה לתוך הסופ"ש הארוך של החג. שבוע לאחר מכן פניתי למיון הפסיכיאטרי לראשונה. משך כל אותו שבוע אני ממשיכה עם צרורות של התקפי חרדה ואני מרגישה ששפיות דעתי הולכת ונשמטת ממני, כל דבר הוא טריגר וברוב הימים אני מעדיפה פשוט לא לצאת מהבית. ועדיין איכשהו בתוך כל זה הצלחתי לנהוג לראיון עבודה ולמצוא מספיק composure בשביל שאשכרה יקבלו אותי לעבודה. ובינתיים הזמן עובר. נסענו לישראל בסוף אפריל, חזרנו לארה"ב כעבור חודש. הזמן עובר.

הגיע תאריך ההתחלה בעבודה אליה התקבלתי. בינתיים מצאתי מטפלת אחרת במקום זאת שתקעה ברז ואחרי הביקור האחד במיון הבנתי גם שהגיע הזמן לתרופות, למרות החשש הגדול שלי. יותר מהכל חששתי שתרופות נוגדות דיכאון וחרדה מסוג SSRI יגרמו לי להתקף מאניה. מדובר בסיכון שמגיע עם תרופות מהסוג הזה. אני לא יודעת מה שיעור הסיכון, אבל הוא קיים.

אז התחלתי לקחת SSRIs למרות החשש. והתחלתי את העבודה החדשה. ביום שלישי לא הצלחתי להירדם בלילה מרוב חרדה, למרות שלקחתי עוד ועוד כדורי שינה. נרדמתי לבסוף ביום רביעי בבוקר, אכולת רגשות אשם על כך שאני הולכת להפסיד יום עבודה, אפילו שעדיין הייתי באוריינטציה. חזרתי לעבודה ביום חמישי וביום שישי, סוף השבוע וסוף האוריינטציה, נשארתי בעבודה עד תשע (יום העבודה מסתיים בחמש) בגלל כמה קשיים טכניים. בגלל הנסיעה הארוכה וגשם שירד בדרך לא הגעתי הביתה עד אחרי עשר בערב. פספסתי הדלקת נרות עם אלון ועדו, מה שביאס אותי במיוחד, כי במהלך היום קניתי סקונס לקבלת שבת.

אחרי יום ארוך בלי ארוחת ערב, הכנתי לי חטיף קטן שכלל בין היתר כוס קטנה של סנגריה. ואז הגיע הזמן ללכת לישון, אבל הייתי כל-כך pumped ובאופוריה מהעובדה שהצלחתי לגמור את השבוע, שלא הצלחתי להוריד הילוך וללכת לישון. ניסיתי שוב לקחת כדור שינה אך ללא הועיל. ואז הגיעה שוב החרדה, התחושה שאני נחנקת, שאני לא מצליחה לנשום, שאני הולכת למות. המוח שלי נשטף במראות פולשניים של דברים רעים שקורים לאלון ולעדו. בערך בשלוש לפנות בוקר התקשרתי לחבר מביה"ח, ג'ונתן, וביקשתי שיבוא לקחת אותי למיון. הפעם היה ברור שאני מתאשפזת, שאף רופא לא ישלח אותי הביתה במצבי. אחרי 36 שעות עם 3 שעות בלבד של שינה, העבירו אותי באמבולנס מהמיון לאשפוז.

אז מה שחששתי, קרה. ה-SSRIs גרמו להתפרצות של התקף מאני ובמהלך האשפוז (משבת עד שלישי) העניקו לי את האבחנה של הפרעה דו-קוטבית, או בשמה האחר, מאניה דיפרסיה.

קשה לי עם האבחנה הזאת. בהתחלה דווקא קיבלתי אותה בהסכמה גורפת, ואמרתי אפילו שבאופן כלשהו תמיד הייתי קצת דו-קוטבית. בגלל זה היה בי החשש מהתחלה של SSRIs, כי זיהיתי בעצמי את הרכיב הזה, שיודע לנסוק מאוד גבוה, אבל גם להתרסק מהר ונמוך מאוד. קשה לי עם האבחנה הזאת מכמה סיבות. הראשונה היא שאבחנה פסיכיאטרית היא דבר מאוד חמקמק, זה לא משהו שמודדים ורואים. הרי איך אפשר למדוד נפש. השנייה שהיא מן וריאציה של הראשונה היא הרתיעה שלי מפתולוגיזציה - מי יאמר מה נורמלי ומה לא? שוב, אותה חמקמקות. כששאלתי את ג'ונתן מה הוא חשב כשלקח אותי למיון הוא אמר שהוא ראה את זה כ-extreme stress reaction. בהמון מובנים זאת הגדרה מאוד קולעת. מאז שעדו נולד הסטרסורים בחיים שלי הלכו ונערמו זה על גביי זה והנה, סופסוף - נשבר (גלה גלה בפ שו בפ).

אז מה עכשיו? עברו שבעה חודשים מאז ההתחלה של הסחרור הזה, ארבעה חודשים מאז האשפוז. לאט ובזהירות אני מוצאת את דרכי בחזרה אל עצמי. הנה, אפילו את הדרך חזרה אל הבלוג מצאתי (למרות שאני לא מפזרת הבטחות, יכול להיות שזה פוסט חד פעמי ומי יודע כמה עוד יהיו אם בכלל ומתי). המנהלים בהוספיס היו חינניים מספיק כדי לגלם את רוח המקצוע גם באופן בו הם מתייחסים אל העובדים שלהם - הם חיכו בסבלנות עד שהפסיכיאטר שלי אמר שאני יכולה לחזור ואף הגדילו לעשות והציעו לי משרה באזור קרוב יותר לבית.

אז אני קמה כל בוקר, מארגנת את עדו ואת עצמי ושלושתנו יוצאים יחד מהבית. זאת לא עבודת חלומותיי כמו שחשבתי שתהיה, אבל היא עונה על הרבה מהצרכים של המשפחה שלנו. היא מאפשרת לי להוריד את עדו בגן כמעט כל יום ולאסוף אותו בסוף היום. זה מאפשר לאלון להתרכז בעבודה שלו ומקרב את הסיכוי שמתישהו בשנה וחצי הקרובות הוא יסיים ונוכל לעבור לשלב הבא של חיינו. אני עובדת חמישה ימים בשבוע, שני-שישי וסופ"ש אחת לשלושה שבועות. בסופי השבוע אנחנו אוכלים צהריים במסעדות. עד עכשיו הלכתי לטיפול פעם בשבוע, עכשיו המטפלת שלי הסכימה להוריד את התדירות לפעם בשבועיים. הייתה לי אפיזודה אחת של דיכאון קל שנפתר די מהר אחרי הוספה של עוד תרופה (אני לוקחת שילוב של שלוש תרופות. באשפוז יום שהגיע קצת אחרי האשפוז במחלקה הסגורה אמרו שזה המצב אצל רוב האנשים שמתמודדים עם מחלות נפש).

אני מרגישה אחרת. הרופאים הטובים אמרו שייקח שנה עד שכל האבק ישקע. אז בינתיים אני מנסה לחיות את חיי, להיאחז בביקור הבא בישראל כמטרה ראויה שאפשר לשאוף אליה. אני יותר חרדה ממה שאני זוכרת את עצמי לפני שכל זה התחיל, אבל אולי זה פשוט חלק מהחיים שלי עכשיו. אני מנסה לא לנתח יותר מדי, עם כל הקושי שבדבר. אתמול העליתי מוזיקה לנגן שלי (מאז הנסיעה לישראל הוא היה מוטען בשירים וסיפורים לעדו), כדי שיהיה משהו אחר להעסיק בו את הראש שלי חוץ מדאגות. אני מנסה להתעמל, חזרתי לראות קצת טלוויזיה... בקיצור, מנסה לתרגל היגיינה נפשית.

אז כמו שאמרתי - אני לא מתחייבת שהנה חזרתי לכתוב פה ועכשיו אעשה זאת באופן תדיר וסדיר. אבל פוסט אחד (ארוך-ארוך), יש. תלמדו להסתפק במה שנותנים לכם ולא לרצות יותר. Contentment קוראים לזה. זה מה שאני מנסה לתרגל בעצמי.


5 תגובות:

  1. וואו!! קראתי עם פה פעור, את מדהימה שאת מתמודדת עם כל כך הרבה... רק רוצה לחזק את ידייך ולהגיד שאני שמחה שחזרת לכתוב, אני תמיד שמחה לקרוא את מה שיש לך להגיד. המון בריאות ואהבה :)

    השבמחק
  2. אני מצטערת לשמוע שעבר עלייך זמן כל כך קשה, אבל שמחה לראות שאת חוזרת לעצמך. מחזיקה ממך שהצלחת למצוא עבודה תוך כדי! תמשיכי כך.

    השבמחק
  3. יקירה, אנחנו לא מכירות אבל אני שולחת לך חיזוקים מעבר לים. אני בטוחה שיש משהו משחרר לכתוב בכזו פתיחות על הדברים הכי אישיים ואני מאחלת לך שתלמדי להכיר את עצמך ואת כל החלקים המרכיבים אותך ללא שיפוטיות ועם הרבה חמלה עצמית. זו עבודה לכל החיים ותמיד יהיו ימים טובים יותר או פחות אבל הניסיון והזמן עוזרים הכי הרבה. תהיי חזקה אבל תדעי גם להיות חלשה ולהעזר באחרים כי זה בסדר.
    נופר

    השבמחק
  4. דפנה היקרה, בודקת כאן מדי פעם בתקווה שחזרת לקרוא. אנחנו לא מכירות, אשמח אם יום אחד זה ישתנה. מקווה שאת בטוב, נועה.

    השבמחק
  5. ❤❤❤
    מאחלת לך רק תחושות טובות,הרבה אור ושלווה. איך את מרגישה?

    השבמחק