יום שישי, 4 באוקטובר 2013

מתרחבים

זה התחיל בצרבת.

ישבתי עם פינקי בטריאז' ודיברנו על הריון ולידה. שאלתי אותה בני כמה הילדים שלה וכמה זמן לקח לה להיכנס להריון. עם הגדולה היא נכנסה על הנסיון הראשון, עם השני זה לקח חודש והיא כבר התחילה להילחץ וחשבה שהיא דפקה לעצמה את המערכת בגלל שלקחה גלולות אחרי הלידה הראשונה. ואז היא נכנסה להריון. אמרתי לה כמה אני מבואסת, כי תמיד חשבתי שזה יילך לי כל-כך בקלות, שאני רק אצטרך להחליט והופ! זה יקרה. והנה אנחנו מנסים כבר כמה חודשים ואפילו כבר הלכנו לייעוץ במרפאת פוריות ושוב קיבלתי מחזור ושלחו אותי ל-HSG ו... אוף! מהבוקר הייתה לי צרבת. אני לא זוכרת מה אכלתי, אבל האומפרדקס שלי לא הצליח להתגבר על האתגר. גם בייגלה לא עזר. מזל שידעתי איפה מחביאים את הטאמס בתחנת האחיות.

זה התפתח לפסיכוזה.

התחלתי להתנהג כמו משוגעת. לא יכולתי לסבול את המגע הקל שבקלים, המרחב האישי לו הזדקקתי גדל פי שלושה, הייתי רעבה פתאום ואז כבר לא, הרגשתי בסדר ואז לפתע רציתי לחנוק מישהו ולקפוץ החוצה מהעור שלי מרוב קוצר-רוח, רגע אחד צחקתי ואחר-כך בכיתי. וכל הזמן היו לי גלי חום וקור, לסירוגין, בלי שום שינוי סביבתי. מסכן אלון, שהיה האדם הקרוב ביותר, המיידי, בסביבת המרחב האישי שלי, בזמן שאני מיטלטלת בין קיצון אחד למשנהו. לשמחת שנינו, הוא שרד.

זה המשיך לבדיקה אחת. ואז עוד שתיים. ועוד שתיים.

אלון דחק בי לעשות בדיקת הריון במשך כמה ימים ואני סירבתי. כבר שלוש פעמים עשיתי בדיקות והן היו שליליות ויום למחרת הבדיקה קיבלתי מחזור. נמאס לי להתאכזב. "אבל את מתנהגת מוזר!", הוא ניסה לשדל. התעקשתי שזאת רק תסמונת קדם-וסתית והוא אמר, שאם מעתה והלאה ככה הולכות להיראות התסמונות הקדם וסתיות שלי, אנחנו בצרות. בחיי, התנהגתי כמו אישה משוגעת, אבל המשכתי להתעקש - אני עושה בדיקת הריון רק עם איחור ניכר במחזור, עשרה ימים לפחות!

יום אחד חזרתי מהעבודה עם בדיקת הריון ששאלתי מהמחלקה וכוסית לאיסוף שתן. הייתי חייבת להודות בתבוסתי, השיגעון כבר עבר כל גבול. פעלתי לפי ההוראות וכעבור שתי שניות הבדיקה חייכה אליי בפלוס ורדרד, שעם כל שנייה חולפת הפך לסגול עז יותר ויותר. "אלונו, בוא מהר! תראה מה קרה!". סירבתי להאמין לתוצאה החיובית. דרשתי מבחן חוזר. נסענו ל-CVS וקנינו ערכה ובה שתי בדיקות נוספות. גם הן היו חיוביות.

בבוקר המחרת התקשרתי למרפאת הפוריות וחלקתי את החדשות. הזמינו אותי לבדיקת דם לבדיקת רמות בטא, הורמון ההריון. 48 שעות לאחר מכן חזרתי לבדיקה נוספת, לוודא שהמספרים מכפילים את עצמם כפי הראוי. בדיקות הדם אישרו, ללא ספק. אני מאוד בהריון. ניסינו לחשוב אם אולי הרמות הגבוהות תרמו להיותי משוגעת יותר. אי-אפשר לדעת.

אז מה, הצליח לנו? אני באמת בהריון?!

אבל אני לא מרגישה בהריון... זאת אומרת, אני פסיכית, כן. ואני לא מצליחה להעלות שום אוכל על הדעת, מלבד לחם בלי כלום, טוסט עם גבנ"צ ומקנאגטס, בסדר... אבל לא רואים כלום כלפי חוץ ומוקדם מדי לחלוק את הבשורות עם מישהו. אז מה עושים עכשיו, פשוט מחכים?

עד השבוע התשיעי הספקנו לעבור שלוש בדיקות אולטראסאונד, הודות לקרוהן שלי וסיווגי המיידי כהריון בסיכון גבוה, בגלל ריבוי ניתוחי הבטן שעברתי (שמביאים לסיכון מוגבר להריון חוץ-רחמי); בשבוע 5 ראינו שק הריון, אבל לא דופק, אז בשבוע 6 חזרנו לראות דופק. בשבוע 9 (עברנו ממרפאת הפוריות למרפאה בסיכון) ראינו שעועית קטנה עם ידיים ורגליים, מכה באוויר. אמרתי לאלון, הולך להיות לנו מתאגרף!

ואז נסענו לישראל. לשמחתי, באמצע שבוע 9 עברו לי לגמרי הבחילות ולא הייתי צריכה לעבור טיסה טרנסאטלנטית שלמה עם בחילות נוראיות. להיפך. נפתח לי התיאבון כל-כך, שבהמתנה לבורדינג לטיסה הראשונה מדטרויט אכלתי כוס רסק תפו"ע, שקית סנדביצ'ים מלאה של קורנפלקס מתוק, קופסא קטנה של צימוקים וחופן נדיב של שקדים קלויים. ואז שלחתי את אלון לקנות לי מים. ובייגלה.

בישראל סיפרנו למשפחה וחברים וככל שסיפרנו ליותר אנשים התגובות היו יותר נלהבות ושמחות. בעיקר מפני שלמדנו מהר, שכדאי לספר מיד כשנפגשים ולא למתוח את זה יותר מדי. הפתיח הכי קל לנושא הזה היה המשקל שלי. כל מי שראה אותי העיר מיד על כמה שרזיתי ואז היה קל להעיר בצחוק, "כן, מישהו אוכל לי את כל האוכל - וזה לא אלון!".

כשחזרנו מישראל סיפרתי בעבודה ואט-אט התחלנו להפיץ את השמועה גם בקרב החברים בעיר. לפני שלושה שבועות, עמדתי מול המראה בשירותים בעבודה והסתכלתי על הבטן שלי בזמן שהכנסתי את הגופייה התחתונה למכנסיים. כבר הייתה לי מספיק בטן כדי שאני אראה את ההבדל, אבל לא מספיק כדי שיראו דרך המדים. ועדיין - אני לא מרגישה בהריון! יצאתי מהשירותים ואמרתי לאדריאן, הפראמדיקית שעבדה איתי: אני לא מרגישה בהריון. אני מחכה כל הזמן שמישהו יחשוף את הרמאות שלי ויגיד לי להפסיק להעמיד פנים.

ואז זה קרה. הבטן יצאה מספיק כך שמבחינים בבליטה קטנה גם מתחת למדים. אני מרגישה את הבחורצ'יק הקטן בועט יותר ויותר. לפני שבוע "הפכתי תקליט" ועכשיו אני רשמית כבר אחרי החצי. כל מה שנשאר לעשות זה לחכות ולתפוח.

אני שמחה לספר שעד עכשיו ההריון עובר בקלות יחסית ובבריאות. ירדתי המון במשקל בטרימסטר הראשון, אבל התנחמתי בידיעה שאותו הדבר קרה גם לאמא שלי בהריונות שלה עם ארבעת ילדיה. נדמה שהעובדה הזאת שיככה קצת גם את דאגתם של הרופאים שלי.

הירידה במשקל התרחשה למרות שלא הקאתי ולו פעם אחת! תמיד הייתי בטוחה שבגלל הרקע הקרוהניסטי שלי אני אהיה "מקיאת-על" (super-puker, באנגלית זה נשמע יותר טוב), אבל למעשה, הניסיון העשיר שלי עם בחילות צייד אותי בכלים רבים מגוונים להתמודדות עם המפגע. ואולי פשוט לא נועדתי להיות אחת מאלה. פשוט מאוד, לא היה לי כל עניין באוכל בהתחלה, למעט דברים בסיסיים מאוד (ע"ע, פסטה בלי כלום, לחם בלי כלום, טוסט גבנ"צ ווריאציות שונות על עוף מטוגן, אבל לא עוף!). על אף כל זאת ואולי גם בגלל שבמהלך היום לא אכלתי אוכל של ממש ובטח לא מספיק, בלילות התקשיתי להירדם כי הייתי רעבה וגם הייתי מתעוררת באמצע הלילה רעבה. הבעיה הזאת נפתרה די מהר, כשחברה אחת סיפרה לי איך בהריון השני שלה כל מה שהיא רצתה לשתות היה חלב. הה! חשבתי לעצמי - חלב הוא מקור נהדר לחלבון וגם לסידן, שני דברים שהעובר זקוק להם מאוד. אז התחלתי לקנות לקטאייד, חלב טרי נטול לקטוז ולשתות שתי כוסות חלב ביום. הגילוי המרעיש החזיר לחיי גם את הקורנפלקס, עוד מאכל שמתאים היטב לקטגוריה "בלי יותר מדי טעם או ריח".

כבר כמה שבועות שהתיאבון שלי חזר לעצמו ואף יותר מזה ואני מעבירה את הבקרים שלי באכילה-בשרשרת. בהתאם, התחלתי לעלות במשקל ואני שמחה טובת לבב. זה הזמן להודות ולומר שהרבה מההיעדרות מהמטבח הקיץ היה נעוץ בשינויים שעברו על הגוף, על מנגנון הרעב והשובע ועל חוש הריח והטעם שלי. האגדה מספרת שהטרימסטר הראשון הוא הקשה והטרימסטר השני להריון הוא "טרימסטר ירח הדבש" שבו מרגישים טוב ורמות האנרגיה חוזרות לעצמן. אני מבקשת לתקן ולומר שרק בסביבות שבוע 18 יכולתי לומר באמונה שלמה שאני מרגישה שוב כמו עצמי. לשמחתי, יחד עם החזרה לעצמי, חזרתי למטבח ועכשיו זו חגיגה. לא עוד רק כריכים קרים עם פסטרמה וגבנ"צ בשביל אלון וסנדביץ' חביתה בשבילי.

לשמחתי ולשמחת הדייר הנוסף בבית, שהוא במקרה גם בעלי, כשבוע אחרי שגילינו שאני בהריון, הגוף שלי התרגל לרמות ההורמונים החדשות וגם למדתי מחדש לווסת את הרגשות שלי ולשלוט בהם והפסיכוזה שככה כמעט לגמרי (אני לא מוכנה להתחייב ולומר שזה נעלם לחלוטין ותמיד טוב להכין בצד טיעון "אי-שפיות זמנית").

וכמו שכבר סיפרתי, חזרתי לשחות ומצאתי שיעור יוגה נפלא לנשים בהריון ואני באמת מרגישה נהדר. עוד, מצאנו דולה שתלווה אותנו בהריון ובלידה. הצוות במחלקה להריון בסיכון שבבית החולים ממש מעולה ואנחנו מרגישים שיש מי שדואג לנו. לפני כמה ימים דיברנו על החשיבות שבתחושה הזאת, שאנחנו בידיים טובות.

בשבוע 18 עברתי סקירת מערכות וגילינו שאנחנו מצפים לבן. שבוע לאחר מכן חזרו על הבדיקה רק כדי לבדוק עוד כמה דברים קטנים וזכינו לראות את כפות הרגליים והידיים שלו יותר מקרוב - עסק חמוד ביותר. זה די מדהים לקלוט, מדי פעם, שיש שם בפנים בנאדם של ממש, רק בקטן. ושמכל זה עוד יצא תינוק בסוף.

והבחורצ'יק? הוא עובר מצטיין! בועט ודוחף, גדל בדיוק בקצב הנכון ובכל ביקורת נמדד בדיוק איפה שהוא אמור להיות. שרק נמשיך ככה, טפוטפוטפו. 


חמסהחמסהשומבצלמלחמימטפוטפוטפובליענרע

בעוד ארבעה חודשים וחצי, בערך, איפשהו בפברואר, קצת לפני או אחרי, תתווסף לנו עוד צלע למשפחה ואם להסיק ממה שקורה לי בבטן, זאת הולכת להיות צלע עם חיבה לבעיטות ופעילות. XY, ללא ספק.


שבוע 21, כבר לגמרי baby bump
בינתיים, אני מפנטזת על הלידה, קוראת ספרות נבחרת (אבל לא יותר מדי) ורואה סרטים על לידה טבעית שיתמכו בתפיסת העולם והאני מאמין שלי, עושה היפוכים כדי לייצר יותר מקום באגן, מחפשת סיפורי לידה מעוררי השראה בבלוגים ברחבי הרשת ומטפחת צפייה שקטה לפגישה הראשונה עם העולל - כמה שיער יהיה לו, ואילו מן עיניים והאוזניים של מי, ושל מי השפתיים (שלו, כמובן)? ואיזו מן אישיות תהיה לו, ואיזה מן מזג. ההתרגשות גואה.

איזה מגניב, אה?

13 תגובות:

  1. היי דפנה!
    אני קוראת את הבלוג שלך כבר זמן מה - נתקלתי בו כשהחלטנו לעבור לארה"ב וחיפשתי מישהו שכבר עשה את המעבר ה"מפחיד" הזה.
    אז יצאתי מהארון לרגל הבשורה המשמחת - תתחדשי על הבייבי-באמפ, שיהיה בשעה טובה והמון הצלחה - גם הבייבי שלי נולד בפברואר (אמנם לפני 6.5 שנים) אחרי כמה חודשים טובים של ניסיונות...
    וכמובן רציתי להגיד שאת מקסימה, כותבת נהדר ומעוררת השראה, ועזרת לי מאוד בהתכוננות למעבר הקרוב, אז תודה! :-)
    שירי

    השבמחק
    תשובות
    1. אני שמחה שעזרתי, גם אם בלי ידיעתי.

      כבר עברתם?

      ותודה על כל המחמאות :)

      מחק
    2. כמו שסבתא שלי אומרת, שצריך לפרגן - מפרגנים!

      עוד לא עברנו, יש כמה חודשים טובים, אבל במעבר כזה גדול אני מעדיפה להיות מוכנה מראש כמה שיותר :-)

      מחק
    3. סבתא שלי אומרת, "אם אין לך משהו טוב להגיד, עדיף שלא תגיד בכלל". והסבתא האחרת אומרת לא לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום. אני מעדיפה את התפיסה של סבתא שלך, מסגור יותר חיובי :)

      שיהיה בהצלחה עם המעבר ואשמח לעזור בכל מה שאוכל!

      מחק
  2. מזל טוב! מרגש לראות פה את פניך ועוד יותר מרגש לשמוע את החדשות. מודה שחשדתי בפוסט הקודם, אבל לא הרשיתי לעצמי לשאול.

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, היו שם כמה רמזים, אבל אם היית שואלת הייתי מכחישה בתוקף. אני כבר מתורגלת מהעבודה :)

      מחק
  3. שיהיה בשעה טובה! מרגש!
    (גם אני סמויה שיוצאת מהארון לרגל הבשורה...) נהנית מאוד לקרוא אותך, את מקסימה!
    שיעבור בקלות ובבריאות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, אמן ואמן!
      כיף שיצאת מהארון, נחמד לגלות שיש מי שקורא (חוץ ממה שהסטטיסטיקות של בלוג מספרות לי).

      ברוכה הנמצאת :)

      מחק
  4. דפי חמודה,
    קראתי בהנאה רבה מאד!!!!!!!!!!
    יש לך בטן חמודה , תמשיכי לתעד ולשתף בכתיבתך הבלתי אמצעית שכיף כל כך לקרוא.
    חמסה חמסה!!!!!!!
    אוהבת, "דודה" דליה

    השבמחק
    תשובות
    1. אני שמחה שאת קוראת פה! נשיקות :)

      מחק
  5. היי, שיהיה בשעה טובה! תהני מכל רגע, גם אם קצת לא נוח אחרי זה נזכרים בזה בנוסטלגיה :)
    לגמרי מזדהה לגבי העוף. עד היום אני לא מסוגלת לגעת, או אוכלת ממש קצת.

    השבמחק
    תשובות
    1. דווקא המשבר שלי עם העוף די חלף. כאמור, שניצלים אני אוכלת בהנאה. בראש השנה הצלחתי אפילו לאכול פולקע, עצמות והכל. אבל רוב הזמן אני מכינה פרגיות בתנור והן מראש בלי עצמות ובלי עור, זה מאוד מקל...

      חוסר הנוחות כאילו נשטפת מעליי. אני כמעט לא שמה לב לזה כבר. לעומת זאת, אני נהנית מאוד :)

      תודה!

      מחק
  6. מזל טוב ובשעה טובה!!

    השבמחק