עדכון קצר

אני יכולה לכתוב פוסט קצר? ממש-ממש קצר? בואו ננסה!

היומיים האחרונים היו בדיוק מה שציפיתי. שתי משמרות ארוכות בהן יצא לי לראות ולא לעשות הרבה, יותר ויותר. בהתחלה בעיקר צפיתי, היום כבר עשיתי יותר. קפצתי למים עם החדרת עירויים, היום התחלתי שלושה ובשלושתם נחלתי הצלחה. החייאה אחת, קטטר אחד, חולה נכנס-מטופל-יוצא והבא אחריו מגיע וחוזר חלילה. תרופות ונוזלים ואק"ג ומוניטור. נון-סטופ. קצב טוב, תנועה טובה, תחושה נהדרת וטבעית. אני יודעת מה לעשות וזה פשוט קורה.

יש אנשים יותר מנומסים וכאלה שפחות. יש אנשים שחושבים שהאחות שמולם מטומטמת והם יכולים פשוט להגיד ולעשות מה שהם רוצים והיא לא תבין שהם מנסים לתמרן אותה. מילא.

אני עייפה מאוד. הגעתי הביתה אחרי שמונה וחצי, חלפו רק שעתיים מאז שחזרתי הביתה וכבר הספקתי להתקלח, להכין ארוחת ערב טובה (חביתה עשירה ומפנקת) ואוכל למחר ועכשיו אני הולכת לישון. תוך שעתיים מאז שכף רגלי דרכה בבית. רק אכלתי טוויקס כדי לסגור את היום עם משהו מתוק - ודי.

אמריקאים הם מצחיקים. כבר אמרתי את זה כאן פעם-פעמיים (או שמונים). כמו למשל המטופלת שהייתה לי היום, עם חשד לתסחיף ריאות ששאלה אם יש קציץ בשר לארוחת צהריים בימי ראשון, כי היא כבר פספסה את ארוחת הבוקר. כשהאחות איתה הייתי אמרה לה שתמיד אפשר לקבל ארוחת בוקר, התחלנו לדבר על "breakfast for dinner". רק כאן קוראים לזה ככה ולא פשוט אומרים, "אכלתי חביתה". למה לתייג הכל?!

עמדתי במטבח ושמעתי את המוניטורים עוד מצלצלים לי באוזניים.

הבוקר נסעתי לעבודה בערפל כבד, עם ראות של 3 מטר קדימה בערך. זה היה נהדר, כמו לנסוע בתוך ענן. זה היה מפתיע וחדש ומרגש - וגם לא מסוכן מדי ברגע שהבנתי מי נגד מה.

מבט על הערפל בחניית העובדים של בית החולים

היומיים האלה היו בדיוק מה שהייתי צריכה - הרבה עבודה שתכניס אותי ישר לעניינים ותחושה הולכת וגוברת שבחרתי נכונה ואני במקום הנכון עבורי. אני יודעת שיהיו ימים טובים יותר וטובים פחות, אבל בינתיים אני מרגישה טוב. מעניין לי, אני מרגישה שאני לומדת, האווירה טובה והאנשים טובים.

מחר אני עובדת רק חצי יום (שני-שליש, ליתר דיוק) - כבר עכשיו אני מפנטזת על השנ"צ של אחרי המשמרת. מממ.