It is in the shelter of each other that the people live

*מאחלת היום (לפני שנגמר) יום נישואין שמח במיוחד לאחותי וגיסי*

זה מעסיק אותי הרבה - איך לחיות בעולם הזה. איך להיות גם אמא, גם רעיה, גם אחות מוסמכת עם תואר, גם בת להורים ואחות ביולוגית. איך לא רק לכאוב. איך מתוך הכאב לצמוח, להתרומם, ללמוד. להשאיר את הרע מאחור ולהמשיך הלאה עם הטוב. אבל, החיים...

החזרתי איתי מישראל את הדיסק "בין קירות ביתי" של עידן רייכל. קניתי אותו בשדה התעופה והוא בא לי בדיוק בזמן. זה דיסק שאני מחבבת מאוד שירים נבחרים ממנו מאז שיצא ועוד שמעתי ברדיו בישראל. 

וכשהמילים שלי לא מסתדרות לי בעולם ואני מרגישה לא מובנת ושיוצא לי עקום והפוך ומתפספס, דווקא אז זה עוזר. זה מה שמתנגן לי באוטו בימים אלה. שוב ושוב ושוב. תקשיבו למילים טוב-טוב.

צחקתי עם אלון שזה כזה שיר של מישהו עם אגורפוביה. אבל אומרים שבכל צחוק יש טיפה של אמת. ובזמן האחרון, הבית שלי חשוב לי כמקלט שמגן מהרבה מהדברים שבחוץ.

אני לא סתם שמה את השירים המסוימים האלה. ואני יודעת שיש המסתייגים מעידן רייכל, גם אני לא אוהבת אותו אהבה ללא תנאי, אבל בכמה האלה הוא פוגע בול.

זה דיסק די מהודק, לטעמי, ויש בו קול צלול וברור. דווקא השירים ששר רייכל עצמו נוגעים בי כל-כך, בגלל ההגשה העדינה והנקייה שלו. הוא לא מנסה לשכנע אף אחד, הוא יכול היה להיות בחדר ריק, שר לעצמו. אבל יש פה איזו חוויה קולקטיבית, כל-אנושית, לטעמי.

היום גם יום השנה העברי למותה של סבתא שלי. העדויות שסביבי מספרות לי שהיא כבר שנה נחה על משכבה. החלק של "השלום", still a work in progress. כתבתי לאמא שלי היום שאני מקווה שכולנו נצליח למצוא נחמה.

שבת שלום לכולם, שיהיה לכם שקט וצלול, אוהב ורך. עם פחות שאלות הרות גורל ויותר תשובות חד משמעיות ובלתי מתפשרות, מפני שלפעמים צריך גם מזה.

(הכותרת של הפוסט, פתגם אירי עממי שמצאתי בפתיחתו של ספר אחד שקניתי היום יד שנייה ב-50 סנט).