יום שני, 26 בנובמבר 2012

פנאי מאורגן

שלשום ירד השלג הראשון השנה. לא מאוד מרשים, פתית פה ופתית שם, אבל התרגשנו מאוד. הנה, עוד סימן מבשר לבואו של החורף. כמובן, שמיד כתבתי בפייסבוק סטטוס, "שלג!". מייקו כתבה לי בתגובה (באנגלית), "יכול להיות שגם את הסטטוס הזה התרגומון של בינג מצליח לעוות?".

לרבים מחבריי שאינם דוברי עברית יש תחביב, לתרגם את הסטטוסים שאני כותבת בעברית, לאנגלית. בפייסבוק, ישנה אפשרות מובנית לתרגם שפות זרות לאנגלית באמצעות התרגומון של "בינג". ניסיתם את זה פעם? אם כן, אתם בטח כבר מחייכים לעצמכם. ואם לא, רוצו לנסות, ההנאה מובטחת. מדובר בבדיחה מוצלחת מאוד ורק זאת, כי את עבודתו האמיתית התרגומון הזה לא עושה. בדרך כלל חבריי המשתדלים מצליחים להבין את הנושא המרכזי של הסטטוס, אבל לעיתים קרובות מדי הם שואלים "מה הקשר בין חמור למטבח שלך?" או, "למה לך לקחת מטרייה לבית השימוש?" ועוד שלל שאלות שמעידות ששוב, We're lost in translation.

אז כן, אפילו את הסטטוס בן המילה הבודדת, "שלג!", הצליח התרגומון של בינג לעוות והפך את מה שכתבתי ל-"Snowman!", תרגום משעשע, בהתחשב בכך שביום שישי ירדה בקושי שמינית המילימטר של שלג. איזה איש-שלג ואיזה בטיח. אבל בידור ללא גבולות, זה כן.

ככל שאני באה יותר במגע עם המקומיים, הולך ומסתבר לי, שמישיגנים שונאים שלג. כבר שמעתי לא פעם אחיות ומטופלים מעירים הערות בסגנון, "שלא תעיזי להגיד את המילה הזאת לידי, אני לא אחראית למעשים שלי אם אני אשמע את המילה הנוראית הזאת". הם נוחרים בבוז לעבר מגישי התחזית בטלוויזיה שדולקת תמיד בחדרים שבאגף המשופץ של המיון, מעקמים את האף ואומרים למי שרק מוכן לשמוע, "שמעתם את מה שהם אומרים?!". חלק מהאנשים ממש מתייחסים למילה עצמה כמילת גנאי או קללה. שלג? שלא נדע.

הנקודות הלבנות בתמונה - פתיתי שלג במעופם (לחצו להגדלה)
"כנראה שאני לא גרה כאן מספיק זמן", אני מסבירה להם. "המדינה ממנה אני מגיעה היא כמעט מדינת מדבר, אז לא תראו אותי מתנגדת לקצת קור ומשקעים לבנים. מה גם שהחורף שעבר היה בדיחה". הם שואלים אותי קצת על ישראל, על מזג האוויר שם ועל "המצב" וכמעט תמיד מסיימים את השיחה במשפט שחציו איום-חציו הבטחה, "נראה אותך מדברת אחרי עוד כמה שנים כאן". אני מחייכת ומושכת בכתפיים. נראה, באמת...

אתמול יצאתי לבראנץ' עם מייקו ובאוויר הסתחררו כמה פתותים מקריים. תזכורת נחמדה לבאות. לפנות בוקר ירד עוד קצת שלג, הפעם מספיק כדי להותיר שמיכה לבנה שהבוקר עוד כיסתה על המכוניות החונות בחצר האחורית. נחמד. 


הודות לקארי, שישבה לידי ביום שלישי עם רשימת מטלות משלה, נמלאתי השראה והרכבתי לעצמי רשימת מטלות נאה ביותר משל עצמי. אני לא עובדת עם רשימות בדרך-כלל, אבל אחרי חמשת הימים האחרונים, ברור לי שמעתה הרשימה היא חברתי הטובה ביותר. ביום רביעי בבוקר תליתי את הרשימה על הקיר שלצד שולחן האוכל שלנו, אליו אני יושבת עם המחשב. הסבת המבט לשמאל ואני יודעת, ברגע, מה עוד נשאר לי לעשות. על כל פריט שמחקתי מהרשימה הוספתי לפחות אחד. זאת רשימה דינאמית, חיה ונושמת וכל הזמן מתעדכנת, והיא לא תיגמר לעולם, כל עוד יש לי דף ועט.


בזכות הרשימה סידרתי את כל הבית, חדר-חדר. שאבתי את כל הבית, סידרתי את ארון "המזווה" במטבח (ועכשיו הוא מחולק ל"חומרי בישול" בצד ימין ו"אפייה" בשמאל ולא נופלות עליי שלוש קופסאות שימורים בבואי להוציא מהארון את צנצנת אבקת האפייה) שטפתי את הרצפה במטבח ועכשיו שוב אפשר לפסוע שם מבלי להידבק לרצפה ועוד ועוד ועוד. פעולת המחיקה של המשימה בתום השלמתה נותנת לי תחושת הישג של ממש. ולמרות שביום רביעי הרגשתי שהתבטלתי, יכולתי להסתכל על הרשימה שלי ולראות שדווקא עשיתי לא מעט - בדקתי את תיבת הדואר של יוני וסמדר, התקשרתי לצ'ארלס כדי לבקש שיבוא להחליף לנו את קרש האסלה, נסעתי לקנות עוד מדים, לקחתי שני ספרים מהספרייה - היום לא הלך לאיבוד והזמן לא ברח לי בין האצבעות.

הכבישים בדרך לחנות המדים היו עמוסים מן הרגיל. כל האנשים שרצו לצאת מהעיר לכבוד חג ההודיה שחל ביום חמישי, עשו זאת ברביעי בערב והחנות אליה פניי היו מועדות נמצאת ממש ליד העלייה לכביש המהיר המוביל החוצה מהעיר. נסיעה קצרה, שאורכת עשר דקות בדרך כלל, התארכה ונמשכה 25 דקות. למרות שלא ממש מיהרתי לשום מקום, לא היה לי נעים להיות תקועה בדרך. כשהגעתי לחנות המראה הזה נגלה לפניי והשכיח ממני את הדרך העמוסה. מאז שהגענו למישיגן, אני מתרשמת מהשקיעות המרהיבות שיש כאן. לעיתים נדירות השמיים משעממים בשעה הזאת של היום.


לקחתי מהספרייה שני ספרים; "נוילנד" של אשכול נבו ו"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" של אמנון דנקנר. החלטתי להתחיל עם הראשון ובינתיים אני מתקדמת די מהר בקריאה, אבל אני קצת חצויה לגביו. אהבתי מאוד את "ארבעה בתים וגעגוע", ספרו השני של נבו. גם מ"משאלה אחת ימינה" נהניתי. אני אוהבת את השפה המיוחדת שלו, שבין היתר מתאפיינת בערבוב משלבים. מדי פעם הוא בורא שפה חדשה, אחרת - לוקח צמד מילים מוכר, אבל מחליף בו את אחת המילים למילה נרדפת, או מילה בעלת משמעות הפוכה מזאת שבמקור וכך הוא יוצר ביטוי חדש עם משמעות מפתיעה ומעניינת. בספרים האחרים אהבתי את זה, אבל בספר הזה, מדי פעם זה מרגיש קצת מאולץ, על גבול המנייריסטי. גם העלילה מרגישה לי קצת מאומצת מדי, אפילו לא מוצדקת, לפרקים. ולמרות זאת, אני ממשיכה לקרוא. גם מפני שזה מעביר את הזמן בנעימים, אבל גם מפני שבכל זאת יש בספר איזו תעלומה שאני מחכה לראות איך היא תיגמר. נראה.

אתמול הודעתי לאלון שאני כבר מרגישה שאני מוכנה לחזור לעבודה. נדרשו לי שלושה לילות של למעלה מעשר שעות שינה כדי לפצות על שלוש משמרות רצופות ויום לימודים. כבר ראיתי את כל הפרקים החדשים של סדרות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת. כבר נסעתי לטארגט וקניתי ארון נעליים וסידרתי את הבלאגן שבארון שמתחת למדרגות. החייתי את הניצנית שיוני וסמדר הורישו לנו (היא הייתה בחיים כשהם הורישו, אני, אפעס, הרגתי אותה. או לפחות, כפי הנראה, ניסיתי). מחר יש לי תור לאולטרה-סאונד שנקבע לפני חודש וחצי ונדחה כבר פעמיים בשל אילוצי העבודה החדשה. ויש עוד כמה מטלות קטנות ברשימה ואני רוצה להכין משהו לאכול, כי היום צליתי רק 12 שוקי-עוף ברוטב עגבניות ושעועית ירוקה וזה בטוח לא יחזיק אותנו עד יום חמישי, היום החופשי הבא שלי.

"ומה תאפי?", אלון שאל. "לא יודעת", עניתי. הוא אמר, בצדק, שנראה שאני אוהבת שיש לי איזו עוגה לאכול במהלך השבוע. וביום רביעי עוגת השוקו-שוקו-תפוז נגמרה. צודק. אז עניתי שאולי עוגת תפוזים, או שיש, אבל לא שיש-תפוזים. משעמם, אולי, אבל מוצלח. אין לי רעיון אחר.

אלון אציע שאכין "כמו עוגת תפוזים, אבל עם מיץ של פרי אחר". למשל, לימונים.
היום קניתי לימונדה בטארגט (וארון נעליים, וקרש אסלה חדש, כי אי-אפשר לסמוך על צ'ארלס ומתקן חדש לייבוש כלים כי ההוא מעץ של איקאה כבר התפרק ועכשיו המטבח נראה הרבה יותר מסודר!). לפני שעה יצאה מהתנור אחת העוגות הרכות והעסיסיות ביותר שאי-פעם יצאו תחת ידיי, עם טעם לימוני מרומז ומרקם כמעט-חמאתי (למרות שהעוגה כולה פרוואית). עכשיו אני רק צריכה להצליח להתאפק ולא לאכול את כולה ביומיים.

זאת עוגת ספוג בסיסית, ממש כמו לקח תפוזים, ואולי ההבדל היחיד הוא שהפעם ערבבתי את כל המרכיבים, מהראשון ועד האחרון, באמצעות המקצף של המיקסר שלי (ולא החלפתי באמצע לאביזר אחר, למשל "הגיטרה" המיועדת לעיבודם של בצקים קשים יותר). והיא עלתה כל-כך גבוה! בתבנית 24, שני-שליש מהעוגה היו בתוך התבנית ולפחות שליש - בחוץ. מהממת. במחשבה שנייה, אולי הגיע הזמן לקנות תבנית 26.

ברכות לעוזר הטבחית, שבזכות מוחו המופלא אני מצליחה לגוון במטבח גם בימים נטולי השראה.


אז נראה שעבודה עם רשימת מטלות היא משהו שעובד בשבילי. עכשיו רק נותר לי להתמיד ולשטוף כלים כל יום, ללכת לישון עם כיור ריק ואני בכלל ארגיש שאני בנאדם מבוגר, אחראי ומאורגן :)

2 comments:

  1. אני ממש אהבתי את הדודה אווה! אני מקווה שגם את..
    והעוגה נראת מהממת ובכלל - אני ממש אוהבת לקרוא את הבלוג שלך. זה בטח ממש מסקרן מצד הכותב, לדעת מי קורא. אז תדעי שיש מי שקורא, ונהנה, ואפילו מזדהה, לפעמים :)

    השבמחק
    תשובות
    1. עכשיו שסיימתי את נוילנד, אני עוברת לדודה אווה. התחלתי את הפרק הראשון ובינתיים נחמד לי. נראה לאן זה ילך :) עכשיו אני רק צריכה קצת זמן פנוי לקרוא, כי עליתי על רצף משמרות ארוך ומשוגע. בקנדה! בחופשה! :)

      תודה על התגובה, משמח לקרוא שיש בצד השני של המסך קוראים נאמנים שנהנים וממשיכים לחזור ולקרוא.

      מחק