בוקר טוב
ישראל.
השעה עשר
בבוקר, eastern
time, והטמפרטורה
באן-ארבור: 3 מעלות צלזיוס. לא-לא, לא התבלבלתי. וכן – החורף עוד לא הגיע. אז מה
לכל הרוחות הולך פה?
אתמול בבוקר הייתי קצת מבואסת. לא באסה רצינית, לא דיכאון
אמיתי, רק מן זרם-תחתי של באסה קטנה. קמתי בבוקר וכהרגלי, שתיתי את התה ואכלתי את
הדייסה שלי מול המחשב, מביטה בעוברים ושבים בריצה אל מול חלוני הפונה לרחוב. לקראת
12 בצהריים, החלטתי שהגיע הזמן לצאת מהבית ולהתחיל את היום. הימים האחרונים שלי
כוללים בעיקר קימה בבוקר, נסיעה לחנות הסופר הענקית מבית רשת Meijer (מבטאים את זה מאייר), שנמצאת מרחק
20 דקות נסיעה באוטובוס מהבית, הצטיידות במיני כלים ומצרכים, חזרה הביתה ובילוי
שארית היום בהרכבת רהיטי איקאה.
בכל אופן, כשהחלטתי שהגיע הזמן לקום מהכיסא ולהתארגן,
כדי שאספיק לתפוס את האוטובוס של 12:37, הבאסה שלי קיבלה הסבר. כאבו לי נורא
הברכיים.
אחד הצ'ופרים שמגיעים עם הקרוהן הוא כאבי מפרקים. בדרך
כלל מדובר במפרקים גדולים – ברכיים, ירכיים, קרסוליים. אבל לפעמים אני מוצאת את
עצמי מפעילה לחץ על מפרק בודד באחת מאצבעות הידיים ומייללת בכאב, מקווה שתיאוריית השער תבוא לעזרי.
הברכיים שלי אף פעם לא כואבות סתם. הן כואבות אם אני
יושבת הרבה זמן ברצף בלי לזוז (ע"ע טיסה טראנס-אטלנטית), אם אני בהתקף של
המחלה, אם עמדתי יום שלם על הרגליים או אם קר. אני לא יודעת להגדיר את הטמפרטורה
המדויקת, אבל נראה לי בטוח להגיד שאי שם באזור ה-15 מעלות הברכיים שלי מתחילות
להביע את מורת רוחן מתנאי האקלים. ולמה כאבו לי הברכיים אתמול בבוקר? ובכן,
התעוררנו לבוקר של 8 מעלות.
כמובן שלא הייתי מספרת לכם את כל זה אם היה לנו בדירה
חימום. ואמור להיות לנו חימום. אז מה ניה?
כשאלון הגיע לאן-ארבור, היה זה בסוף גל החום ששטף את
צפון אמריקה. הוא ישן כמה לילות עם שמיכת מעבר דקה והיה מבסוט. אחר-כך הגיע פתאום
לילה קר, שבאמצעו הוא התעורר, לבש שכבות וחזר לישון. למחרת הוא שאל שמיכה עבה
ומפזר חום מסמדר ויוני, חברינו הישראלים. כשהוא סיפר לי את הסיפור באחת השיחות
א"א-ישראל שלנו, שאלתי אותו מתי מפעילים את החימום בדירה. אלון לא ידע לענות
וצ'ארלס, איש התחזוקה שלנו, היה בחופשה.
אז למרות שישבתי אתמול בבוקר עם מפזר החום צמוד אליי,
ולמרות שגרבתי גרביים עבות, הברכיים שלי השמיעו את מחאתן בקול ברור שלא יכולתי
להתעלם ממנו, והתבאסתי קלות.
כי הובטח לנו שהחימום בא"א פשוט מעולה. כי בכוונה
לקחנו דירה בה עלות החימום כלולה בשכר הדירה, כדי שלא נתחשבן על חימום. כי כשגרנו
בירושלים והיינו מחממים נקודתית הייתי מוצאת את עצמי יושבת בבית עם ארבע שכבות של
בגדים - גופיה, גופייה ארוכה, חולצה ארוכה עבה וסוודר – וגם כפפות וגרביים ונעלי
בית צמריריות ועדיין הצינה הייתה מוצאת איזה מרווח ונכנסת והגוף שלי נותר דואב. וכשקר לי וכואב לי אני יכולה להיות די כלבה. וקיוויתי שסופסוף השתחררתי מהמציאות הזאת. נכון, עברנו למקום שבו בחורף הטמפרטורות
צונחות נמוך מתחת לאפס, ועדיין – יודעים לחמם פה. ואולי קר בחוץ, אבל מתלבשים טוב.
ורק עוברים בחוץ, ממקום מחומם אחד למקום המחומם הבא. אבל 8 מעלות? בתוך הבית?
למה???
התבאסתי.
ואז צ'ארלס הגיע אחר הצהריים, אחרי שקבענו איתו שיבוא
ונעבור יחד על רשימה של כמה דברים שרשמנו לעצמנו, כמו חלונות תקועים שלא נפתחים,
חלונות שנפתחים אבל לא נשארים פתוחים, ברז מטפטף או כיור סתום. וקיווינו שהוא
יפתור לנו את התעלומה הגדולה מכל – מה עם החימום? איך זה עובד - מתי מדליקים, מי מדליק, איך מדליקים, איפה
מדליקים?
על פיסת הקיר שבין חדר הכניסה לבית לבין המטבח נמצא
תרמוסטט. לתרמוסטט שני מחוגים. אחד הוא בעצם תרמומטר, מד חום שמראה את הטמפרטורה
הנוכחית בבית. השני מראה את הטמפרטורה אליה החימום מכוון. לתרמוסטט יש טווח, שנע
בין 52 מעלות פרנהייט ל-98 (11-36 בצלזיוס).
 |
| הנה הוא, השובב |
מסתבר שאנחנו שולטים על החימום הן בדירה שלנו והן בדירה
שמעלינו. מסתבר שאין מפסק הפעלה. ברגע שמכוונים את התרמוסטט לטמפרטורה גבוהה יותר
מזו שבחדר, החימום מתחיל לפעול, עד שהוא מגיע לטמפרטורה הרצויה, ואז הוא מפסיק.
צ'ארלס סובב את החוגה עד ל-64 מעלות. "הנה, אתם
שומעים?". כן. מפוח אימתני התחיל לנהום מחוץ לחלון. אוויר חמים התחיל לזרום
החוצה מהפתחים ברצפה. החימום עובד! יכולנו להפעיל אותו בעצמנו כל הזמן הזה, אילו
רק היינו יודעים. אלון לא היה צריך לקפוא, אני לא הייתי צריכה להתבאס. איזו שמחה!
תוך שלוש דקות כבר היה נעים יותר בבית ויכולתי להרשות
לעצמי להוריד את הסווטשירט, השכבה השלישית שלבשתי. איזו שמחה! וכביסת היד שעשיתי
יום קודם לכן והתבאסתי גם עליה, כי חשבתי שבקור הזה ייקח לה שבוע להתייבש – הנחתי את
המתקן ליד אחד הפתחים המפיחים אוויר. כשחזרנו הביתה מסיבוב קצר בגדי הריצה שלי כבר
היו יבשים והסוודר של אלון נותר לח רק במעט-מעט. איזו שמחה! והבוקר כשקמתי, אפילו
הרצפה הייתה חמימה. ולא הייתי צריכה ישר לגרוב גרביים וללבוש עוד שכבה. שמחה
וששון!
אני לא יכולה לתאר עד כמה כל העניין שימח אותי. הרגשתי
כמו בת ערובה שפתאום שחררו אותה. אני שונאת שקר לי. קר ממש. קור שמחלחל פנימה
ותופס בעצמות. והנה, העצמות שלי השתחררו והמפרקים שלי לא יסבלו עוד. אחרי שצ'ארלס
הלך יצאנו מהבית ונסענו לקניון. היינו צריכים ללכת שם לחנות של הפלאפונים ואלון
רצה להכיר לי את קו האוטובוס שמגיע לשם וגם את הקניון עצמו. כל הדרך עלצתי. בדרך
לתחנת האוטובוס אפילו דילגתי קצת, וכל סנאי שראינו הצחיק אותי. ידעתי שאני אולי
נראית קצת מטופשת, אבל לא היה לי אכפת. אחרי כל המשברים עם רהיטי איקאה שמסרבים
להיכנע לברגים, סופסוף הרגשתי תחושת ניצחון. אפשר לחיות בבית הזה. הדירה הזאת,
שכבר מהרגע הראשון מצאה חן בעיני וראיתי את כל הפוטנציאל הגלום בה – הדירה לא
אכזבה אותי. איזה כיף.
אני באמת מרגישה שכל יום כאן אני לומדת משהו חדש. ולא
משהו אחד. בדרך כלל חמישה-שישה. אתמול גם למדתי יותר לעומק את נושא כרטיסי
האוטובוס. כל כרטיס נכנס למקום אחר במכשיר הגדול שבכניסה לאוטובוס. ומשלמים לגמרי
לבד במכונה שליד הנהג. ואם מכניסים יותר כסף ממחיר הנסיעה הבודדת מקבלים את העודף
על כרטיס שקוראים לו Change card
והוא תקף בכל זמן ובכל אוטובוס, הוא בעצם כסף.
אני לומדת את המסלולים של האוטובוסים ומכירה את התחנות
ואת סימני הדרך – כאן יורדים בשביל ללכת את המרחק הכי קצר עד הבית. אני לומדת את
המיקום של דברים שונים בסופר. אני מגלה באיזו מחלקה מוצאים נייר אפייה ואיפה
נמצאים השמרים ואיך הם נראים. הכל שונה, הכל חדש, הכל דורש בירור וחקירה וגילוי.
זה מעייף. אני מגיעה לסופו של כל יום סחוטה ומותשת. ברגע
שהראש שלי נח על הכרית אני נרדמת ולא מתעוררת באמצע הלילה למעט הפעם האחת הקבועה
לפיפי. אבל אני לומדת. ומתקדמת. אני מסיקה מסקנות שישמשו אותי בעתיד. ולכן, עם
הזמן זה ייעשה קל יותר, פשוט יותר, מוכר ולכן טבעי יותר. זה קשה, אבל חיובי.
וחיוני.
אחרי הקניון היינו רעבים וקצת עייפים ולא התחשק לנו
לאכול בבית. חשבנו וחשבנו והגענו למסקנה שהמבורגר. שמנו פעמינו למבשלת בירה שישבנו
בה בביקור שלנו במרץ והייתה זכורה לנו לטובה. אני אכלתי את הקציצה הקלאסית ואלון
השתכנע לאכול סנדוויץ' חזה עוף עם גבינת עיזים, ממרח פסטו ועלי תרד. כל-כך הרבה
דברים שהוא אוהב מרוכזים בכריך אחד, שלא היה צריך ממש ללחוץ עליו, רק להראות לו את
הפריט בתפריט.
חזרנו הביתה ברגל, בדרך הארוכה. רציתי לראות את מרכז
העיר בערב. הפעם האחרונה שהייתי כאן בערב הייתה במרץ והיה שלג ותיארתי לי שזה יהיה
קצת שונה. אחרי שנכנסנו לאזור המדשאות של הקמפוס המרכזי אמרתי לאלון, שמכל המקומות
בעולם אליהם הוא היה יכול לקחת אותי, נראה לי שזה אחד הנחמדים. וכן, יש כאן גם
איזה קסם, ובקסם כמעט תמיד יש גם איזו נחמה.
 |
| הקמפוס המרכזי בלילה. נראה קצת כמו גן אירועים, לא? |
בימי שישי לאלון יש יום לימודים קצר. הוא מתחיל בעשר
ומסיים באחת-עשרה. צפוי לו סופ"ש עמוס, מלא מטלות קריאה וכמה תרגילים
במתמטיקה ולכן אני מניחה שנהיה בבית רוב הזמן, עם גיחות קצרות לאיזה סיבוב בחוץ.
אני מתכננת לנסות לאפות פיתות ביתיות, בתקווה שיתנפחו ויהפכו לכיס. ואולי אנסה את
כוחי גם באפיית איזה לחם. מחר יש בעיר שוק איכרים שאני רוצה ללכת להתרשם ממנו. ויש
גם בית שלם לסדר. נראה לי שאמצא מה לעשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה