יום שלישי, 26 ביוני 2012

תיקון חצות: פלפלים קלויים בתחמיץ

אני אוהבת פלפלים.
חבר טוב שקורא כאן לפעמים אפילו כתב עליי שיר פעם, עליי ועל חיבתי הבלתי מתפשרת לפלפלים. זה היה כשחלקנו דירה בירושלים והוא נחשף לסטיותיי הקולינריות - צריכה של קוטג' 5% של תנובה בכמויות שלא היו מביישות שלושה בתי-אב - ופלפלים. המון-המון פלפלים.


פעם לא הייתי יכולה לאכול פלפלים, זאת אומרת, עיכולם לא בא בחשבון. עד שכמו בדברים אחרים, החלטתי לאתגר את הבטן שלי ולראות מה קורה. והיא הסכימה. אני אוהבת פלפלים אדומים, צהובים וכתומים. לירוקים אני לא מתקרבת.

מאמא שלי למדתי לאכול חצי פלפל אדום על פרוסת לחם "בלי כלום" ופרוסת גבינה צהובה "גלבוע". מחזיקים את הפלפל מלמעלה ואת הלחם מלמטה ואוכלים בביסים גדולים. זה שילוב מדויק שעד היום אני אוהבת לחזור אליו.


כשהייתי קטנה מיכל ואני היינו לוקחות חצי פלפל אדום, חתוך כמו כוס וממלאות אותו גבינה או קוטג'. אז לא ידענו שזה מה שהגדולות עושות בשביל דיאטה.


פעם שנאתי פלפלים קלויים. אפילו לא פלפלים מאנטיפסטי וגם לא אלה שנצלו על הגריל. אבל כמו שלמדתי לטעום פטריות ולהפסיק לחשוד בהן וכמו שהתפייסתי ונפתחתי לסלק ולחצילים, במידה - גיליתי את הפלפלים הקלויים. אני עדיין לא אוכלת פלפלים בחומץ ישר מהצנצנת עם מזלג כמו הסבתא הרומנייה שלי. אני, במשורה. בעיקר גיליתי את קסמם הרב בסנדוויצ'ים כמוסיפי טעם וריח.

אני אוהבת לעבוד במטבח אחרי חצות.
במיוחד מבלי שתכננתי, מתוך גחמה. דבר מוביל לדבר והנה אני מלבינה חלק מהלילה. אחרי כמה שעות רצופות מול המחשב אני רוצה להשקיט קצת את העיניים והראש, כדי שהשינה תבוא בקלות רבה יותר. דווקא המלאכה הפשוטה, הבלתי מתאמצת שהמטבח מציע מתאימה לי בדיוק עכשיו.

בחוץ כבר שקט, מדי פעם שומעים מכונית חולפת, צעדים או הד צחוק רחוק. אלון במיטה, קורא במחשב ואני מחייכת לעצמי בכל פעם שהצחוק שלו מגיע אליי. ברגעים האלה אני מרגישה שהחיים שלי הם ברכה.

כמו השעות השקטות של לפנות בוקר, שעות הבדידות, ההתייחדות והדממה, אחרי חצות במטבח הוא זמן נשימה והרהור. אני אוהבת לשתוק עם עצמי במטבח אחרי חצות ומדי פעם לדבר אל עצמי בלחישה - צריך עוד מלח, עוד סוכר. רצפי מילים מתחלפים לי בראש ואני נותנת להם. כמו רחש מונוטוני של ים, מגיע השלב בו אני מפסיקה לשמוע את עצמי.

לפני שבוע או קצת יותר, קניתי ארבעה פלפלים. שניים אדומים, שניים צהובים. אז עוד לא ידעתי שכמה ימים אחר-כך הבטן שלי תכריז מלחמת חורמה על כל מה שלא מבושל או אפוי. הערב פתחתי את מגירת הירקות כדי לשלוף לימון ומצאתי שם את הארבעה, פניהם חלקים ומתוחים כאילו נקטפו רק אתמול. אבל עוד יומיים אנחנו נוסעים לבוסטון והם לא יוכלו להישאר. הדלקתי תנור וזרקתי אותם פנימה, כציווי הפולניה ההולך עמי תמיד, "שאָד צו וואַרפן", חבל לזרוק (התרגום כאן הוא לפי גוגל, אמי לימדה אותי לומר קצת אחרת, אבל למי נאמין? יודעי היידיש מוזמנים לתקן).

כשהבית מתמלא ריח שריפה מתוקה והפלפלים שחומים, מכבים את התנור ומוציאים אותם לשקית ניילון או קערה גדולה ומכוסה. אמבטיית האדים תעודד אותם עוד קצת להיפרד מהקליפה. בינתיים מכינים תחמיץ מהיר - רבע כוס שמנ"ז, שתי כפות שמן קנולה, כפית ומשהו מלח, כפית סוכר חום, כפית דבש, כמה טיפות מיץ לימון, חומץ בלסמי בנדיבות. קצת מים רתוחים. מערבבים היטב, טובלים אצבע וטועמים. פורסים כמה שיני שום שרוצים דק-דק ומשקעים בתחמיץ.

מניחים בצד ועוברים לטפל בפלפלים שהתקררו ונפרדו מקליפתם. בעדינות וברכות מעסים את הגרעינים החוצה מהם, מקלפים את הקליפה שעוד מתעקשת להיצמד לבשר הירק. קורעים את הפלפלים בידיים לרצועות בגודל הרצוי. מניחים את רצועות הפלפל בקופסת פלסטיק או צנצנת יפה, יחד עם מקל טימין וכמה עלי רוזמרין. יוצקים מעל הפלפלים את התחמיץ, מכסים ושולחים למקרר. במהלך היממה הראשונה הופכים את הצנצנת מדי פעם לפיזור הטעמים באופן שווה. מכינים סנדוויץ' מג'בטה טרייה עם גבינת עיזים. אפשר גם חזה עוף ומיני ירוקים פריכים ורעננים. מרפדים ברצועות פלפלים מתוקות-חמוצות-שומיות וטורפים להנאה.

אצלנו הם נשלחו ישר לצנצנת שהגיעה פעם מאלי ובתוכה כרוב כבוש. סוף-כל-סוף יש לי במה למלא אותה ולהחזיר לו אותה מלאה, טובת מטבח תחת טובת מטבח. כמו פסטו או טפנד או ריבה ביתיים, צנצנות כאלה הן מתנות אלגנטיות ומושלמות. תעניקו כזאת למישהו ותצאו משקיעני-השנה.


עכשיו, משגאלנו את הפלפלים האבודים מייסוריהם, אפשר לנוח.

ליל-מנוחה.

יום ראשון, 24 ביוני 2012

This Weekend & Honey Refrigerator Cookies

ביומיים האחרונים הכנתי את המתכון השני מספר העוגיות שלי. מדוע אומרת "יומיים"? מפני שחלק מהקטע של העוגיות הללו הוא שיש לתת לבצק "להבשיל" במקרר יום או יומיים. את הבצק הכנתי ביום שישי בערב והיום פרסתי את נקניק הבצק ואפיתי.

fresh out of the oven
אלה עוגיות קלות מאוד להכנה, למעט התענוג המפוקפק הקבוע - ניפוי היבשים. אני יודעת שהניפוי אמור להניב עוגיות נימוחות יותר אבל זה לא עוצר אותי מלקלל בכל פעם מחדש.

זאת הפעם הראשונה שאני משתמשת ב-Shortening, תחליף החמאה/מרגרינה שפגשתי לראשונה כאן בארה"ב. זה מוצר מאוד תעשייתי, מגיע בקופסת מתכת ויש לו גוון לבן בוהק שלא מזכיר שום דבר טבעי. אני חושבת שבפעם הבאה בהחלט אחליף את השורטנינג בחמאה, גם אם זה ישנה קצת את התוצאה.


אלה העוגיות מיוני 1942, סוף מלחמת העולם השנייה, תקופה בה היה מחסור בסוכר והייתה כמות מוקצבת ממנו לכל בית-אב. המתכון מנסה להשיב לדבש את תהילתו כתחליף ראוי ומעודן לסוכר המעובד. התוצאה מעודנת - עוגיות שהן משהו בין ביסקוויט לבין קרקר וכלשון ההמלצה בהסבר המלווה למתכון: אפשר לאכול את זה אפילו עם גבינה. חביבות, לא מעלפות, אבל לפעמים גם זה מספיק. בספר טוענים שהן משתפרות עוד ועוד עם כל יום שעובר.

על רשת הצינון
שני מתכונים לתוך הספר (אם לא סופרים את השלושה שניסיתי מחוץ לפרוייקט) וכבר קצת לא נוח לי בתוך המשימה שגזרתי על עצמי. אם הייתי יכולה לוותר על הניפוי הכפול (ולפעמים אף משולש) בכל המתכונים אני בטוחה שלחץ הדם שלי כבר היה יורד בכמה נקודות. אבל זה לא רק זה. זאת הדקדקנות הזאת, שלא תמיד מוצאים במטבחים ביתיים והיא אולי מה שמפריד בין גורמה לבישול ביתי. הצורך לדייק במצרכים, בכמויות, בשיטות ההכנה - זה קצת מעייף אותי. המוטיבציה העיקרית שלי להמשיך ולבדוק את המתכונים בספר היא שאני אשמח מאוד למצוא איזה מתכון מנצח שמניב עוגיות חלומיות שיהיו מאוד טעימות לאלון וגם לי. בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש. עד שאני אגמור את הספר או עד שימאס לי, מה שיבוא קודם... העוגיות של 1944 נראות מבטיחות. יש למה לחכות.

נחשו מה זה...
חצי כוס סוכר חום דחוס, בתוך קערת המערבל שלי

מתכון?

עוגיות דבש-מקרר
(כ-80 עוגיות)
מעבדים יחד 1/2 כוס דבש, 1/2 כוס סוכר חום וחצי כוס שורטנינג לקרם חלק ובהיר. מוסיפים ביצה אחת ומעבדים להטמעה מלאה ועוד קצת, עד שהתערובת תפוחה ובהירה. מוסיפים 2 ו-1/2 כוסות קמח איתן מנפים 1 כפית אבקת אפייה, 1/4 כפית סודה לשתייה, 1/2 כפית מלח ו-1/2 כוס אגוזי מלך קצוצים גס.
מעצבים את הבצק לנקניק (ניתן "לרבע" את פאותיו), מכניסים למקרר להבשלה על פני יום-יומיים, לאחריהם פורסים לעוגיות ואופים ב-200 מ"צ למשך 10-12 דקות עד הזהבה.

שחומות ונאות, כבר בתוך צנצנת העוגיות

הערות:
1. לשלב הראשון של הכנת הבצק השתמשתי במיקסר. את היבשים ערבבתי פנימה באמצעות לקקן.
2. לעיצוב הנקניק ולאחסון במקרר השתמשתי בניילון נצמד.
3. אופים על נייר אפייה.
4. האגוזים צריכים להיות קצוצים לעובי פירורים. השתמשתי במעבד מזון עם להב מתכת והוספתי לאגוזים כפית קמח כדי שלא יהפכו לממרח.
5. ניתן להחליף את השורטנינג בחמאה. מרגרינה זה פיכסה אבל עדיין אין חוק נגד זה.


אתמול הלכנו לעיר אחה"צ. מזג האוויר השתפר קצת בימים האחרונים וסופסוף אפשר לישון בלי מזגן ולצאת מהבית בשעות שפויות. למרות חום הקיץ שמכה בנו, הגינות ברחבי העיר ממשיכות להתמלא בפריחה. זה משקף תכנון עירוני חכם מאוד, בעיני, לשתול כך שגלי הפריחה ירדפו זה את זה ולכל אורך חודשי האביב והקיץ אפשר יהיה ליהנות מהצבעוניות החיונית הזו. יוני וסמדר הזמינו אותנו להצטרף אליהם על השמיכה שפרשו באחת הגינות במרכז העיר ובדרך צילמתי הורטנזיה בתחילת פריחתה יחד עם הפרפר שעצר לבדוק מה קורה.

מסתבר שמאמצע יוני ועד אמצע יולי מתקיים בעיר פסטיבל, Ann Arbor Summer Festival. בכלל, האזור כולו שוקק פסטיבלים, חלקם מוקדשים למוזיקה. נראה שכל עיר קטנה מקימה לה פסטיבל שנתי מסורתי. זאת מסורת קיץ חביבה בהחלט. הפסטיבל מתנהל במספר מוקדים ברחבי העיר בכל ימות השבוע. יש פינות הפעלה לילדים, דוכני אוכל של מבחר בתי הקפה והמסעדות המקומיים ובמות עם הופעות חיות. אמנם לא מדובר בלהקות מוכרות או מוזיקה אדירה, אבל זה באמת לא משנה. זה כל מה שצריך בשביל פס-קול נעים לאחה"צ בחוץ, בחברה טובה. המדשאות היו עמוסות אנשים והייתה אווירה נהדרת של קיץ והתרחשות. זה כיף, להרגיש מדי פעם שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, מוקפים אנשים, לא לבד. היה מגניב.

מאחר וכבר היינו במרכז העיר החלטנו להפגין ספונטניות וללכת לראות סרט. Moonrise Kingdom, החדש של ווס אנדרסון. היה... מאוד ווס אנדרסוני. דמויות של הלוזרים המושלמים, לכודים בתוך גורל חתום. האסתטיקה, כתמיד, מופלאה. וזה גם סרט מצחיק.

בדרך חזרה הביתה הבחנו בכמה גחליליות שריחפו מעל המדשאות רחבות הידיים של הקמפוס. אני שמחה שיש לי עוד חודש שלם ליהנות מקסם הקיץ הזה, שלא מפסיק להלהיב אותי. אלון אתמול אמר לי שאני יכולה כבר להפסיק לנסות לצלם סרטון בכל פעם שאני רואה גחלילית. אני יכולה גם רק להסתכל וליהנות. צודק. הכנסתי את הפלאפון בחזרה לתוך התיק והמשכנו הביתה.

יום רביעי, 20 ביוני 2012

כשהבטן כועסת: מרק ניחומים בהפסקות

כנראה שבאמת הגזמתי עם החגיגות לפני ואחרי המבחן. כבר שבוע אני משלמת את המחיר.
הירקות שקניתי בשבוע שעבר מתוך כוונה להכין גיבץ' הפכו היום למרק-דבק-בטן טעים ומנחם. מצוין לימי מחלה, אבל לא רק. זה מרק-גרבר מעולה שההכנה שלו אורכת בערך 5 דקות של הכנה ועוד 5 דקות של ריסוק עם הבלנדר. מתוקף הנסיבות, ההכנה היום קצת התארכה. כי עד שמצאתי בי את הכוחות לקום מהמיטה...

הוצאתי את הכרובית מהמקרר והפרדתי אותה לפרחים


אחרי זה רצתי לשירותים וכשחזרתי קלפתי וחתכתי שלושה בצלים קטנים


ואז נחתי עוד קצת וביקשתי מאלון שיוציא את שני הגזרים מהמקרר


קלפתי את שלושת תפוחי האדמה האחרונים - צריך ללכת לקניות מאוחר יותר


הוספתי ארבע שיני שום בינוניות


ואז כף מלח, חצי כוס אורז לבן וחצי כוס שיבולת שועל - לריבוי עמילן והגברת אפקט הדבק


ואחרי שכיסיתי הכל במים ושיגרתי אל הכיריים, היה אפשר לנוח שוב


עד שהבית נמלא בריח של כרובית ומזלג שננעץ הודיע שכבר בסדר.
הוספתי לסיר עוד כוס של אפונה ירוקה קפואה ובישלתי חמש דקות נוספות.
בזמן שחיכיתי שאלון יתעורר מהשנ"צ המרק קצת התקרר,
ואז יכולתי כבר לבלנדר.
וכל זה בלי טיפת שמן.
הצעת הגשה: לאכול עם מאוורר מופנה ישר לפרצוף


וגם, תכירו את המאהב החדש שלי:


נעים מאוד, מזגן חלון.
כן-כן, בחיי, אני לא צוחקת - מזגן חלון.
אני יודעת, גם אני מדמיינת חדרים בקיבוץ הישן כשאני שומעת את המונח, אבל כאן זאת תרבות שלמה; מתקינים את המזגן בתחילת הקיץ ומסירים אותו בחורף, כי איזו ברירה יש כשגרים בבית ישן בלי מיזוג מרכזי. אפשר לומר שזה עוד טקס חניכה לתוך תרבות השכרת הדירות בארה"ב.

קנינו אותו לפני שבוע וחצי, אחרי גל חום רצוף, עקבי ואכזרי. מילא 34 מעלות בצל, אבל למה 70 אחוזי לחות? למי זה טוב? במצב כזה אפילו טריק הסבתות הישן - להציב מגבת רטובה מול המאוורר - כבר כושל. לילות שלמים אני ישנה עם מגבת רטובה מונחת ישירות עליי, קמה באמצע הלילה להרטיב אותה שוב ושוב. זה נעים והכל, אבל ראבאק! במהלך היום אנחנו מסתדרים עם שני המאווררים שלנו, אבל לנסות להירדם כשאפילו בשתיים וחצי בלילה עדיין 25 מעלות בחוץ והבית פולט פנימה את כל החום שהוא ספג במהלך היום... המציאות הקשה לא הותירה לנו ברירה.

לכן, כשיוני וסמדר הציעו לנו להצטרף לביקור בהום דיפו שזוהי מטרתו, קפצנו על ההזדמנות. כמובן שיום למחרת ירד גשם והטמפרטורות קצת נרגעו, אבל זה היה רק זמני. התקשרתי לצ'ארלס ההנדימן שלנו שהבטיח מיד שיבוא מאוחר יותר באותו יום. כעבור שבוע ועוד כחמש שיחות טלפון והתנצלות כנה מצדי על כך שאני מנדנקת, כשבתגובה הוא אומר "לא-לא" ומודה לי על העקשנות והסבלנות, לפי כל כללי הטקס של המחול הקבוע בינינו, הוא הגיע אתמול בערב עם הכבל המאריך שהציע להשאיל לנו. בעזרתו של אלון הוא התקין את המזגן בחלון חדר השינה שלנו ושלום על עם ישראל בתפוצות.

קצת כמו גור נמרים, החבוב לא מודע לכוחותיו ואנחנו עוד בוחנים אותו. הבוקר התעוררתי בשעה שבע לקול שקשוקן של השיניים שלי. כשהצלחתי להפשיר את שרירי השלד שלי, שהיו מאובנים מרוב קור, הסתובבתי ומצאתי לידי את מה שנראה כמו אלון, עטוף הרמטית בשמיכת הפיקה שלנו, בלי שום מרווח או חור הצצה בינו לבין המזרון. הבאתי את שמיכת הפוך מהחדר השני והמשכנו לישון. עוד קצת כוונון עדין ואני בטוחה שנצליח להפיק את המירב מהמזגן. בינתיים אני משאירה את הפוך קרוב למיטה.

יום שני, 18 ביוני 2012

גינה לי חביבה

אתמול קנינו שני שתילים קטנים של בזיליקום ב-7 דולר סה"כ. בינתיים לא נראה שהזבובונים מתרשמים, אבל לי זה נחמד שיש טיפת ירוק בבית. בחרתי שני שתילים עם די הרבה עלים גדולים, למרות שבעצם אני לא יודעת מה מכל זה אמור לדחות את הזבובונים. אולי זאת בכלל הפריחה שמגיעה רק מאוחר יותר במהלך הקיץ ואולי זה בכלל השמן הריחני שהצמח מפיץ כשגוזמים אותו.

לפני
אתמול בדקתי כמה מים השתילים צריכים - אחת לשבוע - והיום פתאום חשבתי שאולי הם גם זקוקים לגיזום (היגיון שנשען על הידע המועט שיש לי שנוגע בעיקר לאמנון ותמר וציפורני-חתול), אחרת הם יגיעו לשיא ויקמלו, דבר שאני לא חושבת שאוכל לעמוד בו. לא שאני איזו גננית מוכשרת עם אצבעות ירוקות, אבל אחרי הניסוי הכושל של גרעין האבוקדו (היה חורף!) אני לא חושבת שאוכל לשאת כישלון נוסף. אני רוצה שהשתילים הללו יגדלו וישגשגו מספיק כדי להבריח את הזבובונים וגם לטפח את ההערכה העצמית שלי במקביל. אם הם ישרדו זמן ארוך מספיק בשביל להוכיח את עצמם אולי אני אפילו אשתכנע ואקנה להם עציצים ואדמה יותר מכובדים. בינתיים הם נשארים בכוסות פלסטיק שלהם, אבל אני משתדלת לתת להם יחס הגון.

אז הערב ניגשתי עם המספריים הגדולים שלנו והתחלתי לגזום, עלה-עלה. תוך כדי גיזום עצרתי, שחררתי צווחת אושר קטנה ואמרתי לאלון, "זה כל-כך נעים לי שיש לי צמחים לטפל בהם! התחלתי לגזום ותוך רגע הרגשתי כמה אני נהנית מזה!". ניגשתי אליו ונתתי לו להריח את קצות האצבעות שלי שתוך דקות נספגו בריח חזק של בזיליקום, חריף ורענן. עכשיו המטבח כולו מריח ככה. איזה בושם נהדר.

התגלמות העדינות
בין השתיל הראשון לשני חשבתי שאולי יש דרך נכונה לעשות את זה ואולי שווה לבדוק לפני שאני עוברת לשתיל השני, כדי שאם עד עכשיו עשיתי את זה לא נכון, אז לפחות הרגתי רק שתיל אחד. מצאתי סרטון ביוטיוב עם הדרכה חיה באשר לגיזום בזיליקום. תגידו לי אתם, יש משהו שאי-אפשר למצוא באינטרנט?!

אז מסתבר שבגיזום הראשון הייתי עדינה מדי. בשתיל השני הרשיתי לעצמי קצת יותר חופש והעזה ואחר-כך גם חזרתי לשתיל הראשון וגזמתי באותה רוח. הקו המנחה הכללי הוא לגזום את הענפים/גבעולים העבים יותר, מעט מעל הנקודה הנמוכה ביותר בה מתפצלים ויוצאים שני עלעלים מהענף. צריך לגזום את השתילים פעם בשבוע והם בתמורה אמורים ללבלב ולהצמיח המון עלעלים חדשים.

אחרי
בתום הגיזום הורדתי את העלים מכל הגבעולים שגזמתי, ותליתי את הגבעולים החשופים לייבוש על הקיר במטבח. בינתיים הם מפיצים את הריח הנפלא שלהם ואולי גם הופכים את המטבח שלנו לפחות ידידותי לזבובונים. את העלים הכנסתי לשקית זיפלוק קטנה ושלחתי למקרר. מחר אסע לקרוגר ואקנה מצרכים בשביל סלט תפוחי-אדמה ואדממה בפסטו שקדים של דורעם גונט, שהופיע לפני שנים ב"הארץ", כששקיות האדממה הקפוא רק עשו עלייה ולא הייתי בטוחה בכלל מה אני אמורה לחפש במקפיא בסופר וגם כשמצאתי לא הייתי בטוחה שזה-זה. מאז שהכנתי את הסלט הזה, לדעתי לפני למעלה מחמש שנים, אני זוכרת אותו בחיבה. ועכשיו, עם כל הבזיליקום הזה - זאת הזדמנות להיזכר בו שוב. נסו ותהנו!


ואם אתם במקרה עוברים באן ארבור עוד שבוע בערך, תרימו טלפון, אני אשמח לתת לכם שקית דחוסה של עלי בזיליקום ואיזו צנצנת פסטו.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

לשבור את השיניים: מגבלות שפה באפייה

עוד דבר שאפשר לחזור אליו, עכשיו שהמבחן מאחוריי והרישיון כבר הגיע בדואר, הוא פרוייקט העוגיות שלי. כבר כמה ימים שאני מתכוונת ללכת לקרוגר ולאסוף כמה דברים שריכזתי ברשימה כדי שאוכל להכין את רצף המתכונים הראשון מהספר שלי. אבל בחסות אותה בטלה עליה סיפרתי לכם, קרוגר ואני לא נפגשנו מאז יום חמישי. אלא שאז מילאתי את סל האופניים באוכל אמיתי ולא יכולתי להקדיש מקום וכוח סחיבה יקר לזוטות כגון אלה.

היום אלון ואני הלכנו יחד למכבסה ובזמן שאלון נשאר לשמור על המייבשים אני קפצתי לקרוגר ומילאתי את העגלה. ודווקא היום, כשניגשתי אל ספר העוגיות היקר ברוב כוונה והתרגשות, באו עורכי מגזין גורמה ופתחו את הספר במתכון מעצבן ל-Cajun Macaroons. להגנתם יאמר שלא היה הרבה שהם יכלו לעשות, היות והמתכונים מופיעים בספר בסדר כרונולוגי. ועדיין. חבל שהפרוייקט החביב נפתח על רגל שמאל, אבל נו, מה אפשר לעשות. לא בוכים על סוכר שנשפך.

אתם ודאי שואלים את עצמכם - למה מעצבן?

או.

דבר ראשון, המתכון דורש ניפוי כפול של היבשים. קוראינו חדי העין כבר יודעים שאני לא נהנית מניפוי ומעדיפה להימנע מהפעולה המעיקה ככל הניתן. אבל במתכון הזה צריך לנפות ולכן כבר על ההתחלה 'תעצבנתי. אלא שבקריאה ראשונה של המתכון שמתי לב רק לניפוי אחד. כשראיתי שאחרי ניפוי הקמח צריך לנפות אותו בשנית עם הסוכר ואבקת הסוכר זה כבר היה מוגזם. אז מה, לא ניפיתי? ניפיתי, כמו גדולה ניפיתי. אבל שמרתי על זכותי להתלונן תוך כדי.

דבר שני, אני חושבת שלא הבנתי את המתכון, וזאת הערה שלצערי, אני יכולה להפנות למספר מתכונים בספר. כל זה היה בסדר אם הייתי מבינה שאני לא מבינה ועקב כך מנסה לברר את הסוגיה הטעונה בירור, אבל לא. המתכון דורש "almond paste" ואני לתומי הלכתי וקניתי ממרח שקדים. ולא סתם - אחד שמצאתי באזור של המזון הטבעי בקרוגר, כי איפה עוד תמצאו ממרח שקדים משקדים לא קלויים ללא תוספת מלח או סוכר? האמת שבפעמים הקודמות בהן עיינתי במתכון הזה תהיתי למה הכוונה וחשבתי אפילו לבדוק באינטרנט, אבל עזבתי את זה. אחד הדברים שהגבירו את תהיותיי הוא שהמתכון המקורי מורה לעבד את הממרח באמצעות כף עץ ועורכי הספר הוסיפו הערה לפיה ניתן להשתמש במעבד מזון לשם כך. "למה שיהיה צורך במעבד מזון?", שאלתי את עצמי, אבל לא המשכתי עם התהייה הזאת הלאה. דווקא היום בזמן שעוגיות, שבבירור לא יצאו כמו שהיה צריכות לצאת, היו כבר בתנור, הטרחתי את עצמי אל המחשב ובדקתי מה ההבדל בין almond butter (מה שקניתי) לבין almond paste. אז מסתבר שהייתי צריכה לחפש משהו שהוא כמו מרציפן, מן בצק העשוי משקדים טחונים דק. טוב, לפחות למדנו משהו חדש.

עוד הוראה לא ברורה הייתה to slightly beat the egg whites. מה זאת אומרת? עד איזו רמה? גם את זה ניסיתי לברר באמצעות חברי הטוב גוגל, דווקא לפני מעשה. לא שזה עזר המון, אבל החלטתי שאני מקציפה את החלבונים עד לשלב הבועות הקטנות, לפני שלב תחילת-המרנג (וסליחה על הסינית, אבל אני מניחה שקוראיי שאינם מתעניינים באפייה בין כה לא שרדו עד כאן). בגלל שהעיסה שהתקבלה הייתה די נוזלית, בחרתי לזלף את העוגיות על התבנית (במתכון אפשרו לבחור בין השיטה הזו ובין שימוש בכפית ו"הפלתן" של העוגיות על התבנית). העוגיות התפשטו והשתטחו על התבנית די מהר, ראייה לכך שהקצף לא ממש החזיק מעמד. הצצה לתנור במהלך האפייה גילתה שהעוגיות כן תפחו מעט, אבל גם זה לא החזיק מעמד הרבה זמן.

אמרתי לאלון שאני מקווה שהעוגיות לפחות יהיו אכילות.

במהלך האפייה התפשט בבית ריח טוב. טוב, אם לא יצאו עוגיות, לפחות נהנינו מהריח. אחרי 35 דקות של אפייה - חלק מהעניין של העוגיות הללו הוא שאופים אותן בחום נמוך זמן רב - הוצאתי מהתנור שתי תבניות ועליהן דיסקיות שחומות.


באותו רגע התעוררה בי דילמה - האם לכתוב על זה פוסט ולהודות בכישלון קבל עם ועדה?
אני לא רגילה שדברים לא מצליחים לי במטבח. אפילו באפייה, תחום מאתגר להרבה אנשים, אני מצליחה להישמר מנפילות. גם כשאני אופה משהו לראשונה מבלי שראיתי מעולם מישהו מכין אותו ולפעמים מבלי שאפילו טעמתי משהו דומה, אני בדרך כלל קולעת. אבל החלטתי לפרסם את הפלופ הזה, בגלל שאני חושבת שזה חלק מהעניין בפרוייקט כמו זה, שעובר סדרתית על ספר שלם ומנסה מתכון-מתכון. אני צריכה לאפשר לכם ללוות אותי לכל אורך הדרך, בהצלחות כמו גם בכשלונות. אז הנה - לא קל לי לחשוף את חוסר ההצלחה שלי, אבל אני עושה את זה בכל זאת.

ואולי הכשלונות הם פתח לשלב ב' של הפרוייקט - אחרי שאגמור לאפות את כל העוגיות שבספר אוכל לחזור אל כל אותם מתכונים שהתפקששו (אני מקווה שלא יהיו הרבה) ולנסות לתקן את מה שהשתבש בפעם הראשונה. אם הייתי עכשיו בבית ספר לקונדיטוריה הייתי צריכה לאפות את המתכון הזה שמונה פעמים עד שסופסוף הייתי מצליחה. מזל שאני לא בבית ספר לקונדיטוריה.


ברור שהעוגיות ממש לא יצאו כמו מה שהן היו אמורות להיות. כפי שמשתמע משמן, מקרונים, הם אמורות לצאת רכות ואווריריות. אנחנו קיבלנו "שוברי שיניים" או "עוקרי סתימות" ואפשר פשוט לזרוק אותן לעבר הראש של פורצים לבית ולשתק אותם בזמן שאתם מתקשרים למשטרה, מה שתעדיפו.

זה דווקא נחמד, מה שיצא בסוף - מן חטיף שקדים קלויים במתיקות מעודנת - אבל זה בהחלט לא מה שהיה אמור לצאת. בעודו מנשנש את העוגייה השישית אלון העיר שמשהו במרקם ובטעם קצת מזכיר עוגיות פסח, לא אלה מהבוטנים, האחרות - עוגיות יין. וואלה, היה יכול להיות רע יותר.

כשהעברתי את "העוגיות" מהתבנית לרשת הצינון חשבתי לעצמי שאולי אם החלבונים היו מוקצפים קצת יותר בכל זאת היו מתקבלות עוגיות אווריריות, או לפחות משהו שאפשר לנגוס בו מבלי שיהיה צורך להפנות את כל תשומת הלב והריכוז לפעולה. אבל לעולם לא אדע, כי בפעם הבאה שאנסה להכין את העוגיות הללו אעשה את זה עם החומרים הנכונים.

נותר לי רק לסיים בשאלה שאלון שאל אותי אתמול: "מתי שוב תכיני מקרונים?".
מוצלחים? אני מקווה שבקרוב.

והיום בפינת הגאווה הקטנה: אני אוהבת שהכיור ריק מכלים. הבעיה היא שאני לא אוהבת לשטוף כלים וכך שתי האהבות שלי חיות בניגוד מתמיד זו לזו. מציאות מורכבת. מאחר ואחרי המבחן לא חזרתי לעבודה ויש לי שפע של פנאי, בימים האחרונים אני משתדלת (וגם מצליחה) לשטוף את כלים מיד אחרי השימוש - כשסיימתי לאפות או בתום ארוחה. בחיי שאני גאה בעצמי ונהנית מפרץ החריצות והמשמעת הפתאומי שקפץ עליי. אני לא משלה את עצמי שזה ימשיך לעד, אבל כל עוד - אני מרוצה.

יום שבת, 16 ביוני 2012

לחם שאור מלא עם שיפון בלישה ידנית

לאט ובהדרגה אני מתחילה להיזכר בחיים ומשמעותם, כמו שהיו לפני שהתחלתי ללמוד לבחינה.
מיד בתום סוף השבוע שאחרי הבחינה הייתי אמורה לחזור לעבודה, אבל מגוון סיבות ונסיבות הביאו לכך שחופשת טרום הבחינה בת השלושה שבועות התארכה והמשיכה מיד לתוך חופשת בתר-בחינה בת שלושה שבועות גם היא. נכון לעכשיו נראה שאולי כלל לא אחזור לעבודה כמטפלת, שכן עד שג'וליה, אריאל וגבי יחזרו מהחופשה שלהם, שבגללה גם אני בחופשה, יגיע הזמן של גבי להיכנס למעון. זה סיום קצת חטוף ולא מתוכנן, אבל אני נהנית מאוד מהחופשה שהונחתה עליי. מה גם שאני בטוחה שעוד אמשיך לשמור על גבי מדי פעם בערבים ובסופי שבוע, כך שזה לא באמת הסוף של הקשר שלנו. אני שמחה, מפני שהיא תינוקת נפלאה ונקשרתי אליה מאוד.

חלף שבוע מאז קיבלתי את התוצאות ומאז אני בעיקר מתבטלת, במגוון דרכים. ומרוב בטלה (חלקה פעילה) אני כל-כך רפויה, שמדי פעם אני לא שמה לב איך הזמן עבר ושכחתי לעשות דברים שהתכוונתי. למשל אתמול - הוצאתי את השאור מהמקרר בצהריים. עבר המון זמן מאז שאפיתי לחם והחלטתי שהנה עוד משהו שעכשיו שהבחינה מאחוריי אני יכולה לשוב ולעשות בחדווה. אבל אחרי שהוצאתי את השאור שכחתי ממנו לגמרי ונסחפתי בעיסוקים אחרים ועד שנזכרתי בו כבר היה מאוחר מכדי להתניע לחם. אז החלטתי לאפות מחר.

בערב חשבתי שאולי עכשיו שאני לא עובדת יש הזדמנות לגוון קצת ולאפות לחמים עם הכנה ארוכה יותר. בדרך כלל אני לא אופה לחמים שההכנה שלהם נמשכת על פניי יומיים, אבל עכשיו כשאני כל הזמן בבית אז למה לא. נכנסתי לאתר "הנחתום" לחפש מתכונים ומצאתי מתכון ללחם לבן, דווקא לא שאור, שנראה לי טוב. אבל אז גיליתי שנגמר לי הקמח הלבן. לכן, חיפשתי מתכון ללחם שאור עם קמח מלא בלבד ומצאתי מתכון כזה, ללחם שאור מלא עם שיפון. הלחם הזה דורש גם בצק מקדים וכך קלעתי בול לשתי הדרישות שלי.


העמדתי את הבצק המקדים אתמול בערב והבוקר (או קצת יותר צהריים, אבל הכל יחסי ותלוי בשעה בה קמים) ניגשתי להמשך ההכנה. בחרתי ללוש ידנית ולא בעזרת הקיצ'נאייד כי ככה התחשק לי. מזמן לא לשתי ידנית בצק ללחם ומאוד נהניתי מהלישה. אני עדיין מרגישה שלישה ידנית מאפשרת לי רגישות גדולה יותר לבצק, "קריאה" יותר טובה שלו. קל לי יותר לדעת מתי הבצק זקוק לעוד נוזלים או דווקא רטוב מדי וזקוק לייבוש. אולי אני צריכה לשמור את המיקסר האלוף שלי למשימות פחות מורכבות ועדינות, כמו עוגיות, הקצפה, מאפינס ובצקי שמרים פשוטים.

לפני האפייה
כבר הכנתי פעם את הלחם הזה. אני לא זוכרת אם אהבתי אותו אז, אני רק זוכרת שטעם המולסה היה קצת דומיננטי מדי לטעמי. הפעם המולסה פחות הורגשה בטעם ועדיין תרמה לצבעו של הלחם, גוון חום עמוק ומשגע. הייתי יכולה להוסיף מעט יותר מלח לבצק, שכן התוצר הסופי יצא קצת תפל, אבל הבעיה הזאת נפתרת בקלות אם מורחים על הפרוסה ממרח מלוח, כגון אבוקדו עם מלח, גבינה מותכת או חמאה מלוחה. מבחינת מרקם, התקבל לחם אוורירי וקצת ספוגי ודביק - כמו ששיפון נותן וכמו שאני אוהבת.

מרקם נהדר

בתום העריכה מגלגלים את הכיכרות בקמח לבן כדי שיקבלו ציפוי מושלג. לאחר מכן יש לכסות אותם בזמן ההתפחה. בפעם הקודמת שאפיתי את הלחם הזה כיסיתי את הכיכרות הערוכות במגבת לחה, שהרטיבה את הקמח וביטלה את האפקט של הציפוי. הפעם כיסיתי אותן באמצעות שתי יריעות ניילון נצמד והציפוי נשמר וגם עמד באפייה.

פיצוי על חוסר מלח
למרות שהשאור שלי כבר חמוץ מאוד, לפי הריח והטעם, אני עדיין חוששת לנסות לאפות איתו בלעדית, ללא תוספת שמרים. אני לא יודעת אם אי-פעם אנסה שוב - בזבוז החומרים ועוגמת הנפש פשוט לא שווים בעיני. בעוד חמישה שבועות אנחנו נוסעים לישראל לשלושה שבועות, בסופם נמשיך מיד לשבוע נוסף בלונדון. בגלל ההיעדרות הארוכה אאלץ להקפיא את השאור שלי לראשונה ואני מקווה שהוא ישרוד את ההקפאה וההפשרה בבריאות טובה.

Extreme Close-up
ועוד משהו קטן: בימים האחרונים החלה עונת הגחליליות, מסתבר. בשנה שעברה, כשאלון כבר הגיע הנה ואני עוד הייתי בישראל, באחת משיחות הטלפון שלנו בהן הוא היה בפארק הסמוך לבית, הוא פתאום אמר שהוא  רואה גחליליות. כשאני הצטרפתי אל אלון עונת הפעילות שלהן כבר נגמרה. חלפה כמעט שנה וביום שלישי האחרון, אחרי ארוחת ערב עם ג'ון ודניס ב-Mani, הלכנו ארבעתנו ברגל דרך הקמפוס כשפתאום ראיתי משהו מנצנץ. בהתחלה חשבתי שזה סתם החזר אור ממשהו אבל אז ראיתי עוד הבהוב ועוד אחד. "אלונו, תראה, גחליליות!" צעקתי לעברו בשמחה. על המדשאה הגדולה שמול הספרייה בקמפוס המרכזי היו לפחות עשרים גחליליות, עסוקות בריקוד החיזור שלהן. מאז, אני יוצאת כל ערב באור אחרון ומחפשת אותן. כמעט תמיד יש אחת או שתיים בחצר האחורית שלנו ואני מסתכלת עליהן קצת עד שלהן או לי נמאס, מה שקורה קודם. אם גם אתם אוהבים גחליליות, אתם מוזמנים לצפות בסרט שצילמתי, בו אפשר לראות אחת מהבהבת שלוש פעמים (באזור הדלת הלבנה שבפריים, ממש עם תחילת הסרטון, ואז ב-0:08 וב-0:16).



אני מקווה ששוב אהיה עדה להבהוב המוני כמו זה שראינו ביום שלישי ואולי הפעם גם אוכל לצלם בוידאו את החגיגה. זה היה נהדר.

ועוד: אולי שמתם לב שאתגר הריצה בן החודש שלי דעך בקול ענות חלושה. חדי האבחנה יודעים לומר שהאתגר היה אמור להסתיים רשמית לפני חודש. מעשית, הוא נגמר עוד לפני כן. אני חושבת שהתמדתי בערך שבועיים בניסיון, אבל אז הגברתי את קצב הלימודים לבחינה וגם עברה עליי תקופה עייפה ומפה לשם - זה נשמט ונעזב. לא הכיתי את עצמי על זה יותר מדי ופטרתי את כל העניין בכך שכנראה התזמון לא היה מוצלח כל-כך. אבל כן חשוב לי לכתוב את זה כאן, מפני שזה היה חלק מהחוזה שנוסח כשהתחייבתי מול עצמי לאתגר הזה מעל דפי הבלוג. כבר למעלה מחודש שאני לא רצה. לעומת זאת, עכשיו שאלון ואני בחופשה ביחד אנחנו יוצאים להליכות ארוכות ברגל ועושים יחד יוגה ואני הרבה יותר נהנית מהפעילות המשותפת, בהשוואה לריצה לבד. בינתיים טוב לי עם זה כמו שזה.

ולסיום סיומת: יש לנו מכה די נוראית של זבובונים בבית, שבאנגלית קוראים להם בשם הקולע מאוד "houseflies". זה מטריף אותי, כי הם פשוט בכל מקום. הם נוחתים ברחבי המטבח, מאכלסים את הפח גם כשהוא כמעט ריק, נכנסים למקרר ברגע שפותחים אותו ולא מאפשרים להשאיר פירות בחוץ להבשלה. בנוסף לכל זה, זה לא מאוד סניטרי ואני האחרונה שצריכה חיות שיעבירו בסביבת האוכל שלה זיהומים ממקום למקום. חיפשתי פתרונות באינטרנט ובמקום אחד ראיתי שהם נרתעים משמן תפוז ומבזיליקום. לכן, הערב אלון ואני הולכים למשתלה של ה-produce station לבחור לנו כמה עציצים של ריחן.

אם זה לא יעזור לדחות את הזבובונים, לפחות יהיה לנו ממה להכין פסטו... אם אתם יודעים איך נפטרים מזבובונים מעצבנים בדרך שאינה מזיקה לבני האדם שחיים בסביבתם, ספרו לי ואני אשמח.

יום שישי, 15 ביוני 2012

גיל בלי התבגרות

אתמול האזנתי לרדיו הישראלי, דבר שעשיתי יותר כשרק עברנו ועכשיו קצת פחות. המוזיקה פשוט אינה לרוחי ואני מוצאת חלופות ראויות יותר. אבל חברה המליצה על תוכנית שסיקרנה אותי, ששודרה ברשת ג' בתשע בערב, שעון ישראל. התוכנית הוקדשה להשמעת בכורה של הדיסק המשותף החדש של רפי וייכרט ועודד גדיר "חוטים", בו האחרון הלחין ושר את שיריו של הראשון. חיברתי את הרמקולים הטובים למחשב והאזנתי בזמן ששטפתי כלים.

אני לא מבקרת מוזיקה מדופלמת, אבל אני חושבת שהחיבור בין המילים של וייכרט למוזיקה אינו הכרחי. המילים שלו מופלאות. עד אתמול הכרתי רק מעט מהתרגומים שלו לשירים זרים. את מה שהכרתי אהבתי מאוד. יש בכתיבה שלו איזו בהירות מפעימה. הוא מבטא רעיונות בצלילות ודיוק שתופסים את הקורא (או המאזין) ישר בעומקי הרגש החשוף ביותר. בעיני, זוהי שירה מהסוג הטוב ביותר שישנו.

התוצאה העיקרית של ההאזנה לתוכנית אתמול היא שנבט בי רצון חזק לקנות לעצמי את אחד מספרי השירה שלו כשנגיע לביקור הבא בארץ. תפס אותי במיוחד השיר "שאלה" בו הדובר פונה אל בתו ותוהה מה מהרגעים שחלקו יחד היא תזכור בבגרותה. בתום השיר וייכרט דיבר עליו מעט והוסיף פרשנות - האב תוהה מה ישאר לבתו ממנו אחרי שהוא יילך לעולמו. עבור וייכרט, שהוא אב מבוגר לילדה צעירה, מצב לו הוא קורא "הורות מאוחרת", התהיה הזו אינה תיאורטית. כששמעתי אותו מדבר ברגישות ובכנות שכזו על השיר ומשמעותו התרגשתי עד דמעות. אבל גם בשיר הזה אני לא חושבת שהמוזיקה חיונית. היא לא לוקחת את המילים ומתרוממת איתן יחד הלאה, לרמה מרגשת או רבת משמעות יתרה. ולכן, אקנה לי ספר ולא את הדיסק.

אחרי שנגמרה התוכנית והכלים כולם כבר היו שטופים, חשבתי לעצמי - איך זה שפעם, בתיכון, הייתי כותבת שירים. נדמה לי שכמעט כל מי שלמד תיאטרון או מוזיקה בתיכון והיה קצת פריק ומאוד רגיש ומיוסר ומחובר לעצמו, נוגה ומהורהר, כתב אז שירים. פלא שחלק גדול מכל זה הוא די זבל? המשכתי עם זה עוד קצת אל תוך שנות העשרים שלי ואז הפסקתי.

הדבר הראשון שכתבתי בחיי היה סיפור קצר. אחרי עוד כמה סיפורים קצרצרים שנכתבו בשפה מאוד ויזואלית, חשבתי לעצמי שאני בעצם כותבת מן שיר מאוד ארוך וניסיתי לעבור לכתוב שירים. עוד שמורים אצלי כמה שירים קצרצרים שכתבתי שאפשר לקרוא להם "שירי קונספט", אבל גם היום כשאני קוראת אותם אני מזהה בהם את עצמי ואוהבת את מה שהם מזכירים לי. מנגד, יש מספר לא מועט של שירים די גרועים ואפילו קצת מביכים.

כמו שקורה לי לא פעם, קריאה של שירה טובה גורמת לי להצטער שאני לא משוררת נפלאה ולרצות להיות אחת כזאת. ולכן אתמול, אחרי שהתוכנית נגמרה, נכנסתי לאתר "במה חדשה" (לא להאמין שהוא עוד קיים) וחיפשתי את השירים שלי. ואחרי שנלחצתי כי בדף היוצר שלי מצאתי רק שניים, גיליתי שפשוט הסרתי רבים מהם לפני כמה שנים, אבל הם עוד נמצאים באתר וזמינים לי אם אני מתחברת לחשבון שלי. כדי שלא יאבדו לעד, הורדתי את חלקם (הטובים, הפחות מביכים) למחשב ושמרתי כקבצי PDF.

בשיטוטיי בין שיר לשיר בדף היוצר שלי, נדהמתי להיזכר כמה התעסקתי באותן שנים באהבה נכזבת. דווקא השירים הפחות טובים הם אלה שמבטאים את זה יותר - כי הסיבה היחידה בגללה הם נכתבו אז, היא שהייתה כלואה בתוכי כל-כך הרבה אהבה אומללה ונואשת וכתיבה הייתה עבורי המוצא היחיד. בתיכון הצטיינתי במיוחד בבחירה של בחורים שמלכתחילה לא התעניינו בי. במיידיות של הרמת מתג הייתי מחליטה שהם כל מה שהתפללתי אליו כל חיי ואז הייתי יוצאת למסעות התאבדות וביטול עצמי בשם מה שחשבתי אז שהוא רומנטיקה. אולי זה מה שקורה כשההורים שלך הם זוג יונים שהתחתנו עם אהבת נעוריהם ואת גדלה לחשוב שככה זה כולם ואולי סתם הייתי משוגעת מהורמונים ששטפו אותי אז והגוף שלי שצמח מהר יותר ממה שהייתי מסוגלת להבין.

ואז מצאתי איזה מכתב שכתבתי פעם לאחד מהבחורים ההם שהחלטתי שאני אוהבת. מכתב כזה, רושף ובוער ולוהט. כזה שיוצא בהצהרות אהבה וקצת לועג לו על מוגבלותו לאהוב בחזרה ואומר שהוא מפספס את ההזדמנות היחידה לאהבה בחייו ועוד כמה קביעות והצהרות ממין זה. אני חושבת שנתתי לו את אותו המכתב בבית הספר, מודפס ומשודך, יום אחרי שכתבתי אותו בסערת רגשות. השד יודע מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי שזה רעיון טוב לפרסם אותו בדף היוצר שלי בבמה. אני חושבת שאחרי שהוא הגיב לי שם הייתי מספיק נבוכה כדי להסיר את המכתב מיד. אני מקווה שאני זוכרת נכון.

מאז אתמול אני חושבת על זה ומעל לכל התהיות שהסיפור מעלה בי, אני נורא-נורא נבוכה. זה מזכיר לי את הפוסט שקראתי אצל יפעת השבוע (אני מאוד נהנית אצלה וכדאי גם לכם) בו סיפרה על פאדיחה שקרתה לה בנעוריה ועד היום לפעמים חוזרת לרדוף אותה. נוסיף לזה את זה שחלמתי באחד הלילות האחרונים שאני מצהירה על אהבתי כלפי בחור שהיה איתי בכיתה בתיכון - אחד שדווקא מעולם לא היה לי איתו דבר. כל זה יחד עורר את המבוכה הישנה עוד יותר והיום בצהריים התוודיתי באוזניו של אלון.

הבחור החמוד הזה שאיתו בחרתי להתחתן חייך קצת ואמר שגם מהפוסט של יפעת הוא לא מאוד התרגש ושהוא בטוח שהחוויה הסובייקטיבית מעצימה מאוד את הרגשות שסובבים את שני הסיפורים. אמרתי לו שמאז אתמול, יותר מהכל אני רוצה להתנצל בפניי אותו בחור, שהפך בעל כורחו לנמען היחיד של כל הרגשות העזים שלי באותה תקופה. אבל באותה נשימה נזכרתי בבחור אחר שקצת שיחקתי איתו בתיכון, אוהבת-לא אוהבת, רוצה-לא רוצה. נזכרתי ששנים אחרי שכל זה קרה דרכינו נפגשו שוב ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להתנצל בפניו מעמקי נשמתי על התנהגות העבר רק כדי שהוא, בתגובה, לא יבין על מה אני מדברת. "אבל הייתי ממש כלבה", אמרתי לו. הוא משך בכתפיים ועטה הבעה מבולבלת - לא היה לו מושג.

זה הצחיק אותי, אז. לחשוב שבדיעבד, אני חייתי כל אותן שנים עם רגשות אשם נוראיים וחרטה עמוקה על איך שהתנהגתי, אבל מי שהיה שם איתי תפס את כל הסיפור בצורה שונה לחלוטין. מבחינתו זה היה כמעט לא-כלום.

לפני כמה ימים אלון חגג את יום הולדתו ה-30. תכונה אחת שאלון ואני חולקים היא שאנחנו לא עושים עניין מימי הולדת. בעבר אני עוד הייתי מנפנפת בזה הרבה יותר וחוגגת עד-דלא-ידע אבל ככל שהתבגרתי הדחף הלך ושכח וכשאלון נכנס לחיים שלי כבר ויתרתי על הפסטיבלים שאהבתי בעבר כמעט לגמרי. אלון אולי היה כך מגיל צעיר יותר, לוקח את זה כמו שזה בא ומגלגל את זה הלאה ממנו, כי הוא כזה cool באופן כללי אז גם לגביי זה (זה לגמרי מגניב איך שאני מעריצה את האדמה עליה הוא דורך, אה?).

דבר נוסף ששנינו מסכימים עליו בהקשר הזה ושמעתי את אלון אומר שוב בימים האחרונים, הוא שזה רק הולך ומשתפר. שנינו אומרים שלא היינו רוצים לחזור לתיכון וגם לא לתקופה שאחרי. נכון, אנחנו לא נהיים יותר צעירים. אבל באמת... אני אישית לא מתגעגעת לסערת הרגשות ההורמונאלית, לתחושה שאני לא שולטת ברגשות שלי אלא נשלטת על ידיהם. לא חסרה לי חוסר הודאות החברתית, התחושה שאני אף פעם לא יודעת באמת מיהם החברים שלי ומי רק מעמיד פנים. אפילו אני, שהייתי יחסית מוצלחת חברתית בתקופת התיכון, לא הרגשתי תמיד טוב. יש דברים שאני נזכרת בהם בחיבה, אבל לא הייתי רוצה להחליף את ההווה שלי במנה בלתי מוגבלת שלהם, re-do של כל אותה תקופה. אני אוהבת לדעת מי אני ולא רק לשאול ולא לקבל מענה. אני אוהבת לדעת מנין באתי ולאן אני הולכת ולא להרגיש תלויה באוויר, צפה בחלל. אולי זה סתם עוד גלגול של כך שאני לא מיטיבה להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות (למרות שאני עובדת על זה).

המשכתי לחשוב על המושג הזה, "גיל ההתבגרות". למה קוראים לו ככה? ברור שזהו הגיל בו מתרחשת עיקר ההתבגרות הפיזית, אבל ההתבגרות הרגשית? אני יכולה להעיד על עצמי שבשנות החטיבה והתיכון הייתי סוג מאוד לא מאורגן של emotional mess ועבר זמן לא קצר מסיום התיכון ועד שיכולתי לענות בקוהרנטיות על השאלה "מי אני" לעצמי ולאחרים. חלק גדול מהזמן עוד הייתי משוכנעת שאני עומדת על במה גבוהה במרכז העולם ובכל סיטואציית חיים הייתי תמיד עם עין אחת על הקהל הבלתי נראה שלי. איך אני נראית, מה הם חושבים עליי. אוהבים אותי? לכן, אני מאמצת יותר ברצון את הביטוי של סבתו של מאיר שלו, כפי שהובא בספרו "הדבר היה ככה", בו כל סיפור שלה מתקופת נעוריה נפתח במילים, "בהיותי נערה". מעבר לכך שהוא מדויק יותר בעיני, יש לו גם ניחוח קצת ארכאי שגורם לי לחייך ביני לביני, קצת כאילו צריך להיות מבוגרים מספיק כדי להשתמש בביטוי הזה בכבוד.

ולגביי אותו בחור שאני חושבת שאולי עשיתי לו עוול, אי-שם בין כיתה י"א לי"ב, אני נוטה להניח שהוא מעולם לא לקח את זה כל-כך קשה וגם אם כן, העובדה ששנינו נשואים היום באושר עוזרת לי לחשוב שהוא התגבר על הטראומה ואולי אפילו הדחיק היטב. אבל אם הייתי פתאום פוגשת אותו ברחוב, אולי בכל זאת הייתי אומרת לו, "אתה שומע, אני מה זה מצטערת על הסרטים שהאכלתי אותך אז. זאת פשוט לא הייתי אני, עדיין..."

יום שלישי, 12 ביוני 2012

Last Night at The Palace of Auburn Hills

אתמול בשעה שש בערב, כששמיכה כבדה של עננים עוד כיסתה את השמיים והסתירה את השמש, מקשה לקבוע מה השעה המדויקת ביום, יצאנו מהבית ושמנו פעמינו לחנייה הצמודה לבית הספר למנהל עסקים. שם חיכתה לנו הכרכרה שלנו, ג'יפ פורד אסקייפ זהוב ממשפחת זיפקאר, כל-כך גבוה וגדול שהנהיגה בו נתנה לנהגת האמיצה תחושה שהיא נוהגת באוטובוס.

הפעלנו את הג'יפיאסית בפלאפון של אלון ויצאנו לדרך - צפונה ומזרחה מהעיירה הקטנטונת שלנו אל עבר פרברי דטרויט. ניסינו לחבר את הנגן של אלון למערכת השמע ברכב, אבל הכבל האחראי לעניין היה שבור. אחרי שהתקשרנו לדווח על התקלה כדי שלא נקבל נזיפה בדיעבד, הסתפקנו ברדיו הלווייני Sirius, שמציע למעלה ממאה תחנות שונות ואם מדפדפים בו מספיק מהר מגיעים לשיר טוב ואפשר להצטרף בשירה ולתופף על ההגה.

אלון ואני אוהבים לנסוע יחד. בכבישים צדדיים או מהירים, בדרכים לא מוכרות. מסתכלים על הנוף ושרים עם הרדיו. זה זמן נקי ומנותק מהקשר וכשאין דחיפות באוויר אפשר לשקוע לתוך מושב הרכב וליהנות מהכאן והעכשיו. נשמנו עמוק ונהנינו מהנסיעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד מחוץ לאן ארבור, רק שנינו.  בתשעת החודשים שלנו כאן יצאנו מהעיר רק פעמים ספורות ואף פעם לא לבדנו. היציאה הזאת, רק אנחנו ברכב "שלנו", כמו שאנחנו יודעים ואוהבים, הייתה לי נעימה, ריגשה אותי מאוד וגרמה ללב שלי לקפץ בשמחה.

בעצם נסענו עד המחלף בו ירדנו כדי להגיע לבחינה שלי - ואז המשכנו לנסוע עוד קצת.
היעד - The Palace of Auburn Hills, אולם הבית של הדטרויט פיסטונס, קבוצת ה-NBA של דטרויט.


האירוע - הופעה חיה של Radiohead, אחת מהלהקות האהובות ביותר על אלון ועליי.

כשפנינו אל תוך כביש הגישה לחנייה, אלון, שעד לאותו רגע שמר על קור הרוח האופייני לו, הודה שהוא מתרגש, "זאת הפעם הראשונה בחיים שאני נמצא באולם אמיתי של ה-NBA". הוא נתן לעצמו להיסחף בתיאורים של ימי ילדותו, כשהיה משחק NBA במחשב והכרוז היה קורא את שמות הקבוצות והאולם. לפעמים הם גם שיחקו שם, באובורן הילס. "איך לא סיפרת לי על זה אף פעם?", דרשתי במחאה. אחרי שחנינו ויצאנו מהאוטו אלון צילם את האולם מבחוץ.

האוויר היה חמים, לח ודחוס אחרי יום של ממטרי-קיץ פזורים. עמדנו באמצע מגרש חנייה ענק, מלא מכוניות ואנשים, מוקף בעצים גבוהים וירוקים. כשהסתובבנו ראינו שילוט באותיות אדומות גדולות ומוארות שאומר "West Atrium". "איזה מגניב," אמרתי לאלון, "זה כמו העליות בלב! רק ששם זה ימין ושמאל...". ואז קלטתי - אם היום יום שני ואנחנו בהופעה של רדיוהד, ואני יודעת שאנחנו אמורים ללכת להופעה של רדיוהד אחרי המבחן... זה אומר שאני אחרי המבחן! מדי פעם זה עוד מחלחל, שסיימתי עם זה, שאני אחרי, שכבר קיבלתי את התוצאות ואפשר לנשום לרווחה ולהמשיך עם חיי.

והאם יש דרך טובה להמשיך עם חיי מאשר לחגוג וליהנות עם בעלי האהוב בהופעה של רדיוהד?
כשעוד גרנו בישראל חלמתי להפתיע את אלון, לקחת אותו להופעה שלהם באירופה. אבל דווקא אז הם לא היו בסיבוב. לפני כמה חודשים אלון נכנס לאתר שלהם וגילה שלא רק שהם בסיבוב - הם מגיעים לדטרויט. מה הסיכויים?! לא היה לי ספק לשנייה שאנחנו קונים כרטיסים והולכים. על הזדמנות כזאת לא מוותרים. בסוף ההופעה תום יורק סיפר לנו שעברו 15 שנים מאז הפעם הקודמת שביקרו כאן בסיבוב ההופעות של OK Computer. ועכשיו אנחנו כאן איתם וזכינו לראות אותם! איזה כיף! כמחווה לזמן שעבר ולאותו אלבום גדול הם שרו את קארמה פוליס ונתנו עוד ביצוע אדיר, אחד מיני עשרות להם זכינו אתמול בערב.

בשבע וחצי בערב נפתחו השערים ואנחנו, שהגענו בערך עשר דקות מאוחר יותר, זרמנו פנימה יחד עם ההמון, משאירים בחוץ רק כמה מעשנים או אנשים שחיכו לחבריהם שיגיעו. האווירה המדהימה גרמה לנו לקבוע שאין ספק, אנחנו צריכים גם לבוא פעם למשחק NBA. עברנו את בדיקות הביטחון ואחרי ביקור קצר בשירותים קנינו קצת אוכל ובירה.

מסתכלת דרך חצי הכוס המלאה
נכנסנו לאולם והסתכלנו איך הוא מתמלא לאט-לאט.


בשמונה וחצי, דקה אחרי שאמרנו שכנראה לא יהיה חימום וצחקנו שההופעה תתחיל רק בתשע, כל האורות באולם כבו. מעל הבמה נדלקו שתי מחרוזות של אורות לבנים והבמה הוארה בסגול חלש. דמויות קטנות צעדו פנימה והקהל שאג בהתרגשות.


למרות שישבנו רחוק יחסית, אפשר היה לראות את תום יורק רוקד את הריקוד המוזר שלו, זז עם המוזיקה כמו שאף אחד אחר לא יודע לזוז. ולמרות שהם ניגנו המון שירים מ-King of Limbs שהוא דיסק שאני פחות מכירה, המוזיקה הייתה מדבקת. והיו גם מספיק שירים אחרים מהם אני מכירה כל צליל, תו ומילה, שירים שמלווים אותי מאז השנים הראשונות של חטיבת הביניים. לא להאמין.

לא באמת צריך לראות משהו בקונצרט רוק. כל מה שצריך זה סאונד טוב ולהקה שיודעת מה היא עושה ואתמול שני התנאים הללו התקיימו. נדהמנו מהקצב בו הלהקה מחליפה כלים. בהמון הופעות רואים את עובדי הבמה מעלים את הפסנתר ואז יודעים שיהיה רצף של שירים מבוססי פסנתר. הסולן מחליף לגיטרה אקוסטית ומבינים שהנה מגיע רצף השירים הזה. לא אצל רדיוהד. הכלים התחלפו כל שיר. כל שיר. פעם אחת גיטרה אקוסטית, פעם פסנתר, פעם סינתיסייזר וסאונד-בוקס. אחד הדברים שאלון אוהב (וגם אני) בסאונד של רדיוהד, שהוא מאפיין של המוזיקה שלהם שהתפתח יותר ויותר עם השנים, הוא הריבוד של המוזיקה שלהם. לכל שיר יש סאונד כל כך מורכב, שכבות על שכבות של בייס תופים, שלתוכן נרקמות מיליון מלודיות של פסנתר וגיטרות וקולות רקע שכולם מתרכבים לתוך הרמוניה דיס-הרמונית מופלאה. זה מרטיט. כמו למשל כאן:


וכאן:


זה הקסם המופלא בהופעה חיה. שירים שבמקור יש להם ביצועים מינוריים, שהם כמעט בלדה, עולים על במה עם הרכב שיש בו שתי מערכות תופים ועוד שני פרקשניסטים ואז בשיא של השיר כל חטיבת הקצב הזאת מתפרקת והקהל זוכה לקבל שיעור אלוהי במשמעות האמיתית, המלאה והעמוקה ביותר של המילה "רוק".

העיצוב של הבמה היה מבריק וכבר אני יודעת שכל כמה שאנסה להסביר את זה במילים אני לא אצליח להעביר את זה עד הסוף אבל אני אנסה. בין שתי שורות הפנסים שמעל הבמה יש שורה של מסכים שטוחים שמשדרים בשידור חי ממצלמות שמכוונות על הלהקה ועל כלי הנגינה. בנוסף, מעל הבמה תלויים עוד 12 מסכים שטוחים מתכווננים, שמשנים את המיקום שלהם במהלך ההופעה. בכל רגע נתון הפנים של תום יורק מופיעים על חמישה מסכים שונים. במקביל אפשר לראות את התופים, הגיטרות ונעליים של אחד מחברי הלהקה, למשל. בכל שיר צבעי האורות והצילום במסכים משתנים. ירוק, כחול, סגול, אדום. תוך כדי ההופעה אמרתי לאלון שזה ממש כאילו נוצר כאן וידאו קליפ בזמן אמת. כאילו אנחנו צופים בקליפ חי. מתקבל אפקט מדהים שעוזר גם למי שיושב רחוק יותר להיות קרוב והופך את ההופעה לחוויה אורקולית סוחפת אפילו יותר ממה שהיא כבר.

במה של אש והמסכים הקסומים
בחלק הראשון של ההופעה ישבנו במקומות שלנו ואני הסתכלתי וקינאתי בכל מי שעמד מול הבמה ובשורות הראשונות. התבאסתי קצת שאני לא יכולה לקום ולרקוד כמוהם כי מאחורינו ישבו אנשים. בהתחלה צילמתי המון מרוב התרגשות. אפילו צילמתי כמה סרטוני וידאו, שוכחת לגמרי מיכולותיה של מצלמת הפלאפון שלי, משלה את עצמי שהיא תצליח להתמודד עם המורכבות האדירה של הצליל שהגיע מהבמה. ואז קלטתי שההתרכזות בטלפון מפריעה לי להיות נוכחת בחוויה לשמה הגענו. גירשתי את הטלפון לתיק שלי ופניתי להיספג בהווה.

רקדתי בישיבה ככל יכולתי, עצמתי עיניים ונתתי למוזיקה לסחוף אותי. במהלך ההפסקה הקלה שלפני ההדרן הצבעתי ברגליים, קמתי והלכתי לעמוד במעבר. כשהלהקה עלתה שוב לבמה אלון כבר השתכנע ועמד לידי. רקדתי, קפצתי, השתוללתי, הזעתי. נסחפתי עם המוזיקה ולא דפקתי חשבון. בגלל זה רציתי לרקוד - כדי להתחבר למוזיקה לגמרי, לתת לה להיכנס דרך כל הנקבוביות, להיקלט בכל החושים ולהפוך לחוויה כל-גופית. בסוף ההופעה בחורה אחת שירדה מלמעלה אמרה לי, "I really enjoyed watching you rocking it out down there".

I totally did :)

לאות הוכחה, הלילה ישנתי 11 שעות רצופות, כמו בול עץ. לא התהפכתי שעה במיטה עד שנרדמתי, לא התעוררתי מהאור שעלה בחוץ, לא קמתי לפיפי. כשאלון קם בעשרים ל-12 בצהריים כדי לקחת את הטלפון שלו נשלפתי משינה עמוקה והייתי המומה לגלות שעד כדי כך מאוחר.

אפשר לייחל לטוב יותר?

יום שני, 11 ביוני 2012

תשעה חודשים ורישיון

בשבת, בשעה 13:21 בדיוק, נכנסנו אלון ואני לאתר האינטרנט של פירסון, חברת הבחינות האמריקנית. המשפט האדום שעד לאותו רגע אמר שהתוצאות לא זמינות, התחלף במשפט אדום אחר -התוצאות זמינות וניתן לצפות בהן על ידי לחיצה על הקישור "quick results". אלון לחץ על הלינק והפנה את מסך המחשב הלאה ממני, שואל אם אני רוצה שרק הוא יסתכל ויגיד לי. "מה פתאום?!", אמרתי והלכתי להביא את הארנק שלי. אני לא מפנה את הגב לאריה השואג. אני הולכת להסתכל לתוצאות שלי היישר בלבן של העין.


חזרתי עם הארנק, שלפתי את כרטיס הדביט שלי ובקול וידיים רועדות הכתבתי לאלון את המספר. לאט ובזהירות. ואז השליח שלי לחץ על כפתור האישור והמשיך למסך התוצאות.


בלילה שבין שישי לשבת חלמתי שלושה חלומות שונים. באחד גיליתי שנכשלתי ובשניים אחרים קיבלתי את התוצאות אבל לא הצלחתי להבין אם נכשלתי או עברתי. אחרי כל חלום התעוררתי בבהלה ושכנעתי את עצמי לחזור לישון, חושבת שככל שאתעורר מאוחר יותר בשבת יהיה לי פחות זמן לחכות עד שהתוצאות יכנסו. בתוך שלל הרגעים שחלפו מרגע סיום המבחן ועד הצפייה בתוצאות, 2880 דקות של ציפייה מתוחה, המילה "fail" השתרבבה מדי פעם לתודעה שלי והבטן שלי נלפתה באימה בתגובה. פחדתי באמת. לא סתם פחד מזויף של מישהו שיודע שהצליח ורוצה לקבל את הסימפתיה של הסובבים אותו. פחד מרוכז ואמיתי ובוער, פחד של בדידות.


המסך התחלף, העיניים שלי חיפשו ומצאו מילה אחת.




כן! כן-כן-כן-כן-כן! הא! Pass!


בטוח שצעקתי.
יכול להיות שקיללתי.
לא בכיתי -להפתעתי. אולי זה עוד יבוא.
מאוחר יותר גם צילמתי את המסך חמש פעמים עם הטלפון, בשביל ההוכחות, שלא יוכלו להתחרט.
ובירכתי "שהחיינו".


התגובות היו מדהימות. בפייסבוק, במייל, בטלפון. צווחות וקריאות הידד וניגוני "את תותחית, ידענו שתצליחי!". כל מי שליווה אותי במסע הארוך הזה דחף אותי קדימה ונתן לי את האמונה והכוח להצליח. בחיי שאני לא אומרת את זה סתם כמו שחקן הכדורגל בנבחרת הישראלית שהעפילה למונדיאל. אני מתכוונת באמת. לכל מי שעזר לי לשמור על השפיות בתקופה הזאת יש חלק בהצלחה שלי.


מאז אנחנו חוגגים, פחות או יותר ברצף, עם הפסקות קלות בין לבין. כל דבר שהוא לא לימודים למבחן הוא חגיגה. חזרה לחיים שמותר לעשות בהם דברים אחרים. לנסוע לקרוגר, לטארגט. לנקות את המטבח, להזכיר לכיריים שלי שהם לבנים מתחת לכל האימה שעברה עליהם בחודש האחרון. לאפות מאפינס שוקולד-תפוז בלי מגבלת זמן. לא בין תרגול מבחן לבין חזרה על יסודות הסיעוד. ולתכנן - את הנסיעה לבוסטון, את הביקור המתקרב בארץ, את החלק הבא של החיים שלנו כאן. כל כוס בירה ששתינו מאז הורמה לחיים לפני ואחרי כל לגימה.


אני והלק האדום בהרמת הכוסית של שבת בצהריים.
ערובה לשנ"צ מתוק, כי מי שלא ישן בלילה...
הימים שמאז המבחן והשעות מאז קבלת התוצאות אתמול נראים לי כמו הזייה. השינה שלי עדיין לא לגמרי חזרה אליי ואני מסתובבת קצת בתוך ענן של חוסר שינה. אני מרגישה כאילו חלף חודש מאז שקיבלתי את התוצאות. זה היה רק אתמול בצהריים! זה מרגיש דמיוני. אולי אני צריכה לקבל את הרישיון עצמו בדואר כדי להאמין לכל זה. באתר של פירסון כתוב שאלה תוצאות לא רשמיות - צריך לחכות לרישיון ואני נופלת שוב בתרגיל המלוכלך של ה-Impostor syndrome, תוהה מתי מישהו שם יקלוט שנפלה טעות איומה ולראשונה בתולדותיו של מבחן הרישוי האמריקני יתקשרו לנבחנת שקיבלה תוצאות מהירות ויגידו, "אנחנו מאוד מתנצלים, נפלה טעות, תנסי שוב בעוד שלושה חודשים? באמת תודה על ההבנה ושוב סליחה על אי-הנעימות".


אלון אומר שגם הוא מתקשה לעכל שזה כבר נגמר. לא רק בגלל שהוא לא זה שניגש לבחינה. בעיקר בגלל שהיה כזה בילד-אפ לקראת זה, חודשים של ביורוקרטיה, המתנה וייחול להגעתו של הרגע. והנה הוא הגיע, עבר והתפוגג. וכל מה שנשאר זאת תעודה אחת שתגיע תוך שבועיים בדואר ולא תספר את הסיפור השלם שמאחוריה. שמתחיל בישראל, בעצם בקבלתו של אלון ללימודים, ממשיך בבחינה הישראלית ועובר בהררי הטפסים שמילאנו והאגרות ששילמנו. טביעות אצבעות שנלקחו ודמעות של חשש, ציפייה וקוצר-רוח שנבכו ונמחו.


תשעה חודשים ורישיון. כן, קצת כמו היריון.
כבר לפני שקיבלתי את התוצאות, כשכולם כבר אמרו שברור שעברתי ובי עוד ניקר הספק, ידעתי שזאת תהיה הכותרת של פוסט סיכום הדרך. כי באמת עברו בדיוק תשעה חודשים. מיום המבחן בישראל ועד יום התוצאות בארה"ב. יה-בה-יה! תשעה חודשים.


זה פוסט סיכום ביניים. הרי מה שנגמר כאן הוא החלק השולי בכל הסיפור. מתחיל דבר ענק אחר. החיים המקצועיים שלי, אלה שאני מתכוננת ומייחלת אליהם כבר חמש שנים. זה מפחיד ומרגש. מרגש ומפחיד. עכשיו אני באמת צריכה להחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.


ויכול להיות שזהו, שכבר גדלתי, שאני גדולה כי כבר נהייתי מה שחלמתי לעצמי? יכול להיות שסופסוף אנחנו מתקרבים לסוף "הביניים" ואפשר להתחיל לחשוב קצת יותר על הקבע, על הטווח הארוך?
אמא'לה, אני לא מוכנה.
אבל גם - איזה כיף, כל כך רציתי וחיכיתי להגיע לכאן.


ברוכה הבאה, ברוכים הנמצאים. כמה טוב סופכלסוף להגיע. אני בטוחה שארגיש כאן בבית.


Registered Nurse? Yes thank you, don't mind if I do!

ולסיום, הודעה קצרה לקוראיי הנאמנים: בשעה טובה הצלחתי להוסיף לבלוג אפשרות הרשמה לעדכונים באי-מייל. נסו ותהנו ואנא הודיעו לי אם ישנן בעיות בשירות החדש. תודה שאתם איתי.

יום חמישי, 7 ביוני 2012

ביום שלפני המבחן

החלטתי שאני לא לומדת. אומרים שזה הדבר הנכון לעשות. גם ככה בערך מאז יום שני הרגשתי שככל שאני לומדת הביטחון שלי רק הולך ומתערער (ואז בשביל לתקן את התחושה קיבלתי 92 במבחן לדוגמא האחרון שתרגלתי ביום שלישי). רציתי שזה ייגמר. מאז סוף השבוע ספרתי את הימים כפונקציה של מספר המבחנים שעוד נותרו לי לתרגל. חשבתי לעצמי שהמבחן האמיתי יהיה קלי-קלות אחרי כל זה...

אז אתמול בבוקר קמתי, שתיתי את התה שלי וקראתי קצת באינטרנט, אבל לא משנה מה עשיתי הרגשתי שאני כל הזמן רוצה לפתוח את ספר הלימוד - רק לבדוק שאני זוכרת מה קורה כש... ושאני יודעת מה התוויות הנגד לתרופה הזאת ועל מה צריך להסתכל כשנותנים תרופה אחרת. הבנתי שאין לי ברירה. אם אני רוצה להפסיק ללמוד לא מספיק לשים את הספר בחדר האחר. אני צריכה לצאת מהבית. מזל שכבר הרבה זמן תכננתי מה אעשה ביום שלפני המבחן.

ממש לפני שיצאתי מהבית בדקתי וגיליתי לשמחתי שקיבלתי את החבילה לה חיכיתי. איזה כיף זה לקבל הביתה ספרים שקניתי לעצמי במתנה.

אחד ספרות מקצועית ואחד הכנה לביקור בלונדון הקיץ בו נלך לראות את המחזמר "מתילדה"

נסעתי לביה"ח לבדיקות דם שגרתיות ומשם המשכתי לקניון. צעדתי היישר למכון המניקור-פדיקור. אחרי שבחרתי לק, התיישבתי על כורסת העיסוי שלמרגלותיה ג'קוזי לרגליים. בפעמים הספורות שעשיתי פדיקור בישראל זה היה אצל קוסמטיקאית. מעולם לא הייתי במכון שלם המוקדש כולו לעניין. האמת? אני מעדיפה את הגרסה הישראלית, האינטימית יותר, שפחות מרגישה כמו פס ייצור. אבל מה, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני יושבת על כורסת עיסוי. אפילו אף פעם לא התיישבתי על הכורסאות שבקניונים או בתחנה המרכזית. בתור חובבת עיסויים מושבעת אני חייבת לפסוק שהתפקוד של הכורסאות האלה די מרשים. זה היה נעים. העניין היחיד שצריך להתגבר עליו הוא המודעות לכך שכל הנוכחים במכון רואים מה קורה לחלקים הפחות מהודקים בגוף שלכם כשהספה עוברת מתנועת "לישה" לתנועת "ניעור". לא נראה שזה הטריד את האישה עבת הבשר שישבה לידי. הגוף שלה רקד בשמונה מקצבים שונים והיא ישבה בעיניים עצומות ונתנה לו ללכת עם הקצב.

במכון המצ'וכלל עם הספות המצ'וכללות יש מאווררים מיוחדים עם מנורת UV שמייבשים את הלק ברגליים ובידיים. זה החלק הכי משעמם במני-פדי, כשצריך לשבת עשר דקות ולחכות שהלק יתייבש. אחרי שכפות הרגליים שלי קיבלו אמבטיה מבעבעת, שפשוף ועיסוי ממריץ ונזכרו שהן בעצם ורדרדות ומלאות חיוניות מתחת לכל מה שהצטבר בתשעת החודשים בהן הן בארה"ב ואחרי שגם הציפורניים בידיים כבר עטו אדום ישבתי עשר דקות מתחת למאווררים המיוחדים ובהיתי בטלוויזיה ששידרה זבל אמריקאי מצוי. למרות הייבוש הרציני, כשניסיתי לנעול את הסנדלים שלי, חירבתי את הלק בשלוש מתוך עשר הציפורניים בידיים. המניקוריסט הפרפקציוניסט לא הסתפק בתיקון הציפורניים המפוקששות בלבד והתעקש להסיר את הלק משש ציפורניים שלמות (!) ולמרוח אותן מחדש. אחרי כמעט חצי שעה של סיבוב חוזר במכונת הייבוש הגעתי למסקנה שכבודה של הטכנולוגיה במקומו מונח, אולי, אבל יש דברים שפשוט דורשים זמן.

העם הצביע אדום כשביקשתי צבע שמשדר "ביטחון והצלחה"

אחרי ההתגנדרות והפינוק הנובורישי שמתי פעמיי לתחנה הבאה בתוכנית - שוקו ועוגה בסטארבקס. אך אויה! הגעתי למתחם האוכל במרכז הקניון ולדאבוני במקום סניף סטארבקס עמדה לו חדרון בעל קירות לבנים אטומים. משפצים. השעה הייתה אחרי חמש אחה"צ וכל מה שאכלתי מאז הבוקר זה דייסה וקצת בייגלה. רעב לי. וכאן התגלתה פנינה אמיתית: בעברו השני של מתחם האוכל ניצב דוכן שבמבט ראשון סתם נראה כמו מקום של גלידה או יוגורט עם תוספות, אבל אחרי שהתקרבתי מספיק בשביל שהמוכרת תחייך אליי, היא סיפרה לי שזה דוכן smoothies ופרוזן יוגורט וכל גלידות היוגורט שלהם הן דלות שומן. כשביקשתי לטעום קצת מהשוקולד המוכרת אמרה שדווקא הטעם הזה קצת יותר שמן. שאלתי אם היא יודעת להגיד לי כמה בדיוק ובתגובה היא שלפה טבלה מנוילנת ואמרה לי בדיוק כמה גרם שומן יש בכל אחת המכוסות. גרם אחד של שומן בכוס הקטנה ביותר? הידד לי והידד לבטן שלי! קניתי פרוזן שוקולד ופיזרתי מעל מגוון תוספות. בדיוק מה שהייתי צריכה.


אחרי הפסקת האוכל הקלה וזריקת האנרגיה שבאה איתה הלכתי לעשות מסאז' אצל הסינים. אחרי שעה של פירוק גב רציני ועיסוי גוף מלא התקשרתי לאלון ואמרתי - במהלך העיסוי לא הרגשתי שאני נמסה, אבל עכשיו אני מרגישה כל כ----ך רגועה!

בהמשך הערב, כחלק מתוכנית הרגיעה והסחת-הדעת-מזה-שמחר-מבחן ראינו את הסרט Puss in Boots של דרימוורקס, שהוא ספינאוף על הדמות של החתול מ"שרק". אני חייבת לומר שהסרט התעלה על הציפיות שלנו. הדיבוב של אנטוניו בנדרס פשוט מעולה (כמו גם בסדרת הסרטים המקורית), התזמונים הקומיים של הבדיחות מדויקים ומוצלחים, העלילה מותחת והקטעים "המרגשים" לא דביקים מדי. עם כוס יין מוסקט שקנינו במיוחד בקרוגר וקיררנו מראש זאת הייתה ממש חגיגה. היה חסר רק פופקורן, אבל במחשבה קדימה על מצב הבטן שלי, זה היה עדיף.

בכל האתרים באינטרנט שמרכזים טיפים לגביי ה-NCLEX ממליצים לא לשתות אלכוהול ולא להשתמש בסמים (חוקיים או לא) בערב שלפני המבחן. לי היה ברור שלאור העובדה שכבר שבועיים לפני הבחינה התקשיתי להירדם, אין שום סיכוי שבערב שלפני אני מצליחה לעשות את זה בלי כוס יין ובנדריל לפני השינה. ואכן, השימוש המתון בשני משרי השינה החוקיים פעל את פעולתו. אמנם נכנסתי למיטה כבר בחצות ונרדמתי קצת אחרי אחת, אבל ישנתי טוב כל הלילה.

והיום היה המבחן.

למעט התברברות קצרה ולא מאוד משמעותית בדרך הלוך, הגענו למרכז הבחינה מהר ובקלות. אלון איחל לי הצלחה ליד הדלת שעליה שלט, "רק נבחנים מעבר לדלת זו". התנשקנו ונפרדנו.

הייתי לחוצה. בטח שהייתי לחוצה. מאוד. ובכל זאת סיימתי את הבחינה במספר השאלות המינימאלי, תוך שעה ועשרים. יצאתי מהמבחן בתחושה לא טובה. היה לי קשה. הרגשתי שאני לא יכולה אפילו לנסות להעריך אם עברתי. שיש סיכוי לא רע שלא עברתי. אבל אז נסענו בחזרה לאן ארבור והחזרנו את האוטו ליוני וסמדר. למרות שיוני הציע להקפיץ אותנו הביתה, העדפתי ללכת ברגל, לשחרר קצת את הגוף והלחץ. עצרנו באספרסו רויאל, קנינו לי שוקו קר ולאלון מיץ תפוזים ונרגענו קצת במזגן בזמן שהתכתבנו עם אבא של אלון ודיברנו עם תומר בטלפון. אחרי זה המשכנו הביתה וכשהגענו אכלנו קרטיב. ואז שכבנו במיטה ועצמנו קצת עיניים, לנוח מהיום המעייף ולעכל קצת את העובדה החדשה הזאת, שזהו - זה עבר, זה מאחוריי. אני אחרי!

אלון נרדם ואני שכבתי וחשבתי על הבחינה. לאט-לאט נזכרתי בעוד ועוד שאלות ובהדרגה הבנתי שדווקא עניתי נכון על לא מעט שאלות. אז אולי זה לא היה רע כמו שאני מרגישה. אולי זה אפילו היה טוב. ואולי באמת, כמו שאלון אומר, היה לי קשה בגלל שזה computer adaptive test, שמתאים את רמת הקושי של השאלות לרמה של הנבחן. אולי קיבלתי שאלות קשות אובייקטיבית, בגלל שעניתי נכון. עכשיו אני מרשה לעצמי לטפח אופטימיות זהירה.

אחרי שהתעוררנו והתאוששנו פתאום קלטתי שאין לנו מה לאכול לארוחת ערב. מזל שאתמול קנינו שוקי-עוף בקרוגר. מיד הדלקתי את התנור וערבבתי בתוך שקית קוקי את כל המרכיבים של העוף המעולה והחגיגי בשזיפים שלי. סיפרתי לכם פעם על העוף בשזיפים שלי? הכי פשוט, הכי טעים:
מקל קינמון שלם
עלה דפנה
קצת טימין
שש שיני שום (לא חייבים לקלף)
ארבעה-חמישה פלפלים שחורים שלמים
מלח לפי טעם
כף-שתיים דבש
רבע כוס בלסמי (אני פשוט מוזגת בלי למדוד)
ארבע כפות שמנ"ז
15 שזיפים מיובשים בלי גלעין - חלוטים ומושרים וגם חצי כוס מהנוזלים של ההשרייה
שעה וחצי בתנור על 180-200 מעלות. והיידה.

כשחזרנו מהליכה קצרה העוף כבר היה מוכן. את האורז בישלתי לפני שיצאנו. אחרי שאכלנו וליקקנו אצבעות אמרתי לאלון ששכחתי כמה העוף הזה טוב. איך יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שאני מכינה אותו בארה"ב?

אז מה עכשיו?
מחכים 48 שעות (סופרים מ-13:20 היום בצהריים).
במישיגן יש שירות תוצאות מהירות וממחקר קצר שעשינו באינטרנט, זה עובד גם בסופ"ש.
בשבת בצהריים אכנס לאתר ואבדוק את התוצאות.

ואז אני מקווה לצאת במחולות.

מנוחת הלוחמת
נכון הכל נראה יותר טוב עם לק?
וגם: לבשתי את החולצה הזאת כי מישהי אמרה לי שהיא גורמת לי להיראות מלאת ביטחון. נכון?

Good Night and God Bless