יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

Go At It Boldly

שוב חלף כמעט שבוע.

משמרת אחת בטיפול נמרץ, אחת בחדרי לידה. היום משמרת שלישית בטיפול נמרץ ואז השבוע נגמר.

אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים. אפשר להוסיף למשפט הזה תיקון - הזמן עובר מהר כשעייפים. וכשעובדים במשמרות. ואולי לא מהר, אלא מוזר. בקפיצות, בדילוגים, נבלע לתוך חורים שחורים.

מקלחת, משמרת, מקלחת. זה סדר הדברים הקבוע. ובין לבין יש נסיעה של 40 מייל לכל כיוון וקפה פילטר ממכונה עם חלב Half & Half כמו שנותנים בטיסות. שני כריכים, עם עוף, עם סלט טונה, עם סלט ביצים. ומעדן שוקולד, או פודינג אורז, או רסק תפוחים. 20 פעמים שמסתכלים בשעון. עוד תשע שעות, עוד שמונה, שבע, שש. עברנו את החצי, עוד שעה, תודה רבה ושלום.

אלון שואל אם אני נהנית. אני לא יודעת. המשמרות האלה עוזרות לי להעריך, תיאורטית, את המחלקה אליה אגיע בסוף. טיפול נמרץ משעמם אותי. אני שמחה שבמיון הקצב מהיר יותר (אבל עדיין חוששת שמא לא אצליח להתמודד איתו ברגע האמת). אני שמחה שהמשמרת הקבועה שלי מתחילה ב-11 בבוקר ונגמרת ב-11 בלילה, לא דורשת ממני לקום באמצע הלילה ולנסוע בחושך בכבישים ריקים, או לחזור הביתה בבוקר וללכת לישון  בשעה בה כולם מתעוררים.

אבל אני מרגישה תלושה ולא שייכת. כי אני לא במחלקה שלי. אני במקומות אחרים, רק מבקרת, תיירת. תחושה של זרות שעוטפת אותי ומלווה אותי כל הזמן. וכי אני לא בארץ שלי, גם כן.

ומוזר לי באנגלית. עדיין מוזר. אני מרגישה כאילו אני משחקת, מעלה הצגה. זאת לא אני.
אלון אומר שאני רק צריכה למצוא את הקול שלי באנגלית, את הקול של האחות שבתוכי, באנגלית. עד אז, קשה לי עם הדיסוננס שמלווה אותי, התחושה שאני לא שייכת.

אתמול שמעתי ציטוט של בזיל קינג, "Go at it boldly, and you'll find unexpected forces closing round you and coming to your aid".

אני מקווה.

2 comments:

  1. השותף שלי הזכיר השבוע משפט בענין הזה של הזרות - fake it till you make it...

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, זה די מדויק :)

      המשמרת האחרונה שלי, שלשום, דווקא הייתה טובה הרבה יותר. אחד האחים אמר לי שנראה לו שאני אסתדר יופי. משכתי בכתפיים ואמרתי לו - אני פשוט אעמיד פנים שאני יודעת מה אני עושה, עד שבאמת אדע ;-)

      מחק