תיקון חצות: פלפלים קלויים בתחמיץ

אני אוהבת פלפלים.

חבר טוב שקורא כאן לפעמים אפילו כתב עליי שיר פעם, עליי ועל חיבתי הבלתי מתפשרת לפלפלים. זה היה כשחלקנו דירה בירושלים והוא נחשף לסטיותיי הקולינריות - צריכה של קוטג' 5% של תנובה בכמויות שלא היו מביישות שלושה בתי-אב - ופלפלים. המון-המון פלפלים.

פעם לא הייתי יכולה לאכול פלפלים, זאת אומרת, עיכולם לא בא בחשבון. עד שכמו בדברים אחרים, החלטתי לאתגר את הבטן שלי ולראות מה קורה. והיא הסכימה. אני אוהבת פלפלים אדומים, צהובים וכתומים. לירוקים אני לא מתקרבת.

מאמא שלי למדתי לאכול חצי פלפל אדום על פרוסת לחם "בלי כלום" ופרוסת גבינה צהובה "גלבוע". מחזיקים את הפלפל מלמעלה ואת הלחם מלמטה ואוכלים בביסים גדולים. זה שילוב מדויק שעד היום אני אוהבת לחזור אליו.


כשהייתי קטנה מיכל ואני היינו לוקחות חצי פלפל אדום, חתוך כמו כוס וממלאות אותו גבינה או קוטג'. אז לא ידענו שזה מה שהגדולות עושות בשביל דיאטה.

פעם שנאתי פלפלים קלויים. אפילו לא פלפלים מאנטיפסטי וגם לא אלה שנצלו על הגריל. אבל כמו שלמדתי לטעום פטריות ולהפסיק לחשוד בהן וכמו שהתפייסתי ונפתחתי לסלק ולחצילים, במידה - גיליתי את הפלפלים הקלויים. אני עדיין לא אוכלת פלפלים בחומץ ישר מהצנצנת עם מזלג כמו הסבתא הרומנייה שלי. אני, במשורה. בעיקר גיליתי את קסמם הרב בסנדוויצ'ים כמוסיפי טעם וריח.

אני אוהבת לעבוד במטבח אחרי חצות.

במיוחד מבלי שתכננתי, מתוך גחמה. דבר מוביל לדבר והנה אני מלבינה חלק מהלילה. אחרי כמה שעות רצופות מול המחשב אני רוצה להשקיט קצת את העיניים והראש, כדי שהשינה תבוא בקלות רבה יותר. דווקא המלאכה הפשוטה, הבלתי מתאמצת שהמטבח מציע מתאימה לי בדיוק עכשיו.

בחוץ כבר שקט, מדי פעם שומעים מכונית חולפת, צעדים או הד צחוק רחוק. אלון במיטה, קורא במחשב ואני מחייכת לעצמי בכל פעם שהצחוק שלו מגיע אליי. ברגעים האלה אני מרגישה שהחיים שלי הם ברכה.

כמו השעות השקטות של לפנות בוקר, שעות הבדידות, ההתייחדות והדממה, אחרי חצות במטבח הוא זמן נשימה והרהור. אני אוהבת לשתוק עם עצמי במטבח אחרי חצות ומדי פעם לדבר אל עצמי בלחישה - צריך עוד מלח, עוד סוכר. רצפי מילים מתחלפים לי בראש ואני נותנת להם. כמו רחש מונוטוני של ים, מגיע השלב בו אני מפסיקה לשמוע את עצמי.

לפני שבוע או קצת יותר, קניתי ארבעה פלפלים. שניים אדומים, שניים צהובים. אז עוד לא ידעתי שכמה ימים אחר-כך הבטן שלי תכריז מלחמת חורמה על כל מה שלא מבושל או אפוי. הערב פתחתי את מגירת הירקות כדי לשלוף לימון ומצאתי שם את הארבעה, פניהם חלקים ומתוחים כאילו נקטפו רק אתמול. אבל עוד יומיים אנחנו נוסעים לבוסטון והם לא יוכלו להישאר. הדלקתי תנור וזרקתי אותם פנימה, כציווי הפולניה ההולך עמי תמיד, "שאָד צו וואַרפן", חבל לזרוק (התרגום כאן הוא לפי גוגל, אמי לימדה אותי לומר קצת אחרת, אבל למי נאמין? יודעי היידיש מוזמנים לתקן).

כשהבית מתמלא ריח שריפה מתוקה והפלפלים שחומים, מכבים את התנור ומוציאים אותם לשקית ניילון או קערה גדולה ומכוסה. אמבטיית האדים תעודד אותם עוד קצת להיפרד מהקליפה. בינתיים מכינים תחמיץ מהיר - רבע כוס שמנ"ז, שתי כפות שמן קנולה, כפית ומשהו מלח, כפית סוכר חום, כפית דבש, כמה טיפות מיץ לימון, חומץ בלסמי בנדיבות. קצת מים רתוחים. מערבבים היטב, טובלים אצבע וטועמים. פורסים כמה שיני שום שרוצים דק-דק ומשקעים בתחמיץ.

מניחים בצד ועוברים לטפל בפלפלים שהתקררו ונפרדו מקליפתם. בעדינות וברכות מעסים את הגרעינים החוצה מהם, מקלפים את הקליפה שעוד מתעקשת להיצמד לבשר הירק. קורעים את הפלפלים בידיים לרצועות בגודל הרצוי. מניחים את רצועות הפלפל בקופסת פלסטיק או צנצנת יפה, יחד עם מקל טימין וכמה עלי רוזמרין. יוצקים מעל הפלפלים את התחמיץ, מכסים ושולחים למקרר. במהלך היממה הראשונה הופכים את הצנצנת מדי פעם לפיזור הטעמים באופן שווה. מכינים סנדוויץ' מג'בטה טרייה עם גבינת עיזים. אפשר גם חזה עוף ומיני ירוקים פריכים ורעננים. מרפדים ברצועות פלפלים מתוקות-חמוצות-שומיות וטורפים להנאה.

אצלנו הם נשלחו ישר לצנצנת שהגיעה פעם מאלי ובתוכה כרוב כבוש. סוף-כל-סוף יש לי במה למלא אותה ולהחזיר לו אותה מלאה, טובת מטבח תחת טובת מטבח. כמו פסטו או טפנד או ריבה ביתיים, צנצנות כאלה הן מתנות אלגנטיות ומושלמות. תעניקו כזאת למישהו ותצאו משקיעני-השנה.

עכשיו, משגאלנו את הפלפלים האבודים מייסוריהם, אפשר לנוח.

ליל-מנוחה.