‏הצגת רשומות עם תוויות סיעוד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיעוד. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 5 במרץ 2015

Till We Meet Again

ה-Code Blue (החייאת לב-ריאה למי שנמצא בדום לב ונשימה) שהגיע למיון בערב של אותה שבת לא היה יוצא-דופן בשבילנו. אישה בת 84, התמוטטה בבית והגיעה אלינו אחרי 45 דקות של נסיונות החייאה ומשהו כמו תשע מכות חשמל שלא הצליחו להחזיר דופק. הייתה לה צמה אפורה וארוכה והיא לבשה לבוש הודי מסורתי. יד שמאל שלה נשמטה מעבר לדופן האלונקה. על מפרק כף היד היה צמיד זהב. כרכתי את הסדין מסביב לזרוע שלה והידקתי אותה אל גופה כדי שלא תיזרק כה וכה בזמן שאנחנו מנסים להחיות אותה. כבר ידענו שהיא שברה אותה בזמן הנפילה וזה היה נראה לי לא נעים. 

עבדנו עליה רבע שעה בערך. מליסה הכניסה עירוי נוסף, דניס נתנה את התרופות שד"ר פן ביקשה, רוברט המשיך בעיסויי חזה. עקבנו אחרי האלגוריתם של ACLS, אבל הלך והתבהר שהקוד הזה כנראה יסתיים במוות. בתום עשרים דקות של מאמצי החייאה כושלים ד"ר פן הכריזה על שעת המוות וכריסטין, שהייתה האחות האחראית, הלכה לבדוק אם ישנם בני משפחה בשביל המנוחה בחדר ההמתנה. בינתיים רוברט, מליסה ואני הכנו את הגופה לכניסה של המשפחה, אבל אז הבת שלה התפרצה זועמת לחדר הטראומה שלנו. "היא דורשת לראות אותה מיד", כריסטין אמרה, "היא לא הסכימה לחכות". יצאנו מהחדר, נותנים לבת פרטיות.

עמדנו כמה רגעים בפרוזדור שליד חדר הטראומה שלנו, מבטים קבורים ברצפה, נשימות ולב קצת כבדים. זה תמיד עצוב. "היא הייתה בת שמונים וארבע, אחרי הכל", אמרתי להם, "והיא הייתה down כל-כך הרבה זמן, מה היה נשאר ממנה אם היינו מחזירים אותה. we can't get it every time, and sometimes that's okay".

הלכתי להתקשר ל-Gift of Life, הארגון שמנהל את כל הקשור לתרומת רקמות ואיברים במישיגן. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד, "Thank you for your call, but the deceased accedes the age critiria for tissue donation", אמרה לי הבחורה בצדו השני של הטלפון ונפרדנו. כריסטין הגיחה מחדר הטראומה ואמרה שהמשפחה כועסת מאוד, שהם מבקשים שנחזור וננסה שוב. הם לא מאמינים שהיא מתה, שזה נגמר.

לא שמעתי את הקריאה ברדיו בראשון אחה"צ, למחרת, אבל כשג'ון הגיע לחדר שבע עליו דניס ואני היינו מופקדות באותו ערב, זיהיתי אותו כמעט מיד. הפראמדיקים שהביאו אותו למיון דיווחו שבבית האבות ממנו ג'ון בא אמרו להם שהאסימטריה בהבעת הפנים שלו היא חדשה ואני אישרתי שבהחלט, הוא לא נראה ככה בדרך-כלל.

אז הפעלנו stroke code והתחלנו לזוז מהר, מנסים להכניס עירוי, למדוד סימנים חיונים ולקחת את ג'ון לסיטי ראש בהקדם כדי שיהיה אפשר לברר את הגורם לשינוי הקיצוני בסטטוס המנטלי שלו ובמצבו הכללי. לחץ הדם שלו היה ברצפה ולכן לא יכולנו ללכת לשום מקום. התחלנו עירוי נוזלים בקצב גבוה וכל הזמן הזה הוא בוהה במבט אטום לחלל, לא יוצר קשר עין, לא עוקב אחרי פקודות, לא ממש שם איתנו.

הכרתי את ג'ון כמעט מאז שהתחלתי לעבוד במיון, מעל שנתיים. גבר בן 83, אפרו-אמריקני, נמוך קומה ורזה, עם חיוך קטן על הפנים שתמיד נמצא שם בזכות השיטיון בו הוא לוקה, או כמו שאנחנו אומרים במיון, pleasantly demented. הוא לא יודע מזה, אז מה אכפת לו.

אבל הפעם משהו היה מאוד לא בסדר. ואז הוא הפסיק לנשום ואיבדנו דופק. ושוב, code blue. הוא הגיע למיון בשלוש וארבעים. בחמישה לחמש ד"ר הרמן הכריז על שעת המוות. כל הזמן הזה כמעט ולא יצאתי מהחדר שלו, שולחת שליחים לבקש עירוי אפינפרין מבית המרקחת, להביא ערכת קטטר שתן, להתקשר למשפחה.

אחרי שהכל נגמר והתחלנו לסדר סביבו, התיישבתי על השרפרף הגבוה בחדר ואמרתי לו, "Oh John". שחררתי אנחה אחת ארוכה והסתכלתי מסביב על כל הבלאגן שהחייאה משאירה אחריה. דקה אחת אתה פה ואחר-כך... אבק ברוח.

בשיחה עם ד"ר הרמן הסכמנו שמה שסביר שקרה הוא שזיהום חמור בדרכי השתן גרם לאלח דם (ספסיס), מה שבתורו גרם לצניחה דרסטית בלחץ הדם, שגרמה לאיסכמיה מוחית - שבץ. הזיהום היה כל-כך קשה שכל המערכות בגופו של ג'ון קרסו אחת אחרי השנייה.

חלק בי נעצב על שאיבדתי מטופל שהכרתי כבר זמן ארוך. מוות הוא תמיד דבר עצוב, אבל הוא גם דבר מאוד מורכב. בעיקר הרגשתי שעבורו, זאת הייתה התוצאה הטובה ביותר. מפני שגם אם היינו מחזירים אותו, סביר להניח שהיה מבלה עוד כמה ימים או שבועות על עירויים שמיועדים לתמוך בלחץ הדם שלו, לעזור ללב שלו להתכווץ כדי להמשיך לדחוף דם לכל הגוף, אבל לא הרבה יותר מזה. מונשם, בלי פעילות מוחית, עם תפקודים בסיסיים שנשמרים רק בזכות מכונות ותרופות.

ואז קאת'י מתה.

ישבתי בסלון באחת וחצי בלילה ביום שני לפני שבוע ושתיתי תה. נכנסתי לפייסבוק להתעדכן פעם אחת אחרונה לפני שאני הולכת לישון וראיתי כמה תמונות שלה עם ג'ק, הבן שלה. קראתי את הטקסט המצורף ובהתחלה חשבתי שמישהו כותב שהם איבדו את הכלבה שלהם. ואז עצרתי וקראתי מההתחלה. זאת הייתה אמא של קאת'י והיא כתבה שהם איבדו את התינוקת שלהם, את קאת'י, באותו ערב.

היא הייתה בת 35 במותה.

את קאת'י הכרתי כשהייתי בהיריון עם עדו. יום אחד הגעתי לעבודה ואיתי הגיעה למשמרת בחורה שלא ראיתי אף פעם לפני זה, אבל שהתנהגה כאילו היא מכירה את כולם (וכולם הכירו אותה). הבנתי מבין השורות ומשברי שיחה שהיא חוזרת אחרי הפסקה ארוכה. בהמשך למדתי שהיא הייתה בחופשת מחלה. מאוחר יותר היא סיפרה לי על הסרטן שהתחיל בשד (ודווקא לא היה מהסוג הגנטי). סיפרה על הגרורות בכבד ואחריהן הגרורות למוח. סיפרה על הכותרת החדשה שקיבלה - סופנית.

ביום שישי שעבר ג'ק, הבן שלה, חגג את יום הולדתו השביעי רק ארבעה ימים אחרי שאמא שלו מתה. קאת'י נלחמה בסרטן במשך חמש שנים.

ביום בו פגשתי אותה לראשונה עבדנו יחד באותו אזור. לא ידעתי עליה כלום ואני רק זוכרת שחשבתי לעצמי - מי זאת האחות הזאת ולמה היא זזה כל-כך לאט?! למה היא עובדת במיון? למה היא חושבת שאם היא לא תעשה כלום אני אעשה את העבודה שלה במקומה?!

הייתי כל-כך שיפוטית. ולא ידעתי עליה כלום. חשבתי על זה לפני שבוע וחשבתי לעצמי - כמה השתניתי בשנה האחרונה, מאז שילדתי את עדו ועם כל האתגרים הבריאותיים שהגיעו בעקבות הלידה. אני רוצה לחשוב שכיום הייתי קצת יותר מאפשרת וסלחנית כלפי מישהו במצב דומה.

לקח להורים שלה הרבה זמן להבין שהיא כבר לא בין החיים. בשבועות האחרונים הכאבים הפכו כל-כך קשים שלא היה לה נוח לישון על המיטה. תופעות הלוואי מהטיפולים פגעו בשינה שלה. היא הייתה ישנה בימים במקום בלילות, על מצע שהייתה מסדרת לעצמה על הרצפה. בחמש אחה"צ ההורים שלה נכנסו לבדוק מה קורה כי היא ביקשה שיעירו אותה או כי ידעו שהיא הייתה צריכה לקום ואז הם הבינו שהיא לא נושמת. הם התקשרו לשרי ולרונדה שיבואו לעזור להם.

הלכתי לישון באותו לילה בלב כבד ובבוקר למחרת הפיד של הפייסבוק שלי היה מוצף בסטטוסים שוברי לב. יום למחרת הלכתי לאשכבה בפעם הראשונה בחיי, בבית לוויות אמריקאי.


ידעתי שהיא הייתה חולה. לפני כמה שבועות היא נאלצה לבטל שבועיים רצופים של משמרות בגלל שהיה לה שינגלז וכשהיא חזרה החלפנו רשמים מהחוויה המזעזעת הזאת וצחקנו שאנחנו צריכות לפתוח מועדון לאחיות בעלות צרכים מיוחדים, אני עם הזונדה שלי, היא עם הסרטן ולורן, אח שלישי שעמד ודיבר איתנו, שורד סרטן מעי גס מהשנה האחרונה.

ידעתי שהיא הייתה חולה וידעתי שהיא הוגדרה כסופנית כבר שנתיים. אבל היא הייתה מה שלפעמים קוראים לו סופנית-כרונית. שום דבר במראה שלה לא הסגיר את דבר מחלתה. לכן המוות שלה תפס אותי, את כולנו, כל-כך בהפתעה. כמו שכתבתי בפייסבוק, חשבתי שהיא תחיה לעד. או לפחות, עוד כמה זמן. מה שונה יום מיומיים? למה דווקא אותו יום? אף פעם אי-אפשר באמת להיות מוכנים למשהו כזה.

באשכבה ניגשתי אל לורן, חיבקתי אותו והוא התייפח בבכי על הכתף שלי. אחר-כך דיברנו על החוויה שלך כהורה, כשאתה רואה הורים קוברים את הבת הצעירה שלהם והם אומרים לך We wanted more time with her, but God wanted her by his side. "דבר כזה לא צריך לקרות", לורן אומר לי וממלמל שאם משהו כזה אי-פעם יקרה לבת שלו, הוא לא יודע...

ביום רביעי בו נסעתי לבית הלוויות, שעתיים לפני שיצאתי מהבית, קיבלתי שיחת טלפון מבית החולים האוניברסיטאי, עם הצעת עבודה למחלקת אשפוז אונקולוגי. האירוניה שבתזמון של השיחה לא חמקה ממני. אבל כבר תוך כדי השיחה ידעתי שאני לא הולכת לקבל את הצעת העבודה הזאת. אני אפילו לא הולכת להתקשר בחזרה למנהלת היחידה בשביל לקבל עוד פרטים.

אחד הדברים שהמוות של קאת'י עשה, הוא שגרם לי לרצות להיות סלחנית ורכה יותר כלפי האנשים שסביבי. הוא גם הבהיר לי כמה האנשים איתם אני עובדת חשובים לי. כרגע, מרחק אלפי קילומטרים מהמשפחה הביולוגית שלי, האנשים האלה הם המשפחה הלוגית שלי. בחודשים האחרונים, החיבוק הפיזי והרגשי שאני מקבלת מהאנשים האלה על בסיס יומיומי, התמיכה, ההתעניינות והדאגה הכנה לשלומי, היו ימים בהם זה עשה את כל ההבדל, נתן לי סיבה להמשיך. אז לא, אני לא עוזבת את המיון ואני לא מחפשת עבודה אחרת. אני לא עוזבת את המשפחה שלי.

אמרתי לאלון שהרבה פעמים כשאני נתקלת במוות אני קצת מקנאה באנשים שמאמינים באלוהים ובגן עדן. אני מבינה את הנחמה שישנה במחשבה שיש חיים אחרי המוות, שיש מקום טוב יותר אחרי הסבל-עלי-אדמות ושהכל חלק מתכנית גדולה יותר, הכל מתוכנן. לפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה לשנות את זה שאני לא מאמינה. אבל אני כן מאמינה גדולה במסורת וקהילה ואני חושבת שבזמנים כאלה הם יכולים להציע נחמה גדולה.

אז הרמתי כוס לחייה של מי שקצת בלבלה אותי בהתחלה אבל הפכה להיות חברה טובה ונפרדתי ממנה. ולמרות שאני לא לגמרי מאמינה, קרצתי ואמרתי, till we meet again.


So long, my friend.





בהקשר של הפוסט הזה אני ממליצה מאוד להאזין לפרק הזה של Death, Sex & Money שמביא שיחה עם מנהל בית לוויות, דור שישי בעסק. אני מרגישה שיש קווי דימיון רבים בין המחשבות שלי על מוות כאחות מיון ובין מה שהוא אומר שם ומצאתי את הפרק הזה מעניין מאוד.

A Funeral Director’s Dead Reckoning

יום רביעי, 9 ביולי 2014

Adrenalin Junkie

חזרתי לעבודה.

עבדתי ביום רביעי ובראשון, ארבע שעות בכל פעם. אני חוזרת בעדינות, לאט ובהדרגה. המילה הכי מדויקת, אולי, היא שליטה. אני חוזרת למשרה חלקית, רק עשרים שעות בשבוע במקום 36. שתי משמרות של 8 שעות ומשמרת אחת של 4. למשמרות של 12 שעות אחזור כשאהיה משוכנעת לחלוטין שהמשבר הבריאותי האחרון נשאר רחוק מאחור.

לא הצלחתי להתאפק. המשמרת הראשונה שלי הייתה אמורה להיות רק ב-16 ביולי, אבל בקורלציה ישירה לבריאותי המתייצבת, התחיל לשעמם לי בבית. ולא שעדו הוא לא נהדר, רטנתי בצחוק לבני משפחתי, אבל הוא צריך לעבוד על כישורי השיחה שלו. יש גבול עד כמה אפשר לדבר רק על ציצי...

ביום רביעי הוצמדתי לחברה, כדי לחזור בעדינות לעניינים. את השעה וחצי הראשונות של המשמרת הגם ככה קצרה עד גיחוך שלי (בעבודה אנחנו קוראים להן בצחוק Princess shifts) העברתי בשלומים והשלמת פערים. באמת שלא התכוונתי שכך יצא, אבל כנראה שזאת דרך הטבע. כל מי שראה אותי במסדרון שאל מתי חזרתי ואיך התינוק ואיך החיים בכלל. בכל-זאת, כולל הזמן שלפני הלידה, לא הייתי שם חמישה חודשים. בלתי נתפס.

אחרי שעה וחצי לינדזי הציעה שאקח חדר אחד. היא בדיוק שחררה מישהו מ-20 והביאו לשם מטופלת חדשה מטריאז'. היינו במיון הבינוני, שום דבר מסובך מדי - בחורה בהיריון, לא בטוחה עד כמה, שהגיעה בגלל בחילות והקאות. ויותר בדיוק - עבר חודש מאז הבדיקה הביתית החיובית. אין לה תיאבון, הדבר היחיד שהיא מסוגלת לאכול הוא יוגורט עם פירות. הבוקר היא אכלה בייקון והקיאה, פעם אחת. אז היא באה למיון. אחח, אמריקאים.

הכנסנו עירוי, נתנו נוזלים, תרופות נגד בחילה ואקמול לכאב הראש שלה. אחרי שעה נזכרתי שמאחר ועשיתי משהו, כדאי שאני אשאל אם זה עבד, ושאלתי איך הבחילה שלה. היא אמרה שיותר טוב וביקשה מיץ וקרקרים. אמרה שגם כאב הראש חלף עבר לו. הצליחה לשתות ולאכול בלי בחילה או הקאה. קסם.

נזכרתי שאני צריכה להפעיל מחדש את היוזר שלי והתקשרתי להלפ-דסק, שיעזרו לי לעשות את זה. יופי, עכשיו אני לא רק מישהי במדים כחולים עם סטטוסקופ, אני אשכרה יכולה להיכנס למחשב, לסרוק תרופות ולתעד את פעולותיי במיון. כי אם יש משהו שכל אחות יודעת, הוא "לא תיעדת, לא עשית". זה אחד הכללים הראשונים בספר. לתעד, לתעד, לתעד. אז עכשיו אני לא רק playing nurse. או אולי, קצת פחות.

ד"ר פן, שילדה בעצמה את בנה הבכור לפני שמונה חודשים, שאלה איך מרגיש לי לחזור. אמרה שכשהיא חזרה היא הרגישה איטית וטיפשה. חשבתי על זה קצת, תוך כדי שהכנסתי למחשב את ממצאי האומדן הגופני שעשיתי למטופלת האחת שלי. ואז שמתי לב שאני צריכה לחשוב על האיות של כל מיני מילים שמעולם לא הייתה לי בעיה איתן, שאני עושה הכל חוץ מלהתרכז בדברים שאני מקלידה ושבאופן כללי, עניין שאמור לארוך חמש דקות לוקח לי בערך חצי שעה. איטית וקצת טיפשה? כן, ללא ספק.

ביום ראשון עבדתי בטריאז'. היה די איטי ומשעמם, כדרכו של טריאז'. אלון, שמוצא את נקודת האור בכל דבר, אמר שגם זאת דרך טובה לחזור לאט-לאט לעניינים. עד שבעודי ממיינת מטופל שהגיע עם תלונות על כאבי גב, באה אחת הרשמות וקראה לי בדחיפות החוצה - יש שם אדון אחד שסובל מקוצר נשימה.

לקרוא למצב שלו "קוצר נשימה", זאת מחמאה גדולה. הוא פשוט לא נשם. לשבריר שנייה קפאתי. מה אני אמורה לשאול? מה אני אמורה לעשות? אבל שמחתי לגלות במהרה שהאינסטינקטים שהתפתחו אצלי במהלך שנה וחצי של עבודה במיון לא נמחקו כליל תוך חמישה חודשים. ישר שאלתי כמה זמן זה כבר ככה, אם יש לו מחלת נשימה ידועה, אם הוא מחובר לחמצן בבית, האם יש לו משאפים, האם הייתה הקלה עם השימוש בהם. שלפתי את הסטטוסקופ שלי והאזנתי (לא שמעו כלום, הבחור באמת לא הזיז כלל אוויר). ראיתי לפניי מישהו שנאבק באמת - יושב כפוף לפנים, לא מצליח לדבר במשפטים מלאים, עונה לשאלות בכן או לא חנוק ומשתמש בכל השרירים שלרשותו כדי לנשום. לא לשווא קוראים למצב הזה "מצוקה נשימתית".

תוך שניות הבהלתי אותו לחדר במיון הגדול, קראתי לעזרה, חיברנו אותו למוניטור (סטורציה של 76% באוויר חדר היא מספר די מרשים למי שמבין עניין. ולמי שלא, אומר רק שברמה כזאת בדרך כלל מנשימים) ולמסיכת הנשמה, אני, בינתיים, השלמתי את הטריאז' במחשב וכתבתי הערה בגיליון שמסכמת את השתלשלות האירועים. ואז הכל נגמר וכשיצאתי מהחדר, שמתי לב שמרוח לי על הפנים חיוך מאוזן לאוזן. This is the real thing, אמרתי לג'ו, אחת העמיתים שלי, now I remember why I do this.

רכבתי על ההיי של האדרנלין במשך ארבעים דקות בערך. כולם צחקו עליי, אבל אני הייתי מבסוטה. קיבלתי את המנה שלי. לא הייתי ככה לפני שהתחלתי לעבוד במיון! הם יצרו מפלצת...

זה כיף אדיר לחזור ולקבל כל-כך הרבה חיבוקים, פיזיים וסמליים. מספר אנשים אמרו לי כמה התגעגעו אליי, איך התחילו כבר לתהות מתי אני חוזרת. אמרו לי שהתגעגעו לראות את הפנים שלי, התגעגעו לחיוך שלי, לאווירה החיובית שאני משרה, לשטויות שלי, להומור שלי. כיף להרגיש רצויה ואהובה.

קצת מוזר לי להיות בעבודה ולא להיות בהריון. כי הייתי שם ובהריון במשך עשרה חודשים. ופתאום אני לא "זאת שבהריון", אלא פשוט "זותי". אבל כמה אנשים אמרו לי, בצדק, שעכשיו אני בסטטוס אחר - אני אמא. ובאמת, באחת השיחות שמעתי את עצמי אומרת, "my son", וחשבתי שזאת אולי הפעם הראשונה שאני משתמשת בביטוי הזה באנגלית, כי בדרך כלל אני אומרת עדו או the baby. ולרגע עצרתי והסתכלתי על עצמי באיזו מראה מנטלית, מודדת את הביטוי ובודקת אם הוא מתאים לי. זאת הייתה תחושה מעניינת. עולם חדש ומסעיר של שיחות מסדרון נפתח בפניי - על שינה בלילה, חיתולים ובקבוקים, מעון ובייביסיטרים וחום ובייבי טיילנול. אני אמא, גם כשאני יוצאת מהבית אל העולם ועדו נשאר עם אבא שלו.

ועדו?
השובב התהפך לראשונה מהגב לבטן לפני יומיים, בזמן שדיברתי עם אמא שלי בסקייפ. פתאום הסתכלתי עליו והוא היה על הבטן. מה?! הוא מיהר לסובב את עצמו על ציר 180 מעלות ובעזרת הזרועות דחף את עצמו ברוורס מתחת לכורסא. התוצאה לפניכם. נראה די מבסוט.

קרפדי בפעולה

מאז הוא משחזר את המיומנות מדי פעם בזמן הערות, אבל בעיקר מרבה להתהפך בזמן שהוא מנסה להירדם ובאמצע הלילה, מה שהופך את הלילות שלו לקצת פחות שלווים. נו שוין, גם זה יעבור (ואז יבוא משהו אחר). זה לא קל, להיות כזה קטן שכל הזמן גדל!

מחר יום ראשון ב-daycare. שיהיה לנו בהצלחה.

יום שישי, 24 בינואר 2014

Turning Back Time

זוכרים שאמרתי שב-29 בינואר אהיה בשבוע 38? אהמ.

אז חשבנו שתאריך הלידה המשוער של הצ'יפמנק הוא ה-12 בפברואר. חשבנו.

היום היינו בבית החולים לביקורת שגרתית וסופסוף ירדנו עם אחד הרופאים הבכירים לסופו של הפער שליווה אותנו מתחילת ההריון - האם גיל ההריון מחושב לפי תאריך הוסת האחרונה שלי או לפי תאריך ההפריה המשוער אותו אנחנו יודעים כמעט בודאות, עם מרווח טעות של יום אחד לכאן או לשם. בין השניים ישנו הפרש של חמישה ימים. הרופא שפגשנו היום פסק סופית שהתאריך הקובע לפיו אנחנו עובדים הוא תאריך ההפריה. לפיכך, הגעתו המשוערת של הצאצא נדחתה בחמישה ימים.

עכשיו אולי תגידו, ובצדק - מה זה כבר חמישה ימים? בלאו הכי התל"מ הוא תאריך מומצא שהקשר בינו לבין תאריך הלידה האמיתי הוא, ובכן, משוער. אבל זה משנה קצת. זה משנה לתזמון תחילת חופשת הלידה שלי, למשל. זה ישנה מאוד אם אעבור את שבוע 40 ואגיע לשבוע 41 ויחליטו שהגיע הזמן לזרז. חמישה ימים הם המון זמן במהלכו עובר אחד מסוים יכול להחליט שהוא מתחיל את המסע המופלא אל העולם שמחוץ לרחם.

אז בשורה התחתונה, זה טוב שסוף כל סוף העמדנו את הדברים על דיוקם וכולם מיושרים. אבל כשרק נגענו בסוגיה ונכנסנו לעובי הקורה קצת התבאסתי. הרגשתי כמו רצת מרתון שהזיזו לה את קו הסיום... אז מה, אני בעצם רק בשבוע 36+3, לא 37+1? תנו לי רגע לבדוק ביומן שלי.

בכל אופן, התאוששתי והתעשתתי די מהר. ומבחינת העבודה, המשמעות היא סך הכל עוד שלוש משמרות. ואחרי שביקשתי היום מהרופאים מכתב שמצהיר שעליי להגביל את אורכן של המשמרות ל-8 שעות, מה אכפת לי. גם ככה כבר הרהרתי באפשרות להמשיך ולעבוד לתוך שבוע 39, או עד שאמא שלי מגיעה הנה.

ומעניין לעניין באותו עניין - האם זה כזה נדיר שנשים עובדות ממש עד שהן יולדות? הרבה אנשים שואלים אותי איך זה שאני עדיין עובדת, מרימים גבה על כך שאני "כל הזמן על הרגליים", מייעצים לי "לא לעבוד כל-כך קשה" או תוהים מדוע אני עובדת כל-כך קשה. זה קצת מבלבל אותי. אהמ. דבר ראשון, אני אחות, לא פקידה. זאת הסיבה שאני עובדת קשה, בלי קשר להיותי בהריון או לא.

האם אני חריגה בנוף? נראה לי לגמרי הגיוני וטבעי שאמשיך לעבוד בעבודה שאני אוהבת עד שארגיש שאני לא יכולה יותר. נראה לי שהעבודה שלי אפילו עוזרת, מפני שאני פעילה וזזה. ככה לא עליתי יותר מדי במשקל (אנדרסטייטמנט) ואני שומרת על כושר טוב שיעזור לי בלידה, בתקווה. אני יודעת שהעבודה שלי היא עבודה קשה. אבל זאת העבודה שבחרתי, במקצוע שבחרתי. ומה עם מורות, גננות, כוחות עזר? אני בטוחה שכולן עובדות עד שבוע 36-38 ואפילו מעבר, כל עוד אין מגבלה רפואית. אולי זה עניין דורי? לא יודעת. כאמור, מבולבלת.

ומה עוד?
היום הלכתי לשיעור יוגה לראשונה מזה חמישה שבועות. אמנם עדיין כואב לי הגב, אבל חזרתי הביתה מלאת אנרגיה, עם שיר בלב. הרגשתי שצעדי קלים יותר. ממש ככה. התרגול מציע מרחב נקי, חף משיפוטיות, אליו אפשר להגיע, לחלוק תלונות בדבר מיחושים ומכאובים, קצת להתמתח ולנשום עמוק ולצאת קצת פחות כבדים ומסורבלים. מימד קבוצת התמיכה הוא חשוב ביותר, ואומרת את זה מישהי שהיא ממש לא מחובבי ז'אנר קבוצות התמיכה. אני כל-כך שמחה שחזרתי!

וגם - לצהריים, אחרי הדיקור, הזמנתי את עצמי למרק מינסטרונה במסעדה האיטלקית בקארי טאון. הדבר היחיד שמוצלח בעיני במסעדה הזאת הוא המרק ולכן כבר למדתי לא להזמין שם שום דבר אחר. הקליניקה בה אני מקבלת דיקור היא ממש מעבר לרחוב וביום קפוא שכזה, קערית מרק שמישהו אחר בישל עבורי היא דבר מושלם. אחרי ששאבתי לקרבי את הקערית הראשונה, הזמנתי מיד אחת נוספת. גם הצ'יפמנק נהנה מאוד.

בז'אנר האיטלקי, לפני יומיים בישלתי רוטב בולונז ועכשיו הוא משמח אותי. אני משתדלת לאכול מנה כפולה גם מזה. למרבה ההפתעה, נראה שהרחם הגדל שלי לא גוזל ולו גרגר מנפחה של הקיבה. עיקר הקנס הוא בנפח ריאות מופחת, אבל מה אכפת לי להיות קצרת נשימה אם אני עושה את זה עם קערית גדושה של אוכל ביד.

ועוד על אוכל, כי באמת, מה עוד מעניין אותי בחיים האלה, ובמיוחד בחודש התשיעי להריוני - לפני יומיים אווה, חברתי האחות, אכלה את אלה. הריח דגדג לי את האף והסקרנות, אווה הציעה לי לטעום ונתפסתי. היום כשעברתי בקרוגר זכרתי וקניתי ישר שתי קופסאות. אלה קרקרים נטולי גלוטן, מבוססי אורז ושקדים (יש בהם גם קמח תפו"א). הם פריכים במיוחד, במליחות עדינה והם פשוט ממכרים. בדרך הביתה מקרוגר, פחות מעשר דקות נסיעה, חיסלתי חצי קופסא. נפלא.

ולסיום, אנקדוטה - כשמזג האוויר רק התחיל להתקרר שמתי לב לתופעה מעניינת, בימים שיצאתי מהעבודה בשעות הערב המאוחרות - על הכביש הצדדי המוביל לאוטוסטרדה היו ערפילים מסתוריים שחצו מכאן לשם. עכשיו, כשקר הרבה יותר, הבנתי מה אני רואה; אלה פתחי ניקוז המים העירוניים. המים שזורמים בתעלות התת-קרקעיות חמים יותר מהחוץ הקפוא והאדים עולים מעלה ומשתחררים. אני קוראת לתופעה "גייזרים עירוניים" והיא משעשעת אותי מאוד.

יאללה, מחר משמרת אחרונה של 12 שעות. הגיע זמן לישון.

יום שני, 20 במאי 2013

Sink or Swim

הבדיקה היום עברה בקלות ובהצלחה וקיבלתי את התוצאות להן ייחלתי. בשורות טובות. לכל מחזיקי האצבעות הנאמנים, אפשר לשחרר עכשיו, תודה על השירות המסור.

הבדיקה שעברתי הצריכה שימוש בחומר ניגוד המכיל יוד. לפני כמה שנים פיתחתי שוק אנפילקטי בתגובה לרמיקייד, אחת התרופות הביולוגיות לטיפול בקרוהן. מאז שעברנו לארה"ב, מכינים אותי לכל בדיקה המצריכה חומר ניגוד עם "הכנת אלרגיה" מיוחדת. אמנם מעולם לא פיתחתי תגובה אלרגית ליוד, אבל האמריקנים לא עושים צחוק ולא מחפשים צרות ומאמינים מאוד במשפט - פעם אלרגיה, תמיד חשוד.

ההכנה מאוד פשוטה - לוקחים 3 כדורים של סטרואידים כמה שעות לפני הבדיקה ושעה לפניה לוקחים מנה סטנדרטית של בנדריל - 50 מ"ג. לאור השפעותיו המרדימות של הנ"ל, דרשו ממני להגיע עם נהג, אך מאחר ונהג הבית היה עסוק היום, לקחתי את השאטל של האוניברסיטה הלוך וחזור.

לפני הבדיקה התרגשתי, אז לא הרגשתי ישנונית. אחרי הבדיקה התרגשתי בגלל התוצאות, אז לא הרגשתי ישנונית. אבל אחרי שסיימתי לדבר בטלפון עם אמא שלי ועם נועה, התפשטתי מבגדיי ונשכבתי ליד אלון במיטה לשנ"צ משותף פתאום הרגשתי קצת ממוסטלת, מן תחושת ציפה מוזרה. אלון לא ממש נרדם, רק נח, ומאחר והוא משתייך לאסכולת הפאוור-נאפ, הוא יצא מהמיטה אחרי 25 דקות. גם אני לא נרדמתי, אבל החלטתי להישאר במיטה, כי הרגשתי ישנונית מדי ולא הצלחתי להעלות על דעתי תעסוקה אלטרנטיבית מחוץ למיטה.

ואז נרדמתי לכמעט שעתיים. אין ספק - בנדריל הוא כדור שינה יעיל.

התעוררתי מתישהו באמצע, כי הזעתי מתחת לכרית הדגנים הריחנית איתה אני מכסה את העיניים. ואז נרדמתי חזרה. כן, הזעתי. כבר יום שני ברצף שהטמפרטורות מטפסות למקסימום של 30 מ"צ והבית שלנו מזכיר שבתנאים הנכונים, הוא יודע להפוך לכבשן. לא ניתן להתכחש לכך שעונת הקרטיבים והגלידה חוזרת בגדול וגם הוחלפו דברים בין דיירי הבית בנוגע לשליפתו של המזגן מהארון והרכבתו על החלון.

אחרי שהתעוררתי, שתיתי תה והתאוששתי, אלון הציע שאסע לבריכה. קצת התלבטתי, כי בבוקר שוב תרגלתי יוגה במשך 40 דקות. בדקתי את הלו"ז וגיליתי שגם ככה הבריכה נפתחת לשחייה ציבורית רק בשמונה בערב, אז היו לי עוד שעתיים להתאושש ולהתכוונן.

יצאתי מהבית קצת אחרי שמונה וביליתי חצי שעה במים. בעצם, לא יצא לי להיות בבריכה מאז שמזג האוויר עוד היה קצת יותר קר. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא עד כמה המים קרירים, הרבה יותר ממי הבריכה החורפית, שמחממים אותה לרווחת השוחים. במזג האוויר הנוכחי, השחייה במים קרירים היא פשוט ברכה. איזה כיף.

בעודי שוחה חתירה, שמתי לב לנשימה שלי ונזכרתי בשיחה שניהלתי עם דייב, אחד מאנשי האבטחה במחלקה, כשחזרתי מחופשת המחלה הקצרה לפני חודש בערך. דייב ואני חברים. זה התחיל ביום הראשון לעבודה, כשעלינו כולנו יחד למשרד שלו כדי שינפיק לנו את התגים שלנו. הוא ניסה לקשור שיחה והתבדח עם ההומור העקום והשחור שלו. נראה לי שאני הייתי בין הבודדות, אם לא היחידה, שהעריכה את הבדיחות.

מאז יש בינינו קשר כזה, שיחות רציניות מהולות בהומור ציני, עקיצות, הרמות להנחתה והרבה מרפקים בצלעות. עם השותף הנכון מתקבל בילוי מהנה והזדמנות לפריקת מתח בזמן העבודה.

באותו יום, כשנפגשנו אחרי ההיעדרות בת השבוע שלי, דייב תהה לאן נעלמתי. ואחרי שסיימנו לצחוק על זה שבעלי כלא אותי בבית בגלל שלא הגשתי לו ארוחת ערב בזמן, אמרתי לו שפשוט מאז שירדתי מאוריינטציה, הלחץ גבר וקצת השתלט עליי והמחלה שלי נדלקה מחדש. דייב אמר שאם זה הורס לי את הבריאות זה פשוט לא שווה. ואני אמרתי, אתה יודע מה אומרים לך כשאתה יורד מאוריינטציה - you either sink or you swim. אז אני ניסיתי קצת לשחות. ניסיתי, עד ששמתי לב שאני שוקעת. אבל עכשיו נראה לי שאני מוכנה לשחות שוב, ונראה לי שדווקא למדתי את רוב התנועות. האתגר הבא הוא להצליח לסנכרן בין תנועות החתירה במים לבין הנשימה, כי כשהנשימה אובדת, אז אתה יודע שאתה ממש בצרות.

דייב חתם את שיחת הדימויים הגרועים הזאת בקביעה שזה גם בסדר אם אני לא שוחה חתירה ברמה אולימפית, אלא רק שחיית כלב. העיקר שאני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים.

ובינתיים חלף חודש ועוד קצת מאז המשבר הגדול, כמעט חודשיים מאז יצאתי לעצמאות. במאי ירדתי ל-3 משמרות בנות 8 שעות בכל שבוע ובעצם, רוב הזמן עבדתי הרבה יותר, כי "אספתי" ארבע שעות פה ושם, לפי צרכי המחלקה. היה אפילו שבוע אחד בו יצא לי לעבוד 41 שעות וחצי, במשך שישה ימים רצופים. אני ממש לא מתנגדת לכסף וגם לא לימי החופשה/מחלה הצבורים, אבל שמה לב שלא למתוח את הגבול יותר מדי. ובימים החופשיים שלי או בימים בהם אני עובדת רק 4 שעות, אני נחה טוב-טוב ומשקיעה בפיתוח תרבות הפנאי שלי.

ביוני אני מתוכננת לעלות ל-4 ימי עבודה בשבוע, קפיצה נחמדה מ-24 שעות ל-32, וכמובן שתמיד אפשר קצת יותר, אם אני מרגישה שאני מסוגלת. הרעיון המקורי לעלות ל-4 ימים היה שלי ובהתחלה קצת התלבטתי - האם אני באמת רוצה להיות 4 ימים בשבוע בביה"ח, לנסוע הלוך ושוב ארבע פעמים? אבל אז הודיתי, ביני לביני, שהתקופה החולפת הוכיחה לי שארבעה ימים חופשיים זה אחלה רעיון, אבל בפועל, זה קצת יותר מדי זמן. עם ארבע ימים חופשיים קל להתבטל עד-כדי-מוות-מוחי. חסרה בכל זאת איזו מסגרת שתניע לעשות היום מה שמתחשק לדחות למחר, פשוט כי יש פחות מחרים.

שמתי גם לב שכשאני נמצאת בעבודה יותר ימים ברצף, קל לי יותר להיכנס למשמרת ולמצוא את הקצב והזרימה בתוך המשמרת. זה, בניגוד ליום ראשון של חזרה לעבודה אחרי 3-4 ימים חופשיים, שאז עוברת איזו שעה טובה עד שאני נזכרת מה בעצם אני אמורה לעשות, איך לנהל שלושה או ארבעה חדרים בבת אחת מבלי שאפתח פער ענק ואפגר נורא אחרי המשימות שלי והאחות האחראית תנשוף בעורפי.

אז אני דווקא שמחה לקראת השינוי של יוני.

השיחה עם דייב (שמתחתן עוד מעט ועובר לאורגון ואני לגמרי מתבאסת מזה, כי כל המאבטחים האחרים הם צנונים יבשושיים, צעירים ומבוגרים כאחד) הייתה לפני שבועיים בערך, ומאז אני מרגישה שהתרחש עוד שינוי. אני פחות נלחצת במצבים שבעבר היו מלחיצים אותי וגורמים לי לעצור את הנשימה שלי, אם זה רגע בו האחות האחראית חייבת חדר פנוי ולוחצת עליי להזיז חולה לאזור ההשהייה, לשחרר הביתה או לשלוח למחלקה מישהו שכבר יש לו מיטה. או עם חולים קצת יותר מורכבים, או חולים תחת השפעת אלכוהול שלא ממש משתפים פעולה עם הצוות, או חולים שלא מתקשרים, דבר שבעבר היה לי מאוד קשה.

אני מרגישה שאני פחות נאבקת לשמור על הראש מעל המים. שאולי כבר השתלטתי על רוב תנועות השחייה ושברוב המקרים, אני מצליחה לשמור על קצב נכון כדי להצליח לא לאבד את הנשימה שלי. אני עדיין נדהמת מעד כמה שתהליכי הלמידה האלה הם סמויים ומתרחשים מתחת לפני השטח. עוברים שלושה שבועות, בהם כל שבוע נראה לי כמו שנה וכל יום כמו חודש ופתאום אני פוגשת בסיטואציה שלפני כמה ימים הייתי קופאת בה ועכשיו אני מתקתקת אותה בלי לאבד ריכוז או ביטחון לרגע. מאיפה זה בא?!

בקשר הדוק לתחושת המסוגלות ההולכת וגוברת, בשבועות האחרונים אני פחות מתעסקת בשאלות האם המיון הוא המקום בשבילי. אני חוזרת הביתה ממשמרות ולפעמים מספרת לאלון על מטופל או שניים, אבל לרוב אני מתמקדת באנשי הצוות האחרים איתם עבדתי והדינמיקה שהייתה במשמרת. לפעמים אני סתם חולקת קטעים מצחיקים, הווי ואווירה ולפעמים אני מתלוננת על האחות המקבלת במחלקה אחרת שעשתה לי את המוות עם המטופל הזה או ההוא.

גם ביני לבין עצמי, אני הרבה פחות יוצאת ממשמרת וישר מתחילה לחשוב מה זה אומר על התמונה הגדולה יותר, על השייכות שלי למקום ועל נכונות המקום בשבילי. בסופם של רוב הימים אני עושה סוויץ' מנטלי ולא חושבת על זה יותר מדי, כי אני יודעת שבסוף המשמרת אני מותשת, כך שכשדלת האוטו נטרקת ואני מתחילה בנסיעה הביתה, כמעט תמיד המחשבות שלי צובעות הכל שחור ונודדות דווקא לפספוסים והשגיאות, מתעלמות מההצלחות הרבות שמרצפות את הרגעים שמרכיבים כל משמרת.

אחד הדברים שהפכו הכי מרכזיים עבורי בעבודה, היא המסגרת החברתית. נכון, אני לא יוצאת עם האנשים האלה לדרינק של אחרי משמרת והיחסים בינינו מבודדים ברובם לשעות העבודה, בינתיים. ועדיין, אני מרגישה יותר ויותר שהרוב המוחלט של האנשים במחלקה מחבב אותי וחלקם ממש אוהבים אותי ושמחים לקראתי כשאני מגיעה למשמרת, צוהלים כשהם מגלים שהם עובדים איתי באותו אזור. אנשים מעריכים אותי, את מוסר העבודה שלי, את האופי הצחקני והתוסס שלי. אנשים יודעים שאני לא בטלנית ושתמיד אפשר לבקש ממני עזרה ובתמורה, כשאני זקוקה לעזרה, הם לא מבזבזים רגע לפני שהם באים להטות שכם.

וזה כיף. זה כיף להרגיש שבין כל הסבל והכאב, הדם והדמעות. יש מקום לצחוק, בדיחות וקצת קלילות. וזה מאוד כיף שאחרי התקופה שהגיעה מיד עם ירידתי מאוריינטציה, בה הרגשתי שאין לי גב במחלקה, עכשיו אני יודעת מיהם האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם איתי ובשבילי. ואם אני רואה שהם איתי במשמרת, באותו אזור של המיון, אני יודעת שיהיה בסדר.

עדיין יש ימים קשים. ימים בהם חולפות ארבע שעות ואני מגלה שכבר שעה אני מתאפקת לפיפי ועוד לא לקחתי לגימה מהתה שלי. אבל א', ברוב הימים אחרי ארבע שעות, נותרה לי רק חצי משמרת. הקיצור לשמונה שעות הופך הכל להרבה יותר נסבל ואפשרי. וב', בתקופה הקצרה שחלפה מאז הירידה מאוריינטציה רכשתי מספיק ביטחון בשביל להגיד - אני הולכת רגע לשירותים, יושבת ללגום מהתה או ממלאה את בקבוק המים שלי ושום דבר לא יקרה בשלוש דקות האלה, בהן אטפל קצת בעצמי ואחדש כוחות ונשימה. ג', שמתי לב שברוב הימים בהם אני רצה כמו משוגעת וחושבת שיש סכנה ממשית שהרגליים שלי תנשורנה לפני סוף המשמרת, כולם סביבי פחות או יותר באותו מצב. ימים קשים הם ימים קשים, נקודה. וכולנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, לא יותר (ובתקווה, לא פחות). וכן, צרת רבים היא סוג של נחמה.

אחת מהפראמדיקיות הותיקות במחלקה, קים, הייתה מהאנשים הראשונים שחלקו לי מחמאה על "הראש הטוב" שלי מבחינה מקצועית. ולא סתם, זה היה כשעוד הייתי באוריינטציה, באחת המשמרות הנדירות בהן שרי ממש עבדה איתי ולא זרקה אותי על אחות אחרת. ולא סתם מס' 2 - היא חלקה לי את המחמאה כך ששרי תשמע אותה ולא תוכל להתעלם. עמדנו שלושתנו ליד הדלפק והיא אמרה לשרי - "She's good". ואז היא אמרה לי, "לא, באמת, את טובה. יש לך ראש טוב על הכתפיים ואת חושבת נכון. ואני לא אומרת את זה סתם וממש לא אומרת את זה לכל אחד".

לפני כמה שבועות קים יצאה לחופשת מחלה ארוכה, כדי לעבור ניתוח החלפת ברך. כשהיא חזרה, שמחתי מאוד לפגוש אותה ובאחת המשמרות המשותפות שלנו, שמתי לב שיש לה כיסוי לסטטוסקופ. שאלתי אותה איפה היא קנתה אותו, כי כבר שבועות שאני מחפשת, והיא בתגובה הורידה את הכיסוי ונתנה לי אותו במתנה. ככה. שאלתי שמונה פעמים אם היא בטוחה, אמרתי עשרים פעם תודה ואמרתי לה שאני כל-כך מתרגשת שעוד מעט אבכה. היא אמרה לי בזלזול-רב-חיבה, "אל תבכי, קחי את זה ותשתקי".

ומאז אני עוטה בגאווה כיסוי סטטוסקופ בדוגמת דגים. אבל, היותי הבעלים המאושרת של כיסוי אחד רק הבהירה לי עד כמה אני צריכה יותר מכיסוי אחד, מסיבות של היגיינה ומניעת זיהומים. לפיכך, לפני כמה שבועות נכנסתי לאתר שאת הלינק אליו פרסמתי פה, והחלטתי שמספיק ודי - אני קונה!

הרבה מהדגמים שרציתי לא היו זמינים, אבל בסוף הצלחתי לקושש 6 דוגמאות שמצאו חן בעיני ונראו לי נחמדות אבל לא מתאמצות מדי. לפני יומיים, ממש לפני שיצאתי למשמרת, החבילה הגיעה.

מימין לשמאל: ציורי חיות (החביב על אלון), איסטר 1, כוכבי-גאווה על רקע שחור, איסטר 2,
מכשפות ועטלפים להאלווין ובאלכסון, מככב כרגע - המערב הפרוע (שהיה הבחירה של אחד מכם, אני לא זוכרת מי. מרג'ורי?).
איזה מגניבים, אה?!

לסיום, אשתף אתכם בטענה מומצאת לגמרי שלא ראויה ליחס: במהלך המשמרות יש רופאים ועוזרים לרופאים ששומעים מוזיקה. אני מאוד נהנית מזה, כי מוזיקה עוזרת לי לשמור על מורל גבוה וחשיבה חיובית. אבל הסכנה שבדבר, היא שאני נדבקת לשירים שבימים אחרים בכלל לא הייתי שומעת. ואצלי כמו אצלי, אני גם יודעת את כל המילים אחרי האזנה וחצי, אז אני לא נדבקת רק למנגינה.

כרגע מככב בקטיגוריית הדבק שלא ייחלתי לו "Locked out of heaven" של ברונו מארס. ואני מוכנה להודות (רק בגלל שאני יודעת שאת אוהבים אותי ללא תנאים ולא תשפטו אותי לחומרה), שזה שיר חמוד עם אחלה ביט, ואפילו ניגנתי אותו כמה בפעמים מיוטיוב בימים האחרונים ונהניתי מאוד לרקוד-להתחרע לצליליו. מומלץ בחום, וסליחה על התת-רמה.


יום שבת, 9 במרץ 2013

שתי אהבות באחת: עוגת שיש וקוקוס ועוד

לפעמים מצחיק אותי לקלוט למה אנחנו, כבני אדם, יכולים להתרגל ואפילו לפתח חיבה. הבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר, אירוע מאוד נדיר בזמן האחרון. טכנית, אני אמורה לעבוד השבת, אבל קיבלתי אישור להחליף משמרות כדי להשתתף בחלק הראשון של קורס הדולות, חמש שעות של חלק א' הנוגע להדרכת הנקה. בזמן האחרון דפוס ההתעוררות שלי לובש שתי צורות - ההלם של השעון המעורר המצלצל ב-5:20 בבוקרם של ימי עבודה, או ההלם של השעון המעורר של אלון המצלצל ב-11:00 בבוקרם של הימים החופשיים שלי (הוא בד"כ קם מוקדם יותר, אבל השבוע יש לו חופשה לרגל בחינות האמצע), אחרי שישנתי כבר 11 או 12 שעות ואני עדיין רצוצה, כי רק אמש עוד רצתי ברחבי המיון.

בכל אופן, התעוררתי לפני השעון המעורר, דבר שכבר ביססנו את עובדת היותו יוצא דופן. שכבתי במיטה וניסיתי להירדם בחזרה, מפני שהצצה בשעון גילתה לי שיש לי עוד חצי שעה, אך ללא הועיל. אני חושבת שנשטפתי גל חום, פינוק שחזר אליי לאחרונה, היות ואני מורידה בהדרגה את מינון הסטרואידים והגוף שלי מתרגל מחדש לייצור עצמאי של ההורמונים הנ"ל. אז שכבתי במיטה והטיתי אוזן לקולות העמומים שהגיעו מבחוץ. איזו ילדה צורחת בשיטיון של סוף-ליל-בילויים, מכוניות עוברות ברחוב. וקריאות של נץ.

הרבה זמן לא שמעתי נץ קורא והמוח שלי אוטומטית אמר: אביב! אני בכלל לא יודעת אם זה נכון, יכול להיות שהנצים פעילים בחורף ובשלג באותה מידה וסתם עשיתי כאן היקש בלתי מחויב, אבל בכל זאת. רגע... בדקתי בגוגל והאינטרנט סיפר לי שנצים אכן נודדים באביב ובסתיו. אז יכול להיות שאני צודקת. אולי.

אבל אני סוטה... רציתי לדבר על התרגלות. אז אחרי ששמעתי את הנץ וקצת שמחתי שהאביב מתקרב (הלילה אנחנו עוברים פה ולשעון קיץ ואני אוכלת סרטים שלא אקום בזמן למשמרת מחר בבוקר), ויתרתי על עוד כמה דקות במיטה וקמתי. התקלחתי והתלבשתי והחלטתי סופסוף להוציא את הפח, דבר שנדחה כבר שבוע בערך, כתוצאה משילוב של עצלנותם של דרי הבית והיותם עסוקים בעת ובעונה אחת. כשיצאתי אל הפחים שמתי לב שיש באוויר ריח של בואש. הממ, אמרתי לעצמי, בואש. כמה נחמד.

נחמד? בואש זה נחמד?! נו, כנראה שזה לא כזה נורא, וזה ריח שהוא ייחודי לאן ארבור, מבחינתי. פה הרחתי את זה לראשונה. ויחד עם היציאה לפח בבוקר, כשכבר אור בחוץ והשמש קצת זורחת, ולא קר מדי אז אפשר לצאת בלי מעיל, הריח נקשר לי לתחושה נעימה עד שגם הוא עצמו לא היה אך ורק בלתי נעים.

מצחיק.

***
זוכרים את הפוסט שכתבתי לא מזמן על סדרות טלוויזיה רפואיות? נכון שתמיד בחדרי מיון טלוויזיוניים כולם רצים כל הזמן, כולם צועקים ונראים מאוד לחוצים?! אתמול במהלך המשמרת הייתה לנו החייאה אחת (רק אחת! איזה מזל!). הפראמדיקים הביאו אלינו בחור אחד, בלי דופק. לא ברור אם סבל מדום לב או תסחיף ריאתי, אבל התוצאה הייתה שהוא הגיע אלינו בזמן שנעשים בו נסיונות החייאה. העברנו אותו מהאלונקה של האמבולנס לאלונקה שלנו והמשכנו בנסיונות ההחייאה, שילוב של עיסויי-לב ותרופות ובדיקות דופק חוזרות אחת לשתי דקות, לפי הפרוטוקול. עמדתי שם ובאיזה רגע עברה לי מחשבה אגבית בראש - כמה הכל רגוע פה, איזה מזל. עמדתי בחדר ההחייאה עם רופאה אחת, שתי מטפלות נשימתיות, שתי פראמדיקיות מהמחלקה, ארבע אחיות מנוסות. כולן עושות את זה כבר שנים. הרופאה מבקשת משהו, האדם האחראי על אותו דבר עושה את זה. בלי דרמה. איזה מזל שזה ככה! מפני שהתפקיד שלנו הוא להיות מאופסים כשמשהו קורה, כדי שנוכל לנסות ולהציל את האדם שחייו נמצאים בסכנה. אנחנו צריכים להתרכז, לבצע משימות...

אבל מאוחר יותר במהלך היום, ממש לפני סוף המשמרת, קרה משהו שגרם לי לרוץ, ממש, לראשונה בחיי המקצועיים. עמדתי באחד החדרים שלי כששמעתי מישהי אומרת, "הצילו! אני צריכה עזרה!". הוילון מאחוריי היה מוסט וחששתי שזוהי המטופלת מהחדר הסמוך. מאחר וכל מה שעשיתי באותו רגע הוא לתעד משהו בגיליון הממוחשב, יצאתי מיד מהחדר וקלטתי שמשהו קורה באחד החדרים המרוחקים יותר. רצתי לשם מהר ושמעתי מישהו אומר, "הוא מפרכס!". הראש שלי אמר - מפרכס, מפרכס, מפרכס, צריך פה ואליום!

רצתי לתחנת האחיות, לארון התרופות הממוחשב, שלפתי ואליום ורצתי חזרה לאותו חדר. מסרתי את הואליום לאחות ואמרתי לה, "ואליום! הבאתי ואליום! את צריכה עוד משהו?". שרשרת האירועים כולה, מהרגע ששמעתי את הקריאה לעזרה ועד שמסרתי את התרופה לידיה של האחות ארכה אולי שלוש דקות. כל זה קרה ממש רבע שעה לפני סוף המשמרת. כשיצאתי מבית החולים, חזרתי על רצף האירועים בראש ואמרתי לעצמי, "יא-אלוהים, ממש הוליווד!". הספרינט המהיר, התגובה המהירה. רגע אחרי זה חשבתי לעצמי, וואלה. עשיתי את זה. רוב המקרים במיון הם לא באמת דחופים, ברמה של חיים ומוות. אבל אדם שכרגע מפרכס באופן פעיל, הוא לא נושם. זה אחד מהמצבים הנדירים שאכן, מדובר בעניין של חיים ומוות. מצב מסכן חיים מיידית. וברגע האמת, הגבתי נכון. והגבתי! לא קפאתי, רצתי. ולא סתם, רצתי למקום הנכון, חשבתי על התרופה נכונה, עשיתי את הדבר הנכון. וואו.

אני מתחילה להבין איך אפשר להתמכר לפרץ האדרנלין שמגיע עם אירועים כאלה.

***

בתגובה לפוסט הקודם שלי, בו התוודיתי על אהבתי הגדולה לקוקוס, אסתר המליצה לי לנסות את עוגת הספירלה קוקוס ושוקולד של קרין גורן. אולי אתם כבר יודעים שאני לא מתה על קרין גורן, אבל אני מוכרחה להודות שלפעמים המתכונים שלה מוצלחים. ביום שלישי היה לי יום חופשי ובדרך חזרה מהבריכה קפצתי להול-פודס וקניתי את המצרכים החסרים: שבבי קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר מעולה. בערב התנערתי מהרצון להמשיך לשבת מול המחשב וניגשתי למטבח. מאחר ואין לי תבנית קפיץ 26, השתמשתי בתבנית 24 ועוד תבנית קטנטונת. לא האמנתי שהעוגה באמת תצטרך אפייה של שעה ורבע, אך התבדיתי. העוגה הקטנטנה נאפתה כמעט שעה וה-24, שעה ורבע. כמו במתכון.

בין עוונותיי הרבים, אני טועמת עוגות מיד אחרי יציאתן מהתנור. עם העוגה הזו מדובר בטעות, כך גיליתי בבוקר יום המחרת. כשטעמתי אותה בערך רבע שעה אחרי האפייה, כשעוד הייתה חמה, התרשמתי שהיא יבשה ושהחלק הלבן, עוגת הוניל, קצת חסרת טעם. התאכזבתי מאוד. אבל למחרת בבוקר גיליתי עוגה אחרת, רכה, לחה ועשירה בטעם. אני עדיין חושבת שהשוקולד טעים יותר מהוניל ואפילו חשבתי שאולי בפעם הבאה שווה לנסות להכין את העוגה כולה בטעם שוקולד ולוותר על אפקט השיש, אבל עדיין - היא טעימה גם כך.

מהבחינה הויזואלית-אסתטית, לא הצלחתי בכלל ליצור את אפקט הספירלה ואני בכלל לא יודעת אם זה היה אפשרי עם המרקם של שתי הבלילות שהתקבלו, במיוחד בלילת השוקולד שהייתה די סמיכה. אולי האשם הוא בחומרים איתם עבדתי - שבבי הקוקוס היו קצת גסים, הקמח פה קצת יותר יבש מהקמח בארץ. חוץ מזה, לא השתמשתי בשתי מצקות כפי שגורן מציעה, פשוט מפני שיש לי בבית רק מצקת אחת. ושוב, המרקם של בלילת השוקולד לא אפשר עבודה עם מצקת.

בגלל שאלון לא חובב קוקוס, לקחתי את העוגה הגדולה יותר לעבודה והשארתי את העוגה הקטנטנה בבית, לעצמי. עמיתיי האמריקנים התייחסו לעוגה כאל "לחם" (נו, הם גם קוראים לעוגת בננות לחם וגם לכזאת מדלעת, למרות שזה מתוק), אך בלי שום קשר, עדיין שיבחו והיללו אותה. לוּאנה, המזכירה שלנו, הגדילה ואמרה לי שמעולם לא טעמה עוגה כה רכה ועשירה. מגניב.

לסיום, אלה:

תמונה בינונית של עוגיות אדירות
עוגיות נוטלה מהבלוג המצוין "בישול בזול". קראתי את המתכון אתמול בבוקר לפני העבודה והחלטתי שאני חייבת-חייבת-חייבת לנסותן מיד. אתמול נגמרו העוגיות בצנצנת, כך שהייתה זו שעת כושר. קפצתי הערב לקרוגר וקניתי צנצנת של ממרח אגוזים ממותג הבית של החנות.

אלה העוגיות הקלות ביותר בתבל: שלוש דקות ערבוב, חמש דקות קריצה וסידור בתבנית ו-10 דקות אפייה. נסו ולא תצטערו! עכשיו אני כבר מתחילה לחשוב מה אפשר להוסיף להן - שבבי שוקולד, קוקוס, אגוזים, חמוציות... השמיים הם הגבול! חששתי שהן יהיו מתוקות מדי, אבל מתקבלות עוגיות במתיקות מתונה וטעם מעודן. המלח חשוב מאוד בשביל האיזון ומניעת מתיקות יתר. התקבלו 48 עוגיות בינוניות מצנצנת נוטלה אחת. מעולה!

שיהיה לכולם שבוע מתוק ומוצלח ואביב שמח :)

יום שלישי, 29 בינואר 2013

שיעור אנגלית

בהיתי בכיור מלא הכלים במשך כמה רגעים, לפני שהחלטתי ללכת על זה. הבאתי את הטלפון שלי מהחדר הסמוך וחיברתי אותו לרמקולים. פתחתי את האפליקציה של רדיו פנדורה וניסיתי לחשוב מה אני רוצה לשמוע. לא אנני לנוקס, לא סטיבי וונדר. משהו אחר. שוטטתי קצת בין התחנות הקבועות שלי ובחרתי לפתוח תחנה חדשה - בילי ג'ואל.

בזמן ששטפתי כלים, השירים התחלפו ומתישהו הגיע I guess that's why they call it the blues של אלטון ג'ון (יש פה מישהו שלא מכיר את השיר הזה?! בחייכם!). השיר הזה הדליק בי מחשבה שכבר עברה בי בעבר; מהשיר הזה למדתי אנגלית. כשאני שומעת אותו היום, הוא בעיקר מעלה חיוך על פניי. המילים הדרמטיות, שכל כך התאימו לעולמה הרגשי של ילדה בת תשע והלאה, שתמיד נמשכה לרומנטיקה מוגזמת והצהרות אהבה עם ניחוח מסוכן.

I simply love you more than I love life itself.
שיואו... לגמרי...

גם קייט בוש לימדה אותי אנגלית. בעיקר עם התקליט הזה, שהיה של אחי הגדול אורי, שהאשים אותי ששרטתי אותו באחת הפעמים שהאזנתי לו, וגם אמר שהוא לא מאמין לי שאני יודעת את המילים של אחד השירים. כי בכל-זאת, זאת קייט בוש, היא לא באמת מפרידה בין המילים כשהיא שרה. למדתי אנגלית גם מהפסקול המקורי של "קברט", שהיה בארון התקליטים שלנו. ומהביטלס, כמובן, שאני חושבת שלימדו גם את ההורים שלי אנגלית. 

אה, וגם משיעורי אנגלית בבית הספר. המורה שלימדה אותי אנגלית בתיכון, הייתה שואלת אותנו בשיעורי דקדוק, "איך אתם יודעים שזה נכון?". כשהייתי אומרת שזה פשוט נשמע נכון, היא הייתה מתקצפת-בצחוק ואומרת, "אני מורה לאנגלית, לא מורה למוסיקה". ובכל זאת, זה פשוט נשמע נכון...

הרבה מהמטופלים שלי שואלים אותי מאיפה אני. חלקם, בגלל השם שלי, שהוא יוצא דופן בנוף המקומי והאוזן לא רגילה בו. חלקם, בגלל שהם מבחינים באיזה בדל מבטא כשאיזו מילה סרבנית מתלעלעת ומתעקשת להידבק לי לחך וללשון, מתגלצ'ת החוצה מהפה שלי קצת מצחיק ומוזר. חלקם שואלים בישירות, חלקם בעקיפין. כמו אלה ששואלים איפה למדתי סיעוד. אלי הבטיח לי שההיסטוריה האקדמית שלי לא באמת מעניינת אותם. They're just trying to place you, הוא קבע.

החיים באנגלית נהיו קלים לי יותר לאחרונה. כך, עם כל קילומטר נוסף שאני עוברת בשפה הזאת (אני עדיין חושבת בשיטה המטרית), אני שמה לב איך לפעמים הדברים יוצאים אוטומטית. כשהעייפות גדולה, לפעמים אני מרגישה שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מדברת בשפה זרה, ומתפלאת על עצמי - איך זה שזה יוצא כל-כך חלק וקל. אני מתבדחת באנגלית, אני מזדהה עם רגשות של אחרים באנגלית. ואני משנה את השפה, מעגלת פינות ומקצרת דרכים, אומרת hurtin' במקום hurting ו-waz da? במקום what was that? זה די מגניב, אני חושבת. עוד סימן של היטמעות. כשהגעגועים הביתה לא מכלים אותי, אני מצליחה לראות שזה נחמד.

אתמול הייתה לי משמרת טובה בעבודה. מה טובה, ממש נהדרת. יש לי כבר הרגלים והעדפות. אני אוהבת לדחות את הפסקת הצהריים שלי ולצאת מאוחר, כך כשאני חוזרת לא נותר עוד הרבה זמן עד החלפת משמרת. כשיצאתי לצהריים אתמול, קצת אחרי שלוש, אלון שאל אותי איך הולך. השבתי - יציב. זאת התשובה לשאלה הזאת, כשעובדים במיון. נגד עין הרע. אם מישהו שואל אותי מה שלומי, מותר לי להגיד "מעולה", אבל אם מישהו שואל איך העבודה או המשמרת, כדאי להגיד, "יציב", או "אין תלונות". לא להרגיז את הקארמה, לא לזמן את הגורל שיתאכזר ויוכיח אחרת.

אבל אחרי שיצאתי מהעבודה, והמזל שלי כבר לא היה יכול להתהפך, הסכמתי להודות בקול, ביני לביני ובפני אלון, שהיה באמת מוצלח. הרבה הצלחות ומינימום פספוסים, אני מחשיבה את זה ליום טוב. וגולת הכותרת של אותו יום - שהסתכלתי על תוצאות בדיקות הדם של המטופל שלי לפני הרופאה, וראיתי שהאשלגן שלו נמוך, ומיוזמתי פניתי לרופאה ושאלתי אותה אם היא רוצה לעשות משהו בדבר... והיא כתבה הוראה לתוסף אשלגן. הייתי בעננים.

בעצם לא סיפרתי כאן הרבה על התהפוכות הרבות שעברו על מקום העבודה שלי בתקופה האחרונה. לא להאמין שאני שם רק שלושה חודשים וחצי. דייב, המנהל ששכר אותי, פוטר מטעמים תקציביים. במקומו הביאו מנהלת קלינית אחרת. לא קל שהאדם ששכר אותך מפוטר לאלתר, מהיום למחר, אבל עמיתי הותיקים הרגיעו אותי והציעו לי להתרגל. במיון שלנו, שנאבק להשאיר את הראש מעל המים, זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. מנהלים מתחלפים, הצוות נשאר. ואחרי שוידאתי שבאמת אין לי סיבה לחשוש למשרתי, חזרתי להתרכז במלחמת ההישרדות היומיומית שהיא השנה הראשונה של אחות חדשה במיון.

אחד הדברים החיוביים מאוד ברונדה, המנהלת החדשה, הוא שהיא מחויבת לבניית הצוות במיון. בעוד שעם דייב הייתה תחושה שהוא מנהל מאוד ריכוזי, רונדה מדברת הרבה על צוות שינהל את העבודה ויקבע את חוקי המשחק. היא שם רק כדי להשיק את התהליך ובהמשך, לפקח ולהציע הכוונה. ואחד הדברים הגדולים שהיא התחילה כבר לעשות, הוא לתקן את העוול שנגרם לי ולאחיות החדשות שנכנסו לעבודה איתי, מבחינת האופן בו נקלטנו למחלקה.

כשהועסקתי הובטחו לי שישה חודשים של הכשרה, שתנוהל על ידי מדריכה קלינית מעולה. התוכנית שהוצגה לי נשמעה מושלמת - בהתחלה, אני אעקוב אחרי אחות-חונכת ולאט-לאט האיזון ייטה ואני אעשה יותר ויותר דברים, עד שאטפל בחולה מא' ועד ת', ואז במספר חולים במקביל. סיפרתי לכל מי שיש לו אוזניים כמה אני מרגישה ברת מזל, שהגעתי למוסד שמבין כמה הכשרה יסודית היא חשובה.

בפועל, אותה מדריכה קלינית (שכבר קראתם עליה כאן, מישל) דאגה להסביר לנו מהרגע הראשון כמה אנחנו לא רצויות ואיזו טעות נוראית היא להעסיק אחיות חסרות ניסיון לעבודתן הראשונה במיון. ואיך מתוך השש שאנחנו, שתיים לא ישרדו, קביעה שבימים הראשונים לעבודתי הלחיצה אותי והילכה עליי אימים, עד שזיהיתי את דימיונה לנאום המטופש הזה מהפרק הראשון של "האנטומיה של גריי", דבר שמיד הגחיך אותה ואת הדוברת שהמציאה אותה וגם עזר לי לעבור את נקודת המפנה הראשונה מבין רבות ביחסי לאנשים שאני פוגשת במקום העבודה שלי. התפכחות ראשונה, התחלתית, שעדיין ממשיכה ומתגלגלת. אין לי ספק שאני מאבדת את תמימותי.

מישל, שהייתה אחראית על ההדרכה שלנו בהתחלה ולא ממש עשתה את עבודתה, עברה לתפקיד אחר במערכת ורונדה כבשה את אחד היעדים הראשונים בתוכנית שלה - מעתה, ההדרכה של עובדים חדשים במיון תיעשה על ידי אחות מהמחלקה, nurse educator שגם עובדת במיון, מכירה את רוחו והלכותיו. וגם, לראשונה מאז הועסקתי, המערכת וההנהלה הכירה בכך שנעשה לנו עוול. רונדה הציעה לי את התנצלותה. אחרי כל המצוקה והתסכול של החודשים הראשונים, עצם העובדה שמישהו הכיר בכך שהדברים לא התנהלו כפי הראוי וכפי שהובטח לנו הייתה חשובה וגרמה לי להעריך מאוד את המנהלת החדשה שלי. מפני שלהודות בטעות ולקחת אחריות, במיוחד כשמדובר בטעות של אחר וקלקול שלא אתה גרמת לו, הם דברים מעוררי כבוד.

כבר היו לנו שני מפגשים עם המדריכה הקלינית החדשה, דניס. אמנם התפקיד שלה חדש, אבל היא עובדת במיון שלנו כבר 40 שנה ומכירה אותו לפני ולפנים. יש לה תשוקה אמיתית להדרכה וחינוך בסיעוד, ובשונה ממישל, היא לא משתמשת בטקטיקה הזולה של החלשת אחרים והקטנתם כדי לגרום לעצמה להרגיש גדולה וחזקה. היא פשוט בטוחה בעצמה וביכולותיה ולא צריכה לעשות עוונטות על אף אחד כדי להבהיר את זה. כמו רונדה, היא משדרת כוח שקט, מים שקטים חודרים עמוק ולא רוח וצלצולים, עוד תכונה שאני מעריכה מאוד. היא גם החונכת של אחת הבנות שהתחילו חודשיים לפניי ולכן היא מחוברת למציאות ומכירה היטב את כל העוולות והעקמומיות שאפיינו את הכנסתנו לעבודה.

עד כה, הפגישות איתה היו מועילות ואינפורמטיביות ואחריהן הרגשתי מועצמת. הרגשתי בטוחה יותר בעבודה שלי, הרגשתי שאני פועלת עם בסיס. סופסוף הרגשתי שיש לי גב, שיש מי שתומך בי ובהחלטות שאני מקבלת יום-יום, דקה-דקה. היא המליצה לנו על ספר בסיסי, מן תנ"ך לאחיות מיון, שעוסק במצבים נפוצים במיון, והבדיקות והטיפולים השכיחים לכל מצב ומצב. בסיס ידע שמאפשר לנסח כללים ולצפות את תוכנית הטיפול במקרים מסוימים, במקום שאצטרך להתייחס לכל מטופל עם כאב בטן והקאות כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה מישהו עם כאבי בטן והקאות.

קניתי את הספר בשבוע שעבר, יחד עם מדריך-כיס לתרופות, מפני שהחלטתי שהגיע הזמן שאעבור להתבסס על ספרות ולא רק על האנשים שעובדים איתי באותה משמרת ספציפית בה מתעוררות אצלי שאלות. ב"תנ"ך" אני מתכוונת להשתמש בימיי החופשיים, כדי לקשור קצות חוט של דברים שראיתי ועשיתי ולא הייתי בטוחה לגביהם. עוד חיזוק והטמעה של הדרך הנכונה לעשות את הדברים שאני עושה יום-יום.

כבר די הרבה זמן שאני חונכת את עצמי, למעשה. שרי הבהירה את עמדתה באותה שיחה ראשונה שהייתה לנו, בה היא נזפה בי על כך שדיברתי עם דייב "מאחוריי גבה". תוך חמש דקות, היא לימדה אותי את ה-law of the land. המיון הוא ג'ונגל וכולנו כאן גנגסטרים, ואת לא רוצה למצוא את עצמך ישנה עם הדגים הלילה. אחרי כמה משמרות בהן שרי עבדה איתי, היא חזרה לכיסא האחראית. בהתחלה בתואנות שונות, כמו "אין אף אחד אחר שיעשה את זה". בהמשך, אפילו בלי להתאמץ למצוא תירוץ משכנע. כשהיא אחראית היא "מוצאת לי פתרון" עם אחות אחרת, בדרך כלל מישהי שלא עברה שום הכשרה כפרצפטורית (חונכת) לאחיות חדשות. בדרך כלל מישהי שלא ממש מעניין אותה ללמד מישהו משהו. כולן נחמדות, אל תבינו אותי לא נכון. אבל הן לא מדריכות. ובטח שלא חונכות או מנטוריות, התקווה שהייתה לי לפני שהתחלתי לעבוד במיון ונגוזה במהרה. התקווה שיהיה לי עם מי לדבר על הדברים שראיתי ועשיתי. לדבר על הפן הפרקטי אבל גם על רגשות. על הפחדים, החששות, המחסומים. לשאול שאלות, מקצועיות ומוסריות. לנהל דו-שיח. ולחשוב.

בפגישה הראשונה שלנו עם דניס היא אמרה לנו בצחוק, "הצרה של כולנו, היא שאנחנו אחיות מיון וזה אומר שאנחנו צריכות לחשוב". אני מוסיפה על זה, שהצרה של אחות חדשה במיון, היא שלאחיות מנוסות קשה לעצור רגע את רצף הפעולות שלהן ולתאר את מה שהן עושות ואת תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שעומדים מאחורי המעשים שלהן. זה דורש מידה של אינטרוספקציה שלא כל בני האדם ניחנו בה. וזה דורש רצון ונכונות שאינם תמיד שם. הבעיה הגדולה יותר של המיון בו אני עובדת, היא שאין סטנדרט אחד לכולם. וגם אם בתחומים מסוימים יש סטנדרט, למתבונן מבחוץ נראה שהמיון מתנהל לפי שיטת מצליח. איש כטוב בעיניו יעשה. אני חושבת שזה מקום רע מאוד להיות בו, בשביל מחלקה שאמורה להיות חוד-החנית של העשייה הסיעודית ואמורה להיות השער והפנים של בית-החולים.

מאז שהשלמתי עם המציאות והפסקתי להיאבק בה, איכות החיים שלי והסיפוק שלי מהעבודה השתפרו פלאים.  ויתרתי לגביי על הציפיות שהיו לי משרי ומצאתי כמה אחים ואחיות אחרים, כמו גם רופאים ורופאות, שיש להם ידע רב והם מעוניינים לחלוק אותו. לפעמים, אפילו כששרי נוכחת, אני מעדיפה לפנות למישהו אחר, שאני מעדיפה את האינטראקציה איתו על פני זו עם שרי.

אני מקדישה תשומת לב יתרה למעשים שלי. אני שואלת את עצמי שאלות. אני מנהלת דו-שיח ער עם עצמי, בודקת מה הייתי יכולה לשפר, מנסה ללמוד מכל מקרה לפעם הבאה. אני מזכירה לעצמי שאני נמצאת במיון בשביל המטופלים ובשביל המשפחות שלהם. בשביל להרגיע, להסביר, לשכך קצת את הפחדים והמצוקה. הפידבק שאני מקבלת מהמטופלים הוא אדיר. ובסופו של דבר, זוהי חוויה מעצימה - אני מגלה בי כוחות שלא ידעתי שקיימים, במימדים גדולים מכפי ששיערתי, שמגלים את עצמם בפניי בשל הכורח ובגלל שנבעטתי שוב ושוב אל מחוץ ל-comfort zone שלי.

החלטתי שאם הישועה לא תבוא מהעמיתים שלי, אביא אותה לעצמי, בעצמי, מהספרות המקצועית ומכל מקור שאצליח למצוא. כבר עם תחילת עבודתי במיון עשיתי מנוי ל- Journal of Emergency Nursing ואחרי שאתמול הגיליון השני הגיע בדואר, החלטתי שאני הולכת ממש לקרוא אותו ולא רק להניח אותו בצד ולתת לו לצבור אבק. בסוף השבוע השתתפתי בקורס ACLS, הכשרה שהיא דרישה בסיסית עבור כל אחות שעובדת בסביבה אקוטית.

אחיות בארה"ב נדרשות להמשיך ללמוד. לימודי המשך, בצורת הכשרות ותעודות, הם דרישה מחייבת לחידוש הרישיון. לא ניתן לחדש את הרישיון מבלי שצברת מספר מינימאלי של נקודות זכות לכל תקופת רישוי. המערכת לא מאפשרת לאף אחד להישאר בדיוק בנקודה בה היה כשסיים את בית הספר לסיעוד, מבחינת השכלה. בעוד שלפעמים זה קצת "תיק" לקרוא מאמרים מקצועיים, להשתתף בקורסים ובכנסים, אני מסכימה מאוד עם הרעיון שעומד בבסיס הדרישה המערכתית הזו. אני חושבת שאחות מקצועית היא אחות שממשיכה להתעדכן ולהתפתח ללא הפסקה. אחות ששואלת, חוקרת ומחפשת תשובות לנושאים שמפריעים לה ולדברים שהיא לא בטוחה לגביהם. אני חושבת שחובתנו כלפי מטופלינו, היא להיות מצוינות במה שאנחנו עושות.

לכל הרוחות, נראה לי שאני אידיאליסטית. קללה ארורה שהוריי העבירו לי בירושה. ביום בו אני אחנוך אחיות חדשות לתוך המיון, או לתוך כל מחלקה אשר תהיה, אני מקווה שאזכור את מה שאני יודעת עכשיו, מה שהחודשים האלה במיון לימדו אותי.


יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

Don't Be Afraid To Care

בשנה הראשונה בבית הספר לסיעוד, בקורס תקשורת בינאישית, לומדים על מיומנויות תקשורת בסיסיות - הדהוד, פראפרזה, מגע, שאלות פתוחות, דיבור רגשי, אמפתיה.

אמפתיה.

בשיעורים של הקורס בתקשורת בין אישית, כולם מגחכים. "כן, בטח, אני אגיד למטופל שלי, אני שומע שאתה מפחד. אם מישהו היה אומר לי את זה הייתי מעיף לו סטירה". ובאמת, בהתחלה זה נשמע מגוחך. זה מרגיש מגושם, מטופש, מזויף. אבל אז, מתחילים לנסות. על בני משפחה, על חברים, על בני-זוג. אומרים למישהו, "נשמע לי שאתה מרגיש לא מוכן" ומהדהדים למישהו, "זה בטח מאוד קשה להרגיש כך". ולנגד עיניך, בהפתעה גמורה, אדם אחר נמס פתאום. איזו חומה נפרצת, שכבת מגן אחת יורדת ולפתע הוא מרגיש בטוח להודות ברגשותיו, לתת להם שם ומילים - ומקום.

עם הזמן האוזניים שלי למדו לזהות את אנחת הרווחה הבלתי-נשמעת, שבני-אדם משמיעים כשמישהו מרשה להם. כשניתנת להם האפשרות, ההזדמנות, להפסיק להעמיד פנים שהם חזקים כל הזמן, לשחרר ולשתף. כשמישהו מציע להם, ולו לרגע, את האפשרות להתחלק במשא הכבד. מפני שמהי אמפתיה, אם לא היכולת לשאת יחד את כובד הרגשות, גם אם באופן חולף, רק לזמן קצר.

עם הזמן למדתי שאפשר לשמוע את הנפש מתרווחת ונושמת קצת יותר בחופשיות. ואפשר, לפעמים, לראות בעיניו של האדם האחר את הרגע בו חוסר האמונה והחשד מתחלפים באמונה - הרי כולנו לבדנו בעולם, גם כשאנחנו יחד אנחנו לבד. ולמה שהאדם הזה, הזר, יקשיב לי באמת, יבין את רגשותיי? למה שהוא בכלל ירצה? האם, בתוך-תוכו, הוא לועג לי? ורק אחרי שרשרת החישובים המהירה הזאת, שמתרחשת באופן בלתי-מודע, ניתן האות והאישור - להרפות.

בשיעורים בקורס תקשורת בשנה הראשונה, סטודנטים לסיעוד מפחדים מאפתיה. ובצדק. רגשות הם מפחידים. ואיך נדע לשלוט, ואיך לא ניסחף ונישטף וניבלע על ידי נחשול הרגשות שרגע לפני-כן היו זרים ועכשיו הם פתאום כאילו-שלנו, חזקים, סוחפים, מטלטלים בעוצמתם? אבל אם נעצור לרגע את הריצה הסומאת שלנו, אם נסתכל לרגע בעיניו של האחר ונחבר חלק נפש בחלק נפש אחרת, אולי נבין שהוא עצוב בצדק. כועס בצדק. כואב בצדק. איפה עוצרים, איפה מפרידים - ואיך? איך לא נישחק? הרי להרגיש כל הזמן זה מעייף. ומה עם אזלת-היד? להרגיש רגשות של אחרים, מבלי שנהיה מסוגלים לשנות או לעזור - זה שוחק עוד יותר.

אבל בלי כל אלה, הסיעוד הוא חתיכה חסרה.
. . .

לאורך השנים, מאז אותם שיעורים מופלאים בתקשורת, אני מתנסה באמפתיה. מדלגת רגע לנעליו של האחר, מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטו. וזהו המפתח - לדלג לרגע ולחזור לנעלינו. מפני שאם נשתהה בצד האחר יותר מדי, ניספג יותר מדי בהוויתו, נתבע את רגשותיו לעצמנו ונזהה אותם בתוכנו ללא הפרדה - לא נהיה מסוגלים לעשות את עבודתנו.

כשמישהו צועק אלינו לעזרה מתוך בור אליו הוא נפל, כשאנחנו ניגשים להעריך את מצבו, כדאי שמבעוד מועד, ניקח איתנו סולם. מפני שאם נמהר לרדת לתוך אותו בור ונשהה בו יחד עם אותו אדם-בצרה, מבלי שיהיה לנו פיתרון להציע, כמעט ולא עזרנו לו כלל. עזרנו לרגע, ואז נשארנו שנינו, תקועים באותו מצב, חסרי אונים ומחכים יחד להצלה. עכשיו ישנם שני אנשים בבור ודרושים עוד שלישי ורביעי כדי להצילם.

לא קל לזכור לקחת את הסולם איתנו. לא קל לזכור לקצר את השהייה בנעליו של האחר למידה הנכונה.

אבל זוהי חובתנו.

. . .

מאז שהתחלתי לעבוד, חזרתי לחשוב על חמלה.

במערכת הבריאות בכלל, ובמיון בפרט, קל מאוד להתייחס לאנשים כאל "מצבים", "מחלות" ומספרים. הגברת ב-81 צריכה עוד ואליום, 65 עדיין מקיא. אני מוצאת את עצמי אומרת לרופא, "Our lady in 4 is asking for something for pain".

ולמרות שאני נוהגת כך בתקשורת עם אנשי צוות אחרים, כשאני נכנסת לחדר של מטופל, הדבר הראשון שאני רואה הוא בנאדם. אני מציגה את עצמי ומיד שואלת לשמו של האדם. אם הוא הגיע עם מלווה, אני שואלת לשמו ושואלת בעדינות על הקשר ביניהם. ואפילו שבסביבה עמוסה וסוערת כמו המיון, זה קשה ולפעמים כמעט בלתי-אפשרי, אני מנסה להסתכל על המטופל באופן הוליסטי.

באחת המשמרות, הגיע אלינו מטופל שנעצר על-ידי המשטרה בגלל נהיגה מסוכנת והובא למיון בחשד לשימוש בסמים. כשיצאתי מחדרו, אחרי שמדדתי לו לחץ דם בזמן שהוא מנסה לשכנע אותי שלא עשה דבר פסול ושהשוטרים רק נטפלים אליו, שרי שאלה אותי, "נו דפנה, כבר הספיקו לך כל השיכורים והמסוממים?" ואני עניתי לה שעוד לא, יש לי עוד קצת מקום להכיל אותם, בינתיים. היא פנתה לדיאן, האחות האחרת שישבה איתנו בתחנה והסבירה, שאני פשוט כזאת בחורה מתוקה שכואב לה הלב לראות כמה אני נחמדה אל האנשים האלה. דיאן אמרה שהבחור הוא סתם asshole. נשמתי עמוק וחייכתי, והשבתי במשיכת כתפיים, שאני לא שופטת אף אחד.

החיים לימדו אותי שאנשים מגיעים למצבים מסוימים כתוצאה מנסיבות עגומות ובלתי נשלטות. כמה טוב יותר היה העולם אם כולנו היינו שולטים בהכל, כל הזמן. מעציב אותי לחשוב שבמקום לחמול על האנשים הללו, במקום להציע להם מקום שבו הם יכולים להניח את נסיבות חייהם הקשות בצד, רק לרגע, ולקבל טיפול נטול משוא-פנים, אנחנו מענישים אותם פעם נוספת, בשופטנו אותם על כך שלא מנעו את גורלם המר מעצמם, בעצמם.

הרבה ממה שלמדתי בחיים, מגיל צעיר, למדתי מהחיים עם מחלה כרונית. ועכשיו אני לומדת, שלהיות אחות שהיא גם מטופלת, או להיפך, זה לא פשוט. זוהי ברכה שקללה בצידה, מפני שלעיתים אני מוצאת שהקו המפריד ביני לבין המטופלים מיטשטש. לפעמים אני מבינה אותם יותר מאשר אני חושבת שהמערכת צודקת. במערכת האמריקנית, בה המטופל הוא לקוח, והלקוח תמיד צודק - זאת יכולה להיחשב מעלה. ברשת בתי-החולים בה אני עובדת, בה המוטו הוא "המטופלים ראשונים במעלה", זאת בכלל זווית ראייה טובה להגיע איתה מהבית.

אבל כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים, בפעמים בהן אני נעלמת קצת יותר מדי בתוך סבלו של המטופל, כשאני מזהה את עצמי שם ולא מצליחה להפריד, אני שמה לב איך החמלה מכשילה אותי. במקום שהיא תניע אותי, היא יוצקת בטון בעקביי ומקרקעת אותי.

. . .

ביום חמישי עבדתי לבד, תחת השגחתה של אחראית המשמרת. שרי לא עבדה באותו יום ולכן הופקדתי על חדר אחד, אותו ניהלתי באופן עצמאי כמעט לחלוטין. בגלל שהגעתי רק לשמונה שעות, הספקתי לטפל באותו יום רק בשני אנשים. האחת הגיעה עם תחילת המשמרת, עם תלונות על בחילות והקאות ועזבה חיש-מהר. האדון שהגיע אחריה סבל מבעיה קצת יותר מורכבת ואיתו העברתי את ששת השעות הנותרות של המשמרת.

ללא כל קשר לבעיה הבריאותית הנוכחית, האקוטית, ג' היה עצוב. הייתה לו היסטוריה ארוכה ומפורטת מדי של מגוון בעיות בריאותיות אחרות. בקשר ישיר ובלתי ניתן לניתוק לבעיה האקוטית שלו, הוא היה נרעש ומפוחד. הייאוש העמוק, המהדהד שלו, לפת אותי. היו כמה פעמים בהן נכנסתי לחדרו, שאלתי שאלה והוא לא הגיב. הנחתי על כתפו יד שניסתה להיות מעודדת והסתכלתי לתוך עיניים שלרגעים נדמו לי ריקות עד כדי כך שחששתי שאולי מצבו מידרדר והכרתו נשמטת ממנו. בכל פעם כזאת, הוא ניעור כעבור רגע והסתכל אליי בעיניים שכל מה שנשקף מהן הן לאות גדולה ובהלה.

לבי יצא אליו וככל שהזמן עבר הרגשתי עד כמה מוגבלת הנחמה שאני יכולה להציע לו, ועם כך - כמה היא חיונית. ניסיתי לחזק ולעודד אותו מבלי ליפול לקלישאות. רופא המשפחה שלו המליץ לשחרר אותו הביתה ולהורות שיגיע למעקב למחרת. אני נשאתי את חששותיו והתנגדותו אל עוזר הרופא וממנו אל הרופא וזה בא לבדוק אותו שוב ולדבר איתו, והחליט להשאירו להשגחה. אני לא רוצה לקחת על כך קרדיט, אבל בהחלט היה לי חלק בשינוי ההחלטה.

כשהכנתי אותו למעבר למחלקת האשפוז, הוא אמר לי, "אל תדאגי, טיפלת בי טוב". הרגשתי שהצלחתי.

אבל אחרי שליוויתי אותו למחלקה והחתמתי כרטיס בסוף המשמרת, המשכתי לחשוב - למה דווקא הוא נגע בי כל-כך? למה דווקא בו נספגתי עד שהעצב שלו דבק בי, במידה כזאת?

הסבר אפשרי שעלה על דעתי, הוא הדימיון בינינו. אמנם ג' הגיע למיון עם בעיה אקוטית של הפרעת קצב לבבית, אבל הוא סיפר לי על אמו שמתה מסרטן המעי-הגס ועל הניתוח שהוא עבר, לכריתת המעי ויצירת פיום מעי (סטומה), מצב שהוא נפוץ מאוד אצל חולים במחלות מעי דלקתיות, גם אם בנסיבות אחרות. ובנוסף - גם ג', כמוני, הוא חולה כרוני. הוא מתמודד כבר שנים עם מחלה מורכבת, שסיבכה את חייו, הותירה אותו נכה, מחוסר עבודה וחי על קצבת ביטוח לאומי. הפעם הקודמת שהיה מאושפז הייתה רק לפני שלושה שבועות. הבירור להבנת מצבו המשתנה נמשך כבר חודשים. אני מכירה את תחושת התבוסה שמכה בך, כשאתה מבין ששוב צריך ללכת למיון. ששוב גורם חיצוני ובלתי צפוי משתלט על חייך.

והייאוש. אני מכירה את הייאוש.

מאוחר יותר באותו יום אמרתי לאלון, שאני חושבת שאולי, לעומס העבודה במיון יש גם יתרון מסוים, בכך שהוא מגן עלינו מפני היקשרות חזקה ועמוקה מדי למטופלים מסוימים. תמיד יהיו אלה שיפרטו על איזה מיתר-נפש וירטיטו אותו, אבל כשבנוסף אליהם יש עוד שלושה או ארבעה מטופלים, לא תמיד ניתן להשתהות מספיק בחוויה ולהתמסר לה לגמרי. החמלה לא נעלמת, היא רק הופכת תחומה יותר וכך למעשה, העומס מספק תמיכה חיצונית שעוזרת להציב את הגבול בין המטפל למטופל.

. . .

ביום שישי נפגשתי עם מייקו לצהריים וגילגלנו שיחה אישית ומקצועית. היא מדברת על מדע המדינה ואני מהדהדת בסיעודית, אני מדברת על בית החולים והיא מקבילה למחלקה באוניברסיטה. אמרתי שאני מבינה עכשיו שבבית הספר לסיעוד לא לימדו אותי איך להיות אחות. לימדו אותי סיעוד, זה כן, אבל לא איך להיות אחות. ואת זה אני מלמדת את עצמי עכשיו.

איזה מסע.


יום שני, 17 בדצמבר 2012

One Day At A Time

ביום שבת, כשדיברתי עם נועה בסקייפ, היא השביעה אותי שאני מפסיקה להיות כל-כך קשה עם עצמי ואנסה לתת לעצמי קצת יותר צ'אנסים, קצת יותר הנחות והקלות. זה היה בתגובה לכך שאמרתי לה כמה קשה לי בעבודה, כמה אני מרגישה איטית לפעמים, כמה אני מרגישה שאני לא יודעת כלום למרות שאני רוצה לדעת הכל ועכשיו. כמו במערכון ההוא של רחוב סומסום, "אני כאן. אבל רציתי להיות שם!", או כמו בשיר המוכר של קווין - I want it all and I want it now.

להתאפק בדברים קטנים זה משחק ילדים. אבל בדברים שאנחנו רוצים ממש, בדברים שישפרו את המצב שלנו ויקלו על איזו חוסר נוחות, זמנית או מתמשכת - במצבים האלה קשה מאוד לחכות לרגע ההוא שיגיע.

ציפיתי שיהיה לי קל יותר. ציפיתי לתפוס הכל תיק-תק, לשלוט בהכל מהר, לא להסס, לא להתעכב שוב על דברים שכבר עשיתי פעם-פעמיים. אני יודעת שזאת ציפייה לא ריאלית ובכל זאת, כאן הילדה בת הארבע מגיעה, רוקעת ברגל בעקשנות ואומרת, "אבל אני רוצה!" (או כמו שילדים בימינו אומרים, "בא לי!"). רוצה עכשיו, לא אחר-כך. רוצה אינסטנט. רוצה קל ומהיר.

כשעשיתי את הסטאז' בסוף הלימודים, במחלקה כירורגית, לקח לי בערך שבוע להיסגר על רוב הדברים במחלקה. כבר ידעתי איפה כל דבר נמצא, אל מי אני צריכה לגשת במקרה כזה או אחר. קלטתי את סדר היום - סיבוב בוקר, תרופות, ביקור רופאים, הכנה לניתוחים, אנטיביוטיקות, ארוחת צהריים, עוד סיבוב של סימנים חיוניים. הכרתי את המצבים המייצגים - עוד דלקת בכיס מרה, עוד ניתוח להצרת קיבה, יצירת סטומה, כריתת מעי דק או גס. למדתי במהירות את ההבדלים בין המטופלים הצעירים, הבריאים לבין המבוגרים והמורכבים, אלה שיש להם מחלות רקע רבות שדורשות התייחסות וטיפול בנוסף לבעיה הכירורגית הנוכחית. תוך שבועיים ריחפתי בין שישה מטופלים, בין שני חדרים. תוך שבועיים הייתי בשליטה.

במיון אין שליטה.

כל מי שנתקלתי בו בתחילת העבודה שלי במחלקה דאג לומר לי את זה. המיון הוא מפלצת יורקת אש, בחרו אחדים להפחיד. במיון את יכולה לתכנן כמה שבא לך, אבל תמיד יבוא משהו ויטרוף את כל הקלפים. ואני משכתי בכתפיים וחייכתי חיוך אטום - מה עוזר לי כל המידע הזה, הכללות רדודות, עוד לפני שנכנסתי למחלקה? אם אתם מנסים להפחיד אותי, תודה, הצלחתם. אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? We'll just have to take it as it comes.

ואז התחלתי לעבוד ומאז אני לומדת על בשרי מהו המיון. אין כללים. יש מקרים דומים, יש מצבים אופייניים - קוצר נשימה, כאבים בחזה, הקאות ושלשולים, שינויים במצב ההכרה. אבל בכל מצב אופייני יש מטופל אחר, בגיל שונה, בשלב התפתחותי-קוגניטיבי שונה, עם או בלי מחלות רקע, עם או בלי קשיי תקשורת. אפשר להתחיל את היום עם תוכנית, אבל אז משהו קטן קורה ולפני ששמתי לב אני רודפת אחרי הזנב שלי ומנסה להדביק את הקצב, משתדלת לא ללכת לאיבוד יותר מדי.

במיון אין כללים, יש כלים. אפשר להתחיל עירוי, לקחת בדיקות דם ושתן, לעשות סדרה של בדיקות הדמייה, לחבר למוניטור לבבי, לתת תרופות להורדת לחץ דם, לשיכוך כאבים, לטיפול בבחילה. יש מטופלים שמגיעים והבעיה שלהם גלויה ופשוטה - בחורה אחת שהחליקה ברחוב ונקעה את הקרסול - ויש מטופלים שצריך לחפש ולחפור כדי להבין מה הסיפור שלהם. גם במיון, ישנם המטופלים "הבריאים", עם הבעיה הספציפית והמבודדת וישנם המטופלים "החולים", שהבעיה שלהם כללית, מערבת מספר מערכות גוף שונות ומשבשת את הסימנים החיוניים שלהם. יש מטופלים שברגע המפגש הראשון ברור שהם יעזבו תוך שעה-שעתיים ומשך השהייה שלהם תלוי רק ביעילות המערכת. יש מטופלים שכבר ממבט ראשון אפשר לדעת שהם הולכים לבלות לפחות ארבע שעות במיון - ובסוף גם יאשפזו אותם. מדהים כמה מהר לומדים לזהות מיהו מי.

המיון שלנו מורכב מכמה אזורים - "המיון הגדול" מקבל אליו את המקרים האקוטיים ביותר, מקרים של סכנת חיים מיידית או מאיימת, כמו חשד לשבץ, כאבים בחזה או התקפי לב. "המיון הבינוני" מקבל אליו את המקרים הפחות אקוטיים, מקרי הביניים - בחילות והקאות בלי חום או שינויים בסימנים חיוניים, מטופלים פחות קריטיים שלא זקוקים לניטור לבבי צמוד. לאזור ההשהייה עוברים מטופלים שעברו עיבוד ראשוני במיון הגדול או הבינוני וכעת מחכים לתוצאות של בדיקות ולהחלטה - אשפוז או הביתה. האזור האחרון הוא "המסלול המהיר", לאנשים עם חתכים, נקעים ובעיות מאוד ממוקדות שלא דורשות בדיקות דם, בדיקות הדמייה, או למעשה פעולות פולשניות כלשהן.

כאחות חדשה, אני עובדת בעיקר במיון הגדול ובמיון הבינוני והרציונל לכך פשוט - מי שיודע לטפל במקרים המורכבים, הקריטיים יותר, לא יתקשה לטפל במקרים פשוטים.

ישנן שתי דרכים בהן אנשים יכולים להגיע למיון - עצמאית, או באמבולנס. אנשים שמגיעים למיון בכוחות עצמם עוברים מיון ראשוני (טריאז') בכניסה למיון עצמו. האחות שיושבת בטריאז' לוקחת מהם את הסיפור הראשוני - למה באתם, מה הבעיה עכשיו - ומפנה אותם לאזור המתאים של המיון כדי שייבדקו על-ידי רופא ויטופלו. אנשים שמגיעים באמבולנס "חותכים" את המיון הראשוני ונופלים ישר לחיקנו. אלה "הצנחנים", אנשים שהאחיות בתוך המיון צריכות לעשות להם טריאז'. בדרך כלל, אלה הם האנשים החולים יותר והדחופים יותר (בהנחה שלא מדובר במישהו שהזמין אמבולנס בשביל כאבים בברך, דבר שהוא לא נדיר כאן אצלנו, לצערי). הצנחנים הם החשודים המיידיים להפרת הסדר והשליטה. כשמגיע צנחן קל מאוד לטבוע באותו חדר אחד ולשכוח משלושת החדרים האחרים שבהם יש עוד מטופלים בשלבים שונים של הטיפול שדורשים את תשומת ליבנו.

בשבוע שעבר, היה יום אחד בו כל המטופלים שקיבלתי סבלו מקוצר נשימה וכמעט כולם אובחנו כסובלים מדלקת ריאות. אחרי רצף של שלושה כאלה, הייתי כבר על הגל וידעתי בדיוק מה לעשות כשאני מקבלת מטופל בקוצר נשימה. אותו הדבר היה אתמול, רק עם כאבים בחזה. אפילו הילד בן ה-11 שהגיע למיון בגלל שפעת, התלונן בעיקר על כאבים בחזה, ואפילו הוא קיבל א.ק.ג. אבל יש ימים בהם כל מטופל מגיע עם בעיה אחרת ואז קצת יותר קשה להיכנס לקצב.

עוד הבדל בין המיון למחלקות, שמקשה על הכניסה לקצב, הוא שאין אחידות בשלב הטיפול. במחלקה, כל המטופלים כבר היו במיון, אם הם הגיעו באופן דחוף, או שהגיעו מהבית עם הזמנה מתוכננת, אלקטיבית. ברוב המחלקות הכלליות, המטופלים לא נמצאים בסכנת חיים מיידית או מאיימת. סדר היום אחיד לכל המטופלים והוא זהה לזה שתיארתי קודם. במיון המצב שונה. יש מטופל אחד שבדיוק הגיע, מטופל שני שצריך ללכת לרנטגן, מטופל שלישי שחזר מרנטגן וצריך עוד תרופות נגד כאבים ולפעמים גם מטופל רביעי שצריך למדוד לו לחץ דם ולבדוק אם התרופה שהוא קיבל לפני חצי שעה עזרה. אין "סיבובים" בהם מחלקים לכולם תרופות או מודדים לכולם סימנים. ואחרי כל דבר שעושים צריך לחזור למחשב ולתעד, דבר קל אם נמצאים במיון הגדול שכבר עבר שיפוץ ובו יש מחשב בכל חדר, אבל משימה קצת יותר מורכבת אם נמצאים במיון הבינוני ובכל פעם שיוצאים מחדר המטופל אל התחנה כדי לרשום בגיליון נתקלים בעוד מטופלים עם דרישותיהם ובאנשי צוות נוספים ששואלים שאלות קונקרטית או סתם רוצים לקשור שיחה.

אנשים אוהבים חוקים וכללים והם ממציאים אותם בניסיון להשיג שליטה על מצבים ולמצוא פשר להתרחשויות. גם במיון, אנשי הצוות הותיקים שופעים כללים ונוסחאות - ימי שני הם תמיד ימים קשים ומקוללים. היום הראשון שאחרי החג הוא יום עמוס ומשוגע, אבל לא כמו היום שאחריו. בעוד שקל להבין איך הכללים הללו נוצרים ומהו תפקידם, קשה לומר שהם מדויקים או נכונים תמיד ולא בכדי, הרי מדובר בכללים שמבוססים על חוויה סובייקטיבית ולא על עדויות שיטתיות, אפילו אם מאחורי מי שניסח אותם עומדות שנים של ניסיון.

ולראייה, עד כה, בסופי השבוע בהם עבדתי, הבקרים היו מאוד רגועים וסביב הצהריים התנועה התגברה עד שהגיעה לשיא אחה"צ. אתמול הגענו בשבע בבוקר למיון מלא ודווקא בצהריים המוקדמים נרשמה איזו הקלה. בשבוע שעבר עבדתי ביום שני והכל היה די סביר. היום שוב עבדתי וזאת הייתה משמרת משוגעת.

היום היה יום קשה. עבדתי באזור הבינוני ולמרות שהבוקר התחיל די קל, מתישהו ברצף קיבלתי מטופלת אחת שדרשה הרבה תשומת לב. מפני שמלאי תשומת הלב שלי ומאגר הזמן שלי מוגבלים, כל תשומת הלב שהשקעתי במטופלת הזאת, באה על חשבון הזמן ותשומת הלב שיכולתי להשקיע באחרים. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל עוד שיעור שהמיון מלמד אותי לאחרונה, הוא שלנסות - זה לא תמיד מספיק. עם כל הרצון הטוב, לפעמים זה פשוט יותר מדי.

יש כמה מפתחות עיקריים לעבודה מוצלחת במיון - מהירות תפיסה ומחשבה, מהירות תגובה ועבודה, האצלת סמכויות וקביעת סדרי עדיפויות. כשמצליחים לסנכרן בין כל הגורמים הללו, אפשר להגיע לאיזה אופטימום, להתייצב על קצב טוב ולנהל את המשמרת במקום שהיא תנהל אותך. אבל אף אחד לא נולד עם כל המיומנויות הללו וגם אי-אפשר ללמד אותן בבית-ספר. הכל בא מניסיון ובשביל להשיג ניסיון צריך לעבוד קשה.

בימים כאלה אני מרגישה שאני טובעת והתחושה הזאת מלחיצה ומבהילה. היו כמה פעמים היום שחשבתי לעצמי שהנה-הנה, זוהי המשמרת האחרונה שלי, כי המשמרת הזאת היא הוכחה לכך שאני לא מסוגלת לעשות את זה. זה רק עניין של זמן עד שזה יהפוך לברור כל-כך, שכולם מסביבי לא יוכלו שלא להבחין בזה, אז אולי עדיף שאני אקלוט את הרמז כבר עכשיו, אגיד יפה שלום ותודה ואלך לחפש לי מקום אחר לעבוד בו, מקום בו אוכל להיות איטית ובינונית. ראש לשועלים במקום זנב לאריות.

אבל רגע! מה קרה לשיחה שניהלתי עם נועה רק לפני יומיים?! ביום שבת האחרון, היו 13 משמרות מאחוריי, מספר שווה ערך לעבודה של חודש אחד. נועה תבעה שאשהה את הספקות והפקפוק העצמי למשך עשר משמרות נוספות. סיכמנו שאני לוקחת נשימה ומחכה עד המשמרת העשרים ואז עד המשמרת השלושים, לפני שאני גוזרת את דיני לרעה. אז כשיצאתי מהמשמרת היום, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי - עוד לא. מספיק עם הביקורת, מספיק עם התהייה המתמדת, האם אני טובה מספיק או לא טובה בכלל. נחזור ונבדוק את המצב עוד עשר משמרות. ואז עוד עשר אחרי זה. בכל זאת, הבטחות צריך לקיים.

זה קשה. קל מאוד להתמסר למחשבות השליליות, לחוסר האמונה העצמית, במיוחד כשמוסיפים לתוך התמהיל עייפות מצטברת שהולכת וגוברת ככל שהשבוע מתקדם והימים החופשיים האחרונים נעלמים מעבר לכתף. מחשבות שליליות הן אוטומטיות, הן באות לבד, כמו צבועים רעבים, מזדחלות דרך כל פרצה, משתלטות על כל חלקה ממנה הוסר המשמר. מחשבות חיוביות דורשות אנרגיה ויוזמה. הן לא קורות מעצמן.

קשה לי לא לרדת על עצמי. ואני עוד מחשיבה את עצמי בנאדם שמאמין בעצמו וביכולותיו. אבל כנראה שאני מאמינה ביכולותיי הקיימות, אלה שאני בטוחה בהן, אלה שנמצאות איתי כבר זמן רב. עבר זמן רב מאז שנדרשתי לפתח מיומנויות חדשות וכנראה שבשלב מסוים מתרגלים לקלות ולטבעיות שבהן משתמשים במיומנויות קיימות ושוכחים שבעצם, כל ההתחלות קשות.

בדרך חזרה הביתה, בעודי מעבירה הילוכים באוטו שקנינו לפני שלושה חודשים, חשבתי לעצמי - הנה מיומנות שהייתי צריכה ללמוד מחדש. מאז הטסט שלי, לפני למעלה מעשר שנים, לא נהגתי ברכב עם הילוכים ידניים. לקח לי פחות משבוע מרגע שקנינו את האוטו ועד שהתרגלתי מחדש. לימדתי את עצמי לרקוד עם הולה-הופ תוך יומיים בערך, אותו זמן שלקח לי ללמד את עצמי לסרוג. בשלושת המקרים זה היה מאתגר ואפילו קצת קשה, אבל באף אחת מהפעמים לא הלקיתי את עצמי על הכשלונות הקטנים שבדרך, או סתם על הפעמים בהם הצליח לי קצת פחות ממה שקיוויתי. אז מה ההבדל עכשיו?

יש לי כמה תיאוריות שיכולות להציע תשובה לשאלה הזאת. האחת, היא שיותר מונח כאן על הכף. נניח שאחרי שקניתי את החישוק ב-5 דולר, הייתי מנסה ומנסה ולא מצליחה ללמוד איך לסובב אותו. אז מה? לא קרה כלום. הלכו 5 דולר ונוספה לי אמונה אחת לגביי עצמי - אני לא יודעת איך לסובב חישוק סביב המותניים. אותו דבר עם המסרגות והצמר - 10 דולר והאמונה שאני לא יודעת לסרוג.

אבל להיכשל בסיעוד? יותר מדי מונח על הכף. הבחירה לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה, הבחירה להתחיל ללמוד סיעוד. השעות, הימים, השנים שהשקעתי בתואר. הכסף שהשקעתי בלימודים. הכסף והזמן שהשקעתי בקבלת הרישיון האמריקני. ההלוואה שלקחנו כדי לקנות את האוטו שייקח אותי כל יום לעבודה. המדים שקניתי במאות דולרים. הנעליים. חשבון ההוצאות שנצבר לצד תחילת העבודה שלי ארוך וגדול והוא מורכב מסעיפים ותתי-סעיפים רבים.

אבל זה לא רק הכסף. זאת ההשקעה, זה החלום, אלה הציפיות האדירות שיש לי מעצמי. כשאמרתי בריאיון העבודה שאני יודעת להתנהל במצבי לחץ, שאני שומרת על קור רוח וצלילות מחשבה, שיש לי גישה חיובית, שיש לי יכולת למולטיטאסקינג - התכוונתי לכל אלה ואני מאמינה בהם בכל ליבי. אבל לא הכנתי את עצמי לתהליך הארוך שאזדקק לו כדי לרתום את היכולות הקיימות הללו לעבודה במיון. תהליך כל-כך טבעי וצפוי! ואיכשהו הוא נשמט מהכרתי. כנראה זאת מן צרת-עשירים שכזו, שמי שרגיל שדברים באים לו בקלות יחסית (טפוטפו), פתאום כשהוא צריך ממש לעבוד בשביל משהו, לא כל-כך יודע איך עושים את זה.

אני יודעת שאני לומדת. אני שמה לב שאני לומדת. אחרי יום רביעי שעבר, כשקלטתי אמבולנס אחרי אמבולנס אחרי אמבולנס והייתי המומה וקפאתי ולקח לי המון זמן להתעשת, בפעם הבאה כשהגעתי לעבודה, כשקיבלתי מטופל שהגיע באמבולנס, ידעתי בדיוק מה לעשות. איזה שאלות לשאול כחלק מהטריאז' גם אם המטופל עוד לא נמצא במחשב ואין לי את התוכנה שתעזור לי לכוון את עצמי. ומאז הפינה הזאת סגורה אצלי.

היום למדתי שאחת הסיטואציות הכי קשות עבורי הם בני-נוער שמגיעים בגלל איום לפגיעה בעצמם או ניסיון התאבדות. לא מבוגרים צעירים, לא מבוגרים. בני נוער, ילדים בשנות העשרה שלהם שחותכים את עצמם, שבולעים כדורים. שמגיעים מהבית עם אמא מבוהלת לידם שזאת הפעם הראשונה שזה קורה לה, או אמא מיואשת שכבר ראתה את זה קורה חמש פעמים ומפחדת לחשוב מה היא תמצא בפעם הבאה. הילדים האבודים האלה פוגעים לי בנקודה חשופה ואני יוצאת לגמרי מפוקוס. היום למדתי שאני צריכה לשמור על עצמי כשאני ניגשת לנער או נערה כאלה, כדי שכשאני יוצאת מהחדר שלהם לא אשכח מה אני אמורה לעשות.

אני יודעת שאני לומדת המון, אבל בתוך ענן העייפות שאופף אותי, כשאני עסוקה כל הזמן, פתאום אין לי את כל הזמן הפנוי שבעולם, כמו פעם (לפני חודשיים), להגות ולהרהר ולחשוב מחשבות יפות ולהסיק מסקנות, לסדר הכל יפה-יפה ולהמשיך הלאה למשימה הבאה, חכמה יותר ומנוסחת היטב. כשהזמן היחיד שלי לחשוב על הדברים הוא במקביל לדברים אחרים, לפעמים קשה לשים לב ללקחים שנלמדו ונרשמו באחוריי הראש. וכשפתאום הם נשלפים משם, אני מופתעת מעצמי מאוד. כמעט בלי לשים לב, אני הופכת לאחות מיון.

האתגר הנוכחי הוא להמשיך לקחת את זה בקלות, לא לרדת על עצמי. לקיים את הבטחתי לאחותי ולעצמי. לקחת את זה כמו שזה בא, לאט ומדוד, יום אחרי יום.