יום שבת, 5 באפריל 2014

סיפור הלידה של עדו

כמו בהרבה מקרים אחרים, החיים הוכיחו לי שהמציאות עולה על כל דמיון. שני דברים אני יכולה להגיד בוודאות שלמדתי מההריון שלי ומהלידה הזאת - האחד, לידה זה לא דבר לינארי והשני, אם לצטט את אחת האחיות שליוותה אותנו בתהליך, "לידה ומוות הם שני הדברים היחידים בחיים שהם לגמרי בלתי צפויים ואין לנו שום שליטה עליהם". באבוה-בואה.

זה הולך להיות סיפור ארוך, מפני שזאת הייתה לידה ארוכה. מאוד. למי מכם שאינם חובבי הז'אנר, אני נותנת פס עם פטור כבר עכשיו. חוסו על עצמכם, דלגו על זה ועברו לפוסט הבא. נתראה בשמחות אחרות.

ביום שני, ה-24 בפברואר, הייתי בשבוע 41 להריוני. תוכנן לנו זירוז ליום המחרת וחיכינו שתתקשר אחות ממרכז הלידה כדי להגיד לנו מתי להגיע.

התעוררתי בבוקר עם צירים סדירים שהגיעו כל חמש דקות, אבל מאחר וכל יום שני בחודש החולף הביא איתו סימנים של לידה מוקדמת, החלטתי להתעלם. כדי להתמודד עם כאב הגב התחתון שהפך גם הוא אורח קבוע ביומיים האחרונים, החלטתי לעשות אמבטיה ומאחר שאין זמן כמו ההווה, החלטתי לנקות את האמבטיה באופן יסודי קודם למילוייה, לראשונה מאז עברנו לדירה החדשה שלנו לפני חודשיים. רעיון נפלא לאישה הרה בחודש עשירי, אבל למי אכפת. אני קלה כמו נוצה, מהירה כמו אנטילופה.

אחרי האמבטיה שתיתי ואכלתי ונסעתי לקרוגר. קניתי מצרכים למרק הכרוב והסלק שלי ולפשטידת כרובית וברוקולי, שניהם מאכלי חורף אהובים שעוד לא בישלתי השנה ופתאום הייתי ממש מוכרחה אותם ולא אחרים. מילאתי את העגלה עד גדותיה והשארתי בקרוגר 140 דולר. מי שניחן בראיית הנולד היה יכול אולי לנחש שאני בהתקף קינון רציני, אבל אני רק חשבתי שמתחשק לי מרק כרוב.

חזרתי הביתה בדיוק בזמן כדי לפרוק את הקניות ולצאת לדיקור. פגישה שלישית ברצף שמטרתה זירוז לידה, ניסיון אחרון לפני הזירוז הרפואי למחרת. אחרי הדיקור, מתוך מחשבה שאולי זהו היום האחרון לפני שאני הופכת לאמא, הזמנתי את עצמי לארוחת צהריים באחת המסעדות האהובות עליי. לקחתי את הזמן ונהניתי מכל דקה. חזרתי הביתה בסביבות חמש ונכנסתי ישר למטבח. ההורים שלי היו אצלנו והייתה אווירה נהדרת. שמתי קצת מוזיקה ושרנו יחד, אמא שלי צילמה כמה תמונות אחרונות שלי עם הבטן ההריונית מאוד, דיברנו והיה נעים.


עכשיו כן, אחר כך כבר לא
בשבע ועשרה הכנסתי את הפשטידה לתנור, בדיוק בזמן כדי להחליף בגדים ולרוץ לשיעור יוגה. לכל אורך היום וגם בשיעור הצירים המשיכו להגיע סדירים, כל 5-6 דקות. רשמתי את העניין לפני והמשכתי לתרגל. סך הכל הם היו סבירים ולא דרשו את תשומת הלב המלאה שלי. אחת לכמה זמן היה ציר אחד רציני יותר שהייתי צריכה להתרכז ולנשום דרכו, אבל שטויות. וכמו שאני מכירה את הגוף שלי, מחר זה יעבור, לא? בקצב הזה אני אשאר בהריון עד שהוא יהיה מוכן ללכת לכיתה א'.

חזרתי הביתה ובסביבות עשר ההורים שלי נפרדו מאיתנו ונסעו למלון בו הם התאכסנו. איך שהדלת נטרקה מאחוריהם, מישהו כאילו הרים מתג והלידה שלי פתאום נהייתה הרבה יותר ברורה וחזקה. אמרתי לאלון שנראה לי שמשהו קורה והחלטנו לתזמן קצת צירים. כל 3-4 דקות. זה נראה לי לגמרי לא הגיוני כי בחוויה הסובייקטיבית יש תחושה שעובר הרבה יותר זמן בין ציר לציר ולכן מיד אמרתי לו שהוא משקר. מאחר ומצאו שאני חיובית ל-GBS וביקשו שאתקשר למרכז הלידה אם הצירים יהיו בתדירות כזאת, שלחנו סמס לדולה שלנו והתקשרתי.

האחות (האנטיפטית) בטריאז' של מרכז הלידה שאלה כמה שאלות ואז אמרה שאנחנו מוזמנים מאוד לבוא ולהיבדק, אבל יכולים גם לבחור להישאר בבית עוד קצת ולראות איך הדברים מתקדמים. היא גם הציעה שאוכל ארוחה קלה, מפני שעם הקבלה למרכז הלידה אוטומטית שמים את היולדת על דיאטת נוזלים צלולים. בחוסר אמונתי באמיתותו של הדבר שהתרחש לנגד עיני, החלטתי להישאר בבית עוד קצת. הכנתי לי חביתה מקושקשת ואכלתי אותה עם קצת זיתים ויוגורט בצד, בליווי לחמנייה טרייה שקניתי מוקדם יותר באותו יום (התוכנית המקורית הייתה להכין סנדביץ' פועלים לארוחת ערב). סיימנו לארוז את התיקים ושלחתי את אלון לישון. בעוד שאני לא יכולתי להעלות על דעתי שאצליח לשכב או להירדם, חשבתי שאם אני באמת בלידה, כדאי שלפחות אחד מאיתנו ינוח קצת.

אכלתי את ארוחת הלילה שלי, ראיתי שני פרקים של House of Cards ומדי פעם תזמנתי קצת צירים. בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר הערתי את אלון בתואנה ש"נמאס לי לעשות את זה לבד". מה גם שעכשיו הטיימר סיפר שהצירים מגיעים כל שתיים וחצי דקות ונמשכים 45 שניות. הרגשתי שהצירים נהיים קצת יותר מדי אינטנסיביים וחיפשתי קצת תמיכה מוראלית. בעודי במיטה לצידו של המתאושש הגיעו שני צירים חזקים מאוד וצפופים יותר. אלון הכין לו תה וישב להתעורר קצת. בהתחלה אמרתי לו שהוא יכול לקחת את הזמן, אבל אחרי כמה צירים שהלכו ונהיו יותר אינטנסיביים ביקשתי שימהר. הוא העמיס את האוטו וקרא לי לבוא. בחוץ הכל היה קפוא וקרחוני.

בחמש וחצי, בוקר יום שלישי, הגענו למרכז הלידה שבביה"ח האוניברסיטאי. בטריאז' בדקו אותי ומצאו שאני בפתיחה של סנטימטר אחד, עם מחיקה של 70% - התקדמות משמעותית לעומת יום שישי שלפני כן בו בדקו אותי במרפאה ולא הייתה מחיקה כלל. עדו היה בגובה מינוס 2 באגן, מה שאומר שהיה לו עוד מסע ארוך עד היציאה (תינוקות נולדים כשהם ב"תחנה" פלוס 3). בכל פעם שעזבו אותי לנפשי הצירים חזרו והצטופפו. מיילדת אחת חביבה הייתה טובה מספיק כדי לתת לי את האישור לו כל-כך נזקקתי - "עזבי את הפתיחה ואת המיקום של העובר", היא אמרה, "יש לך צירים וצוואר הרחם שלך נמחק, זה הכי חשוב. את בלידה.". אלון אומר שמרגע זה הצירים שלי התגברו. רק הייתי צריכה חותמת הכשר. כזאת אני, מחפשת חיזוקים.

הציעו לנו ללכת להסתובב או ללכת הביתה. אני הרגשתי מאוד לא נוח עם האפשרות השנייה - הצירים שלי כבר מגיעים כל שתי דקות, שזה השלב בו אומרים שצריך להגיע לביה"ח. אם אלך הביתה, איך אדע מתי לחזור?!  אחד הדברים שהכי פחדתי מהם היא לידת בית לא מתוכננת. אבל אז המיילדת חזרה ואמרה שהרופאים הסתכלו על המוניטור שלי והם לא לגמרי מרוצים - קצב הלב של עדו יורד מדי פעם קצת יותר מדי בתגובה לצירים - ולכן הם רוצים לקבל אותנו מיד לחדר לידה.

בסביבות 7:30 בבוקר הגיעה אמילי האחות לקחת אותנו מטריאז' לחדר הלידה. המחלקה לא הייתה מאוד עמוסה ולשמחתי קיבלתי חדר עם אמבטיה מבלי שאפילו ביקשתי. לא תכננתי לידת מים, אבל האפשרות הייתה נחמדה, בעיקר מפני שקיוויתי ללידה טבעית ללא משככי כאבים ומים חמים הם אסטרטגיה אחת מוצלחת מאוד לשיכוך כאבים.

אמילי ניסתה פעמיים להכניס לי עירוי. הייתי מטופלת מצטיינת ונמנעתי מלהזיז את היד גם תוך כדי צירים, אבל לצערי זה לא עזר לה להצליח. אחרי שני נסיונות כושלים היא קראה לאחות אחרת שכבר הגיעה מצוידת במזרק לידוקאין לאלחוש מקומי. הסברתי לה שאני לא צריכה את זה ואני ממש לא זזה. לאמילי פשוט לא היה מזל. היא הכניסה לי עירוי, הודינו לה והיא הלכה לדרכה.

הצירים המשיכו להגיע, חזקים וסדירים, עד לנקודה בה כל ציר נמשך כדקה ובאופן כללי הרגשתי כאילו עובר עליי ציר אחד ארוך ומתמשך. עמדתי על שש על מיטת בית החולים בעוד מרתה, הדולה שלנו, לוחצת לי על הגב. לא מאוד נהניתי מהלחץ הזה והרגשתי שזה לא עוזר לי להתמודד עם הכאב. זאת הייתה הנקודה הראשונה בה הבנתי שכמו עם סוגי כאב אחרים שחוויתי בחיי, גם במקרה הזה - אני מתמודדת טוב כשנותנים לי שקט ועוזבים אותי לנפשי, אז אני יכולה להפנות את הריכוז שלי כלפי פנים. אני חושבת שבפעם הבאה נהיה רק אלון ואני ונחסוך כמה מאות דולרים.


New dawn, new day
הרופאים רצו שאהיה על המוניטור שעה לפחות והבטיחו שאם הכל יראה טוב, תוך שעה יעבירו אותי למוניטור הנייד ואוכל להיכנס לאמבטיה. מאווווד רציתי להיכנס לאמבטיה, מתוך תקווה להקלה מסוימת בכאב. המהמתי, נהמתי וניסיתי לנשום ולא לאבד את העשתונות. בראש עברו לי מחשבות על "הנשים האלה" שמגיעות לחדר לידה ויולדות תוך שלוש שעות. בקצב הזה אני הולכת להיות אחת מהן. זה הלחיץ אותי וגם היה נראה לי לגמרי לא סביר. זאת הרי הלידה הראשונה שלי, זה אמור להימשך שעות ארוכות. למרות שטכנית הייתי בלידה כבר 24 שעות, פשוט לידה מאוד עדינה ושקטה. בשלב מסוים ביקשתי ממרתה להפסיק עם הלחיצות על הגב כי הרגשתי שהיא ממש טוחנת את הגב התחתון שלי. חזק מדי ועמוק מדי ואני כולי ציפלונת, אין לי הרבה שומן ובשר שמרפדים סביב העצמות.

המוניטור רשם עוד כמה האטות ומרתה עמדה לצידה של אמילי שהסבירה לה קצת על המשמעות של הגלים השונים שנרשמו על הנייר.

ואז ירדו לי המים.


WHAT?!


לא, באמת, מה קורה פה? זה טוב, כן, לידה חזקה עם צירים סדירים, שינויים בצוואר הרחם, התקדמות, אבל מה לעזאזל?! בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שזאת תהיה הלידה שלי והנה אני כאן, על רכבת דוהרת... מה עושים? מה כבר אפשר לעשות? זה לא שהבחירה בידיי. ממשיכים בעבודה הקשה.


המים שירדו היו מקוניאליים, משמע, העובריק עשה קקי בבטן, דבר שמעיד על מצוקה, אבל האחיות מיהרו להרגיע ולהסביר שזה נפוץ מאוד בהריון עודף והמשמעות היחידה היא שבזמן הלידה רופאי הילדים יצטרכו להיות נוכחים כדי להבטיח שהוא לא שואף את המים המלוכלכים, דבר שיכול להביא לדלקת ריאות.


לשמחתי, אחרי שירדו לי המים הצירים הפכו פחות חזקים וקצת התרווחו, שוב כל 3-4 דקות. אחרי 24 שעות ללא שינה לא היה לי אכפת. זה היה חידוש מרענן, לנשום ולדבר שוב בין צירים וגם קצת להתבדח, להצליח להחליף תנוחות וללגום מיץ תפוחים. כיף חיים!


אחרי ירידת המים בדקו אותי ולשמחתי בישרו לי שהתקדמתי לפתיחה של 3-4 ס"מ. הידד!


היה נראה שעדו לא כל-כך אוהב את ירידת המים והוא התחיל מדי פעם להגיב לצירים בהאטות דופק. בעיקרון, בזמן ציר קצב הלב של העובר מאט קצת ואז מתאושש. הכלל הוא שבשיא הציר קצב הלב נמצא בנקודה הנמוכה ביותר, בסנכרון. אבל אצלי, הלב של הקטקט האט אחרי שיא הציר, מה שרמז שאולי עכשיו, כשאין יותר מי שפיר שמרפדים סביבו, מופעל לחץ על חבל הטבור שמפריע לזרימה התקינה של דם מחומצן ממני אל העובר.


ההאטות לא הדאיגו את הרופאים יותר מדי מפני שהיה נראה שעדו מצליח להתאושש מהן במהירות בחלוף הצירים, ולכן אחרי שעה בערך הרשו לי לעבור לאמבטיה, מאחר וגם שם אהיה תחת ניטור צמוד. היה נעים באמבטיה, אבל לא מדהים. באמת שחשבתי שההקלה תהיה גדולה יותר, אבל גם בתוך המים הצירים עדיין כאבו מאוד והתקשיתי למצוא תנוחה נוחה. מה גם שבגלל חום המים הרגשתי שאני מתייבשת ובעוד שהגוף שלי היה שקוע כולו, הזעתי בקרקפת. לא נעים. מאוחר יותר גיליתי שבשבילי, מקלחת היא דווקא כלי הרבה יותר אפקטיבי לשיכוך כאבים ובפשטות, זה יותר נעים לי.



מותשת, אבל עדיין מחייכת
השעות הבאות עברו עלינו פחות או יותר באותו קצב. צירים, נשימות, האטות דופק. מדי פעם, כשההאטות היו מעט יותר מדאיגות נכנסו שתי אחיות וביקשו שאחליף תנוחה כדי לעזור לעדו להתאושש. גם נתנו לי חמצן ונוזלים בעירוי, הכל דברים שעוזרים במקרים כאלה. היה נראה שהוא מאוד לא אוהב שאני נחה בתנוחת ילד וגם לא כל-כך מסתדר כשאני שוכבת על צד ימין או על הגב. אז לא. ניסיתי להיות יצירתית ולמצוא דרכים אחרות לנוח.

לאט-לאט היה נראה שהלידה שלי מאטה. הצירים הלכו והתרווחו עד ששוב היו במרחק שש דקות זה מזה. לא יכול להיות שזה קורה לי! הפעם זה כבר לא כמו בשבועות האחרונים בהם הלידה שלי באה והלכה. הפעם כבר ירדו לי המים ויש פתיחה ומחיקה וצירים. מה קורה פה?! חשבתי שאולי הגוף שלי לוקח לו מנוחה לפני המאמץ הגדול שעוד מחכה לנו. הרי פתחתי ואמרתי שלידה היא לא דבר לינארי, נכון?


בסביבות ארבע החלטנו לנסות קצת לנוח. נמנמנו עד סביבות שש, אז התעוררנו ואני הייתי מלאת עזוז ומוכנה לחזור לעבודה הקשה. אבל... כלום לא קרה. הצירים המשיכו להיות עדינים וקלים לניהול ומאוד מרווחים זה מזה.

משמרת היום הלכה והגיעה משמרת הלילה והאחות איימי הצטרפה אלינו. מאוד אהבתי את הביטחון השקט שלה ובכלל, את השקט ונועם ההליכות שהיא הקרינה. ניסיתי להתחיל את הלידה מחדש בכל מיני דרכים - התקלחתי שוב ושרתי במקלחת ודרך צירים, שמנו מוזיקה וקצת רקדתי, ניסינו עיסוי פטמות ידני ובעזרת משאבה וגם הסתובבנו במחלקה, הכל עם המוניטור האלחוטי. אבל כלום לא עזר לצירים להצטופף מחדש.



Gotta love the socks
הצטערתי מאוד שלא היה לי איתי את תה עלי הפטל שלי, בעל השפעה מכווצת ומסדירה על שריר הרחם, אבל אתם יודעים - צמחי מרפא, מי בטוח שזה בכלל עובד... התחלתי להרגיש מתוסכלת. בין הקיצוניות האחת של האינטנסיביות בה הלידה התחילה לקיצוניות השניה של הדעיכה הזאת, כבר לא ידעתי מה עדיף.


מד הצירים מורה אפס. מי הזיז את הצירים שלי?
בסביבות חצות בלילה, אחרי עוד מנת אנטיביוטיקה למניעת GBS ועוד מנת סטרואידים כדי לעזור לגוף המדוכא חיסונית שלי להתמודד עם הסטרס, הלכנו לעוד סיבוב במסדרונות המחלקה, כשאחת המתמחות תפסה אותנו וככה, במסדרון, בלי לגמרי להציג את עצמה כראוי היא אמרה, "ישבנו ודיברנו כל הרופאים וחשבנו שאולי הגיע הזמן להתחיל פיטוצין". הלו הלו, גברת! אנחנו מכירים אותך בכלל? מה ניה? ביקשנו רשות להשלים את הסיבוב ולדון בעניין כראוי - ועדיף בישיבה ולא על רגל אחת - כשנחזור לחדר.

לא רצינו פיטוצין. א', כי בחלומותיי על הלידה שלי ראיתי לידה טבעית, עם מעט התערבויות ככל הניתן וללא משככי כאבים. חששנו שפיטוצין יפתח את הדלת להתערבויות אחרות. ב', שמענו שלל סיפורי אימה על ההורמון הסינטטי שנועד לייצר צירים וחששנו שהוא יביא צירים כואבים במיוחד שידחפו אותי לבקש משככי כאבים בלית ברירה. ביקשנו עוד זמן לחשוב וגם לראות אם הלידה אולי חוזרת ומתניעה מחדש. ניסיתי עוד תנוחות, נענועי אגן ומה לא. בשלב כלשהו גם נמנמנו עוד קצת.


במהלך הלילה דיברנו עוד בינינו וגם התייעצנו עם איימי האחות. לפנות בוקר החלטנו להסכים ולהתחיל עם הפיטוצין, כי היה ברור ששום דבר לא מתחיל מחדש בכוחות עצמו. היינו צריכים עזרה. קיווינו לטוב.


ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. 



זריחה מעל נהר יורון



בשש וחצי בבוקר התחילו את התרופה ותוך כמה דקות מהתחלת העירוי הצירים התחדשו והחלו להצטופף. איימי העלתה את המינון בהדרגה, אבל שוב היה נראה שעדו לא נהנה מהעניין ולכן היינו צריכים לעצור את הפיטוצין, לתת לברנש להתאושש ולנסות שוב.



מד הצירים מודד 68. Now we're talking!
בניסיון השני עדו הסכים לשתף פעולה ועלינו שוב על הסוס. וכך זה נמשך, צירים סדירים כל 2-3 דקות, מדי פעם הוא נכנס למצוקה וצריך להחליף תנוחה, לקבל חמצן ונוזלים. בסביבות שלוש בצהריים ביום רביעי פתאום הייתה האטה ארוכה במוניטור והיה נראה שהבחור מתקשה להתאושש. תוך שבריר שנייה החדר התמלא רופאים ואחיות, אולי עשרה אנשים. שוב פקדו עליי לעמוד על שש, שוב חמצן, שוב נוזלים.

אחת הרופאות בדקה אותי ופסקה שהתקדמתי לפתיחה של 5 ס"מ. רק 5, ועבר כל-כך הרבה זמן מאז שלישי בבוקר! אמנם אומרים שלוקח לגוף הכי הרבה זמן להתקדם מצוואר רחם סגור לפתיחה של 6 ס"מ ואז לפעמים הלידה מאיצה מאוד, אז לכאורה עדו היה יכול להיוולד תוך כמה שעות וזה ממש היה בקצות אצבעותינו, אבל הרגשנו שההתקדמות איטית במיוחד ואי-אפשר באמת לדעת מה יהיה ותוך כמה זמן.


בעודי בגבי אליה, הרופאה הציעה להכניס מוניטור פנימי למדידת צירים, שיעזור לבדוק אם הצירים הנגרמים מהפיטוצין יעילים בפתיחת צוואר הרחם ומחיקתו. בגלל שגבי היה מופנה אליה, כאמור, הייתי צריכה להתפתל סביב עצמי כדי לראות את הפנים שלה וליצור קשר עין. זאת ועוד, בזמן שהיא הסבירה לי מה היא רוצה לעשות עברתי שניים או שלושה צירים חזקים וכל זה מיד אחרי שעדו שוב נכנס למצוקה. לשמוע את דהרות הסוסים המהירות מתחלפות במקצב איטי הרבה יותר הוא הדבר הכי לא מרגיע ליולדת שדואגת לשלומו של התינוק שלה. מאוד לא אהבתי את ההתנהלות של הרופאה. הייתי מעריכה מאוד אם היא הייתה מחכה לתזמון מוצלח יותר ואולי גם מציעה לי את ההתערבות הפולשנית שהציעה בפניי ולא אל גבי.


למרות שהרגשתי שהצירים שלי אמיתיים מאוד ולא הבנתי למה צריך מוניטור פנימי כדי לדעת את זה - לא מספיק רק להסתכל עליי?! - נטיתי להסכים, למרות שהרגשתי שמופעל עליי לחץ וגם, כאמור, לא אהבתי את האופן בו ההתערבות הוצעה לי. באמת שהרגשתי ביטחון ביעילותם של הצירים, אבל רציתי להוכיח את זה גם לרופאים. שאלתי רק שאלה אחת: האם אהיה חייבת להיות על הגב בלבד אחרי שיכניסו את המוניטור. התשובה הייתה שלא, אבל אני מוגבלת לסביבות המיטה. לכן, ביקשתי לעשות עוד אמבטיה אחת לפני שמכניסים את המוניטור.


אחרי האמבטיה קראתי לאחות והיא זימנה את הרופאים לחדר. ההחדרה של המוניטור כאבה מאוד בגלל שהייתי חייבת לשכב על הגב לשם כך. לקבל צירים על הגב זה מאוד-מאוד לא נעים, בלשון המעטה. כדי להוסיף חטא על פשע, הרופאה שקודם דיברה לי לגב לא הצליחה למקם את המוניטור כראוי בפעם הראשונה, אז זכיתי ליהנות מהפינוק פעמיים. בזמן ההחדרה של מד הצירים הפנימי הרופאים החליטו להכניס גם מוניטור עוברי פנימי. לצערי גם את התענוג המפוקפק הזה זכיתי לחוות פעמיים כי הראשון נפל כמעט מיד. זה מאוד לא מרגיע לשמוע את הרופאה אומרת, "אני רק ממששת כאן את הראש של התינוק שלך", כשאת יודעת שיש לה ביד סליל מתכת שהולך להינעץ בתת-עור העדין של היצור הקטן והשברירי הזה.


המוניטורים מוקמו, כולם עזבו את החדר ושוב נשארנו רק שלושתנו - אלון, מרתה ואני. עכשיו כבר ממש נדרשה יצירתיות כדי לשמר ולו במעט את הרוח של תכנית הלידה שלי. הייתה חשובה לי התנועתיות, אז המשכתי להחליף תנוחות, ככל שקצב הלב של עדו והכבלים של המוניטור אפשרו לי. אגב, הערת ביניים: אני לא אוהבת לקרוא לזה תכנית לידה, כי באמת שאי אפשר לתכנן. לכן עדיף חזון או חלום לידה, אבל זה יוצא כזה פלצני, שנישאר עם תכנית. בכל אופן, במהלך הלידה, עם כל סטייה מה"תכנית", אלון ואני עצרנו ודיברנו ועיבדנו. אני חושבת של"עבודה" שעשינו יש חלק גדול בכך שבסופו של דבר, אחרי הכל, לא הרגשתי תחושת החמצה או כישלון ולא הרגשתי שמשהו נלקח ממני.

אז כאמור, המשכנו. מצאתי לי תנוחה נוחה שאפשרה לי לשבת בכריעה לא נמוכה מדי, אבל בכל-זאת, לנצל גרביטציה. במהלך הצירים התנדנדתי קדימה ואחורה וזה היה נעים (או לפחות נסבל) וככה גם הכבלים שהשתלשלו לי אתם-יודעים-מאיפה לא הפריעו.


עדיין מחייכת, עם חמישים ושבע שעות של צירים מאחוריי
בשבע בערב שוב התחלפה משמרת והאחות הלן הצטרפה אלינו במקום שתי האחיות שהיו איתנו במהלך היום. בשמונה הרופאים הגיעו לדבר איתי. בחלוף שלושים ומשהו שעות בבית החולים, הגיע הזמן (שוב) לטכס עצה. לשמחתי הרבה למשמרת הלילה הגיעו שתי רופאות שיצא לי לפגוש במרפאות במהלך מעקב ההריון, ושתיהן עשו עליי רושם טוב מאוד - מרגיעות, שקולות ומתונות. הרגשתי בטוחה מאוד בידיהן. יחד איתן הגיע רופא נוסף.

דיברנו על המצב - קצב הלב של עדו שמעיד על מצוקה מסוימת, התרחיש בו עדו נכנס למצוקה ולא מתאושש ואז צריך להבהיל אותי לקיסרי חירום, לא עניין של מה בכך עם ההיסטוריה הניתוחית שלי. העובדה שלא התקדמתי כבר שעות ארוכות ולא ניתן לחזות מתי ואם בכלל יתרחש השינוי ומה יהיו מצבו של עדו בזמן הזה. ההכרה בכך שמעל לחמישים שעות של לידה, שני שליש מהזמן על תזונה מבוססת נוזלים הן דבר מתיש ואי אפשר לדעת איך זה משפיע על התקדמות הלידה (או היעדרה).

הרופאים המליצו על אפידורל. עוד סעיף בתכנית הלידה נבעט החוצה מהחדר. ההסבר היה זה: ראשית, האפידורל יעזור להרפות את שרירי רצפת האגן שלי, מה שפוטנציאלית יעזור לעדו לרדת יותר באגן ולסייע בפתיחה נוספת של צוואר הרחם. שנית, שיכוך הכאבים יאפשר לי לנוח קצת ולהתכונן לעבודה הקשה שעוד נכונה לי. שלישית, אם יווצר צורך בניתוח קיסרי הקטטר האפידורלי כבר נמצא במקום ואפשר בקלות לתת לי את ההרדמה הדרושה לניתוח.

היססתי. כשביקרנו בישראל בקיץ האחרון עברתי פרוצדורה קצרה תחת הרדמה ספינאלית. לחץ הדם שלי צנח, הייתה לי בחילה וסחרחורת והקאתי. הרגשתי כמו סמרטוט. לא כך אני רוצה לקבל את פניו של בני הבכור בצאתו לאוויר העולם. מצד שני, היה ברור לכולנו שהאפשרויות שלנו הולכות ואוזלות. הייתה תחושה שאפשר להמשיך ככה לנצח ואין שום ערובה שזה יגמר בקרוב, או איך זה יגמר. ממש לא הרגשתי כאילו מתמרנים אותי, דוחפים אותי לכיוון כלשהו או כופים עליי משהו. כמו בפשרות הקודמות שעשינו בלידה, הרגשתי שמונחת לפניי מציאות מסוימת ואני צריכה להתעמת איתה ולהחליט איך אני מתמודדת איתה באופן שיתמוך באינטרסים שלי ושל עדו באופן מיטבי. לכל אורך הדרך היה ברור לי שהתכחשות למצב לא תשנה אותו. עדיף לקבל את הדברים כמו שהם ולהגיב במקום לבזבז זמן ואנרגיה חשובים.

ביקשנו זמן לדבר בינינו על הדברים. אחרי כמה דקות קראנו לאחות ואמרנו שאנחנו מעוניינים באפידורל. ביקשתי רק להתקלח עוד פעם אחת לפני שאני הופכת מרותקת למיטה. אחרי המקלחת קראנו להלן שוב והיא זימנה את הרופא המרדים. מרתה נשארה איתי במהלך החדרת האפידורל, אלון הלך להתאושש קצת, לשתות ולאכול. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה, יום רביעי.

עדו לא אהב את התנוחה שנדרשת להחדרת האפידורל - ישיבה כפופה קדימה עם גב מקומר - אז נאלצתי לשכב על הצד. המרדים פתח עלינו עין רעה כשהסתכל עליי ואמר, "אה, את רזונת, לא תהיה לי שום בעיה". בפעם השלישית, אחרי שני פספוסים, הוא הצליח. אבל הוא היה אחלה ולקחתי את זה בקלות. באמת, אחרי כל-כך הרבה זמן עם צירים, כל דבר אחר נראה כל-כך שולי ומינורי...

עם האפידורל בפנים, קראו לאלון בחזרה. נותר רק להכניס לי קטטר שתן. כעבור כמה דקות הכל היה מוכן והגיע הזמן לכיבוי אורות. הבטיחו לנו שחרור מכאבים שיאפשר לישון!

אלון התמקם על מיטת הנוער שבחדר, אמרנו לילה טוב ועצמנו עיניים.

לא עברו עשר דקות וצי של אחיות נכנס בריצה לחדר. בלי שהיות הלן שחררה את נעילת הגלגלים של המיטה שלי והתחילה לגלגל אותי במסדרון. מכל עבר בקעה אזעקה מצלצלת שתפקידה להודיע לכל האחיות והרופאים במחלקה - מצב חירום!

תוך כדי נסיעה במורד המסדרון הלן הסבירה לי שהיא לוקחת אותי לחדר ניתוח, מפני שקצב הלב של עדו שוב צנח, אבל הפעם הוא ירד נמוך מאוד, לסביבות ה-60 ונשאר שם יותר משתי דקות. כשהגענו לחדר הניתוח הרגיעו אותנו ואמרו שלא מיד מנתחים, הם רק רוצים להכניס שוב מוניטור פנימי (כן, הקודם שוב נפל כמעט מיד אחרי החדרתו) ולראות מה קורה עם הברנש.

המוניטור הפנימי לא הראה שום מצוקה. קצב הלב של עדו עמד על 134 שם הוא היה רוב הזמן וכולנו נשמנו לרווחה. אלון ואני שוב אמרנו בינינו לבינינו שאנחנו לא בטוחים שכל עניין ההאטות מקורו לא בציוד, שכן המוניטור החיצוני נוטה למצבי רוח והוא הרבה פחות מדויק מהמוניטור הפנימי. הרופא הגיע שוב לדבר איתנו על האפשרויות העומדות בפנינו; אני יכולה להמשיך לנסות ללדת וגינאלית. אולי אני אצליח, אי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח. אולי בשלב כלשהו עדו שוב יכנס למצוקה ולא תהיה ברירה אלא ללכת לניתוח חירום, שמשמעו הרדמה כללית וגישה דחופה שלא כל-כך תיקח בחשבון את השיקולים האישיים שלי וההיסטוריה הניתוחית שלי ותנקוט בפחות זהירות כי יהיה צריך להוציא את עדו משם בדחיפות. או שאפשר לבחור בניתוח עכשיו, תחת הרדמה ספינאלית, כשאני ערה ונוכחת. זה יהיה ניתוח בשליטה, בלי דחיפות. הרופאים יוכלו לקחת את הזמן והסיכוי לסיבוכים יפחת.

היה ברור לי מה אני רוצה לעשות. אלון ואני החלפנו מבט וידעתי שאנחנו תמימי דעים - הגיע הזמן להוציא את התינוק הזה החוצה. ניסינו מספיק, לא עבד. שנינו תשושים ונראה שגם עדו לא מי-יודע-מה נהנה מכל הסיפור. צריך להבין את הרמז ולא ללכת עם הראש בקיר. אני רוצה לפגוש את התינוק שלי, אני רוצה לראות שהוא בסדר ולהחזיק אותו בזרועותיי ולדעת שהוא בטוח.

חתמתי על טופס ההסכמה, העבירו אותי לשולחן הניתוחים והכינו אותי. כעבור כמה דקות שלושת הרופאים נכנסו וברגע שההרדמה הגיעה לשיא השפעתה, התחילו בניתוח. אלון ישב לשמאלי והמרדים לימיני. ביקשתי עדכונים תכופים על כל מה שקורה.

ואז הרופאים הכריזו "רחם!", הדבר שהם עושים ברגע שהם מזהים את היעד. דקה אחר-כך המרדים אמר לי שהם מתכוננים להוציא את התינוק ואחת הרופאות אמרה לי, "Are you ready to meet you little pumpkin?". בתגובה אמרתי לה שעם כל הזמן שעבר, אני עדיין לא מאמינה שיש שם תינוק. I'll believe it when I see it. כולם צחקו.

ואז הוציאו אותו והרופאים שלושתם הכריזו כמקהלה "So much hair!". אמרתי שאם כך, זה לא הילד שלי, כי מאיפה שיער? חשבתי שאצלנו כולם נולדים קירחים וגם במשפחה של אלון. בתגובה להכרזה הזו אחת הרופאות אמרה שהיא די בטוחה שזה התינוק שלי, כי הוציאו אותו מהבטן שלי. חה.

עדו בכה ישר כשהוציאו אותו מהבטן שלי וסופסוף זכיתי לשמוע את הצליל המתוק שחיכיתי לו כל-כך. איזה בכי מתוק. ואז אחת האחיות אמרה לי להביט לשמאלי, שם, בזרועותיה, היה תינוק אחד מקווצ'ץ' ומכורכם ומכוסה בקקי. אחרי כמה דקות החזירו אותו אליי, נקי וחמים, כמו לחמנייה טרייה, היישר מהתנור.


כאן הוא מנסה לינוק לי מהצוואר. מדגדג!

אפשר לנשום לרווחה. אצבע זה תמיד מרגיע.

קשר עין ראשון. שלום! אני אמא שלך!

בחדר התאוששות. יש לנו את כל הזמן.
וזהו. בשנייה אחת עברתי מלהיות בהריון ללהיות אמא של מישהו. את הימים הראשונים בביה"ח העברתי בהתפעלות מתמשכת מיופיו של הגוזל. תודה לך, אמא טבע, שדאגת להורמונים הנכונים שיגרמו לי להיות מוצפת באהבה כלפי היצור הזערורי הזה, למרות שרק עכשיו הכרנו. יום אחרי הלידה ישבתי במיטה והסתכלתי על עדו וכל מה שהצלחתי להוציא מהפה היה, "כמה אהבה, כמה אהבה!". באמת. הגל האדיר ששטף אותי לימד אותי משהו חדש על המימדים העצומים בהם הרגש הזה יכול להגיע.

הלידה הזאת לימדה אותנו הרבה והפקנו לקחים רבים לעתיד. בגלל אורך הלידה ודלות התפריט עליו הייתי, הבטן שלי השתגעה לגמרי והייתי מותשת במשך הימים הראשונים שאחרי הלידה. בפעם הבאה נדאג לאכול הרבה יותר תוך כדי.

לאחר מעשה נראה מעט מטופש שלא הסכמנו לקבל את הפיטוצין מהר יותר. הרי בתרחיש היותר סביר הייתי אמורה להגיע לביה"ח יום למחרת התחלת הצירים כדי לקבל זירוז ואז סביר להניח שהיו נותנים לי פיטוצין, אז מה החלטנו פתאום לעשות שרירים? אני מניחה שזאת הייתה התקווה המחודשת ללידה טבעית שגרמה לנו לקבל את ההחלטות שקיבלנו, וגם החשש שלי מקבלת פיטוצין, מפני שבאמת כל מה ששומעים מנשים אחרות הם סיפורי אימה.

אז חשוב לי לכתוב כאן לפעם הבאה - צירים של פיטוצין לא כואבים יותר מצירים רגילים! אם כבר היו לך צירים סדירים וצפופים, צירים אפקטיביים, זה ממש אותו דבר! ואם זה מקדם לידה ועוזר לנו להתקרב אל היעד, מה טוב!

אותו דבר לגביי האפידורל. אני אשמח מאוד לנסות ללדת בלידה טבעית בפעם הבאה, אבל אם יכאב לי מדי ויחשבו שהכאב מונע את התקדמותה של הלידה, עכשיו אני יודעת - אפידורל מיילדותי לא דומה בכלל להרדמה ספינאלית או אפידורלית "רגילה". כל עוד מקבלים מספיק נוזלים הגוף שלי מתמודד עם העסק לגמרי בסדר, בלי להוריד לחץ דם, בלי בחילות והקאות. אני לא אומרת שמעכשיו אני אטיף לאפידורל על ימין ועל שמאל, אבל זאת בהחלט אופציה וחשוב לזכור את זה.

עוד דבר שלמדנו הוא שלשמחתנו הרבה, בכל הנוגע לחתך נמוך של ניתוח קיסרי, הבטן שלי שקולה לבטן של אישה בריאה, קרקע בתולה. מאחר ומעולם לא נותחתי כל-כך נמוך והמחלה שלי מתחילה קצת יותר גבוה, הניתוח היה פשוט ולא מסובך. חששנו מזה מאוד ועכשיו אנחנו יודעים שאין בכך מה. טוב לדעת ולזכור לפעם הבאה. ודבר נוסף לגביי קיסרי, בהקשר האישי שלי - הגישה הייתה שעדיף קרע קטן בפרינאום מאשר ניתוח בטן. יום אחרי הלידה, בעודי יושבת על האסלה חשבתי לעצמי, שעם ניתוחי בטן אני יודעת להתמודד. יש לי המון ניסיון בתחום ואני גם יודעת שההחלמה שלי מוצלחת, כשזה מגיע לצלקות. לעומת זאת, אפשר לנסות להימנע מקרעים בפרינאום, אבל אין ערובות לכלום. קרע או חתך באזור היו יכולים להכניס אותי לחודשים של החלמה איטית ויכול להיות שהייתי נשארת עם נזק שפשוט לא היה מחלים, בגלל הבעיות הפוטנציאליות בריפוי פצע באזור הזה שנובעות מהקרוהן. אז בדיעבד, אני שמחה שהלכנו לקיסרי. לא שאני אומרת שאני לא מתכוונת לנסות ללדת וגינאלית בפעם הבאה, אבל... חומר למחשבה.

בסופו של דבר, מבחן התוצאה הוא שחשוב. נכון, לדרך ולתהליך יש ערך פסיכולוגי שמתקפל לתוך ההערכה העצמית והדימוי העצמי, אבל מעל הכל, שני דברים חשובים - תינוק בריא ואמא בריאה. במסגרת המדדים הללו הצלחנו ובגדול.

וכמו שאמרתי לאחת האחיות - גם אם נכשלת בשבעה טסטים, בסוף כשאתה מקבל רישיון נהיגה מה שמשנה הוא שיש לך רישיון, לא כמה פעמים נכשלת בדרך להשגתו. גם כאן - בסופו של דבר חשוב ששנינו בריאים, לא משנה איך הגענו לכאן.

ועכשיו מתחילים החיים. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.

5 תגובות:

  1. אוי ! את גדולה מהחיים ! כל הכבוד לך !

    השבמחק
  2. מדהים! :-) ממש הרגשתי שוב את השעות האלו שנמשכות ונמשכות בציפייה... אצלי אמנם זה היה "רק" 30 ומשהו שעות, אבל הפלאת לתאר את אותה ההרגשה.
    שירי

    השבמחק
  3. מזל טוב וכל הכבוד! זה בהחלט לא נשמע סטנדרטי...
    הוא מקסים!

    השבמחק
  4. תשמעי, אני אתוודה שלא חשבתי שאני אקרא את הפוסט הזה מילה במילה. כי הרי את ההשתלשלות הכללית קראתי בזמן אמת.
    אבל לא רק שקראתי אותו מילה במילה, אלא לגמרי בנשימה עצורה ועם דמעות בסוף. זה די מדהים מה שעברתם עם הלידה הזאת ואיך שעבדתם בעיקר את, אבל גם אלון כשותף להתלבטויות.
    זהו - אחד אח גדול הרוס על מצפונך. נשיקות מלא.

    השבמחק
  5. תודה על ההשקעה ! הריון, לידה (עם כל הכאב) פשוט האושר העילאי. הסיבה העיקרית שבשבילה שווה להיות אשה ! דרך הגב, הבלוג שלך מגניב ..... מילה של סבתא בלוגרית !

    השבמחק