הבדיקה היום עברה בקלות ובהצלחה וקיבלתי את התוצאות להן ייחלתי. בשורות טובות. לכל מחזיקי האצבעות הנאמנים, אפשר לשחרר עכשיו, תודה על השירות המסור.
הבדיקה שעברתי הצריכה שימוש בחומר ניגוד המכיל יוד. לפני כמה שנים פיתחתי שוק אנפילקטי בתגובה לרמיקייד, אחת התרופות הביולוגיות לטיפול בקרוהן. מאז שעברנו לארה"ב, מכינים אותי לכל בדיקה המצריכה חומר ניגוד עם "הכנת אלרגיה" מיוחדת. אמנם מעולם לא פיתחתי תגובה אלרגית ליוד, אבל האמריקנים לא עושים צחוק ולא מחפשים צרות ומאמינים מאוד במשפט - פעם אלרגיה, תמיד חשוד.
ההכנה מאוד פשוטה - לוקחים 3 כדורים של סטרואידים כמה שעות לפני הבדיקה ושעה לפניה לוקחים מנה סטנדרטית של בנדריל - 50 מ"ג. לאור השפעותיו המרדימות של הנ"ל, דרשו ממני להגיע עם נהג, אך מאחר ונהג הבית היה עסוק היום, לקחתי את השאטל של האוניברסיטה הלוך וחזור.
לפני הבדיקה התרגשתי, אז לא הרגשתי ישנונית. אחרי הבדיקה התרגשתי בגלל התוצאות, אז לא הרגשתי ישנונית. אבל אחרי שסיימתי לדבר בטלפון עם אמא שלי ועם נועה, התפשטתי מבגדיי ונשכבתי ליד אלון במיטה לשנ"צ משותף פתאום הרגשתי קצת ממוסטלת, מן תחושת ציפה מוזרה. אלון לא ממש נרדם, רק נח, ומאחר והוא משתייך לאסכולת הפאוור-נאפ, הוא יצא מהמיטה אחרי 25 דקות. גם אני לא נרדמתי, אבל החלטתי להישאר במיטה, כי הרגשתי ישנונית מדי ולא הצלחתי להעלות על דעתי תעסוקה אלטרנטיבית מחוץ למיטה.
ואז נרדמתי לכמעט שעתיים. אין ספק - בנדריל הוא כדור שינה יעיל.
התעוררתי מתישהו באמצע, כי הזעתי מתחת לכרית הדגנים הריחנית איתה אני מכסה את העיניים. ואז נרדמתי חזרה. כן, הזעתי. כבר יום שני ברצף שהטמפרטורות מטפסות למקסימום של 30 מ"צ והבית שלנו מזכיר שבתנאים הנכונים, הוא יודע להפוך לכבשן. לא ניתן להתכחש לכך שעונת הקרטיבים והגלידה חוזרת בגדול וגם הוחלפו דברים בין דיירי הבית בנוגע לשליפתו של המזגן מהארון והרכבתו על החלון.
אחרי שהתעוררתי, שתיתי תה והתאוששתי, אלון הציע שאסע לבריכה. קצת התלבטתי, כי בבוקר שוב תרגלתי יוגה במשך 40 דקות. בדקתי את הלו"ז וגיליתי שגם ככה הבריכה נפתחת לשחייה ציבורית רק בשמונה בערב, אז היו לי עוד שעתיים להתאושש ולהתכוונן.
יצאתי מהבית קצת אחרי שמונה וביליתי חצי שעה במים. בעצם, לא יצא לי להיות בבריכה מאז שמזג האוויר עוד היה קצת יותר קר. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא עד כמה המים קרירים, הרבה יותר ממי הבריכה החורפית, שמחממים אותה לרווחת השוחים. במזג האוויר הנוכחי, השחייה במים קרירים היא פשוט ברכה. איזה כיף.
בעודי שוחה חתירה, שמתי לב לנשימה שלי ונזכרתי בשיחה שניהלתי עם דייב, אחד מאנשי האבטחה במחלקה, כשחזרתי מחופשת המחלה הקצרה לפני חודש בערך. דייב ואני חברים. זה התחיל ביום הראשון לעבודה, כשעלינו כולנו יחד למשרד שלו כדי שינפיק לנו את התגים שלנו. הוא ניסה לקשור שיחה והתבדח עם ההומור העקום והשחור שלו. נראה לי שאני הייתי בין הבודדות, אם לא היחידה, שהעריכה את הבדיחות.
מאז יש בינינו קשר כזה, שיחות רציניות מהולות בהומור ציני, עקיצות, הרמות להנחתה והרבה מרפקים בצלעות. עם השותף הנכון מתקבל בילוי מהנה והזדמנות לפריקת מתח בזמן העבודה.
באותו יום, כשנפגשנו אחרי ההיעדרות בת השבוע שלי, דייב תהה לאן נעלמתי. ואחרי שסיימנו לצחוק על זה שבעלי כלא אותי בבית בגלל שלא הגשתי לו ארוחת ערב בזמן, אמרתי לו שפשוט מאז שירדתי מאוריינטציה, הלחץ גבר וקצת השתלט עליי והמחלה שלי נדלקה מחדש. דייב אמר שאם זה הורס לי את הבריאות זה פשוט לא שווה. ואני אמרתי, אתה יודע מה אומרים לך כשאתה יורד מאוריינטציה - you either sink or you swim. אז אני ניסיתי קצת לשחות. ניסיתי, עד ששמתי לב שאני שוקעת. אבל עכשיו נראה לי שאני מוכנה לשחות שוב, ונראה לי שדווקא למדתי את רוב התנועות. האתגר הבא הוא להצליח לסנכרן בין תנועות החתירה במים לבין הנשימה, כי כשהנשימה אובדת, אז אתה יודע שאתה ממש בצרות.
דייב חתם את שיחת הדימויים הגרועים הזאת בקביעה שזה גם בסדר אם אני לא שוחה חתירה ברמה אולימפית, אלא רק שחיית כלב. העיקר שאני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים.
ובינתיים חלף חודש ועוד קצת מאז המשבר הגדול, כמעט חודשיים מאז יצאתי לעצמאות. במאי ירדתי ל-3 משמרות בנות 8 שעות בכל שבוע ובעצם, רוב הזמן עבדתי הרבה יותר, כי "אספתי" ארבע שעות פה ושם, לפי צרכי המחלקה. היה אפילו שבוע אחד בו יצא לי לעבוד 41 שעות וחצי, במשך שישה ימים רצופים. אני ממש לא מתנגדת לכסף וגם לא לימי החופשה/מחלה הצבורים, אבל שמה לב שלא למתוח את הגבול יותר מדי. ובימים החופשיים שלי או בימים בהם אני עובדת רק 4 שעות, אני נחה טוב-טוב ומשקיעה בפיתוח תרבות הפנאי שלי.
ביוני אני מתוכננת לעלות ל-4 ימי עבודה בשבוע, קפיצה נחמדה מ-24 שעות ל-32, וכמובן שתמיד אפשר קצת יותר, אם אני מרגישה שאני מסוגלת. הרעיון המקורי לעלות ל-4 ימים היה שלי ובהתחלה קצת התלבטתי - האם אני באמת רוצה להיות 4 ימים בשבוע בביה"ח, לנסוע הלוך ושוב ארבע פעמים? אבל אז הודיתי, ביני לביני, שהתקופה החולפת הוכיחה לי שארבעה ימים חופשיים זה אחלה רעיון, אבל בפועל, זה קצת יותר מדי זמן. עם ארבע ימים חופשיים קל להתבטל עד-כדי-מוות-מוחי. חסרה בכל זאת איזו מסגרת שתניע לעשות היום מה שמתחשק לדחות למחר, פשוט כי יש פחות מחרים.
שמתי גם לב שכשאני נמצאת בעבודה יותר ימים ברצף, קל לי יותר להיכנס למשמרת ולמצוא את הקצב והזרימה בתוך המשמרת. זה, בניגוד ליום ראשון של חזרה לעבודה אחרי 3-4 ימים חופשיים, שאז עוברת איזו שעה טובה עד שאני נזכרת מה בעצם אני אמורה לעשות, איך לנהל שלושה או ארבעה חדרים בבת אחת מבלי שאפתח פער ענק ואפגר נורא אחרי המשימות שלי והאחות האחראית תנשוף בעורפי.
אז אני דווקא שמחה לקראת השינוי של יוני.
השיחה עם דייב (שמתחתן עוד מעט ועובר לאורגון ואני לגמרי מתבאסת מזה, כי כל המאבטחים האחרים הם צנונים יבשושיים, צעירים ומבוגרים כאחד) הייתה לפני שבועיים בערך, ומאז אני מרגישה שהתרחש עוד שינוי. אני פחות נלחצת במצבים שבעבר היו מלחיצים אותי וגורמים לי לעצור את הנשימה שלי, אם זה רגע בו האחות האחראית חייבת חדר פנוי ולוחצת עליי להזיז חולה לאזור ההשהייה, לשחרר הביתה או לשלוח למחלקה מישהו שכבר יש לו מיטה. או עם חולים קצת יותר מורכבים, או חולים תחת השפעת אלכוהול שלא ממש משתפים פעולה עם הצוות, או חולים שלא מתקשרים, דבר שבעבר היה לי מאוד קשה.
אני מרגישה שאני פחות נאבקת לשמור על הראש מעל המים. שאולי כבר השתלטתי על רוב תנועות השחייה ושברוב המקרים, אני מצליחה לשמור על קצב נכון כדי להצליח לא לאבד את הנשימה שלי. אני עדיין נדהמת מעד כמה שתהליכי הלמידה האלה הם סמויים ומתרחשים מתחת לפני השטח. עוברים שלושה שבועות, בהם כל שבוע נראה לי כמו שנה וכל יום כמו חודש ופתאום אני פוגשת בסיטואציה שלפני כמה ימים הייתי קופאת בה ועכשיו אני מתקתקת אותה בלי לאבד ריכוז או ביטחון לרגע. מאיפה זה בא?!
בקשר הדוק לתחושת המסוגלות ההולכת וגוברת, בשבועות האחרונים אני פחות מתעסקת בשאלות האם המיון הוא המקום בשבילי. אני חוזרת הביתה ממשמרות ולפעמים מספרת לאלון על מטופל או שניים, אבל לרוב אני מתמקדת באנשי הצוות האחרים איתם עבדתי והדינמיקה שהייתה במשמרת. לפעמים אני סתם חולקת קטעים מצחיקים, הווי ואווירה ולפעמים אני מתלוננת על האחות המקבלת במחלקה אחרת שעשתה לי את המוות עם המטופל הזה או ההוא.
גם ביני לבין עצמי, אני הרבה פחות יוצאת ממשמרת וישר מתחילה לחשוב מה זה אומר על התמונה הגדולה יותר, על השייכות שלי למקום ועל נכונות המקום בשבילי. בסופם של רוב הימים אני עושה סוויץ' מנטלי ולא חושבת על זה יותר מדי, כי אני יודעת שבסוף המשמרת אני מותשת, כך שכשדלת האוטו נטרקת ואני מתחילה בנסיעה הביתה, כמעט תמיד המחשבות שלי צובעות הכל שחור ונודדות דווקא לפספוסים והשגיאות, מתעלמות מההצלחות הרבות שמרצפות את הרגעים שמרכיבים כל משמרת.
אחד הדברים שהפכו הכי מרכזיים עבורי בעבודה, היא המסגרת החברתית. נכון, אני לא יוצאת עם האנשים האלה לדרינק של אחרי משמרת והיחסים בינינו מבודדים ברובם לשעות העבודה, בינתיים. ועדיין, אני מרגישה יותר ויותר שהרוב המוחלט של האנשים במחלקה מחבב אותי וחלקם ממש אוהבים אותי ושמחים לקראתי כשאני מגיעה למשמרת, צוהלים כשהם מגלים שהם עובדים איתי באותו אזור. אנשים מעריכים אותי, את מוסר העבודה שלי, את האופי הצחקני והתוסס שלי. אנשים יודעים שאני לא בטלנית ושתמיד אפשר לבקש ממני עזרה ובתמורה, כשאני זקוקה לעזרה, הם לא מבזבזים רגע לפני שהם באים להטות שכם.
וזה כיף. זה כיף להרגיש שבין כל הסבל והכאב, הדם והדמעות. יש מקום לצחוק, בדיחות וקצת קלילות. וזה מאוד כיף שאחרי התקופה שהגיעה מיד עם ירידתי מאוריינטציה, בה הרגשתי שאין לי גב במחלקה, עכשיו אני יודעת מיהם האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם איתי ובשבילי. ואם אני רואה שהם איתי במשמרת, באותו אזור של המיון, אני יודעת שיהיה בסדר.
עדיין יש ימים קשים. ימים בהם חולפות ארבע שעות ואני מגלה שכבר שעה אני מתאפקת לפיפי ועוד לא לקחתי לגימה מהתה שלי. אבל א', ברוב הימים אחרי ארבע שעות, נותרה לי רק חצי משמרת. הקיצור לשמונה שעות הופך הכל להרבה יותר נסבל ואפשרי. וב', בתקופה הקצרה שחלפה מאז הירידה מאוריינטציה רכשתי מספיק ביטחון בשביל להגיד - אני הולכת רגע לשירותים, יושבת ללגום מהתה או ממלאה את בקבוק המים שלי ושום דבר לא יקרה בשלוש דקות האלה, בהן אטפל קצת בעצמי ואחדש כוחות ונשימה. ג', שמתי לב שברוב הימים בהם אני רצה כמו משוגעת וחושבת שיש סכנה ממשית שהרגליים שלי תנשורנה לפני סוף המשמרת, כולם סביבי פחות או יותר באותו מצב. ימים קשים הם ימים קשים, נקודה. וכולנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, לא יותר (ובתקווה, לא פחות). וכן, צרת רבים היא סוג של נחמה.
אחת מהפראמדיקיות הותיקות במחלקה, קים, הייתה מהאנשים הראשונים שחלקו לי מחמאה על "הראש הטוב" שלי מבחינה מקצועית. ולא סתם, זה היה כשעוד הייתי באוריינטציה, באחת המשמרות הנדירות בהן שרי ממש עבדה איתי ולא זרקה אותי על אחות אחרת. ולא סתם מס' 2 - היא חלקה לי את המחמאה כך ששרי תשמע אותה ולא תוכל להתעלם. עמדנו שלושתנו ליד הדלפק והיא אמרה לשרי - "She's good". ואז היא אמרה לי, "לא, באמת, את טובה. יש לך ראש טוב על הכתפיים ואת חושבת נכון. ואני לא אומרת את זה סתם וממש לא אומרת את זה לכל אחד".
לפני כמה שבועות קים יצאה לחופשת מחלה ארוכה, כדי לעבור ניתוח החלפת ברך. כשהיא חזרה, שמחתי מאוד לפגוש אותה ובאחת המשמרות המשותפות שלנו, שמתי לב שיש לה כיסוי לסטטוסקופ. שאלתי אותה איפה היא קנתה אותו, כי כבר שבועות שאני מחפשת, והיא בתגובה הורידה את הכיסוי ונתנה לי אותו במתנה. ככה. שאלתי שמונה פעמים אם היא בטוחה, אמרתי עשרים פעם תודה ואמרתי לה שאני כל-כך מתרגשת שעוד מעט אבכה. היא אמרה לי בזלזול-רב-חיבה, "אל תבכי, קחי את זה ותשתקי".
ומאז אני עוטה בגאווה כיסוי סטטוסקופ בדוגמת דגים. אבל, היותי הבעלים המאושרת של כיסוי אחד רק הבהירה לי עד כמה אני צריכה יותר מכיסוי אחד, מסיבות של היגיינה ומניעת זיהומים. לפיכך, לפני כמה שבועות נכנסתי לאתר שאת הלינק אליו פרסמתי פה, והחלטתי שמספיק ודי - אני קונה!
הרבה מהדגמים שרציתי לא היו זמינים, אבל בסוף הצלחתי לקושש 6 דוגמאות שמצאו חן בעיני ונראו לי נחמדות אבל לא מתאמצות מדי. לפני יומיים, ממש לפני שיצאתי למשמרת, החבילה הגיעה.
 |
| מימין לשמאל: ציורי חיות (החביב על אלון), איסטר 1, כוכבי-גאווה על רקע שחור, איסטר 2, מכשפות ועטלפים להאלווין ובאלכסון, מככב כרגע - המערב הפרוע (שהיה הבחירה של אחד מכם, אני לא זוכרת מי. מרג'ורי?). |
איזה מגניבים, אה?!
לסיום, אשתף אתכם בטענה מומצאת לגמרי שלא ראויה ליחס: במהלך המשמרות יש רופאים ועוזרים לרופאים ששומעים מוזיקה. אני מאוד נהנית מזה, כי מוזיקה עוזרת לי לשמור על מורל גבוה וחשיבה חיובית. אבל הסכנה שבדבר, היא שאני נדבקת לשירים שבימים אחרים בכלל לא הייתי שומעת. ואצלי כמו אצלי, אני גם יודעת את כל המילים אחרי האזנה וחצי, אז אני לא נדבקת רק למנגינה.
כרגע מככב בקטיגוריית הדבק שלא ייחלתי לו "Locked out of heaven" של ברונו מארס. ואני מוכנה להודות (רק בגלל שאני יודעת שאת אוהבים אותי ללא תנאים ולא תשפטו אותי לחומרה), שזה שיר חמוד עם אחלה ביט, ואפילו ניגנתי אותו כמה בפעמים מיוטיוב בימים האחרונים ונהניתי מאוד לרקוד-להתחרע לצליליו. מומלץ בחום, וסליחה על התת-רמה.
תודה רבה! הייתי צריכה פרץ אופטימי על הבוקר לפני החזרה ללימודים.
השבמחקהזמן והנסיון עובד לטובתך בסופו של דבר. ואני הייתי ממש שמחה למצוא רופא עם כיסוי כזה מגניב (בעיקר עם החיות).
סוף סוף אפשר לשחרר את האצבעות !
השבמחק:)