יום שישי, 30 בנובמבר 2012

כאבי גדילה

שתי אזהרות לפתיחה:
אחת, זהו פוסט ארוך מאוד. מעל 2,500 מילה. שתדעו למה אתם נכנסים ואל תגידו שלא אמרתי.

ושתיים, לאחרונה התלבש לי משהו על הדפדפן או על הבלוג. אני ממליצה לא לפתוח לינקים של מילים בודדות באנגלית, הם יובילו אתכם לאתרים פרסומיים שלא אני הפניתי אליהם ועלולים גם להוביל לאתרי ספאם או ספייוור. הלינקים שאני מצרפת לפוסטים הם בדרך כלל ביני יותר ממילה, ולרוב בעברית.

. . . . . . . . . . . . . . . . . 

בסוף המשמרת היום, אחרי שגיהצתי את כרטיס העובד שלי בשעון הנוכחות, יצאתי מבית החולים לראשונה היום, מאז נכנסתי אליו הבוקר. נשמתי את האוויר הקר של העולם שבחוץ וניסיתי להגיד לעצמי שיהיה בסדר. כשהגעתי אל האוטו שלי, שחיכה לי בחניית העובדים, התיישבתי בכיסא הנהג, החלפתי נעליים ולקחתי נשימה עמוקה. ישבתי כך, קצת קפואה וקצת בוהה, במשך דקה ארוכה, וניסיתי להחליט אם אני רוצה לבכות. החלטתי שבינתיים לא. אולי כשאגיע הביתה ואפגוש את אלון זה יתפרץ ממני, כמו ילד שרואה את אמא לראשונה אחרי שנפל, למרות שבינתיים המכה כבר לא כואבת ונשאר רק הזיכרון של העלבון, טרי וצורב.

בנגן שלי נשאר עוד קצת מהפסקול של "שיער" מהבוקר, וחשבתי שאם אשמע את זה אולי אתעודד קצת, אבל ברמזור הראשון הבנתי שזאת לא הדרך עכשיו ואני דווקא צריכה משהו שתואם את הקצב והרוח שנעה בתוכי. החלפתי לדיוויד גילמור והתמסרתי לצלילים הנוגים של הקול שלו והגיטרה המחשמלת שבוכה בקטע הפתיחה האינסטרומנטלי. אולי עכשיו אני רוצה לבכות?

לא. עוד לא. ואולי בכלל לא. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לבכות. ניסיתי וראיתי שהדמעות לא זולגות מעצמן, אז התמסרתי לנהיגה ולשטף המכונית בתוכו השתלבתי. רק להגיע הביתה.

עליתי על הכביש המהיר ואמרתי לעצמי שוב ושוב - אלה רק כאבי גדילה. זה הכל. הרי הכל זה פוליטיקה. ואני, הבחורה החדשה, צריכה לעבור את טבילת האש. יהיו ימים יותר טובים ופחות, תמיד - והיום פשוט היה יום פחות טוב. זה קורה וזה בסדר. העולם ממשיך לנוע ואני אחזור גם מחר לעבודה.

אז אמרתי.

גוש המועקה בבית החזה המשיך לגדול ולהתפשט ואני המשכתי לנסות למוסס אותו בנשימות עמוקות ושירה בקול רם, ללא הצלחה.

כשהגעתי הביתה נכנסתי ישר למקלחת ואחרי ששטפתי מעליי את הסימנים הפיזיים של היום, פניתי לשלוח גם את השריטות הרגשיות במורד פתח הניקוז. התיישבתי בתוך האמבטיה ונתתי לזרם המים להכות עליי, מגיע גבוה מלמעלה. ואז סגרתי את הפקק ומילאתי את האמבט במים חמים-חמים. רק להיות עטופה בנחמה, למוסס את הגוש המרגיז, את הצטברות הרגשות שאין להם שם שתפסה לה מקום בבית החזה שלי.

בדרך מהמקלחת לחדר השינה התפתיתי לפתוח את המחשב מיד ולכתוב. שברי משפטים רצו לי בראש ואמרתי לעצמי - לכתוב, רק לכתוב. זה יעזור. זה יפנה, יאוורר. אלון לא היה בבית ולא הייתה לי כתובת אליה אוכל להפנות את קבילותיי. אבל התעקשתי לנהוג בחוכמה ונכנסתי למיטה. עם הגוף שלי שעוד החזיק בתוכו את החום של מי האמבט, עצמתי עיניים וניסיתי לפחות לנוח, אם לא להירדם. לשים חוצץ בין מה שהיה למה שיהיה. בין העבודה לבית, בין המאבק לבין השלמה ולהתקדמות הלאה.

. . .

כשאני קמה בבוקר, כמעט כל יום, אני שותה כוס תה ואוכלת פרוסת עוגה. הבטן שלי אוהבת את זה. ארוחת הבוקר הצנועה הזאת מחזיקה אותי מחמש וחצי עד שמונה או תשע. אז אני חומקת לחדר הצוות ואוכלת איזה מקל גבינה שנותן לי עוד קצת דלק, עד הפסקת הצהריים, שבמשמרות קצרות מגיעה בסביבות אחת ובמשמרות בנות 12 שעות יכולה להתאחר עד שלוש אחה"צ ואפילו מאוחר מזה.

היום, איכשהו, מרוב עומס והתעסקות, לא הספקתי לגנוב את מקל-הגבינה-של-ביניים שלי ובשעה עשרה ל-12 בצהריים הרגשתי שהראש שלי מתחיל קצת להתערפל והידיים שלי קצת רועדות. שאלתי את שרי, המדריכה שלי, אם אוכל לצאת להפסקה קצרה אחרי שאסיים את המטלה הנוכחית והיא הסכימה. כשיצאתי מהחדר של המטופל שלי הכרזתי - all done with that והיא אמרה, "יופי, את יכולה לקחת הפסקה". לא יכולתי שלא לשים לב לצינה שבקולה. תהיתי אם משהו קרה, אם אמרתי או עשיתי משהו והחלטתי שאגשש כשאחזור מההפסקה. שרי הקדימה אותי, כי כשיצאתי משירותי הצוות מצאתי אותה יושבת אל השולחן ופניה רציניים. "נו,", חשבתי לעצמי, "לפחות נדבר על מה שזה לא יהיה" וחשתי מידה של הערכה כלפיה, על שהיא לא מחכה ובינתיים סתם מתנהגת אליי בגועליות.

. . .

קצת רקע.

בית החולים שהתחלתי לעבוד בו הוא בית חולים קטן יחסית, באזור פרברי. במיון יש כרגע שלושים מיטות ואנחנו מטפלים ב-15 אלף פניות בשנה, בממוצע. לא חדר המיון הכי עמוס בעולם, אבל יש עבודה, בהחלט. חמישה חודשים לפני שהתקבלתי לעבודה, נכנס למיון מנהל סיעודי חדש, שהגיע מחוץ למערכת - דייב. הוא אח ויש לו תואר שני בניהול מערכות בריאות. כמו כן, יש לו ניסיון ארוך ועשיר בניהול מחלקות שונות. בית החולים הביא את דייב כדי לשנות את המיון, שלאורך השנים שמעו יצא למרחוק, ולא לחיוב. אנשים אומרים שאם יש לך בעיה רפואית ואתה רוצה לקבל טיפול טוב - עדיף שלא תגיע למיון שלנו. השירות שם על הפנים.

דייב הגיע כדי לשנות את זה. הוא פיטר כמה אחיות שסבלו מגישה בעייתית, שלא התאימה לערכים וליעדים של הארגון. חלק מאנשי הצוות התפטרו מיוזמתם, כשהבינו שהנוף משתנה והשינוי לא מצא חן בעיניהם. אני נכנסתי לעבודה עם עוד 5 אחיות. שלוש מאיתנו רק סיימו בית ספר, שלוש יותר מנוסות. חודשיים-שלושה לפנינו נכנסו עוד כמה חבר'ה, חודש לפנינו נכנסו שתי אחיות (בינתיים אחת מהן עזבה בשל חוסר התאמה) וסיבוב ההעסקה הבא אחרינו התחיל את הכשרתו לפני שבועיים וכבר רואים את חלקם מסתובבים במחלקה.

האדמה זזה.

בנוסף לכל זה, המחלקה זכתה במענק של 7 מיליון דולר והכל עובר כעת שיפוץ נרחב. חלקים גדולים מהמיון סגורים ואנחנו עובדים במעורב באזורים הישנים ובאזורים המשופצים. החדר המרכזי של המיון נהרס עד היסוד ולפני שלושה שבועות פתחו אותו מחדש, עם מחשב בכל חדר ועוד כל מיני צעצועים מגניבים. ואם זה לא מספיק - בתחילת החודש החליפו את מערכת המחשבים בבית החולים כולו וכולם לומדים, מהבסיס, להשתמש בתוכנת מחשב חדשה לגמרי לניהול גליונות המטופלים.

האדמה רועדת.

הכל משתנה ואנשים לא אוהבים שינויים. "היית צריכה לראות אותנו ביום שעלינו לאוויר עם התוכנה החדשה", אמרה לי אחת האחיות, "כולם פה התרוצצו כמו תרנגולות כרותות ראש. כאוס מוחלט". ועדיין, חודש אחרי, אנשים לא יודעים לעשות הכל. והם מתוסכלים. והם מתרגזים. והם לא יודעים איפה לעזאזל מוצאים קטטר ורידי מס' 22 ואיפה הפלסטר המיוחד שמשתמשים בו על חולים שיש להם אלרגיה לפלסטר הרגיל. כי הכל חדש.

ובתוך כל זה, יש חבורה של יותר מ-6 אנשים חדשים, ששואלים המון שאלות ודורשים המון אנרגיה וסבלנות מכולם. וזה קשה. יש אנשים שמפתחים טינה כלפינו. יש אנשים שמאוד משתדלים, אבל מדי פעם נפלט להם. כל אחד ודרכו להתמודד. יש המון שמועות במחלקה. המון רכילות. מספרים שאח אחד עזב בסערה באמצע אחת המשמרות, בעודו מצהיר שהוא "לא יכול לעבוד ככה יותר", הלך מיד למשרד של דייב והגיש את התפטרותו לאלתר. יום למחרת ראיתי את האח במשמרת. מספרים שדייב עוזב, למרות שאין דבר בהתנהגותו שיכול להזין שמועה שכזאת. ומישהו אמר למדריכה שלי, לפני שנפגשנו, שאני לא מדברת אנגלית. בכלל.

שרי, המדריכה שלי, היא אחות מנוסה. עובדת במקצוע כבר למעלה מ-11 שנים. כשאמרתי למישהו שהיא המדריכה שלי, הם תהו איך זה יעבוד, כי ברוב המשמרות היא אחות אחראית. אמרתי שהבטיחו לנו שבמשמרות המשותפות עם המדריכים שלנו, הם לא יעשו "אחריות". ואז הגעתי לעבודה ובשתי המשמרות הראשונות שלי שרי הייתה אחראית. את משמרת השלישית היא החליפה עם אחות אחרת, היא לא באה לעבודה בכלל באותו יום, עובדה שלמדתי עליה בבוקר המשמרת, כשחיכיתי לה והיא לא הגיעה.

כשסיפרתי על זה, דרך אגב, למכשפה (מאז הפוסט ההוא חלה התחממות ביחסינו ואני שוקלת לשנות את הכינוי שלה, אגב) היא אמרה שזה מאוד לא מקובל והיא תדבר על כך עם דייב. ביקשתי להבהיר שלי זה לא כל-כך משנה, למרות, שלאמיתו של דבר, זה דווקא כן הפריע לי. כי במשמרת הראשונה שלי העבירו אותי מאחד לשני ולמרות שראיתי ועשיתי המון דברים ולמדתי המון הרגשתי שאני לומדת בדרך הלא נכונה. שרי נקראה יום למחרת לשיחה עם דייב ושוב ביקשתי שיגידו לה שזה לא בא ממני. אמרתי לדייב שלי לא כל-כך אכפת והוא אמר, "אבל לי זה אכפת". משכתי בכתפיים ורק ביקשתי שיוודא שלא יוצא שהיא תחשוב שאני התלוננתי, כי אני לא רוצה להעכיר את היחסים איתה. דייב דיבר עם שרי והבהיר לה שהיא לא יכולה להיות אחראית במשמרות בהן אני נמצאת. 

עד כאן הרקע. קאט וזום אין בחזרה להיום.

. . .

יצאתי מהשירותים ושרי ישבה וחיכתה לי. התיישבתי עם ארוחת הבוקר שלי, שעכשיו הפכה לארוחת צהריים. מרוב רעב כבר כמעט לא היה לי תיאבון ולא יכולתי לחשוב אפילו על לאכול את המרק שלי. הסתפקתי בחצי לחמניה עם גבינה מותכת וביצה קשה. כעבור שתיקה קצרה שרי התחילה לדבר.

היא אמרה שעבר הרבה זמן מאז שהיא הדריכה מישהו, מאז שהיא הכניסה מישהו, במשרה מלאה, לעבודה. האחות האחרונה שהיא חנכה נמצאת במחלקה כבר שלוש שנים והיא כבר חונכת בעצמה. היא אוהבת להיות אחראית משמרת. קשה לה לחנוך. קשה לה לוותר על האחריות. היא לא אוהבת את זה. קשה לה שאין מבנה בהכנסה שלי לעבודה, שיוצא שאנחנו עובדות יחד על אותם מטופלים ואז היא חוזרת הביתה ותוהה מה היא שכחה לעשות עם המטופל הזה או ההוא. היא גם רמזה שהפריע לה ששאלתי היום את פול, הפראמדיק, שאלה שהיא חשבה שהייתה מתחכמת ונועדה "לתפוס אותו על חם", כשהכוונה האמיתית שלי הייתה תמימה - רציתי לדעת אם ככה עושים את זה פה ושאלתי אותו, כדי שאדע מה לעשות בעתיד.

בשורה התחתונה - הזיזו לה את הגבינה. אכלו לה, שתו לה, שינו לה. וכנראה היה לה ממש לא נעים להינזף על ידי דייב, למרות שהיא ידעה שהיא מתנהגת לא כמו שצריך. ומאחר והיא לא יכולה להגיד לו מה דעתה עליו ישר בפניו, היא יורה בשליח - בי.

ובכן, בוּ-הוּ.

זה לא שאני רצתי והלשנתי עליה, גם אם ככה היא רוצה לראות את מה שקרה. הבוס שלי שאל אותי איך הולך ואני עניתי, "ממש אחלה, למרות ששרי הייתה אחראית כל המשמרות האלה למדתי ממש המון". הוא החליט לטפל בזה איך שראה לנכון, לפי המטרות שהוא, כמנהל המחלקה, הציב למחלקה, כיחידה גדולה שמורכבת מפרטים בודדים. לא שיסיתי אותו בה.

לקחתי נשימה.

הבעיה, בין היתר, או לפני ואחרי הכל, הייתה שלא נעשה בינינו תיאום ציפיות. במשמרות הראשונות שלי שרי "זרקה" אותי על אחיות אחרות ולא פינתה את הזמן לשבת איתי, לברר מה אני יודעת ומה חסר לי, אילו מיומנויות שלי דורשות חיזוק ועם מה אני כבר מרגישה בנוח ויכולה לעשות עצמאית. וגם אחרי ש"הכריחו" אותה לוותר על האחריות ולהיות איתי, היא לא טרחה לעצור רגע, לעשות סדר, להגיד לי - אני אוהבת לעשות את הדברים כך וכך, או, אני מעדיפה אם נעשה את זה כך ולא אחרת.

לקחתי עוד נשימה וביקשתי את רשותה להגיב לדברים שהיא אמרה. ואז הצעתי שבסופי שבוע שאנחנו עובדות יחד, היא תהיה אחראית, בתנאי שהיא תצמיד אותי לאחות שהיא סומכת עליה ותהיה איתי לאורך כל המשמרת, כדי שלא יעבירו אותי מאחד לשני כל הזמן, ישתמשו בי כמו "פקק" או "טכנאית", שלא מופקדת על מטופלים באופן בלעדי ומבצעת משימות ספציפיות כדי לעזור לאחיות אחרות. לתת תרופה למטופל אחד, לעשות א.ק.ג למטופל אחר. בלי המשכיות טיפול, בלי קשר אישי. אם זה נעשה ככה, איפה פה הסיעוד?

בנוסף, הצעתי שבמקום שנחלוק יחד את כל המטופלים שלנו ונחיה בבלאגן, היא תפקיד אותי על חדר אחד מתוך האזור שאנחנו מקבלות בכל משמרת ובאותה משמרת אטפל רק במטופלים שנכנסים לאותו חדר. כשאשלים את העבודה עם המטופל האחד שלי, אוכל לעזור לה עם המטופלים שלה. ובהמשך נעלה לשני מטופלים, ואז לשלושה וארבעה וכך נבנה לאט את היכולת שלי לחלק את הזמן ולקבוע סדרי עדיפויות, דבר שאדרש לו בהמשך, כשאעבוד לבד. חשיפה הדרגתית.

בשורה התחתונה - עשיתי לה את העבודה. היא רצתה לאוורר, רצתה לנבוח על הגדר ולהבהיר לי שלא מקובל עליה שבגללי משנים לה את מה שהיא רגילה אליו כבר שלוש שנים או יותר. אני הצעתי פתרונות במקום סתם לחפש אשמים ולהתבכיין.

ואם כבר להתנהג כמו המבוגרת בסיטואציה, למה לא עד הסוף. אמרתי לשרי שהרגשתי שמשהו לא היה לגמרי כשורה, אמרתי שאני מעריכה את כך שהיא בחרה לפתוח את זה והודיתי לה. הגענו להסכמה. היא איחלה לי בתיאבון ויצאה. אחרי כמה רגעים, פול נכנס לחדר הצוות, לאכול את ארוחת הצהריים שלו. אכלנו בדממה, וכשסיימתי את ארוחת הצהריים שלי, אספתי את האשפה שלי וקמתי, ורק אמרתי, "כן, אני מוכנה ללכת הביתה".

I was done.

לא נעלבתי. לא נפגעתי. לא רציתי לבכות.

התאכזבתי. והתמלאתי באיזו תחושה של תפלות, ריקנות. זה היה ההיפך מהעצמה, זה היה מחליש. וזה היה הקרשנדו שסיים כמה שעות בתוך המשמרת בהן הרגשתי שהיא חסרת סבלנות כלפי. מגלגלת עיניים, נעה בחוסר סבלנות, עונה בקוצר רוח. הרגשתי איטית, מגושמת וטיפשה.

אומרים שאחיות טובות הן אלה שתמיד מפקפקות בעצמן. שתמיד תוהות אם הן נתנו את התרופה הנכונה במינון הנכון למטופל הנכון, שתמיד בודקות שלוש וארבע פעמים כל דבר. מי שמפסיק לפקפק, נהיה יהיר. אנשים יהירים עושים טעויות כי הם חושבים שהם יודעים הכל. ביטחון יתר הוא מתכון לכישלון. וכשלונות בשירותי הבריאות שקולים לחיי אדם. אבל היום הפקפוק העצמי חצה את הגבול הבטוח. היום הרגשתי שהביטחון העצמי שלי נכתש דק כל-כך, שפקפקתי יותר מדי.

יצאתי מחדר הצוות ועשיתי את מה שאני מאמינה בו - עשיתי סוויץ'. השארתי את השיחה מאחור, בחדר הצוות, והלכתי לדבר עם המטופל שלי, לייצר קצת אינטראקציה חיובית ולעשות את הדבר האמיתי שבשבילו אני נמצאת שם - הטיפול באנשים.

. . .

בשלוש השעות הנותרות למשמרת האווירה קצת השתפרה. הרגשתי ששרי עדיין לא התרצתה לגמרי, היא עוד נאחזה בשאריות של כעס, או תסכול, או מה שזה לא היה. אבל היא הייתה פחות עוקצנית וחזרה לסגנון הרגוע שלה.

היו עוד כמה אינטראקציות עם אנשים ששיפרו את ההרגשה שלי. אני מרגישה שאנשים מחבבים אותי. ואני יודעת שאם ארגיש שהחיבור ביני ובין שרי לא מוצלח, אני יכולה לבקש שיצמידו אותי לאחות אחרת.

אלה רק כאבי גדילה. חבלי קליטה.

אבל מדהים ומרגיז אותי לקלוט, עד כמה הכל פוליטיקה. מפני שלא היה דבר אחד שעשיתי היום שהיה שגוי או חסר מבחינה מקצועית. להיפך. עשיתי הכל לפי הספר. אז נכון, לוקח לי יותר זמן לעשות דברים שאחיות מנוסות עושות בשמינית מהזמן. אבל זאת הייתה המשמרת החמישית שלי, ראבאק. כולם צריכים להתחיל איפשהו, לא?  כולנו היינו פעם חדשים... כל העניין הזה היום עם שרי היה אישי. לא מקצועי. ובגלל זה לא נפגעתי, אלא התאכזבתי. כמו שאני תמיד מתאכזבת כשאנשים שציפיתי מהם להתנהגות מקצועית, משיבים פניי ריקם.

חלק מהחניכה לתוך העולם הזה, לתוך "העולם האמיתי", מציבה מולי מראה. אני מגלה מה הסטנדרטים שלי, על מה אני מוכנה להתפשר ומהם הקווים האדומים שלי. אני מגלה עד כמה קל לטלטל אותי ולערער את הביטחון שלי בידע שלי, מפני שאני כמעט תמיד בטוחה שהמנוסה יותר הוא גם הצודק יותר - ומתקפלת (אני עדיין נאחזת בתיאוריה שזה קשור, בחלקו, למרחק מהבית ולהיעדר רשת התמיכה הרחבה שהייתה לי בארץ). וקשה לי מאוד לגלות עד כמה חשוב לי שיאהבו אותי. כמה חשוב בעיני למצוא חן. וכמה קשה לי לשאת את המחשבה שמישהו חושב עליי דבר-מה רע.

מישל (AKA, המכשפה) אמרה לי ביום רביעי, בהקשר אחר - You're an E.R nurse now, Dafna. You can't be timid. ואני מבינה את זה יותר ויותר. אני מבינה שאני צריכה לאמץ קצת יותר את גישת "לא אכפת לי אם יחבבו אותי, אני רוצה שיכבדו אותי". אני מבינה שעם המטופלים שלי אני צריכה להיות גורת חתולים (עם חלקם) ואילו עם העמיתים שלי, לפעמים, אני צריכה להיות נמרה.

אחד המטופלים שלי אמר לי היום, "I don't think I could do your job" ועניתי לו מיד, "Sometimes, I don't think I can do my job". שאלתי אותו למה הוא אומר את זה. האם בגלל הקושי להיחשף לאנשים במצבים רפואיים קשים? והוא ענה שלא. בגלל הצורך להתעסק עם אנשים כל הזמן. אנשים קשי-עורף ואופי. אמרתי לו שלא יטעה, רוב המטופלים הם אנשים נעימים ומנומסים כמוהו. וגם אלה שלא, ברגע שמבינים שזה לא אישי, והם מתנהגים ככה רק בגלל שהם נמצאים במשבר, בסיטואציה קשה, אולי הקשה ביותר שאי-פעם ידעו, הדבר היחיד שאפשר לחוש כלפיהם הוא חמלה.

אמרתי לו את זה וחשבתי לעצמי - לא המטופלים הם הבעיה.

. . .

כשההתעוררתי מהשינה אלון חזר הביתה ועזר לי לעשות קצת סדר במחשבות. סיפרתי לו את כל הסיפור ויחד הבנו מה באמת קרה שם היום. ושוב, כמו תמיד הרגשתי כל-כך ברת מזל על כך שבחרתי בו מכולם. ושהוא בחר בי. השיחות שלנו הן מה שמחזיק אותי שפויה, הן מה שנותן לי כוח.

ואלון תמיד מזכיר לי מה שחשוב - אני כבר אחות ואני אחות טובה. עכשיו אני רק צריכה להשתלב במחלקה, ללמוד את העבודה ולתפוס קצב.

והשאר? קלי-קלות.

נחמות מתוקות. שוקו חם עם אלי, אתמול. בשביל זה יש חברים.

8 תגובות:

  1. דפנה יקרה...אני ככ מסכימה איתך,אנחנו החדשות לומדות מהר מאוד שהחלק הקשה ביותר בלהיות אחות זה להתנהל בצוות. . יעודד אותך אם אני אגיד לך שזה ככה בכמעט כל מקום? יהיה מעולה. אלון צודק את כבר אחות מעולה עכשיו נותר לך רק להסתדר..ואם החומר האנושי שם לא מזהיר תמיד אפשר לחפש מקום אחר. גם אני היתי שם ומאז החיים שלי טובים יותר.

    אליה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על החיזוקים, אליה!

      (האם זאת את, אליונת? אליה שלמדה איתי?)

      אני בטוחה שיהיה בסדר. וכמו שאמרת - אם לא, מחליפים.

      מחק
  2. יש לי שני דברים לומר, אחד רע ואחד טוב.
    הרע - יש פוליטיקה בכל מקום עבודה, והמון. ולצערנו, זה מה שקובע את מהלך הדברים יותר מהכל.
    הטוב - את אלופה שהצלחת לעלות על הפוליטיקה כל כך מהר, ובטוח שתלמדי מזה איך להתנהל בעתיד. זה אבדן התמימות, אבל עדיף בשלב מוקדם מאשר מאוחר - לעתים מדי - כשאז כבר בלתי אפשרי לסובב הגלגל לאחור (מנסיון אישי).
    בהצלחה - ובטוח שתצליחי - כי נשמע שיש לך את כל הנתונים לכך.

    השבמחק
    תשובות
    1. וואו, תודה על כל המחמאות! :)

      כן, כל יום של 12 שעות הוא פשוט רצף ארוך-ארוך של שיעורים. חלקם בסיעוד, חלקם בפוליטיקה וחלקם בנימוסים והליכות...

      לגביי אליפותי, אני לא יודעת עד כמה אני זוקפת את זה לזכות חושיי המחודדים וראיית המיקרוסקופ שלי, שכן כל הפוליטיקה במקום רוחשת ממש מעל פני השטח. צריך להיות חירש-עיוור או אידיוט כדי לא לשים לב בכלל. אבל נו, למה לי לא פשוט לקבל את המחמאה ולשתוק :)

      "בלתי אפשרי לסובב את הגלגל לאחור"..? אני מקווה שלא קרה דבר שנגמר בפגיעה במטופל, אם זאת הייתה הסיטואציה. ושגם לך השלום, ז"א, שמה שזה לא היה, עדיין היה אפשר להתרומם מן ההריסות ולהמשיך הלאה, גם אם במקום אחר.

      תודה.

      מחק
  3. כמו שכבר כתבו לפני, עזבי אותך מאנשים כאלה, וכל הכבוד לך על ההתמודדות, המרוקאית שבי תמיד רוצה לצאת על אנשים כאלה , ישר בצעקות ובפרצוף :)
    (אבל לפחות לימדת אותי שיעור בפוליטיקה אירגונית כי אין מצב שאני הייתי מצליחה להסתדר עם זה כל כך יפה)

    השבמחק
  4. הגעתי לכאן במקרה [כמו שקורה לעיתים קרובות] ואני שמחה שכך.
    תודה שפתחת בפנינו צֹהר לחייך, שנביט לתוכו. מהדברים שכתבת עולה תמונת אישה צעירה רגישה ונבונה מאד, שבחרה מקצוע לא קל בכלל, אך מאתגר מאד ושיש בו סיפוק רב.
    כפי שכתבו קודמיי, בכל מקום בו נמצאת ועובדת קבוצת אנשים יחד, יתגלעו תמיד חילוקי דעות [גם אם נערכו ביניהם תיאומי ציפיות] זה טבע האדם ולא נותר אלא לקוות שיזדמנו מולך אנשים שתהיה לך ולהם שפה משותפת, מה שנקרא בפי העם "כימיה טובה".
    אני מאחלת לך שההשתלבות שלך במקום תצליח ושתלכי מחיל אל חיל.
    אני, בכל אופן, אשמח לעקוב אחריך :-)
    אילנה.פ

    השבמחק
    תשובות
    1. היי אילנה, ברוכה הבאה!

      תודה על האיחולים :)
      הדברים משתפרים לאט-לאט. אני לומדת הרבה שיעורים חשובים, בסיעוד אבל גם ב"מקצוע החיים". גם לומדת לקבל את זה שהתנודות הללו- מטוב לפחות טוב לרע ובחזרה לטוב קצת יותר - הן טבעיות והן חלק מהחיים. יום עאסל יום בסל.

      ואני גם בהחלט מזהה את האנשים שאיתם אני חולקת תפיסות עולם, מזג וגישה ומנסה להישאר יותר בקרבתם.

      תודה :)

      מחק