אתמול בשעה שש בערב, כששמיכה כבדה של עננים עוד כיסתה את השמיים והסתירה את השמש, מקשה לקבוע מה השעה המדויקת ביום, יצאנו מהבית ושמנו פעמינו לחנייה הצמודה לבית הספר למנהל עסקים. שם חיכתה לנו הכרכרה שלנו, ג'יפ פורד אסקייפ זהוב ממשפחת זיפקאר, כל-כך גבוה וגדול שהנהיגה בו נתנה לנהגת האמיצה תחושה שהיא נוהגת באוטובוס.
הפעלנו את הג'יפיאסית בפלאפון של אלון ויצאנו לדרך - צפונה ומזרחה מהעיירה הקטנטונת שלנו אל עבר פרברי דטרויט. ניסינו לחבר את הנגן של אלון למערכת השמע ברכב, אבל הכבל האחראי לעניין היה שבור. אחרי שהתקשרנו לדווח על התקלה כדי שלא נקבל נזיפה בדיעבד, הסתפקנו ברדיו הלווייני Sirius, שמציע למעלה ממאה תחנות שונות ואם מדפדפים בו מספיק מהר מגיעים לשיר טוב ואפשר להצטרף בשירה ולתופף על ההגה.
אלון ואני אוהבים לנסוע יחד. בכבישים צדדיים או מהירים, בדרכים לא מוכרות. מסתכלים על הנוף ושרים עם הרדיו. זה זמן נקי ומנותק מהקשר וכשאין דחיפות באוויר אפשר לשקוע לתוך מושב הרכב וליהנות מהכאן והעכשיו. נשמנו עמוק ונהנינו מהנסיעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד מחוץ לאן ארבור, רק שנינו. בתשעת החודשים שלנו כאן יצאנו מהעיר רק פעמים ספורות ואף פעם לא לבדנו. היציאה הזאת, רק אנחנו ברכב "שלנו", כמו שאנחנו יודעים ואוהבים, הייתה לי נעימה, ריגשה אותי מאוד וגרמה ללב שלי לקפץ בשמחה.
בעצם נסענו עד המחלף בו ירדנו כדי להגיע לבחינה שלי - ואז המשכנו לנסוע עוד קצת.
היעד - The Palace of Auburn Hills, אולם הבית של הדטרויט פיסטונס, קבוצת ה-NBA של דטרויט.
האירוע - הופעה חיה של Radiohead, אחת מהלהקות האהובות ביותר על אלון ועליי.
כשפנינו אל תוך כביש הגישה לחנייה, אלון, שעד לאותו רגע שמר על קור הרוח האופייני לו, הודה שהוא מתרגש, "זאת הפעם הראשונה בחיים שאני נמצא באולם אמיתי של ה-NBA". הוא נתן לעצמו להיסחף בתיאורים של ימי ילדותו, כשהיה משחק NBA במחשב והכרוז היה קורא את שמות הקבוצות והאולם. לפעמים הם גם שיחקו שם, באובורן הילס. "איך לא סיפרת לי על זה אף פעם?", דרשתי במחאה. אחרי שחנינו ויצאנו מהאוטו אלון צילם את האולם מבחוץ.
האוויר היה חמים, לח ודחוס אחרי יום של ממטרי-קיץ פזורים. עמדנו באמצע מגרש חנייה ענק, מלא מכוניות ואנשים, מוקף בעצים גבוהים וירוקים. כשהסתובבנו ראינו שילוט באותיות אדומות גדולות ומוארות שאומר "West Atrium". "איזה מגניב," אמרתי לאלון, "זה כמו העליות בלב! רק ששם זה ימין ושמאל...". ואז קלטתי - אם היום יום שני ואנחנו בהופעה של רדיוהד, ואני יודעת שאנחנו אמורים ללכת להופעה של רדיוהד אחרי המבחן... זה אומר שאני אחרי המבחן! מדי פעם זה עוד מחלחל, שסיימתי עם זה, שאני אחרי, שכבר קיבלתי את התוצאות ואפשר לנשום לרווחה ולהמשיך עם חיי.
והאם יש דרך טובה להמשיך עם חיי מאשר לחגוג וליהנות עם בעלי האהוב בהופעה של רדיוהד?
כשעוד גרנו בישראל חלמתי להפתיע את אלון, לקחת אותו להופעה שלהם באירופה. אבל דווקא אז הם לא היו בסיבוב. לפני כמה חודשים אלון נכנס לאתר שלהם וגילה שלא רק שהם בסיבוב - הם מגיעים לדטרויט. מה הסיכויים?! לא היה לי ספק לשנייה שאנחנו קונים כרטיסים והולכים. על הזדמנות כזאת לא מוותרים. בסוף ההופעה תום יורק סיפר לנו שעברו 15 שנים מאז הפעם הקודמת שביקרו כאן בסיבוב ההופעות של OK Computer. ועכשיו אנחנו כאן איתם וזכינו לראות אותם! איזה כיף! כמחווה לזמן שעבר ולאותו אלבום גדול הם שרו את קארמה פוליס ונתנו עוד ביצוע אדיר, אחד מיני עשרות להם זכינו אתמול בערב.
בשבע וחצי בערב נפתחו השערים ואנחנו, שהגענו בערך עשר דקות מאוחר יותר, זרמנו פנימה יחד עם ההמון, משאירים בחוץ רק כמה מעשנים או אנשים שחיכו לחבריהם שיגיעו. האווירה המדהימה גרמה לנו לקבוע שאין ספק, אנחנו צריכים גם לבוא פעם למשחק NBA. עברנו את בדיקות הביטחון ואחרי ביקור קצר בשירותים קנינו קצת אוכל ובירה.
 |
| מסתכלת דרך חצי הכוס המלאה |
בשמונה וחצי, דקה אחרי שאמרנו שכנראה לא יהיה חימום וצחקנו שההופעה תתחיל רק בתשע, כל האורות באולם כבו. מעל הבמה נדלקו שתי מחרוזות של אורות לבנים והבמה הוארה בסגול חלש. דמויות קטנות צעדו פנימה והקהל שאג בהתרגשות.
למרות שישבנו רחוק יחסית, אפשר היה לראות את תום יורק רוקד את הריקוד המוזר שלו, זז עם המוזיקה כמו שאף אחד אחר לא יודע לזוז. ולמרות שהם ניגנו המון שירים מ-King of Limbs שהוא דיסק שאני פחות מכירה, המוזיקה הייתה מדבקת. והיו גם מספיק שירים אחרים מהם אני מכירה כל צליל, תו ומילה, שירים שמלווים אותי מאז השנים הראשונות של חטיבת הביניים. לא להאמין.
לא באמת צריך לראות משהו בקונצרט רוק. כל מה שצריך זה סאונד טוב ולהקה שיודעת מה היא עושה ואתמול שני התנאים הללו התקיימו. נדהמנו מהקצב בו הלהקה מחליפה כלים. בהמון הופעות רואים את עובדי הבמה מעלים את הפסנתר ואז יודעים שיהיה רצף של שירים מבוססי פסנתר. הסולן מחליף לגיטרה אקוסטית ומבינים שהנה מגיע רצף השירים הזה. לא אצל רדיוהד. הכלים התחלפו כל שיר. כל שיר. פעם אחת גיטרה אקוסטית, פעם פסנתר, פעם סינתיסייזר וסאונד-בוקס. אחד הדברים שאלון אוהב (וגם אני) בסאונד של רדיוהד, שהוא מאפיין של המוזיקה שלהם שהתפתח יותר ויותר עם השנים, הוא הריבוד של המוזיקה שלהם. לכל שיר יש סאונד כל כך מורכב, שכבות על שכבות של בייס תופים, שלתוכן נרקמות מיליון מלודיות של פסנתר וגיטרות וקולות רקע שכולם מתרכבים לתוך הרמוניה דיס-הרמונית מופלאה. זה מרטיט. כמו למשל כאן:
וכאן:
זה הקסם המופלא בהופעה חיה. שירים שבמקור יש להם ביצועים מינוריים, שהם כמעט בלדה, עולים על במה עם הרכב שיש בו שתי מערכות תופים ועוד שני פרקשניסטים ואז בשיא של השיר כל חטיבת הקצב הזאת מתפרקת והקהל זוכה לקבל שיעור אלוהי במשמעות האמיתית, המלאה והעמוקה ביותר של המילה "רוק".
העיצוב של הבמה היה מבריק וכבר אני יודעת שכל כמה שאנסה להסביר את זה במילים אני לא אצליח להעביר את זה עד הסוף אבל אני אנסה. בין שתי שורות הפנסים שמעל הבמה יש שורה של מסכים שטוחים שמשדרים בשידור חי ממצלמות שמכוונות על הלהקה ועל כלי הנגינה. בנוסף, מעל הבמה תלויים עוד 12 מסכים שטוחים מתכווננים, שמשנים את המיקום שלהם במהלך ההופעה. בכל רגע נתון הפנים של תום יורק מופיעים על חמישה מסכים שונים. במקביל אפשר לראות את התופים, הגיטרות ונעליים של אחד מחברי הלהקה, למשל. בכל שיר צבעי האורות והצילום במסכים משתנים. ירוק, כחול, סגול, אדום. תוך כדי ההופעה אמרתי לאלון שזה ממש כאילו נוצר כאן וידאו קליפ בזמן אמת. כאילו אנחנו צופים בקליפ חי. מתקבל אפקט מדהים שעוזר גם למי שיושב רחוק יותר להיות קרוב והופך את ההופעה לחוויה אורקולית סוחפת אפילו יותר ממה שהיא כבר.
 |
| במה של אש והמסכים הקסומים |
בחלק הראשון של ההופעה ישבנו במקומות שלנו ואני הסתכלתי וקינאתי בכל מי שעמד מול הבמה ובשורות הראשונות. התבאסתי קצת שאני לא יכולה לקום ולרקוד כמוהם כי מאחורינו ישבו אנשים. בהתחלה צילמתי המון מרוב התרגשות. אפילו צילמתי כמה סרטוני וידאו, שוכחת לגמרי מיכולותיה של מצלמת הפלאפון שלי, משלה את עצמי שהיא תצליח להתמודד עם המורכבות האדירה של הצליל שהגיע מהבמה. ואז קלטתי שההתרכזות בטלפון מפריעה לי להיות נוכחת בחוויה לשמה הגענו. גירשתי את הטלפון לתיק שלי ופניתי להיספג בהווה.
רקדתי בישיבה ככל יכולתי, עצמתי עיניים ונתתי למוזיקה לסחוף אותי. במהלך ההפסקה הקלה שלפני ההדרן הצבעתי ברגליים, קמתי והלכתי לעמוד במעבר. כשהלהקה עלתה שוב לבמה אלון כבר השתכנע ועמד לידי. רקדתי, קפצתי, השתוללתי, הזעתי. נסחפתי עם המוזיקה ולא דפקתי חשבון. בגלל זה רציתי לרקוד - כדי להתחבר למוזיקה לגמרי, לתת לה להיכנס דרך כל הנקבוביות, להיקלט בכל החושים ולהפוך לחוויה כל-גופית. בסוף ההופעה בחורה אחת שירדה מלמעלה אמרה לי, "I really enjoyed watching you rocking it out down there".
I totally did :)
לאות הוכחה, הלילה ישנתי 11 שעות רצופות, כמו בול עץ. לא התהפכתי שעה במיטה עד שנרדמתי, לא התעוררתי מהאור שעלה בחוץ, לא קמתי לפיפי. כשאלון קם בעשרים ל-12 בצהריים כדי לקחת את הטלפון שלו נשלפתי משינה עמוקה והייתי המומה לגלות שעד כדי כך מאוחר.
אפשר לייחל לטוב יותר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה