השבוע החולף עבר עליי ארוך וקשה. היממה שחבקה לתוכה את השמיני והתשיעי במאי באה לי לא טוב. ביום רביעי עמית לעבודה שהכרתי בחודשים האחרונים שעבד ככבאי ופראמדיק בתחנת כיבוי האש המקומית נספה בשריפה בעודו מנסה להציל אחרים מהאש. בחמישי בבוקר התעוררתי לבשורות רעות נוספות - שוקי, אבא של אוסנת, נפטר אחרי מאבק ממושך בלימפומה.
שני מתים ביממה אחת, אחד צעיר ומותו פתאומי, אחד פחות צעיר ומותו צפוי ובכל-זאת כשהוא מגיע בסופו של דבר, הוא תופס אותך בהפתעה ובהחלט לא פחות מכאיב.
היה קשה לי להסביר לעצמי את מותו של בריאן, בחור בן גילי עם עיניים טובות וחייכניות וגומות חן שעומקן כמעט כמו רוחב ליבו ומסירותו למטופלים שלו. רגע אחד הוא עוד מביא אלינו מטופלים למיון באמבולנס ורגע אחר-כך הוא איננו. באנגלית אומרים gone, וזה עוד יותר בלתי נתפס בעיני - נעלם. איננו. היה ואינו עוד. הפתאומיות הזאת. והנסיבות הנוראיות בהן הוא נהרג. נורא.
ושוקי. חלק מהמשפחה המורחבת שלי, גם אם לא מקשרי דם ובשר, בהחלט מהקשרים הסבוכים שמתערבבים ונרקמים לאורך חיים שלמים. איש שהכיר אותי עוד לפני שהכרתי את עצמי, מיום היוולדי ודרך כל נקודות הציון המשמעותיות בחיי. חלק ברור ומוכר מהרקע של חיי וגם הוא פתאום איננו והכל קורה בישראל, כל-כך רחוק ממני, מנותק ובכל-זאת, פצע מדמם. איך מתאבלים על פניי אוקיינוס שלם?
אז נאבקתי. אחרי יום רביעי הגיעו יומיים חופשיים שהרגישו כמו נצח, נמתחו ונתארכו ובסופם לא הצלחתי לחשוב בכלל איך אחזור לעבודה. ובכל זאת, היה משהו מנחם במחלקה - שם כולם מבינים את העצב, וכולם הכירו את בריאן, חלקם אפילו עבדו איתו בתחנת כיבוי האש. יש כאן מישהו שחולק איתי את כובד המשא, את נטל הכאב. לפחות את חלקו. העבודה גם מאלצת לעטות איזו מסכה, להתאמץ להחזיק, גם אם הלחץ על התפרים גדול יותר מהרגיל ומדי פעם נפערים ביניהם רווחים שבורח דרכם קצת עצב.
עוד לפני יום רביעי הרגשתי שעוברת עליי תקופה לא קלה רגשית. אני עייפה וקשה לי למצוא את שמחת החיים שלי, שעבורי היא חלק כל-כך ברור וטבעי ממני. מאז ההתקף האחרון עבר כבר חודש ואני עדיין מרגישה שאני מדשדשת, מתקשה להתניע ולחזור לעצמי לגמרי. יום רביעי נתן לי מכה לכנף והסיט אותי עוד יותר מהמסלול שאני נאבקת כל-כך לשוב אליו.
לפני יומיים החלטתי שהגיע הזמן שאפחית קצת זמן מחשב ומסך. מאז שהרגשתי לא טוב לפני חודש ואפילו עוד לפני, יוצא שהימים החופשיים שלי מוקדשים בחלקם הגדול לצפייה בטלוויזיה ומשחק במחשב. המון ישיבה, לא מספיק תנועה. התחלתי לחשוש שאולי זאת הסיבה שאני עצובה יותר מהרגיל, גם אחרי שמכניסים את הסיבות המוצדקות לתוך המשוואה. אולי אני צריכה להרחיק את עצמי קצת מהמחשב, מהדרמה והעצב של הסדרות שאני צורכת במינונים גבוהים כל-כך, בהם בנוסף לצרותיי שלי, אני מזדהה עד כאב עם צרותיהם של אנשים בדיוניים.
בינתיים היה לי רק יום חופשי אחד וכבר נרשמה בו הצלחה ביישום ההחלטה. במקום לשבת ליד המחשב שתיתי את התה של הבוקר בשקט, בזמן שישבתי ליד אלון וקצת ספגתי את הנוכחות שלו אליי. ואז יצאתי מהבית וכל היום הסתובבתי מפה לשם. ישבתי ליד המחשב רק לכמה דקות בצהריים ואז שוב דקות ספורות בערב. זה הרגיש משחרר ונכון. אני שמחה שהצלחתי לקרוא את האותות ולהגיב אליהם בהתאם.
אחד מהפה והשם שהתגלגלתי אליהם הם מחסני צבא הישע. נסעתי לשם כדי לחפש מסגרות לפרוייקט הנוכחי שלי - ייבוש פרחים. התחלתי לייבש פרחים לפני שבועיים בערך, כשפריחת האביב התפרצה בעוז וחשבתי לעצמי, כמה נחמד יהיה אם אוכל להכניס את כל זה פנימה וגם לשמר חלק מהטבע הזה לעונות הקרות יותר. יש לי משיכה עתיקת יומין לפרחים ועלים מיובשים, שקצת מזכירים לי עבודת ביוטופ ומעבדות בוטניקה.
חשבתי לקנות כמה מסגרות קטנות ולתלות אותן בבלאגן מאורגן על אותו קיר, אבל אחרי התייעצות עם אמא שלי, החלטתי ללכת על מסגרת אחת, כדי לא "להרעיש" ויזואלית. ואז, בהסתכלות על המבחר שהיה בחנות חשבתי - אולי מסגרת "סדרה", והחלטתי שזה הסגנון שהכי יתאים לקונספט.
מדפי המסגרות היו מלאים מציאות בעלות ערך "פשפשי" גבוה מהרגיל ולכן ביליתי זמן רב בנבירה, הרבה מכפי שצפיתי או תכננתי. בדרך כלל אני מוצאת שם מסגרות יפות שבתוכן תמונות קיטשיות או, חד וחלק - מכוערות. מלכתחילה אני הולכת לשם בשביל המסגרות, במחשבה תחילה שכל מה שבתוך המסגרת יילך לפח אוטומטית. אבל הפעם...
מצאתי את הרקמה הזאת ובמקרה שלה, אני מתכננת לשמור דווקא עליה ואילו המסגרת תוחלף. בתכנון רחוק לתוך העתיד אני רואה אותה תלויה בחדר ילדים.
התמונה הבאה מצאה חן בעיני מאוד. אלון אומר שהיא קצת פטריוטית מדי לטעמו, אבל בעיני היא מסמך היסטורי מדהים ויש בה משהו שכמעט מהפנט אותי - להסתכל על השוטרים, על היציבה השונה של כל אחד מהם, על הבעת הפנים. לנסות להבין מה הם עושים שם ולמה הם עומדים כך. למה הם מחכים... אם אלה היו שוטרים ישראלים הייתי חושבת שאולי הם עומדים בצפירה. למרות שהיא די יקרה בקנה מידה של חנות יד-שנייה, הרגשתי שאם אשאיר אותה מאחור אצטער. אצלי, זהו מדד חזק מאוד למוצדקות הקנייה.
את התמונה הבאה כל אחד היה יכול לצלם ודווקא בגלל זה היא תפסה אותי. משהו בפשטות, המינימליזם ועם זאת, יש בה איזה קסם. היא גורמת לי להתגעגע לילדות שאינה שלי, למקום שמרגיש כאילו הכרתי ואבד.
מזג האוויר מתחמם וגם זה עוזר לי קצת להתאושש מאירועי השבוע שעבר. כבר שלושה ימים שאלון ואני הולכים בערב, מסתובבים בשכונות הסמוכות לשלנו ונהנים מריח פריחת הלילך, מהעננים המחליפים צבעים לעומת השמש השוקעת והרוח המזדמנת שמלטפת את העורף ומרוממת את הרוח. לקראת סוף הליכת הערב היום, כשהתקרבנו הביתה, דנו באפשרויות לארוחת ערב. אלון שאל מתי כבר נאכל שוב פנקייקים ואז הזכיר שבכלל היה שבועות ולא אכלנו עוגת גבינה.
כמובן שהוא לא ביקש או דרש ואפילו לא התכוון לרמוז, אבל כשהגענו הביתה המוח שלי כבר התחיל לקדוח ולרקוח מזימות ומתכונים. עם קצת עזרה מגוגל ומאקו, אלתרתי עוגת גבינה בחצאי-כמויות וזמן ערבוב של עשר דקות. יותר קל מזה - אין.
ויתרתי על הקלתית והכנתי תחתית מפירוריי graham crackers עם קצת חלב ושתי כפיות חמאה. אנחנו רק שנינו ויש לי את התבנית הקטנטונת (חצי מ-24) שאמא שלי קנתה לי פעם, אז חתכתי את כמויות המלית לחצי:
300 גרם יוגורט 2% (כתחליף גבינה לבנה ובתוספת מה שניחשתי שהוא רבע גביע שמנת חמוצה)
שליש כוס סוכר לבן
כפית תמצית וניל (כי אין לי סוכר וניל)
ביצה אחת
2 כפות סולת
הוספתי כפית גרידת לימון, כי מבחינתי, בלי זה אין עוגת גבינה. ויתרתי על הצימוקים כי הם לא לעניין כאן, לטעמי.
בלי הקצפות, לכלכתי רק שתי קעריות קטנות ומזלג אחד. יותר קל מזה, אין. 45 דקות אפייה ב-180 מ"צ.
אלון לא הצליח לחכות שיתקרר וישר זלל שתי פרוסות גמדיות, מכל אחת מהן קיפדתי את הקצה-קצה. יצא מאוד אוורירי ועסיסי. בטח יהיה טעים יותר כשיתקרר.
וזאת שמחת החיים שאני מדברת עליה. החדווה. הרצון להתפרץ למטבח בסערה, לערבב ולהקציף וללוש ולהתעסק ולהצליח ולהיכשל, רק בגלל איזו מילה שאלון אמר, או שבריר שיחה. כי זאת אני, כמו שאני מכירה את עצמי. אני צריכה את זה, כדי לזהות את עצמי ולהרגיש עצמי. להרגיש חיים.
שני מתים ביממה אחת, אחד צעיר ומותו פתאומי, אחד פחות צעיר ומותו צפוי ובכל-זאת כשהוא מגיע בסופו של דבר, הוא תופס אותך בהפתעה ובהחלט לא פחות מכאיב.
היה קשה לי להסביר לעצמי את מותו של בריאן, בחור בן גילי עם עיניים טובות וחייכניות וגומות חן שעומקן כמעט כמו רוחב ליבו ומסירותו למטופלים שלו. רגע אחד הוא עוד מביא אלינו מטופלים למיון באמבולנס ורגע אחר-כך הוא איננו. באנגלית אומרים gone, וזה עוד יותר בלתי נתפס בעיני - נעלם. איננו. היה ואינו עוד. הפתאומיות הזאת. והנסיבות הנוראיות בהן הוא נהרג. נורא.
ושוקי. חלק מהמשפחה המורחבת שלי, גם אם לא מקשרי דם ובשר, בהחלט מהקשרים הסבוכים שמתערבבים ונרקמים לאורך חיים שלמים. איש שהכיר אותי עוד לפני שהכרתי את עצמי, מיום היוולדי ודרך כל נקודות הציון המשמעותיות בחיי. חלק ברור ומוכר מהרקע של חיי וגם הוא פתאום איננו והכל קורה בישראל, כל-כך רחוק ממני, מנותק ובכל-זאת, פצע מדמם. איך מתאבלים על פניי אוקיינוס שלם?
אז נאבקתי. אחרי יום רביעי הגיעו יומיים חופשיים שהרגישו כמו נצח, נמתחו ונתארכו ובסופם לא הצלחתי לחשוב בכלל איך אחזור לעבודה. ובכל זאת, היה משהו מנחם במחלקה - שם כולם מבינים את העצב, וכולם הכירו את בריאן, חלקם אפילו עבדו איתו בתחנת כיבוי האש. יש כאן מישהו שחולק איתי את כובד המשא, את נטל הכאב. לפחות את חלקו. העבודה גם מאלצת לעטות איזו מסכה, להתאמץ להחזיק, גם אם הלחץ על התפרים גדול יותר מהרגיל ומדי פעם נפערים ביניהם רווחים שבורח דרכם קצת עצב.
עוד לפני יום רביעי הרגשתי שעוברת עליי תקופה לא קלה רגשית. אני עייפה וקשה לי למצוא את שמחת החיים שלי, שעבורי היא חלק כל-כך ברור וטבעי ממני. מאז ההתקף האחרון עבר כבר חודש ואני עדיין מרגישה שאני מדשדשת, מתקשה להתניע ולחזור לעצמי לגמרי. יום רביעי נתן לי מכה לכנף והסיט אותי עוד יותר מהמסלול שאני נאבקת כל-כך לשוב אליו.
לפני יומיים החלטתי שהגיע הזמן שאפחית קצת זמן מחשב ומסך. מאז שהרגשתי לא טוב לפני חודש ואפילו עוד לפני, יוצא שהימים החופשיים שלי מוקדשים בחלקם הגדול לצפייה בטלוויזיה ומשחק במחשב. המון ישיבה, לא מספיק תנועה. התחלתי לחשוש שאולי זאת הסיבה שאני עצובה יותר מהרגיל, גם אחרי שמכניסים את הסיבות המוצדקות לתוך המשוואה. אולי אני צריכה להרחיק את עצמי קצת מהמחשב, מהדרמה והעצב של הסדרות שאני צורכת במינונים גבוהים כל-כך, בהם בנוסף לצרותיי שלי, אני מזדהה עד כאב עם צרותיהם של אנשים בדיוניים.
בינתיים היה לי רק יום חופשי אחד וכבר נרשמה בו הצלחה ביישום ההחלטה. במקום לשבת ליד המחשב שתיתי את התה של הבוקר בשקט, בזמן שישבתי ליד אלון וקצת ספגתי את הנוכחות שלו אליי. ואז יצאתי מהבית וכל היום הסתובבתי מפה לשם. ישבתי ליד המחשב רק לכמה דקות בצהריים ואז שוב דקות ספורות בערב. זה הרגיש משחרר ונכון. אני שמחה שהצלחתי לקרוא את האותות ולהגיב אליהם בהתאם.
אחד מהפה והשם שהתגלגלתי אליהם הם מחסני צבא הישע. נסעתי לשם כדי לחפש מסגרות לפרוייקט הנוכחי שלי - ייבוש פרחים. התחלתי לייבש פרחים לפני שבועיים בערך, כשפריחת האביב התפרצה בעוז וחשבתי לעצמי, כמה נחמד יהיה אם אוכל להכניס את כל זה פנימה וגם לשמר חלק מהטבע הזה לעונות הקרות יותר. יש לי משיכה עתיקת יומין לפרחים ועלים מיובשים, שקצת מזכירים לי עבודת ביוטופ ומעבדות בוטניקה.
חשבתי לקנות כמה מסגרות קטנות ולתלות אותן בבלאגן מאורגן על אותו קיר, אבל אחרי התייעצות עם אמא שלי, החלטתי ללכת על מסגרת אחת, כדי לא "להרעיש" ויזואלית. ואז, בהסתכלות על המבחר שהיה בחנות חשבתי - אולי מסגרת "סדרה", והחלטתי שזה הסגנון שהכי יתאים לקונספט.
 |
| עם הפרחים בפנים במקום התמונות, אני אתלה אותה לרוחב/ אופקית ולא לאורך/ אנכית. |
מצאתי את הרקמה הזאת ובמקרה שלה, אני מתכננת לשמור דווקא עליה ואילו המסגרת תוחלף. בתכנון רחוק לתוך העתיד אני רואה אותה תלויה בחדר ילדים.
 |
| בגב המסגרת מצאתי הקדשה: לילד, מסבתא-רבתא שלו, לכבוד יום הולדתו ה-2 |
התמונה הבאה מצאה חן בעיני מאוד. אלון אומר שהיא קצת פטריוטית מדי לטעמו, אבל בעיני היא מסמך היסטורי מדהים ויש בה משהו שכמעט מהפנט אותי - להסתכל על השוטרים, על היציבה השונה של כל אחד מהם, על הבעת הפנים. לנסות להבין מה הם עושים שם ולמה הם עומדים כך. למה הם מחכים... אם אלה היו שוטרים ישראלים הייתי חושבת שאולי הם עומדים בצפירה. למרות שהיא די יקרה בקנה מידה של חנות יד-שנייה, הרגשתי שאם אשאיר אותה מאחור אצטער. אצלי, זהו מדד חזק מאוד למוצדקות הקנייה.
את התמונה הבאה כל אחד היה יכול לצלם ודווקא בגלל זה היא תפסה אותי. משהו בפשטות, המינימליזם ועם זאת, יש בה איזה קסם. היא גורמת לי להתגעגע לילדות שאינה שלי, למקום שמרגיש כאילו הכרתי ואבד.
מזג האוויר מתחמם וגם זה עוזר לי קצת להתאושש מאירועי השבוע שעבר. כבר שלושה ימים שאלון ואני הולכים בערב, מסתובבים בשכונות הסמוכות לשלנו ונהנים מריח פריחת הלילך, מהעננים המחליפים צבעים לעומת השמש השוקעת והרוח המזדמנת שמלטפת את העורף ומרוממת את הרוח. לקראת סוף הליכת הערב היום, כשהתקרבנו הביתה, דנו באפשרויות לארוחת ערב. אלון שאל מתי כבר נאכל שוב פנקייקים ואז הזכיר שבכלל היה שבועות ולא אכלנו עוגת גבינה.
כמובן שהוא לא ביקש או דרש ואפילו לא התכוון לרמוז, אבל כשהגענו הביתה המוח שלי כבר התחיל לקדוח ולרקוח מזימות ומתכונים. עם קצת עזרה מגוגל ומאקו, אלתרתי עוגת גבינה בחצאי-כמויות וזמן ערבוב של עשר דקות. יותר קל מזה - אין.
ויתרתי על הקלתית והכנתי תחתית מפירוריי graham crackers עם קצת חלב ושתי כפיות חמאה. אנחנו רק שנינו ויש לי את התבנית הקטנטונת (חצי מ-24) שאמא שלי קנתה לי פעם, אז חתכתי את כמויות המלית לחצי:
300 גרם יוגורט 2% (כתחליף גבינה לבנה ובתוספת מה שניחשתי שהוא רבע גביע שמנת חמוצה)
שליש כוס סוכר לבן
כפית תמצית וניל (כי אין לי סוכר וניל)
ביצה אחת
2 כפות סולת
הוספתי כפית גרידת לימון, כי מבחינתי, בלי זה אין עוגת גבינה. ויתרתי על הצימוקים כי הם לא לעניין כאן, לטעמי.
בלי הקצפות, לכלכתי רק שתי קעריות קטנות ומזלג אחד. יותר קל מזה, אין. 45 דקות אפייה ב-180 מ"צ.
אלון לא הצליח לחכות שיתקרר וישר זלל שתי פרוסות גמדיות, מכל אחת מהן קיפדתי את הקצה-קצה. יצא מאוד אוורירי ועסיסי. בטח יהיה טעים יותר כשיתקרר.
וזאת שמחת החיים שאני מדברת עליה. החדווה. הרצון להתפרץ למטבח בסערה, לערבב ולהקציף וללוש ולהתעסק ולהצליח ולהיכשל, רק בגלל איזו מילה שאלון אמר, או שבריר שיחה. כי זאת אני, כמו שאני מכירה את עצמי. אני צריכה את זה, כדי לזהות את עצמי ולהרגיש עצמי. להרגיש חיים.
שמחה לראות שאת מרגישה טוב יותר :)
השבמחקתודה טליקו! :)
מחקאין לי מה לומר מלבד לחזק את ידייך ולשלוח לך חיבוק וירטואלי חזק. כל מוות הוא טרגדיה, ובמיוחד של איש כל כך צעיר.
השבמחקהגובלן שקנית פשוט מתוק. הזכרת לי שהיו לי שניים בסגנון בחדר ילדותי, מי יודע איפה הם היום. עוגת גבינה גמדית נשמעת (ונראית) כמו הדבר החמוד בעולם, גם לרגישי-לקטוז שכמותי.
תודה על החיבוק והחיזוק חמודה.
מחקגובלן! זאת כזאת מילה של סבתות ודודות פולניות P:
אבל הוא באמת מתוק ולא יכולתי שלא לקנות אותו. ברמת סלביישן ארמי זאת חתיכת מציאה.
אני אומרת לך, תבנית הקפיץ הזאת שאמא שלי קנתה לי היא הברקה. גם לשאריות עוגה שלא נכנסות בתבנית וגם לעוגה קטנה-מלכתחילה כשמדובר בשני אנשים שלא מחפשים להתפטם. שוס.
רגישות ללקטוז זה מבאס, אבל העוגה הזאת, בגרסא שאני הכנתי, לא אמורה להיות לקטוזית מדי, מפני שהשתמשתי רק ביוגורט. אני לא יודעת עד כמה את יצור-שוכן-מטבח, אבל זאת הזדמנות לנסות ולחקור על בסיס המתכון הזה ואולי למצוא וריאציה פחות מלוקטזת... לא?