יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

מגלה את אמריקה

יום רביעי.
איפה הייתי לפני שבוע ואיפה אני היום.
שלום, נעים מאוד. אני דפנה ואני גרה בארה"ב. פששש...
הימים שחלפו עליי היו עמוסים, ארוכים, מרגשים ומעייפים. להלן תקציר האירועים האחרונים.

מבחן ההסמכה
ביום חמישי שעבר ניגשתי לבחינת ההסמכה הממשלתית בסיעוד. זה נכון מה שאומרים – מי שלומד מצליח. אמנם אין לי עדיין הוכחות מספריות שיתמכו בטענה הזאת (ייקח קצת זמן עד שהציון יגיע), אבל יצאתי מהמבחן בתחושה טובה.
התוכנית הייתה לקום בשש וחצי כדי שתהיה לי שעה להתארגן לפני היציאה מהבית. אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות בשבילי. אחרי שהוא לא הצליח להכיל יותר את ההתרגשות, היום שלי נפתח ביקיצה טבעית בחמש ורבע. עד חמש וחצי עוד שכבתי במיטה, מנסה לעשות קולות של שינה, אבל אף אחד לא התרשם או השתכנע. בחמש שלושים וחמש נשברתי ושלחתי לאלון הודעת טקסט. ברבע לשש כבר נכנסתי למקלחת. ניהלתי את טקס הבוקר שלי כהרגלי, בפעם האחרונה בבית של ההורים. בשבע וחצי יצאנו מהבית, עם מרווח ביטחון מטורף. הגענו לירושלים בעשרים לתשע, כשהמבחן מתוכנן להתחיל בעשר. היה לי הרבה זמן למצוא את השירותים, לפגוש חברים ובאופן כללי להרגיש כמה כיף שאני לא לחוצה, רק קצת מתרגשת.

שני החלקים של המבחן עברו ללא קושי משמעותי מדי, כשבכל חלק, כיאה למבחן, ידעתי לענות על רוב השאלות כמעט מיד, על חלקן השתהיתי קצת יותר ואת חלקן הזעום לא ידעתי כלל ונותר לי רק לנחש. תוך כדי הפרק השני מצאתי את עצמי מגניבה חיוכים ביני לביני. מדי פעם התגנבה לי איזו מחשבה לראש - למי אכפת מכל זה, עוד שעות ספורות אני נוסעת לשדה התעופה וממריאה אל עבר העתיד.
אחרי המבחן זינקתי לאוטו עם ריקי, רעות, מינדי ורעיה ונסענו לים בת"א, חמושות בחמישה בקבוקי בירה והרבה מצב רוח טוב. את התחושה שמילאה אותי אפשר לתאר במילה בודדת – חופש. בחוף פגשנו את אוסנת, מיכל וגל, וכך הרווחתי מסיבת פרידה אחרונה בהחלט מהשביעייה הפותחת של כמה מהחברות הטובות ביותר שלי. זאת הייתה הזדמנות נהדרת ומתנה נפלאה. הצלחתי לתפוס כמה דקות של שיחה טובה עם כל אחת מהשבע, ונסעתי בתחושה אמיתית שאולי אנחנו אומרות שלום, אבל זה בהחלט לא להתראות.

בשבע בערב עשינו את דרכנו אל המושב. הגעתי לבית של ההורים שלי בעשרה לשמונה והתוכנית הייתה לצאת לשדה התעופה בתשע וחצי. התקלחתי, אכלתי ארוחת ערב, סגרתי את תיק הגב שעולה איתי למטוס, ויצאנו.

שדה התעופה
בדרך לשדה הייתי צריכה להתאמץ שלא להירדם. העיניים שלי איימו להיעצם ואני מודה, קצת לפני שירדנו מכביש מספר אחד במחלף של בן גוריון, נשברתי ונמנמתי חטופות. הגענו לשדה וישר נעמדתי בתור לבידוק הביטחוני. ואז, משהו בתור ובעייפות של היום הארוך והים והבירה פרט לי על עצב חשוף, והתחלתי לבכות. בהתחלה בכי חרישי, אבל אחרי שכבר שאלו אותי אם ארזתי לבד והתקדמתי אל עבר דלפקי הצ'ק-אין, מחכה בתור האינסופי שמזדחל לאיטו, כבר בכיתי ממש. לא בכיתי ברצף, מדי פעם נרגעתי, אבל פה ושם הייתי צריכה להחניק יבבה. הייתי עייפה, ממש מותשת, ועוצמת הרגשות, גודל המעמד, האנטי-קליימקס אחרי "המבחן", כולם עבדו לטובת בלוטות הדמע. כשפגשתי את ההורים שלי וההורים של אלון אחרי שכבר מסרתי את המזוודות, כבר ויתרתי על כל ניסיון להצניע או להסתיר את הדמעות.
הדרך כולה עברה כמתוכנן וללא עיכובים. ההכנה הארוכה והסוחטת לקראת הטיסה השתלמה בדמות שמונה שעות שינה כמעט רצופות בטיסה. כשהגישו את הארוחה הראשונה במטוס אני כבר הייתי שקועה עמוק בעולם אחר. אטמי האוזניים, כיסוי העיניים וכרית הבייגלה לטיסות של סמסונייט שקניתי לי בנתב"ג יצרו כולם יחד את התנאים האופטימליים. ואני האמנתי, לתומי, שאני לא ישנה בטיסות. כנראה שכל אחד היה נשבר אחרי מאמץ ארוך ורציני כל-כך.
הגעתי לניוארק, ניו-ג'רזי, עם כאב ראש אימתני. אחרי שהקפיצו אותי בתור להגירה בגלל שיש לי טיסת המשך, נשארו לי בערך שעתיים עד הטיסה לדטרויט. קניתי לי קפה גדול וסנדוויץ' טונה וישבתי ליד השער, מחכה שיתחילו את העלייה למטוס. איזה קפה מגעיל. מגעיל, אבל עשה את העבודה. את המשך הדרך עד אן-ארבור עשיתי חופשייה מכאב הראש הנוראי שליווה אותי קודם לכן. בטיסת הקונקשן הקצרה עוד גנבתי שעה אחת של שינה וכשנחתנו בדטרויט הרגשתי ממש רעננה. הגוף שלי הסגיר על דעת עצמו את הסימן היחיד לעייפות הגדולה שעוד רבצה בקרבי – לכל אורך הטרמינל, בעודי צועדת אל עבר מסוע איסוף הכבודה, רעדתי בעוצמה כזאת, שהשיניים שלי נקשו.

אן-ארבור
כבר לפני הנחיתה בדטרויט היה ברור לי שאני נוחתת לגשם. המטוס שטס עד לפני רגע מעל העננים נכנס ממש אל תוכם, וטיפות התחילו לרוץ לרוחב החלון. אלון סיפר לי שבטיסה שלו הוא ראה את האגמים והיערות. הפעם לא היה על מה לדבר. ואכן, קיבל את פניי מזג אוויר אפור. למרות זאת, המראות היו מאוד שונים מאלה שקיבלו את פנינו בביקור שלנו במרץ. העצים עטופים בעלים ירוקים, יערות עבותים בצדי הדרך ופרחים שמציצים פה ושם. בפעם הקודמת שהייתי כאן היה שלג.
ה-GPS של הנהג מצא בקלות את הבית, לפי הכתובת שהקלדתי לתוכו בעצמי אחרי שהנהג לא לגמרי הבין מה אני אומרת לו והסתבך קצת עם ההקלדה. אחרי חצי שעה נסיעה, עמדתי בפתח הבית החדש שלי עם שתי מזוודות, תיק גב ושקית ניילון אחת. והמון-המון עייפות, התרגשות וציפייה.
על תיבת הדואר חיכה לי שלט "ברוכה הבאה" שהסביר גם איפה נמצאים המפתחות. אלון באוניברסיטה ויגיע רק אחרי 12. נכנסתי לדירה, מכניסה קודם את המזוודה הגדולה, אחריה את תיק המאה ליטר אדיר המימדים שאבא קנה לי ולבסוף נכנסת בעצמי עם התרמיל וסוגרת את הדלת מאחוריי. על הרצפה, חמישה פתקים. כמו סימני דרך, מכתב אהבה מחולק לחתיכות שאלון השאיר לי כי ידע שלא יהיה כאן לקבל את פניי. כמה טוב שבאתי הביתה.

איקאה
כבר ביום בו הגעתי שכרנו רכב, ולמחרת נסענו לאיקאה. אני אסכם כבר עכשיו ואומר – אני שונאת את איקאה.
שונאת את חוויית הקנייה שם, שונאת את האופן שבו החנות מסודרת. שונאת את זה שאף פעם אי אפשר לגמרי להבין מה אתה מקבל כשאתה בוחר בפריט מסוים (כי תמיד יכול להיות שזה לא כולל את הידיות/כיסוי/דלתות). יותר מהכל – את זה שאחרי שהסתובבת שעות במבוך הנוראי הזה, אחרי שכמעט איבדת את דעתך מרוב שמות חסרי פשר בשפה שמעולם לא ידעת וכנראה לעולם לא תדע, אתה מגיע למחסן ושם, רק שם, אתה מגלה שמחצית או יותר מהפריטים שבחרת בכלל לא נמצאים במלאי.
כך, נאלצנו לוותר על מזרון ושתי כורסאות.
במקום הכורסאות שרצינו דווקא הרווחנו מציאה. ממש לפני הקופות יש אזור as is, בו עורמים פריטים שהיו בתצוגה ועכשיו נמכרים במחיר זול מזה המקורי. בזירת הפשע נמצאו שתי כורסאות תואמות שבאו איתנו הביתה בחצי מהמחיר הכולל אותו עמדנו להוציא על דגם אחר שבדיוק אזל מהמלאי. הידד לנו!
המזרונים התעכבו בגלל ההוריקן וצפויים להגיע רק בעוד שבוע לפחות, וגם אז זה על בסיס כל הקודם זוכה ואין שום בטחונות, כך לדברי הבחור שעבד באותה משמרת במחלקת המזרונים. קצת פחות מיממה אחרי שעזבנו את איקאה, כשגילינו שהסיפור איתם עוד לא נגמר גם אם חשבנו שכן, מצאנו לנו מזרון אחר, אחד שלא הושפע מנזקי מזג האוויר או מכוח עליון.
המשלוח מאיקאה הגיע ביום ראשון. שני בחורים גדולים עם משאית התדפקו על דלתי והתחילו להכניס ארגזי קרטון גדולים בזה אחר זה. אחרי 14 ארגזים בערך, אמר האחד שזהו, עוד ארגז אחד וסיימנו. אמרתי לו, "כן, והספה הגדולה". הוא הסתכל עליי ואמר, "אין שום ספה. ז"א, לא זוכר שראיתי שום ספה". הממ.
הם כן הביאו את שתי הכורסאות, אבל ספה לא הייתה שם. אחרי שהלכו, בעודי מחכה על הקו למענה בשירות הלקוחות של איקאה נפלה עליי ההבנה – הם גם לא הביאו את שולחן העבודה שקנינו לאלון!
שיחה עם נציגת שירות הלקוחות העלתה שאין ברירה אלא לחזור לחנות, מרחק חצי שעה נסיעה מהעיר. אלון חזר במיוחד מהאוניברסיטה ונסענו, רק כדי לשמוע מהבחור שמתאם את המשלוחים עד הבית שהוא פישל וקלט את זה רק הבוקר, והנה הוא מסדר לנו העברה ליום המחרת, free of charge. הידד. נשרף לנו עוד אחר-צהריים, נסחטנו עוד קצת, אבל למי אכפת, העיקר שקיבלנו משלוח חינם. חה.
בדרך חזרה לעיר חיפשנו חנות מזרונים מקומית. נכנסנו לבדוק ומצאנו מזרון בזול. תוך עשרים דקות כבר נסענו עם מזרון קשור על הגג של המכונית השכורה שלנו. יישמנו את העיקרון של buy local וגם הרגשנו שאנחנו לא נותנים לאיקאה להחליט עלינו. ניצחון קטן, אבל ניצחון.
המיטה שקנינו בנויה כמעט לגמרי. יש ארבעה ברגים סרבניים שאמורים לקבע את התומכות של המסגרת לאורך מסוים, כדי שהמסגרת לא "תרקוד" בכל תנועה של המיטה. ארבעה ברגים קטנטנים, אבל קריטיים. אז המיטה עומדת בחדר השינה, מורכבת לגמרי, אבל אנחנו ישנים על מזרון על הרצפה. לפחות עד שנמצא מברגה שתצליח להכריח את הברגים המעצבנים להיכנס למקומם.
את הספה הנפתחת שהגיעה בסוף ביום שני הרכבנו עוד באותו יום ואת שולחן העבודה הרכבנו אתמול. וכך חדר העבודה/אורחים שלנו קיבל צורה והגיע לצורתו הכמעט סופית. כל מה שחסר עכשיו זה איזה שטיח קטן ונחמד שיקשור הכל יחד ואולי איזה פוף או שרפרף. יש שלושה קירות לבנים שמחכים לקבל עליהם איזו תמונה או ציור. זה הזמן להודיע – יש לנו חדר אורחים. כולכם מוזמנים לבוא להשתמש בו! :)

האוטו השכור – משבר אישי ראשון
את האוטו השכור לקחנו במבצע סוף שבוע, עשרה דולר ליום משישי אחה"צ ועד שני באותה שעה. ולכן, כבר למחרת נסענו לאיקאה, ואחרי שש שעות מתישות בתוך הלימבו של חברת הריהוט השוודית, המשכנו לחנות "Target" והצטיידנו בכלים לבית, קומקום חשמלי, מיקרו וטוסטר. המטרה הייתה לנצל כמה שיותר את סוף השבוע ואת קיומו של האוטו. הרצף היה מעייף, אבל לפחות יצאנו מטארגט עם תחושת הישג. לא עוד להרתיח מים בסיר על הכיריים, לא עוד לחמם ארוחות בתנור. ואולי בקרוב יהיה אפשר לאכול קצת פחות בחוץ. את המכונית היה צריך להחזיר ביום שני ומאחר ובאותו יום אלון כבר לומד, אני נבחרתי להיות המחזירה. באותו יום היינו צריכים לחכות למשלוח (השני) מאיקאה וגם היה אמור להגיע טכנאי של חברת הכבלים ולהתקין לנו אינטרנט ולכן החלטתי לנסוע להחזיר את הרכב על הבוקר, לפני שיגיעו המשלוחים.
יצאתי מהבית קצת לפני עשר, הדלקתי את ה-GPS ויצאתי מהחנייה. בדרך לחברת ההשכרה עברתי בתחנת דלק כדי להחזיר את האוטו באותו מצב בו שכרנו אותו, כנהוג. ואז התחיל הרצף המבלבל שהותיר אותי קצת חבולה והמומה, עם כאב ראש של לחץ ואיזו הבנה אמיתית ועמוקה – I've a feeling we're not in Kansas anymore.
מעשה שהיה כך היה-
כמובן שלא הצלחתי לראות במראה באיזה צד נמצא מיכל הדלק. כמובן שהוא היה בצד ההפוך מזה שניחשתי שהוא יהיה. נסיעה לאחור, חנייה מחדש. איפה הידית שפותחת את הדלת הקטנה של המיכל? לא מוצאת. הנה הידית שפותחת את הבגאז' וזאת שמרימה את מכסה המנוע. כל שלוש הידיות שמשנות את התנוחה של כיסא הנהג. לא, לא מוצאת. אני אלך ואבקש עזרה. נכנסת לחנות הצמודה לתחנה, מבקשת עזרה מהמוכר. מתנצלת מאוד. מרגישה כמו בחורה חסרת אונים. צוחקת איתו שאני מרגישה מה-זה girly girl. המוכר לא מבין, כמובן. גם הוא זר, ונראה שהוא לא לגמרי שולט בשפה. בכל אופן, לא ברמה של החלפת בדיחות קטנות. מילא. ניגש איתי לאוטו. ומגלה לי, לתדהמתי, שהדלת הקטנה נפתחת ידנית. אאוץ', איך לא ראיתי את זה. הדברים שחומקים מאיתנו כשאנחנו לחוצים.
בתוך הדלת הקטנה מדבקה ועליה כתוב E-85. על המשאבה שלוש אפשרויות – 87,89,93. רק לא 85. מה עושים עכשיו?
שוב נכנסת לחנות, שוב מאוד מתנצלת. שוב המוכר לא מבין כ"כ מה אני רוצה, אבל מסכים להתלוות אליי ולראות בעצמו. כל פעם הוא שואל אותי אם אני רוצה לשלם במשאבה עצמה או בפנים. עוד לא הגענו לשלב התשלום, חבוב. הלוואי שהיינו מגיעים לזה, זה היה מעיד שמצבנו טוב. לעניות דעתו של המוכר, אני יכולה לשים 87 רגיל. אני חוששת להזיק למכונית. הוא לא מתרגש. אלון בשיעור ולא יכול לענות לטלפון ואני במצוקה. בסוף אני מחליטה – אסע להחזיר את האוטו מבלי לתדלק ואשלם את הכסף לחברת ההשכרה על הדלק שהייתי אמורה למלא. בשלב הזה אני כבר מרגישה מאוד לא במקום הטבעי שלי. עד עכשיו הכל היה יחסית בסדר. השפה האחרת, המנהגים המעט שונים, הכסף הזר, סימוני הכבישים השונים. אבל תחנת הדלק שברה אותי.
אלה הדברים האלמנטאריים. הרי בישראל אני יודעת להפעיל משאבת דלק יופי. אני לעולם לא מתדלקת בשירות מלא. בישראל אני יודעת להגיע לתחנת דלק בלי ניווט GPS. אבל פתאום, בדבר כל כך פשוט הרגשתי שאני מוגבלת, לא מצליחה וגם לא יכולה לפתור את זה לבד. דלק!
במשרדים של חברת ההשכרה הבחור מאחוריי הדלפק חייך אליי, "כן, כולם מתבלבלים מזה. 87 רגיל היה עובד מצוין". יופי, תודה באמת. אתה עומד כאן ואומר לי שאכלתי סרטים לחינם. נחמד מאוד.
שלום אמריקה, הגעתי. בום.

ניצחונות קטנים וחוויה מתקנת
חברת ההשכרה מציעה ללקוחותיה המחזירים רכב הקפצה למחוז חפצם ברכב אותו החזירו זה מכבר. אחרי שהאדון החביב מאחוריי ההגה לא הבין מה אני רוצה כשאמרתי את שם הרחוב שלנו, ואני עוד לא מספיק מתמצאת בשביל לתת לו רמזים או נקודות ציון קרובות, הפטרתי, "פשוט קח אותי לקמפוס המרכזי, אני אסתדר משם". ניהלנו סמול-טוק על הממשק בין הנהג התורן לבין הסטודנטים הזרים הרבים שמגיעים לעיר. כולם, כך סיפר לי האיש, מבקשים שיקפיץ אותם ל-Michigan Union, מבנה מרכזי בקמפוס בו כל סטודנט עובר בסיור האוריינטציה של הימים הראשונים ללימודים. משם כולם יודעים למצוא את דרכם. אמרתי לו – אתה יודע מה, קח אותי לשם. כן, גם אני יודעת למצוא את דרכי הביתה משם.
כשירדתי במרכז העיר הלכתי לסופר-מרקט הקטן שנמצא ממש סמוך לשם. קניתי חומר לכביסה ביד, חומר לפתיחת סתימות (הכיור שלנו לא משתף פעולה) ואז הסתובבתי וראיתי אותן. על המדף שמולי נחה קופסא של שקיות. לא סתם שקיות. שקיות לצלייה בתנור.
הייתה לי תוכנית, לקחת כמה שקיות קוקי איתי במזוודה, עד שאמצא את המותג המקומי. בסוף התוכנית הקטנה נשתכחה ממני. הקופסא שחייכה אליי מהמדף הייתה עבורי כמו פגישה עם חבר קרוב באמצע עיר זרה. וואו, כמה זמן לא נפגשנו, כמה אני שמחה לראות אתכן כאן! ישר קניתי אריזה אחת.
אתמול, אחרי עוד ארוחת צהריים בחוץ ועוד מחאה מצד הבטן שלי בתגובה, החלטתי שצריך כבר אוכל בבית. אמנם בישלתי מרק עוף ואורז לפני כמה ימים, אבל זה לא מספיק. בערב הכתפתי את התרמיל הגדול של אלון אחרי שדחסתי לתוכו את כל הבגדים המלוכלכים שהצטברו לאחרונה והלכתי לחוות את החוויה הכל-אמריקאית – היכל הכביסה בשירות עצמי, ה-laundromat. במהלך השעתיים שבהן הכביסה שלנו הסתובבה בתוף זר, ישבתי עם הספר החדש שלי, "פיטר פן, הגרסה המוערת", בתרגומה ועריכתה של גילי בר-הלל סמו. התענגתי על כל שנייה, על כל מילה ופסיק. כשהמייבש סיים להפיח רוח ריחנית בבגדים שלנו, כבר הרגשתי הרבה יותר בבית. אחרי שקיפלתי את הבגדים והחזרתי אותם לתיק, מסודרים, חציתי את הכביש ונכנסתי לסופר מרשת Kroger. זה הסופר "הרציני" הקרוב ביותר אלינו הביתה, במרחק 15 דקות הליכה, והוא מזכיר בגודלו סניף "מגה" ממוצע. הו! סופסוף סופרמרקט נורמלי, לא גדול מדי, בדיוק במידה. שם ראיתי לראשונה צימוקים של sun-maid, המותג האהוב עליי, שחייכו אליי מהמדף וגם סופסוף מצאתי גבינה רזה למריחה, פילדלפיה Fat-Free, שמי בכלל ידע שקיימת. קניתי עוף טרי (אורגני, רק אורגני), אספרגוס וברוקולי וכשחזרתי הביתה מילאתי שקית קוקי באפונת גינה, שעועית ירוקה, אספרגוס וברוקולי וצירפתי לחברתם את העוף, קצת בלסמי, שום ודבש. אחרי שעה וקצת הייתה ארוחה שלמה בשקית והכנתי לאלון אוכל למחר, לאוניברסיטה.
כבר בדרך חזרה מהסופר, כשהקניות והכביסה על הגב, הרגשתי טוב יותר. הנה, עשיתי שני דברים שאני טובה בהם והצלחתי. עוד לא הלכתי לאיבוד לגמרי. אני נשאר אני, גם במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהבית.

כמעט שבוע באן-ארבור, אחרי האופוריה של ההתחלה והנפילה הקטנה שהגיעה בעקבותיה, אני מרגישה קצת יותר בנוח. הדירה מתחילה ללבוש צורה, כבר מצאתי את המקום שלי במטבח. אני מכירה קצת יותר את הסביבה ומתחילה להבין איפה צפון ומה זה דרום. מזל שיש לי סמארט-פון עם חיבור קבוע ל-Google maps. ככה אף פעם אי אפשר ללכת לאיבוד באמת. ועכשיו, אחרי שיש לנו את כל הדברים הבסיסיים, הקריטיים, שצריך בשביל לנהל יומיום נוח יותר, אפשר להוריד הילוך ולהתמסר לחקירה איטית של הסביבה, לליקוט של חפצים קטנים לבית שלא כולם שיבוט גנרי תוצרת איקאה, רחמנא לצלן. לאט-לאט ובסבלנות, זה לא קל. לפעמים רוצים מהר ועכשיו. אבל צריך לחכות. הדברים הטובים ביותר הם אלה שמחכים להם, לא?

 . . .

פתחתי את הבלוג הזה לפני חצי שנה בערך, כשרק התקבלנו לאוניברסיטת מישיגן.
המטרה שלו הייתה ללוות אותנו בתהליך המעבר ואחריו, בחיי היומיום מעבר לים. והנה, עכשיו, הוא מתחיל להגשים את ייעודו האמיתי - יומן חיים ואמצעי לתקשורת, לעדכונים ושמירת קשר עם חברים ומשפחה שנמצאים רחוק מאיתנו, בישראל. אז הנה, אני גוזרת עוד סרט וירטואלי.
ותמונות? בקרוב, אני מבטיחה.

2 comments:

  1. אז אם כבר הכל בסדר, למרות שגילית שאת כבר לא בקנזס, אז אולי כבר אפשר כבר לשנות את ה"אודות"?

    השבמחק
  2. דבר לא חומק ממך...
    כשהעליתי את הפוסט הייתה איזו בעיה באתר ולא הצלחתי לעדכן. אנסה שוב בקרוב :)

    השבמחק