יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

איך זה

כשעוד היינו בבית החולים עם עדו והייתי בטוחה שדעתי נתברחה לה ממני, שלפנו את הלפטופ של אלון והשמענו מתי כספי. הייתי צריכה עברית שתחבר אותי בחזרה ותמרכז ותזכיר לי מי אני. אז גם למדתי שפרקוסט עושה לי הזיות ובפעם הראשונה בחיי חוויתי דיסוציאציה (זה מפחיד ממש!) ולמדתי שצריך להיזהר עם המינון.

בעיניים שהדמעה עוד לא יבשה בהן ישבתי ושרתי לעצמי ולעדו "איך זה שכוכב" וניסיתי מאוד להגיע עם מתי לטונים הנמוכים. מצליח לי יותר לשיר את השיר הזה עם תיקי דיין. כוכב אחד לבד, אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

כשחזרנו הביתה, אחרי מה שנדמה כמו שבועות ארוכים בבית החולים, הכל מתארך כל-כך כשתשושים, המשכתי עוד קצת לשיר לעדו את השיר הזה בהחלפות. הוא היה קטן ואדום וכועס מאוד על כל הפשטה והרגשתי שאני קצת מנחמת אותו. או את עצמי. לפעמים הוא היה משתתק ופוקח עיניים ומקשיב.

אלון לא מאוד אוהב את נתן זך וגם לי אין איזה משהו מיוחד איתו או כלפיו, אבל השיר הזה (ו"כולנו זקוקים לחסד") הם שניים שתקועים אצלי בעשירייה הפותחת. או בעשרים, או בחמישים. אני לא מתחייבת. רק רוצה לומר - הם מדברים בשפת הנפש שלי ובאים לעזרי כשאני זקוקה להם.

. . .

בשבת שעברה הפרדנו את המיטות שלנו. עכשיו עדו ישן איתנו בחדר, בעריסה שלו. והוא כבר לא יכול לזחול אליי באמצע הלילה או בתחילת היום. והוא לא במרחק של זרוע ממני, בקצות אצבעותיי המלטפות. רוב הזמן הוא מוצא את המוצץ שלו לבד אם הוא מתעורר, אבל לפעמים צריך לקום ולעזור לו.

ההחלטה להפריד מיטות התקבלה לפני כמה שבועות, כשעדו התחיל לזחול הרבה יותר, מהר יותר ובמיוחד כשהוסיף לזה גם עמידה על הברכיים וכמעט מיד אחר-כך עמידה של ממש, בהתחלה בעולם בכלל ובהמשך, מאוד ספציפית, במיטה.

כאן השתלטה עליי אחות המיון שממיינת את כל אותם תינוקות עם בולקלע על המצח כי עשו קפיצת ראש מגובה רב - לא בבית ספרי. כל גדרות הפוך והררי הכריות לא הרגיעו את חרדתי. אם המיטה שלנו לא הייתה בגובה מטר, אלא קצת יותר קרובה לרצפה, הייתי שמחה להמשיך עם סידורי השינה המקוריים שלנו עד שעדו היה מחליט שדי לו, או לפחות עד גיל שנה.

בשבת בערב, אחרי שנרדם במיטה שלנו והעברתי אותו למיטה שלו לראשונה, יצאתי מהחדר קצת דומעת. "הורות", אמרתי לאלון, "היא סדרה של פרידות קטנות". ולמרות שבדרך כלל אני לא מתעכבת ומתאבלת על השינויים הללו, בשבת פתאום הרגשתי את זה והתעצבתי לכמה רגעים.

באחד הערבים, אחרי שנרדם, התעורר בבכי. הלכתי לעזור לו למצוא מחדש את המוצץ, ליטפתי את הראש החמים והרך שלו וכשחזרתי לסלון אמרתי לאלון - הוא כזה קטן. אני אוהבת אותו כל-כך.

. . .

האוויר שסביבנו הולך ומתקרר. העצים מחליפים צבעים ונפרדים מעליהם. זה התחיל באוקטובר, לאט ומהוסס ואז באו כמה ימים רוויי רוחות שכאילו ניערו את כל העלים מהעצים בנשיפה אחת.

בסוף השבוע האחרון החלפנו שעון ועכשיו מחשיך מוקדם הרבה יותר.

לפעמים, בערבים, הרוח מביאה לכאן צליל של פעמון רוח רחוק שתלוי במרפסת האחורית של אחד הבתים ברחוב המקביל והוא נשמע כמו פעמון בקר, כזה שתלוי סביב צווארן של פרות במרעה והוא מעורר בי געגועים למקומות שמעולם לא הייתי בהם.

וכל מה שאני רוצה זה להישאר בבית עד אין קץ.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

משרה מלאה

עדו בן שבעה חודשים וחצי. הוא זוחל, מנסה לעמוד, מתנדנד על שש. יש לו כבר ארבע שיניים; שתיים בחוץ במלואן, שתיים שרק מבצבצות וגם יש עוד שתיים בדרך, ממש על הסף. שש שיניים לפני שמונה חודשים. מגניב וקצת מוזר. אבל בעיקר מגניב. או כמו שדודה נועה אמרה היום, "הוא כזה ממהריק!".

ביום שישי שעבר עברתי קולונוסקופיה. אחרי התאוששות בת יומיים וחצי, ביום שני, חזרתי לעבודה במשרה מלאה. מאז עבדתי שתי משמרות של 12 שעות ומה אני אגיד לכם? אחח.

אילו רק החיים היו פשוטים, אבל הרגשות שלי בנוגע לחזרה למשרה מלאה מעורבים. בשני בבוקר התעוררתי עם עדו בשבע וחצי. בתשע וחצי בבוקר הוא הלך לישון וכשיצאתי מהבית קצת אחרי עשר הוא עדיין ישן. התראינו למחרת בבוקר לכמה רגעים, לפני שהוא שוב הלך לישון ואני שוב יצאתי מהבית למשמרת נוספת. אמנם בשני בלילה הוא זחל לעברי במיטה וטמן את הראש הקטן והחמים שלו בחיקי ואמנם אתמול לא עבדתי והבאתי אותו לגן וגם אספתי אותו קצת מוקדם מהרגיל והיו המון צחוקים וכיף לפני שהוא נרדם ללילה (מוקדם מהרגיל. להצמיח שיניים זה מעייף!) ואמנם זה בעצם לא כזה הבדל מהעבודה במשרה חלקית, או לפחות זה מה שאני מנסה להגיד לעצמי.

אבל זה מרגיש כמו הבדל ענק. ושוב צובט לי בלב, ושוב מרגיש לי כמו בור ענקי באמצע הבטן וחור בלב וקשר במפתח הלב. מועקה. זה מציק ומעיק ולא מרפה. ואמנם אין כמו שמחת המפגש המחודש, אבל אללי, הפרידה כואבת לי כל-כך.

וממש לא עוזר שהוא התחיל לבכות בשעת הפרידה בגן. אני פונה להיגיון שלו, מסבירה לו שאני צריכה ללכת לעבודה, מבטיחה שאבא יבוא לאסוף אחה"צ ושיהיה לו כיף בגן. אבל הוא רק בן שבעה חודשים וחצי והוא בוכה. חברה אמרה שחרדת הנטישה של הבת שלה עוד תשלח אותה לקבר. אחרי שהגעגועים אתמול גרמו לי להסתובב על עקבותיי באמצע הדרך לקרוגר, לוותר על הקניות ולנסוע לקחת את עדו מהגן, אני מבינה שפעם נוספת, אני ניצבת בפני אתגר הסתגלות. צריך לנשום ולנשוף קצת עד שהקוועץ' בחזה יעבור.

מאוד מאוד ספציפית, לא עוזר ששלשום במשמרת הייתי באזור רווי מטופלים פסיכיאטריים, שלושה מתוך החמישה שבטיפולי בהתקף פסיכוטי אקטיבי במיוחד. הרגשתי שמצצו ממני את החיים. רוצה קצת להיות ליד אחרים שלא רק דורשים כל הזמן אלא גם נותנים בחזרה. שלא רק מרוקנים אלא גם עוזרים למלא. בחיי, מטופלים פסיכיאטריים יכולים להוציא לבנאדם את הנשמה. חלקם ממש נותנים לך תחושה שאת שקופה, בלתי נראית. זה לא קל לדבר אל הקיר במשך שמונה שעות. לרגעים זה אולי משעשע, אבל בתמונה הגדולה זה מכרסם גם בשפיות של המטפל.

לפיכך, ביומיים האחרונים אני במוד התאוששות. אתמול בבוקר הפרידה מעדו הייתה קשה לי במיוחד, אז  למרות שהייתי עייפה מאוד כשחזרתי הביתה ורציתי למהר וללכת לישון, הכנתי לי ארוחת בוקר מושקעת מהרגיל. טיגנתי בצל והוספתי לו שני תפוחי-אדמה סגולים מגוררים. אחרי שהנ"ל התאדו-היטגנו קצת, קשקשתי שלוש ביצים עם קצת חלב, מלח ופלפל והוספתי למחבת. יצא משהו בין חביתה ללביבה. אם תרצו אני מרשה לקרוא לזה פריטטה. אכלתי את היצירה עם ערימה שערורייתית בגודלה של יוגורט סמיך וחמצמץ. מאוחר יותר חשבתי לעצמי - חביתה או לביבה? אקרא לה חביבה!

וחשבתי גם - בחנוכה הקרוב עדו יוכל לאכול לביבות. איזו חגיגה שזאת תהיה!

אמנם אני מבשלת הרבה פחות ממה שנהגתי ולרוב אני בוחרת באפשרויות קלות ומהירות, אבל כשפרצי היצירתיות האלה מבליחים לפתע, אני נהנית לתת להם לסחוף אותי ולהיות בתוכם, לכמה רגעים, במרחב שהוא קצת נטול-מחשבה. מפני שהעבודה-בתשלום שלי דורשת ממני נוכחות מחשבתית בלתי פוסקת, תשומת לב, עירנות וחדות. בימים שאני לא עובדת אני נהנית להתמסר למן הילוך-ניוטרל מוחי.

וכדי לא לתת למרה השחורה לסחוף אותי, אני מזכירה לעצמי לקחת כל יום בפני עצמו, צעד-צעד, רגל אחת לפני השנייה וחוזר חלילה, שמאל-ימין. בסוף זה יהפוך להליכה בוטחת יותר, לשגרה והרגל. עד אז, אני מוצאת נחמה בדברים קטנים ויומיומיים, כמו חביתה חביבה ועתירת פחמימות.

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

פיזור

בתשע וחצי יוצאים מהבית. או לפחות מתכוונים. לפעמים קצת יותר לכיוון תשע וארבעים או אפילו רבע לעשר. השיעור שאלון מתרגל מתחיל בעשר ועשרה. אם עדו נרדם בדרך (זה קרה ביום שלישי), מפזרת את אלון קודם ומנסה להרוויח עוד זמן שינה באוטו, כי אם  עדו מתעורר אפילו רק אחרי חמש דקות של נמנום, הוא ישאר ער שעתיים או יותר עד הנמנום הבא. כואב הלב. אם עדו ער, הוא זוכה לפיזור ראשון ואז ממשיכה ולוקחת את אלון לקמפוס.

השבוע השני ללימודים. עדו עכשיו הולך למעון שלוש פעמים בשבוע, בשלושת הימים בהם אלון נמצא באוניברסיטה, עובד. אני עובדת שלושה ימים ומאחר ועובדת סופ"ש אחת לשבועיים, יוצא שעובדת רק יומיים באמצע השבוע וכך יום אחד עדו במעון ואני לעצמי, בדרך כלל לקניות, בישולים, נקיונות וסידורים אחרים.

בימים שאני עובדת אלון אוסף ויחד, עם עדו במנשא, הם תופסים אוטובוס בחזרה הביתה. וזה מה שקורה לעיתים קרובות...
 


הילד כל-כך עסוק במעון שאין לו רגע דל. ישן שתי שינות חטופות של 30 דקות (בבית דופק שנצים של שעתיים ויותר), לפעמים ברגע שאלון מתחיל ללכת לכיוון תחנות האוטובוס, עדו נרדם.

עכשיו שיש יום אחד בו אני לא עובדת, אני זוכה לאסוף יום אחד בשבוע. זה יקר מפז.

אתמול פיזרתי כרגיל. עדו כבר התחיל לנקר באוטו אז זכה להתפזר ראשון, לפני שירדם ממש ואז אצטרך לנסוע ל-א-ט מהקמפוס עד הגן כדי למשוך את השינה. אחרי הפרידה ממנו הורדתי את אלון באוניברסיטה ונסעתי לקניון להתפנק במסאז' (לראשונה מאז הלידה ומאז שחזרתי לעבודה!) ומשם נסעתי לקוסטקו לחיתולים ודגני בוקר באריזות גדולות.

בעודי בקניון, התקשרתי לספרית שלי ובדקתי אם במקרה יש לה זמן לקבל אותי מעכשיו לעכשיו, בהתראה קצרה. "I want to maybe make some adjustments to my last haircut", אמרתי, מתכוונת לתספורת החדשה יחסית, רק מה-21 באוגוסט.


בימים הראשונים אחרי שהסתפרתי דווקא שמחתי והרגשתי חדשה ומחודשה. לאט-לאט הזדחל הספק. במקביל המשיכה הנשירה הבלתי אפשרית של  אחרי הלידה. רציתי שינוי, רציתי משהו חדש באמת. מרענן, קל, צעיר, פחות עייף. אמרתי לספרית שלי שאני מרגישה שהתספורת הקודמת, שהיא בעצם חזרה כמעט בדיוק לסגנון שלפני ההריון, היא כבר לא עדכנית. הספרית הסכימה איתי וקראה לה "stale". "אני רוצה קצר", אמרתי, "אבל בעלי אומר תמיד שקצר מדי יעשה לי פנים עגולים ואני מפחדת שזה יגדיל לי את הסנטר". בעלת המקצוע הרגיעה אותי שאין סיבה לדאגה. "את באמת רוצה את זה?", היא שאלה, והזהירה, "אני חותכת!". לקחה מספריים ויצאה לדרך. אחרי לא יותר מעשר דקות, זה מה שיצא, ועם זה נשארנו.



אתמול בעבודה קיבלתי תילי-תילים של מחמאות. אפילו דניס המכשפה אמרה, "גזרת את כל השיער שלך! זה טוב לשנות דברים מדי פעם...", בדבר הכי קרוב למחמאה שהיא מצליחה לייצר.

עדו בן חצי שנה וקצת. לא יצא לי לכתוב פוסט חצי שנה רשמי (ב-27 באוגוסט), אבל זה לא גורע כהוא זה מכמה שהילד הזה מגניב. הוא מצחיק והוא כיפי והוא אושר צרוף.


עובד במרץ על זחילה


אוכל כבר פירה תפו"א, פירה בטטה, אבטיח, שזיפים, תפוחים, גזר מבושל, מלפפון, בננה ואבוקדו ודייסת אורז ביתית. הכי אוהב כרגע - אבטיח ושזיף. כבר עושה תנועות לעיסה להתפאר ולפעמים אפילו בולע! ובעיקר מתנסה בטעמים ותחושות, כמו גם מביע את עצמו בצבעי ידיים ופנים בעזרת אוכל :)




אני מנסה לחזור לעבודה במשרה מלאה. רק צריכה שהמערכת תשתף איתי פעולה. ומלבד געגועים מזדמנים הביתה, באמת שהכל טוב, טפו-טפו-טפו.

ומה אצלכם?

יום ראשון, 20 ביולי 2014

שיניים

ביום שני לפני שבוע, התהפך לנו הילד.

התינוק המתוק והקל לניהול שלנו הפך לתינוק מתוק אך אומלל ולא-כל-כך קל לניהול. בעיקר, הוא התחיל פתאום לבכות יותר ולהתלונן יותר. עד כדי כך שביום שני מדדנו לו חום וביום חמישי לקחנו אותו לרופאת הילדים, כדי לבדוק שהכל בסדר.

מאחר והשינוי בהתנהגות הגיע יחד עם התעסקות גוברת באזור הפה שלו; דחיפת צעצועים, חיתולי טטרה, את האצבעות שלו ושל כל מי שמוכן להלוות לו - ניחשנו שמדובר בהתחלה של שיניים. הוא גם התחיל לדחוף את הלשון שלו החוצה מהפה יותר ולעשות בועות עם רוק, וגם לקשקש עם הלשון בחוץ. ילד מצחיק.

אבל התחלה של שיניים לא אומר כלום. יש תינוקות שמתחילים לעבוד על זה בגיל 3 חודשים ולא רואים את השן הראשונה שלהם עד 9 חודשים. לפני שהשיניים בוקעות הן מסתדרות וזזות מתחת לפני השטח, בתוך החניכיים, וגם זה כואב. והטווח אדיר - השן הראשונה בוקעת בין גיל 4 חודשים לשנה, אצל רוב התינוקות בין 4 ל-7 חודשים. אבל, בינתיים לא ראינו או הרגשנו כלום בתוך הפה.

במקביל, הבחורצ'יק גם עבר קפיצת גדילה והגדיל את כמויות האוכל שהוא דורש, מה שבכלל סיבך את העניינים וקצת בלבל - אתה רעב, כואב לך, אתה עייף... מה הולך? הרופאה אישרה שאכן הילד בריא, רק מתפתח. לפעמים לגדול זה קשה וכואב. היא נתנה אור ירוק להשתמש באקמול פחות בקמצנות. בשישי היה נראה שמתחיל שיפור איטי ברמת המעיכות והתלונות.

ואז, אתמול בערב, בזמן שעבדתי, אלון דיווח שהוא חושב שאולי הרגיש משהו קשה וחד בזמן שעדו השתמש בו בתור נשכן אנושי. אחרי ההאכלה של אמצע הלילה, הכנסתי בעדינות אצבע ומיששתי. אכן, קשה וחד.

יש לנו שן ראשונה!

בלסת התחתונה, ימינה מהאמצע, מתחילה לבצבץ לה, לבנה אחת. משמאלה כבר רואים את חברתה שלא מאחרת הרבה אחריה. אפשר כבר להרגיש אותה מתחת לשכבה דקיקה של רקמת חניכיים.

לכבוד המאורע המשמח נתתי לעדו לגלות היום בעצמו מהו טעמה של בננה. אמנם אנחנו עוד לא מתחילים להכניס אותו לעולם האוכל המוצק, אבל קצת בננה עוד לא הזיקה לאף אחד.

כמובן שכשהוא נסחף בהתלהבות וכמעט בלע את כל החתיכה בנשימה אחת, לקחתי את השארית ואכלתי אותה חיש-מהר. בתגובה הילד נהם וליקק את האצבעות שלי אחת-אחת. מה יש לומר, אם ככה הוא יהיה עם אוכל, הוא בהחלט הבן שלי ושל אבא שלו, כי פה בבית אוהבים לאכול.

הנה הוא לפניכם - עוד לא בן חמישה חודשים, חוגג בעלות חדשה על שן ראשונה ועוד אחת בדרך.


ואני? אמא לתינוק שכבר מוציא שיניים. הקלישאה "הם גדלים כל-כך מהר" מעולם לא הרגישה מתאימה יותר. אמא'לה!

יום חמישי, 10 ביולי 2014

יום ראשון במעון

חשבתי שאני ממש בסדר עם זה שעדו מתחיל ללכת למעון.

אז חשבתי.

עד שאתמול בערב, בעודי מערבבת בקבוקים לקראת הלילה, אלון ואני נכנסנו לויכוח על משהו קטן ומטופש (זה תמיד משהו קטן ומטופש, לא?), ואז הודיתי בפניו ובפניי עצמי - אני לחוצה.

מסתבר שהרבה מהצידוקים שהשמעתי בקול לאחרים היו רציונליזציות שהדהדתי כדי שגם אוזניי תשמענה. ולא שאין בהן שום מה, אבל מסתבר שמתחת לכל זה כן הסתתרה שכבה של חשש ומתח.

אמרתי שאני שמחה שאנחנו מכניסים אותו למעון לפני שלב חרדת הזרים וחרדת הנטישה. אני חושבת שבכך, אנחנו מקלים עליו את ההסתגלות. אמרתי גם שחשוב לי שילמד שאמנם הוא מרכז עולמם של הוריו, אבל הוא לא מרכז העולם, נקודה. שילמד את זה ברכות, בטבעיות, לא בסטירה מצלצלת לפנים. בבית שיהיה מרכז היקום, אדרבה. אבל שידע שיש גם אחרת. ומאחר ואין לנו כאן משפחה וחברים יש מעט ויעבור עוד קצת זמן עד שהוא יצטרך להתחלק בתשומת הלב של הוריו עם אחות או אח, מעון הוא פתרון אלגנטי ונפלא לעניין הזה. לבוא במגע עם ילדים אחרים ועם מטפלים אחרים, להיות גמיש בהרגלים שלך - מי מרדים אותך ואיך, מי מאכיל אותך, ריחות גוף שונים, סגנונות טיפול שונים. אני חושבת שכל אלה יתרמו לכך שהוא יגדל להיות ילד ואחר-כך מבוגר גמיש ומסתגל, בהנחה שברקע ובבסיס של הכל נמצא הביטחון בכך שההורים שלו תמיד שם. וגם, לא פחות חשוב, הביקור בישראל לימד אותנו עד כמה עדו הוא ילד שנהנה מחברתם של אחרים. בשבועות האחרונים גיליתי שהוא גם מתעניין בתינוקות אחרים, פעמיים - כשלקחתי אותו איתי לשיעור יוגה-אחרי-לידה ובשבת האחרונה, כשהלכנו לבקר חברה שילדה שלושה שבועות לפניי. בשתי הפעמים הוא התנהג לגמרי כמו עצמו והביע עניין גלוי בתינוקות האחרים. ועוד - במעון יש צעצועים אחרים, הפעלות, שירים שאני לא מכירה וספרים שאין לנו. ובכל חודש מתחלף נושא (החודש זה ספארי, בחודש הבא גרמי השמיים. הם תינוקות, אללי! כבר יש להם סילבוס).

אז חשבתי שאני בסדר ופירטתי באוזני כל מי שרצה לשמוע את הסיבות והשיקולים להכנסתו למעון עכשיו. ובאמת האמנתי, ברמה מסוימת, עד גבול מסוים. הגבול שבין הרציונל לרגש.

אז אתמול בלילה, היה לי גוש בגרון ותחושה של תקוע במפתח הלב. ובאתי להתיישב ליד אלון וקצת דמעתי. ואז אמרתי; מאז שהיינו בישראל לא האכיל אותו מישהו מלבדנו ולא הרדים אותו מישהו מלבדנו ורק אנחנו החלפנו לו חיתולים ואנחנו היינו שם בכל פעם שהתעורר. וגם כשהיינו בישראל ונתנו קצת לאחרים לעזור בטיפול בו, אלה היו בני משפחה. ועכשיו, לראשונה, אלה זרים. הסכמנו שהמטפלות הן אולי זרות כרגע, אבל תוך ימים ספורים כולנו כבר נכיר אותן. ובאמת היום לקחתי את עדו ונשארתי איתו קצת וארבעת המטפלות שפגשתי מקסימות, כל אחת בדרכה. בעיקר אמבר, שהיא המטפלת העיקרית שלו.

חששתי גם כי לא ידעתי איך אצליח לארגן אותו בבוקר וגם אותי, להאכיל אותו וגם אותי ואז להתלבש וכל זה לפני שהוא ירצה שוב ללכת לישון, כדי שלא אביא אותו למעון עייף ונרגן. ולא הייתי בטוחה מה צריכים להביא כדי שיהיה שם. וחששתי שלמרות שאמרו שאפשר להביא אותו בכל שעה (ממש לא התכוונתי להעיר אותו במיוחד), יעשו לי קצת פרצופים ויעקמו את האף אם נגיע קצת לפני 11. וחששתי שהוא לא יסתדר. שהוא יבכה, שהוא לא ישן, שהוא יהיה לא מרוצה.

וכמובן שהרגשתי אשמה, על כך שאני "עושה לו את זה". שהוא קטן, ולא מבין ולא יודע ואי אפשר להכין אותו ולהסביר לו ומחר זה פשוט יקרה והוא לא ידע מה פשר כל העניין.

והכי-הכי, ברמה הכי פשוטה - זה שינוי, זה לא ידוע, זה מפחיד.

ואז נרגעתי קצת, בעזרתו הנאמנה של אלון. והצעתי שאכין לשנינו כוס תה. מדהים עד כמה כוס של תה מתוק וחם עם קצת חלב יכולה להרגיע ולנחם. במיוחד עם צלוחית של דובשניות בצד. ישבנו וראינו קצת תמונות מצחיקות באינטרנט, ואמרנו וידענו שיהיה בסדר. והזכרנו לעצמנו את הסיבות לכך שאנחנו עושים את זה. והלכנו לישון.

בבוקר התעוררתי קצת לפני עדו והכנתי בקבוקים. בזמן שהקומקום רתח הוא התעורר ואלון היה איתו עד שסיימתי לצחצח שיניים ולהתלבש. אז עדו בא איתי למטבח להכין לי דייסה ותה, כי הוא עדיין לא היה רעב. ואז האכלתי אותו, החלפתי לו חיתול, ארגנתי את התיק שלו ויצאנו מהבית. אמנם רבע שעה מאוחר יותר ממה שתכננתי, אבל בגבולות הסביר. אלון בא איתנו, כדי להכיר את המטפלות, אבל גם כדי להחזיק את היד לאמא החוששת.

אחרי כמה דקות, אלון הלך לעבוד בבית קפה סמוך ואני נשארתי עם עדו בערך שעה. בזמן הזה הוא שיחק, התעייף ונרדם ואז התעורר כולו חיוכים וחזר לשחק עם אמבר המדהימה. היה נראה שהסביבה החדשה מעניינת אותו, אבל לא מציפה אותו. המטפלות כולן קשובות אבל לא חונקות.

בצהריים עזבתי ואלון ואני הלכנו לאכול במסעדה, דייט ראשון לבד-לבד מאז שעדו נולד. זה הרגיש מוזר ומעניין. היה טעים מאוד. 

בארבע חזרתי לעוד כמה דקות רק כדי לראות שהכל בסדר ואז נסעתי לסידורים ובחמש חזרתי לאסוף אותו. סך הכל שש שעות טובות. המטפלות התרשמו מכמה קל היה היום הראשון שלו. אני ידעתי שהוא יהיה בסדר. זאת אני שהייתה צריכה תמיכה. אמנם הוא ישן פחות ממה שהיה ישן בבית, בסביבה השקטה שהוא מורגל אליה, אבל זה הגיוני וצפוי לגמרי ביום הראשון במעון. זאת גם הסיבה שמיד עם הגעתנו הביתה נכנסתי איתו למיטה. בדרך הביתה הוא כמעט לא מצמץ והיה שקט מאוד (אבל עדיין מבסוט ומלא חיוכים). חשבתי שהוא רק ינמנם קצת. הנקתי אותו והוא נרדם תוך שנייה ומאז הוא ישן. כבר ארבע וחצי שעות. אמרתי לאלון - היה לו יום כל-כך ארוך, מלא רעש, גירויים, אנשים חדשים, צעצועים חדשים ובנוסף לזה הוא ישן ממש מעט. למידה מתרחשת בשינה ולעדו יש המון דברים חדשים לעבד. לא אתפלא אם הוא ישן עד הבוקר ורק יתעורר לאכול פעם או פעמיים במהלך הלילה. אתם יודעים עם כמה סינפסות חדשות הוא יתעורר?!

תודה לאל שזה רק פעמיים בשבוע, כי אם ככה הוא ישן אחרי כל יום במעון לא נתראה כמעט בכלל, למעט באמצע הלילה ומוקדם בבוקר.

מחר נלך שוב. הפעם לא אשאר איתו. אולי אקפוץ לכמה דקות באמצע היום, עדיין לא החלטתי.

עד עכשיו חשבתי שיהיה לי קשה יותר כשאהיה בעבודה כי לא אוכל פשוט לקפוץ ולבדוק מה איתו, אבל היום לראשונה חשבתי שאולי העבודה דווקא תקל עליי, כי אהיה עסוקה ולא אחשוב על זה. וסך-הכל, אני באמת מאוד סומכת על הצוות שם ואני בטוחה שהוא בידיים טובות, גם אם באופן טבעי, הטיפול שלהם לא זהה לזה שבבית.

בשבוע הבא אני חוזרת לעבודה ממש, לא רק משמרת פה ומשמרת שם. היום קיבלתי את הסידור לחודש קדימה. שלושה ימים בשבוע. יומיים מתוכם עדו במעון ויום אחד עם אבא שלו. ברוב השבועות אני עובדת ברצף, מחמישי עד שבת או ראשון. את החצי השני של השבוע אקדיש לעדו, בלעדית. הולכת להיות לנו שגרה חדשה. אני אתרגל, כבר היום התחלתי. ברור לי שיהיו ימים קצת קשים. ימים בהם לא יתחשק לי ללכת לעבודה, ימים בהם אתגעגע. עד אתמול קצת הדחקתי את החלק הזה, די התעלמתי ממנו. עכשיו אני מוכנה להכיר בו ולהודות, שלמרות שהפרידות הקצרות האלה הן כלום לעומת הניתוק בן השבוע כשהייתי מאושפזת בישראל, שהיה מוחלט, הן עדיין דורשות הסתגלות. לא רק מצדו של עדו, אלא גם, ואולי בעיקר, מצד אמא שלו. כאבי גדילה.

אז שרדתי את היום הראשון. אני צופה כמה רגעי משבר גם מחר, אבל אני מקווה שבמאקרו, זה יילך ויהפוך קל יותר.

יום רביעי, 9 ביולי 2014

Adrenalin Junkie

חזרתי לעבודה.

עבדתי ביום רביעי ובראשון, ארבע שעות בכל פעם. אני חוזרת בעדינות, לאט ובהדרגה. המילה הכי מדויקת, אולי, היא שליטה. אני חוזרת למשרה חלקית, רק עשרים שעות בשבוע במקום 36. שתי משמרות של 8 שעות ומשמרת אחת של 4. למשמרות של 12 שעות אחזור כשאהיה משוכנעת לחלוטין שהמשבר הבריאותי האחרון נשאר רחוק מאחור.

לא הצלחתי להתאפק. המשמרת הראשונה שלי הייתה אמורה להיות רק ב-16 ביולי, אבל בקורלציה ישירה לבריאותי המתייצבת, התחיל לשעמם לי בבית. ולא שעדו הוא לא נהדר, רטנתי בצחוק לבני משפחתי, אבל הוא צריך לעבוד על כישורי השיחה שלו. יש גבול עד כמה אפשר לדבר רק על ציצי...

ביום רביעי הוצמדתי לחברה, כדי לחזור בעדינות לעניינים. את השעה וחצי הראשונות של המשמרת הגם ככה קצרה עד גיחוך שלי (בעבודה אנחנו קוראים להן בצחוק Princess shifts) העברתי בשלומים והשלמת פערים. באמת שלא התכוונתי שכך יצא, אבל כנראה שזאת דרך הטבע. כל מי שראה אותי במסדרון שאל מתי חזרתי ואיך התינוק ואיך החיים בכלל. בכל-זאת, כולל הזמן שלפני הלידה, לא הייתי שם חמישה חודשים. בלתי נתפס.

אחרי שעה וחצי לינדזי הציעה שאקח חדר אחד. היא בדיוק שחררה מישהו מ-20 והביאו לשם מטופלת חדשה מטריאז'. היינו במיון הבינוני, שום דבר מסובך מדי - בחורה בהיריון, לא בטוחה עד כמה, שהגיעה בגלל בחילות והקאות. ויותר בדיוק - עבר חודש מאז הבדיקה הביתית החיובית. אין לה תיאבון, הדבר היחיד שהיא מסוגלת לאכול הוא יוגורט עם פירות. הבוקר היא אכלה בייקון והקיאה, פעם אחת. אז היא באה למיון. אחח, אמריקאים.

הכנסנו עירוי, נתנו נוזלים, תרופות נגד בחילה ואקמול לכאב הראש שלה. אחרי שעה נזכרתי שמאחר ועשיתי משהו, כדאי שאני אשאל אם זה עבד, ושאלתי איך הבחילה שלה. היא אמרה שיותר טוב וביקשה מיץ וקרקרים. אמרה שגם כאב הראש חלף עבר לו. הצליחה לשתות ולאכול בלי בחילה או הקאה. קסם.

נזכרתי שאני צריכה להפעיל מחדש את היוזר שלי והתקשרתי להלפ-דסק, שיעזרו לי לעשות את זה. יופי, עכשיו אני לא רק מישהי במדים כחולים עם סטטוסקופ, אני אשכרה יכולה להיכנס למחשב, לסרוק תרופות ולתעד את פעולותיי במיון. כי אם יש משהו שכל אחות יודעת, הוא "לא תיעדת, לא עשית". זה אחד הכללים הראשונים בספר. לתעד, לתעד, לתעד. אז עכשיו אני לא רק playing nurse. או אולי, קצת פחות.

ד"ר פן, שילדה בעצמה את בנה הבכור לפני שמונה חודשים, שאלה איך מרגיש לי לחזור. אמרה שכשהיא חזרה היא הרגישה איטית וטיפשה. חשבתי על זה קצת, תוך כדי שהכנסתי למחשב את ממצאי האומדן הגופני שעשיתי למטופלת האחת שלי. ואז שמתי לב שאני צריכה לחשוב על האיות של כל מיני מילים שמעולם לא הייתה לי בעיה איתן, שאני עושה הכל חוץ מלהתרכז בדברים שאני מקלידה ושבאופן כללי, עניין שאמור לארוך חמש דקות לוקח לי בערך חצי שעה. איטית וקצת טיפשה? כן, ללא ספק.

ביום ראשון עבדתי בטריאז'. היה די איטי ומשעמם, כדרכו של טריאז'. אלון, שמוצא את נקודת האור בכל דבר, אמר שגם זאת דרך טובה לחזור לאט-לאט לעניינים. עד שבעודי ממיינת מטופל שהגיע עם תלונות על כאבי גב, באה אחת הרשמות וקראה לי בדחיפות החוצה - יש שם אדון אחד שסובל מקוצר נשימה.

לקרוא למצב שלו "קוצר נשימה", זאת מחמאה גדולה. הוא פשוט לא נשם. לשבריר שנייה קפאתי. מה אני אמורה לשאול? מה אני אמורה לעשות? אבל שמחתי לגלות במהרה שהאינסטינקטים שהתפתחו אצלי במהלך שנה וחצי של עבודה במיון לא נמחקו כליל תוך חמישה חודשים. ישר שאלתי כמה זמן זה כבר ככה, אם יש לו מחלת נשימה ידועה, אם הוא מחובר לחמצן בבית, האם יש לו משאפים, האם הייתה הקלה עם השימוש בהם. שלפתי את הסטטוסקופ שלי והאזנתי (לא שמעו כלום, הבחור באמת לא הזיז כלל אוויר). ראיתי לפניי מישהו שנאבק באמת - יושב כפוף לפנים, לא מצליח לדבר במשפטים מלאים, עונה לשאלות בכן או לא חנוק ומשתמש בכל השרירים שלרשותו כדי לנשום. לא לשווא קוראים למצב הזה "מצוקה נשימתית".

תוך שניות הבהלתי אותו לחדר במיון הגדול, קראתי לעזרה, חיברנו אותו למוניטור (סטורציה של 76% באוויר חדר היא מספר די מרשים למי שמבין עניין. ולמי שלא, אומר רק שברמה כזאת בדרך כלל מנשימים) ולמסיכת הנשמה, אני, בינתיים, השלמתי את הטריאז' במחשב וכתבתי הערה בגיליון שמסכמת את השתלשלות האירועים. ואז הכל נגמר וכשיצאתי מהחדר, שמתי לב שמרוח לי על הפנים חיוך מאוזן לאוזן. This is the real thing, אמרתי לג'ו, אחת העמיתים שלי, now I remember why I do this.

רכבתי על ההיי של האדרנלין במשך ארבעים דקות בערך. כולם צחקו עליי, אבל אני הייתי מבסוטה. קיבלתי את המנה שלי. לא הייתי ככה לפני שהתחלתי לעבוד במיון! הם יצרו מפלצת...

זה כיף אדיר לחזור ולקבל כל-כך הרבה חיבוקים, פיזיים וסמליים. מספר אנשים אמרו לי כמה התגעגעו אליי, איך התחילו כבר לתהות מתי אני חוזרת. אמרו לי שהתגעגעו לראות את הפנים שלי, התגעגעו לחיוך שלי, לאווירה החיובית שאני משרה, לשטויות שלי, להומור שלי. כיף להרגיש רצויה ואהובה.

קצת מוזר לי להיות בעבודה ולא להיות בהריון. כי הייתי שם ובהריון במשך עשרה חודשים. ופתאום אני לא "זאת שבהריון", אלא פשוט "זותי". אבל כמה אנשים אמרו לי, בצדק, שעכשיו אני בסטטוס אחר - אני אמא. ובאמת, באחת השיחות שמעתי את עצמי אומרת, "my son", וחשבתי שזאת אולי הפעם הראשונה שאני משתמשת בביטוי הזה באנגלית, כי בדרך כלל אני אומרת עדו או the baby. ולרגע עצרתי והסתכלתי על עצמי באיזו מראה מנטלית, מודדת את הביטוי ובודקת אם הוא מתאים לי. זאת הייתה תחושה מעניינת. עולם חדש ומסעיר של שיחות מסדרון נפתח בפניי - על שינה בלילה, חיתולים ובקבוקים, מעון ובייביסיטרים וחום ובייבי טיילנול. אני אמא, גם כשאני יוצאת מהבית אל העולם ועדו נשאר עם אבא שלו.

ועדו?
השובב התהפך לראשונה מהגב לבטן לפני יומיים, בזמן שדיברתי עם אמא שלי בסקייפ. פתאום הסתכלתי עליו והוא היה על הבטן. מה?! הוא מיהר לסובב את עצמו על ציר 180 מעלות ובעזרת הזרועות דחף את עצמו ברוורס מתחת לכורסא. התוצאה לפניכם. נראה די מבסוט.

קרפדי בפעולה

מאז הוא משחזר את המיומנות מדי פעם בזמן הערות, אבל בעיקר מרבה להתהפך בזמן שהוא מנסה להירדם ובאמצע הלילה, מה שהופך את הלילות שלו לקצת פחות שלווים. נו שוין, גם זה יעבור (ואז יבוא משהו אחר). זה לא קל, להיות כזה קטן שכל הזמן גדל!

מחר יום ראשון ב-daycare. שיהיה לנו בהצלחה.

יום שישי, 4 ביולי 2014

אני רוצה לזכור את זה

חצי שעה אחרי שעדו נרדם עלה קול בכי קטן מהמוניטור. הלכתי לחדר ומצאתי אותו עם ידיים בפה ועיניים פקוחות-למחצה. נשכבתי לידו, החזרתי מוצץ והנחתי לו יד על הבטן. כמה נשימות והוא הרפה ונרדם בחזרה. חיכיתי עוד כמה רגעים והתיישבתי לידו. המוצץ נפל והידיים שוב קפצו לכיוון הפה, אבל השינה ניצחה ושוב הוא הרפה ונרדם וככה חוזר חלילה עוד כמה פעמים, עד שהוא שקע סופית. בפעם השנייה כבר הייתי מוכנה לזנק ולהחזיר את המוצץ שנפל אבל חיכיתי. העיניים נשארו עצומות, האצבע שגיששה לכיוון הפה צנחה בחזרה אל המיטה ברפיון.

לאחרונה החיים מלמדים אותי המון, דרך עדו ובעזרתו. על סבלנות, צניעות, ענווה, ויתור על שליטה, שהייה בכאן ועכשיו, קבלת הדברים כמו שהם. אני לומדת קצת יותר מה בדיוק המקום שלי בעולם, על הגודל של המקום הזה, אני לומדת על מידתיות. זאת למידה קטנה, הדרגתית ועדינה. אין פה צעקות אאורקה, לא נורה שנדלקת מעל הראש או שעטה במורד מסדרונות ריקים של איזו מחלקה למדעי המשהו וחקר ההוא. יש אותי, יושבת ליד תינוק חולם ומבינה שלפעמים הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות, בשביל שנינו, הוא לקחת נשימה, לקחת צעד אחורה ולתת לו לבד.

כשאני עומדת ליד הכיור בערב ושוטפת כלים, כשאני מכינה ארוחת ערב, כשאני עושה איזה משהו ברצף הפעולות היומיומי, השגרתי, שמרכיב את החיים שלי ואני עם עצמי, לבדי עם המחשבות שעוברות לי בראש, מדי פעם עובר לי בראש המשפט "החיים שלי טובים". ואני יודעת שהוא נכון לגביי באותו רגע.

גם כשהיינו בישראל והייתי חולה ידעתי שבשורה התחתונה החיים שלי טובים. לצד חוסר המזל שלפעמים הוא מנת חלקי, אני מרגישה שהתברכתי בכל-כך הרבה דברים. אני מרגישה שהחיים שלי מלאים עושר גדול. אני מרגישה מלאה, רוויה. גם לפני הצטרפותו של עדו אלינו, ידעתי לזהות שמחה ואושר כשהם ביקרו אותי. והרבה פעמים הייתי מלאת תודה על כל מה שיש לי בחיי, אבל עכשיו, עם עדו, אני מרגישה שהתחושות האלה מתעצמות ואני יותר מודעת להן ברגע האמת, כשהן ממלאות אותי. עדו הוא לשון המאזניים שלי. יש איזו תחושה של שלמות, של זרימה פתוחה, נכונה ובריאה, של איזון וצלילות.

אלה הרגעים האלה, הזדמנויות הלמידה והמודעות אליהם, שמזינים את התחושה הזאת. תחושה של חיים עם משמעות.

פפפ... איך מסיימים פוסט כזה? חשבתי שייצא לי קטן, אנדרסטייטמנט, יצא לי כזה דחוס וענקי וכבד משקל.

אז אחתום בפולנית - שרק נהיה בריאים.

יום שני, 30 ביוני 2014

עדו בן ארבעה חודשים

(ושלושה ימים, קצת התעכבתי)

הורות לתינוק קטן היא הזדמנות למדיטציה יומיומית.

כשעדו הסכים לחזור לינוק הייתי כמעט באקסטזה. זה היה כל מה שרציתי וכבר חשבתי שזה לא יקרה והתאבלתי ונפרדתי והנה זה שוב קורה. הייתה לנו תקופת ירח דבש, בכל פעם שהוא הלך לישון באמצע היום הצעתי ציצי והוא לקח ונרדם תוך דקות ספורות בקלות. הרגשתי שאני יכולה לתת לו בדיוק את מה שהוא צריך, והוא רוצה לקחת. איזו מחמאה זאת, להידרש, להיות נחוצים למישהו כל כך. איזה כוח גלום בזה, איזה מעמד.

ואז עברו כמה ימים, אולי שבועיים ופתאום זה נהיה קצת פחות זוהר. כי לפעמים הוא לוקח את הציצי ואז עוזב וחוזר ועוזב שוב, וראבאק, נו, זה מעצבן קצת. ונהיה חם והילד שלי הוא כמו מנורת חימום קטנה (בחיי, הוא יכול להדגיר אפרוחים) ואני מזיעה אפילו שאני שוכבת לידו רק בתחתונים. והוא בועט לי בבטן עם הרגליים הקטנטנות המתוקות שלו שאני כל-כך אוהבת. חם לי, אני צמאה, אני רעבה, יש לי פיפי, אני רוצה קצת בנפרד. וה-ADD שלי מתחיל להתעורר, אני לא יכולה לשכב כאן בשקט כל-כך הרבה זמן. כבר אמרתי שחם לי? כיף לי שאתה צריך אותי, אבל גם מה פתאום? זה גדול עליי, להיות כל-כך דרושה למישהו. לא בטוחה שאני מוכנה למחויבות הזאת (אהמ, היינו צריכים לחשוב על זה קצת קודם, לא?).

והנה הגיע גיל ארבעה חודשים. יום לפני, עדו התחיל לצופף ארוחות וחשבתי לעצמי, לעזאזל, הילד הזה קרא את הספר והוא הולך לפיו, מילה אחרי מילה, עמוד אחרי עמוד. כי בגיל ארבעה חודשים, כך אומרים, מגיעה קפיצת גדילה. תינוקות רעבים יותר כי בגיל הזה הם פתאום כובשים כמה אבני-יסוד התפתחותיות בבת אחת. ועד כמה שאני לא לגמרי בטוחה שכל הדברים האלה הם לא מיתוס ושטות גמורה, זה התחיל לקרות לנגד עינינו.

אומרים שקפיצת הגדילה מלווה לפעמים ברגרסיה בשינה. פתאום התנומות במהלך היום מתקצרות, שנת הלילה נעשית קלה יותר, הילד שישן פחות נהיה עצבני יותר, זקוק ליותר עזרה בהרדמה, ליותר מגע ונחמה. חשבתי שגם זה מיתוס, אבל הנה גם זה קרה לנגד עינינו בימים האחרונים. אני עדיין לא בטוחה אם זאת לא פשוט נבואה שמגשימה את עצמה, אבל הורות מטפחת עבודת אלילים, אז תהיו בטוחים שאני לא הולכת לירוק לתוך הבאר הזאת ואני לגמרי הולכת להגיד חמסה-חמסה ולזרוק קצת מלח מעבר לכתף. מה שיעבוד, העיקר שישן יותר מחצי שעה.

עוד אומרים שיחד עם שני הלזים לפעמים מגיעה שביתת הנקה. פתאום התינוק המתוק כבר לא נוהה אחרי הציצי, כי העולם מעניין ומלא גירויים והכל מעניין יותר מהבקבוק או הציצי. אם עד עכשיו יכולתי לדבר בזמן שעדו אוכל או מנסה להירדם, האפשרות הזאת עפה אל מחוץ לחלון. עדו למד בימים האחרונים שאי-אפשר גם להכניס ידיים לפה כל הזמן ושגם יהיה שם ציצי במקביל. והוא מעדיף את הידיים שלו. ואני, אמא שלו, שלפני דקה נורא אהבה להניק ודקה הייתה מוכנה לקפוץ מהחלון בגלל שזה נהיה קצת קשה, נעלבת. מה, אתה לא רוצה אותי יותר? איזו רכבת הרים!

כל זה נמשך רק יומיים-שלושה, אבל האינטנסיביות שבשהייה עם תינוק כזה קטן, קשה להסביר אותה למי שלא היה שם. חמש דקות יכולות לפעמים להידמות כנצח, במיוחד הרגעים שבין מצמוץ למצמוץ כשהעפעפיים מתחילים להיות כבדים. אבל כשהוא ישן שעה? רק מצמצתי וכבר הוא מתעורר שוב.

היה לנו יום קשה אתמול ובעקבותיו בא לילה לא קל. בנוסף לכל השינויים לעדו היה חום ולראשונה אי-פעם הוא בכה כמעט שלוש שעות ברציפות. בסוף האקמול השפיע והוא נרדם, אבל רק במנשא ורק בהליכה. כשחזרתי הביתה מהסיבוב הארוך ברחובות הווסט-סייד של אן ארבור וניסיתי להעביר אותו למיטה, הוא התעורר. אבל לפחות לא בכה עוד. ואז עשינו אמבטיה והיינו קצת ערים יחד ואלון נכנס איתו למיטה ונשאר לידו. הוא לא הסכים לשכב על הגב ובכה במחאה. את הלילה כולו בילינו בטן לבטן. העיקר שישן.

היום אני מנסה לאפס את הדברים. בשבע וחצי הוא התעורר טרוט עיניים וכעבור כמה זמן הרדמתי אותו. ואז הוא התעורר, ונתתי שוב ציצי (היום הוא מסכים שוב ואני לא שומרת טינה) והוא שוב נרדם ושוב התעורר ושוב ציצי. אבל אני מכילה. לפעמים נדמה שכמה שהם יותר מסכנים יש יותר סבלנות. גם יש בזה קצת אתגר.

אבל אז שמתי לב לזה שוב, להתמרדות הפנימית הזאת. הוא נרדם ואני חושבת - כבר אפשר לקום, או שכדאי שאשאר עוד. הוא כבר ישן מספיק עמוק? מן גירוד כזה, חוסר שקט, דחיפות לזוז פתאום. נו, בכל זאת אחות מיון. מכורה לתנועה.

ואז נשמתי. ולקחתי עוד נשימה ונשפתי הכל-הכל-הכל החוצה.

מדיטציה.

מה מחכה לי מחוץ לחדר של ילדי הישן? פייסבוק, אסלה שאפשר לעשות בה פיפי, המחשב שלי, כתבות בעיתונים, ספר קריאה, קנדי קראש, קבוצת הווטצאפ המשפחתית, התכתבויות במייל? סו וואט. מה הדחיפות הגדולה להמשיך הלאה, לעבור לדבר הבא? למה אי-אפשר להיספג לרגע, לעצור, לחכות, לנשום?

אז עצרתי, ונשמתי. וחשבתי על מדיטציה. ונשמתי עוד קצת. וחשבתי על הכאן ועכשיו. על ההזדמנות הזאת לעצור רגע ולנוח. כי כבר שתיתי את הקפה של הבוקר וכבר שאבתי וכבר אכלתי ואלון עוד לא התעורר והתכתבויות הפייסבוק יחכו, באמת. ואפילו שאין לי שעון איתי בחדר, אני בעצם לא באמת צריכה אחד, נכון? אני יכולה לכמה רגעים פשוט להיות. כי אני לא נדרשת לשום דבר ושום מקום אחר. העולם ימשיך בלעדיי, אני יורדת, רק לרגע.

רוקנתי את הראש והתרכזתי בנשימות שלי, בצליל המונוטוני של המאוורר המסתובב, ברוח הקלה על הגב. בצליל הנשימות של עדו. נתתי למחשבות שלי להיות נוזליות.

זה מוזר וקצת משוגע לי לחשוב שהוא כבר בן ארבעה חודשים. לא רק עדו בן ארבעה חודשים, גם אמא שלו בת ארבעה חודשים. הקשר שלנו בן ארבעה חודשים. זה כזה פסיק קטן במשפט המתהווה של החיים המשותפים שלנו, אבל האינטנסיביות של החוויה הזאת - כחוויה אנושית כללית והחוויה האישית שלנו בפרט - גורמת לזמן הזה להיראות כמו חתיכה של נצח.

בינתיים, כשאני מוצאת בי את אורך הרוח, אני נשארת לידו בחדר ולא ממהרת לרוץ החוצה בחזרה לזרועותיו האוהבות של המחשב שלי. אני מתרגלת מדיטציה הורית.

נו, וכתבתי פוסט שזאת הכותרת שלו ודיברתי כמעט רק על עצמי. מה עם עדו?!

בגיל ארבעה חודשים הוא:
- מתהפך מהבטן לגב אבל בזמן האחרון הוא הבין שקל יותר להתלונן ואז יבוא מישהו ויעזור לך להתהפך, אז זאת הטקטיקה המועדפת עליו.
- עושה הכנות להתהפכות מהגב לבטן - חציית קו אמצע עם הרגליים, שינה על הצד.
- מכניס ידיים לפה. מכניס הכל לפה, כל הזמן. ואז צועק על זה.
- מחייך המון וצוחק המון.
- מבסוט מהחיים.
- מתעניין מאוד בפיות של אנשים, בעיקר כשהם לועסים מזון.
- משתתף בשיחה ועונה בצעקות, בעיקר כשאבא שלו נואם בלהט על איזה נושא אקטואלי מעניין.
- אוהב מאוד לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה, צוחק כשאמא שלו שרה.
- אוהב גם ללעוס וללקק את הספרים שלו, לצעוק עליהם ולהכות בהם כמו בתוף.
 - מעריץ את אבא שלו הערצה עיוורת. זה מדהים לראות איך הוא נדלק כשהוא שומע את אלון קורא בשמו. אני מתה על זה.
- לאחרונה התחיל ליהנות יותר מאמבטיות והוא מתיז ומשפריץ ובועט במים. זה די מגניב.


הוא באמת כזה ילד אדיר, שהקשיים המעטים שצצים בדרך כמעט לא נרשמים בסיכומו של עניין.

ארבעה חודשים והערב חזרתי לשחות. עכשיו חזרתי מהבריכה, ממנה נעדרתי מאז בערך שבוע 40 להריוני. מה אני אגיד לכם? היה נפלא. כבר במדרגות היורדות לבריכה נמרח לי חיוך ענקי על הפנים ואפילו שידעתי שכדאי שלא אגזים כדי שלא יכאב לי כל הגוף מחר, היה לי מאוד קשה לצאת מהמים.

החדשות המשמחות (והמפתיעות) הן שאני בכושר הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. מגניב. נראה לי גם שלהעדר משקולת של עשרה קילו שתלויה לי ממרכז הגוף יש איזה חלק בהבדל שהרגשתי. גם לעובדה שהריאות שלי לא דחוסות לכיוון הכתפיים כל הזמן. מעניין, לשחות לא בהריון. אני אשכרה יכולה לעשות יותר מבריכה וחצי ברצף. למרות זאת, שאף אחד לא ינסה להגיד לכם שלסחוב תינוק ששוקל בערך שבעה קילו ולשחייה יש משהו במשותף. בדקות הראשונות הרגשתי כאילו הזרועות שלי עומדות להתפוקק ולעוף החוצה מהמקום. אבל אז זה עבר ונשאר רק הנעים. גם הרבה יותר נעים כשלא יורד שלג בחוץ, למרות שגם שחייה בחורף היא חוויה. איזה מגניב שיש לי תינוק שנרדם בערב ומאפשר לי להשאיר אותו עם המבוגר האחראי האחר של הבית ולחמוק לקצת זמן של התרעננות והתמרכזות מחדש.

בסוף השחייה נחתי קצת ליד הקיר ונזכרתי בפעם האחרונה ששחיתי, כשעוד הייתי בהריון. צפו ועלו בי תחושות מהתקופה ההיא, כשלא ידענו אם עדו יתהפך עם הראש למטה ולא ידענו מה יקרה. קלטתי כמה לחוצה הייתי אז והתמלאתי חמלה כלפי עצמי של אז, בדיעבד. וגם חשבתי כמה שונה זה יהיה בפעם הבאה. כמה למדנו והשתנינו.

ולסיום סיומת, עדכוני בריאות: בדיקות לשחפת, אפשטיין-בר וקלוסטרידיום חזרו שליליות. עדיין מחכים לפאנל זיהומים פטרייתיים ועוד כמה. חוץ מזה, הבטן שלי אחלה, טפוטפו ואני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה ששאלתם.

יום חמישי, 26 ביוני 2014

תחייתו של השאור ועוד בישולים

בשבוע שלפני עזיבתנו את ישראל, אחת החברות הכי טובות שלי, ליון, הגיעה לבקר אותי אצל ההורים שלי. הכרנו בסוף כיתה ט', במחנה מתא"ן, מחנה לנוער מצטיין באומנויות של החברה למתנ"סים. בילינו יחד ארבעה קיצים, בסוף כל שנת לימודים. כבר בשנה הראשונה נפשותינו נקשרו ולמרות שהיא הגיעה מהקריות ואני מהשפלה ובימים האלה עוד היינו תלויות בתחבורה ציבורית, שמרנו על קשר כבר אז ובשנים שעברו מאז.

ליון הגיעה ליום שלם, בבוקר אבא שלי נסע לאסוף אותה מהרכבת ובערב, למרות שרציתי שהיא תישאר לישון ותיסע איתנו חזרה לארה"ב, היא נסעה הביתה. אכלנו יחד ארוחת בוקר נהדרת. זה היה אחרי שבועות והוצאתי מהמקרר את כל הגבינות שנשארו מארוחת הערב עם ההורים של אלון, וגם פלפלים קלויים בתחמיץ שאמא שלי הכינה, חצילים בטחינה, עגבניות שרי עם בזיליקום וצנוברים בשמן-זית. הייתה חלה והיה גם הלחם שאבא שלי אופה לאמא שלי, לחם דגנים דחוס ועשיר.

ליון נהנתה מכמה פרוסות של לחם הדגנים ודיברנו עם אבא שלי על לחם ועל אפייה (ועל עוד מיליון דברים אחרים. הגענו אולי לאות ג', יש לנו עוד א-ב שלם לדבר עליו). קצת אחרי זה חשבתי, שאולי אני מוכנה לחזור ולשקם את מערכת היחסים שלי עם השאור שלי.

לא הרבה אחרי שהתחלתי לעבוד במיון, החלטתי שאני מוציאה את השאור שלי לגמלאות. כיכר אחרי כיכר שניסיתי להוציא תחת ידיי נכשלה ואני הרגשתי שהחיים מאתגרים מספיק גם בלי פקעת שמרים שלועגת לי בכל פעם שאני באה להוציא ממנה חיים. כדי לא לוותר על התקווה, הקפאתי צנצנת בגודל פיינט לשימוש עתידי. מי יודע, אולי יבוא יום ועוד נחדש ימינו כקדם.

מאז שחזרנו הביתה השאור קפץ לי לראש כמה פעמים, אבל רק לפני כמה ימים זכרתי להוציא אותו מהמקפיא. הוא מיהר להפשיר ונהניתי להיזכר בריחו החמוץ והאלכוהולי. בסוף יום של הפשרה האכלתי אותו בקצת קמח לבן. היו לו מספיק מים משל עצמו. אחרי יומיים לא ראיתי הרבה תכונה, אז החלטתי לתת לו קצת סוכר. אתמול השאור שלי אכל סילאן והיום הוא נראה שמח והוא מביע את הרגש הזה בבועות קטנות שעולות ומתפוצצות בשקט על פני העיסה.

אני חושבת שהוא צריך עוד זמן עד שאוכל לאפות איתו, אבל בינתיים אנחנו מתרגלים מחדש אחד לשני. הפעם אני מתקרבת אליו עם ציפיות קצת יותר ריאליות וכבר החלטתי שלא אנסה לאפות לחם על טהרת השאור בלבד, אלא אשתמש במחמצת כמשביחת טעם ומוסיפת בריאות. אמשיך להוסיף לבצק שמרים תעשייתיים, כי לא מתחשק לי להיכשל שוב. חבל על הכסף, על חומרי הגלם, הזמן, המאמץ ועוגמת הנפש.

השיפור בהרגשתי מדרבן אותי לאתגר את הבטן שלי קצת יותר. אני עדיין מקפידה על דיאטה דלת שומן, אבל מנסה להכניס קצת עניין לדברים שאני אוכלת, כי לא לעד אפשר לחיות על מרק כתום, פירה ולחם עם גבינה לבנה.

בשבוע שעבר הכנתי לי תבשיל עדשים מהיר עם רסק עגבניות ואורז, כשעמדתי להשתגע מרוב שעמום. למחרת קניתי חזה עוף והכנתי מנה נהדרת של חזה עוף ואפונת גינה במיץ לימון ויין לבן על מצע של קוסקוס. אחר-כך בישלתי קציצות הודו ברוטב עגבניות שיצאו רכות כמו עננים (לאכול שמונה בבת אחת, לעומת זאת, לא עשה הכי טוב לבטן שלי, אבל לשמחתי גיליתי שזה עניין של כמויות ולא של הקציצות עצמן, ומאז אני אוכלת מהן במידה וברינה). לרוטב העגבניות של הקציצות הוספתי שקית של כרוב ירוק קצוץ, כמיטב המסורת. עכשיו יש גם ירק מבושל בחגיגה וקצת סיבים שמאתגרים את הבטן ועושים לה טוב.

עכשיו על הכיריים שלי, באופן שלגמרי אינו מותאם למזג האוויר המתחמם - קדרת עוף ועדשים מונבטות עם כל טוב מה שמצאתי במקרר ובמקפיא; שלושה גזרים עייפים, שקית עלי תרד קפואים, שלושה תפוחי-אדמה. העדשים הם עדשים צרפתיות שקניתי אתמול ונחה עליי הרוח, אז אחרי השרייה של לילה (למרות שלא חייבים) החלטתי להנביט אותן (ממש לא חייבים). לתוך החגיגה הוספתי שלוש כוסות אורז לבן עגול וזרקתי פנימה כמעט כל תבלין שיש לנו בארון - אגוז מוסקט, ג'ינג'ר טחון, ציפורן, קינמון, פפריקה, פתיתי צ'ילי, תה שחור, קצת דבש, בצל ושום וקליפת לימון. זה כבר מריח נהדר ואני לא יכולה לחכות ולטעום מזה. הבטן שלי אוהבת נזידים וקדרות ואני אוהבת כל דבר שמשמח את הבטן שלי.

אתמול הלכתי לאחד הסופרים הקרובים לחפש איזה תוסף תזונה ואמנם לא מצאתי אותו, אבל קניתי את העדשים וגם שורש ג'ינג'ר ושני לימונים. אני משתדלת לשתות יותר, לטובת הקיץ וההנקה. בצנצנת גדולה חלטתי קצת קליפת לימון, כמה טבעות ג'ינג'ר טרי, לימון שקלפתי וחתכתי לקוביות קטנות. הוספתי דבש ואחסנתי במקרר ועכשיו יש לי סירופ לימונדה-ג'ינג'ר ביתית. רק להוסיף מים וכמה קוביות קרח ו-יאם. קר ומרענן.

היום עדו ואני ביקרנו במעון שלו, פגשנו את המטפלות והתרשמנו מהאווירה. עדו, כמו תמיד, היה מבסוט. אני שמחתי לראות שכמו בפעם בה ביקרנו שם לראשונה, המקום היה שקט ורגוע, המטפלות מגיבות לתינוקות במהירות ובנועם וזה נראה כמו מקום שנעים לבלות בו כמה שעות. בהחלט מקום שאני מרגישה בנוח לשלוח את בכורי אליו.

בעוד שבועיים בדיוק יהיה היום הראשון בו הוא יילך ליום שלם במעון. בהתחלה אהיה איתו, לאט-לאט אעלם לתוך הרקע. אני בטוחה שהוא יהיה בסדר גמור. אומרים שבגיל הזה גם ככה צריך לדאוג לאמא יותר ועדו הוא כזה תינוק מסתגל שאני בטוחה שלא תהיה לו בעיה. בשבוע אחרי זה אני מתחילה לעבוד. במהלך הקיץ הוא הולך לבלות יומיים בשבוע במעון, חמישי ושישי. כשתתחיל שנת הלימודים באוניברסיטה, נעלה לשלושה ימים, שלישי עד חמישי.

אני מאוד מתרגשת ומצפה לחזור לעבודה ואני גם שמחה בשביל עדו שהוא הולך למעון. עושה רושם שהוא נהנה בחברתם של אנשים ואני שמחה שהוא ייחשף לעוד אנשים במגוון גילאים ולא רק אל אלון ואליי. בינתיים, אני מנסה להתאפק ולא להציע בעבודה שאתחיל מוקדם יותר. אמנם אני מתחילה להשתעמם (בקורלציה ישירה לכך שאני מרגישה טוב יותר), אבל אני בטוחה שעוד אתגעגע לזמן החופשי הזה. אז אני לוקחת עוד קצת זמן לחשוב על זה לפני שאני מציעה משהו שאתחרט עליו. אבל שבועיים נראים לי כמו עוד המון זמן!

מה מתבשל אצלכם?

תוצאות ה-MRI

אתמול קיבלתי את התוצאות של ה-MRI. נפגשתי עם העוזרת של רופאת הגסטרו שלי (יש כאן בארה"ב עוזרי-רופא, מקצוע שאין בישראל. הם כמעט רופאים בעצמם, עובדים בפיקוח ישיר של רופא מומחה ורובם די אדירים), מאחר והרופאה בחופשה. אחרי שיחה בת חמישים דקות היא הלכה להעביר את תמצית הדברים לרופאה בטלפון. אחר כך היא חזרה עם תכנית.

ה-MRI הראה שכרגע אין דלקת פעילה במעי, זאת אומרת, הקרוהן ברגיעה. גם בדיקות הדם האחרונות שלי מראות ירידה במדדי הדלקת. בהתחשב בכך שאני מקבלת סטרואידים במינון די גבוה כבר חודש, זה לא מפתיע. ועדיין, אלה בשורות משמחות. כשאין דלקת פעילה, הסיכוי לסיבוכים ארוכי- טווח של המחלה יורד וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. במקביל חזרתי לקחת את הזריקה הביולוגית שאני לוקחת ומיועדת לשמור על רמיסיה, סימזיה. הזרקתי כבר פעמיים וביום שני הקרוב אני מזריקה בפעם השלישית ברצף, יותר ממה שהצלחתי מאז הלידה. עם הצטברות הסימזיה במערכת והטיפול המתמשך בסטרואידים, אני מקווה שנישאר בשליטה וההתקף הזה יעלם אל המרחק. שיחזור לאיפה שהוא בא ממנו.

למרות זאת, יש תעלומה שממשיכה ללוות אותנו - חום בלתי מוסבר. בעוד שבעת הביקור בישראל היה קל לקשור את החום הגבוה לוירוס הרוטה בהתחלה ולהתלקחות של הקרוהן בהמשך, מאז שחזרנו לארה"ב היו לי כמה אפיזודות של עליית חום בלי שום סימפטומים אחרים. לא שלשולים, לא כאב גרון. כלום-כלום. החום עולה לפנות בוקר, מגיע לשיא של 37.7-38.2 ויורד אחרי מנה חד פעמית של אקמול. הדבר היחיד שאני חווה הוא כאב במפרקים, אבל קצת קשה להבין אם הכאב נבע מהחום או שהוא הגורם לו.

התכנית היא לאזן את הסימפטומים הקשורים במערכת העיכול, שעכשיו שאנחנו יודעים שאינם בגלל הקרוהן, ניתן להניח שמקורם בתסמונת המעי הקצר ממנה אני סובלת והטיפול בהם מתבסס בעיקר על התאמות תזונתיות ואימודיום. חלק נוסף הוא ירידה הדרגתית בסטרואידים, בגלל שזוהי לא תרופה לטיפול לטווח ארוך (אלא במקרה של כשלון מוחלט בקווי טיפול אחרים) ובמקביל ליתרונות הרבים שלה, היא מביאה המון תופעות לוואי לא רצויות.

ולגביי החום? סימזיה היא תרופה ביולוגית ממשפחת האנטי TNF, שהוא חלבון ששותף בתהליך הדלקת בגוף. ישנם כמה זיהומים אופורטוניסטים (שמנצלים החלשות של מערכת חיסונית כדי לתקוף, בעוד שבאוכלוסיה הכללית הם די נדירים) שמופיעים בשכיחות די גבוהה בעת הטיפול בתרופות מהמשפחה הזו - שחפת, היסטופלזמה, אפשטיין-בר. וירוסים, פטריות, מיקובקטריות, סתם חיידקים - רק תבחרו. אתמול לקחו לי דם למגוון אורגניזמים בתקווה אולי למצוא איזה זיהום סמוי, שמסתווה תחת מטריית הסטרואידים וגורם לחום אחת לשבוע-שבועיים, ללא סימפטומים אחרים.

בינתיים, אני מרגישה כמו תעלומה רפואית בפרק של "האוס".

החדשות הכי טובות הן שמאז אתמול אני מרגישה עוד יותר טוב. כבר היה שיפור אחרי ה-MRI, אבל אתמול חלה עוד תפנית לטובה (תגובת פלצבו לפגישה במרפאה? אולי). בעיקר, אני כבר לא מרגישה את הבטן שלי בכל רגע של ערות ולא חושבת עליה כל הזמן. הווליום קצת ירד ואני מצליחה לבלות זמן ערות ולהתרכז בדברים אחרים מבלי שהבטן שלי תנסה כל הזמן למשוך את תשומת לבי. זה נחמד מאוד, כי זה מאפשר לי לפנות משאבים מנטליים ורגשיים לדברים אחרים ביומיום שלי.

על זאת ועוד, בפוסט הבא.

יום שבת, 21 ביוני 2014

סוכר

אין הרבה דברים מתוקים יותר בעולם הזה מאשר תינוק שנרדם בזרועותייך. מתוק כמו סוכר, כמו כפית דבש. כמו גלידה קרה שנמסה על הלשון ביום קיץ חם. כמו שערות סבתא ביריד. מתוק-מתוק, כזה בדיוק במידה, לא חונק. מתוק שנותן טעם לחיים, שנותן אוויר לנשימה. עוגן.

לקח לו הרבה זמן להירדם, לילד שלי, הלילה. לא רצה לוותר. שרתי לו שירים, ערסלתי. בסוף שכבנו מכורבלים חצי שעה או משהו. ולא ככה בדרך כלל. אבל זה היה לי כל-כך נעים. לא רציתי להיות בשום מקום אחר.

כמה נחמה הוא יכול להציע לי, במיוחד ביום כזה. יום בו הפקדתי את הגוף שלי בידיי אחרים וקיבלתי זריקות והערו לתוכי חומרים וכל הריחות והטעמים של הגוף שלי השתנו. יום בו קצת הופקרתי מעצמי.

אבל בשבילו אני חייבת. ואני רוצה. הוא לוקח את המוקד שלי מעצמי החוצה ואז מחזיר לי אותו לבפנימה של הבפנים. לאמצע הכי אמצעי של לב-לבי.

המבט בעיניים, האהבה ללא תנאי. התחושה שהוא היה איתנו הרבה לפני שהוא הצטרף אלינו בגופו. ההיכרות העמוקה, העל-זמנית. ההקשבה ההדדית. הביטול העצמי, לעיתים, מבלי להרגיש שמשהו נאבד, נחסר, נדרש להידחק הצידה או לוותר. הבחירה שמצויה בכל זה, הראשונה וכל אלה שבאות אחריה, ברגעים קטנים וגדולים.

לא כל רגע, לא כל שעה, אבל יש רגעים מזוקקים כאלה, שבהם אני והוא. זה מתוק. כמו סוכר.

עברתי היום MRE, כמתוכנן. אולי בזכות זה שידעתי לקראת מה אני הולכת ונערכנו בהתאם (ביקשתי זונדה וקיבלתי, לחסוך לי את שתיית חומר הניגוד. תקראו לי משוגעת או איך שאתם רוצים, אבל גם טראומות אפשר לדרג לפי רמת נוראות ולבחור את זאת שמתאימה), לא היו הפתעות והיה באמת הרבה פחות נורא מהפעם הקודמת. אבל עדיין, בדיקה, מגעיל. לפחות זה מאחוריי. מקווה שזה מסמן עוד תחנה בדרך להחלמה. אני קצת מתחרפנת כבר, מהדיאטה המשעממת, משגרת המחלה. ואין לי כל-כך מה לעשות. מבחוץ רואים אולי איזה שיפור, ככה אלון מספר לי. אבל אני מרגישה שזה תקוע, עומד במקום. ולא קל לי עם אובדן הסבלנות. בינתיים, אני הולכת לישון. ומתכרבלת עם אלון ועם עדו כל כמה שמזדמן לי. ועוד קצת יותר.

יום שלישי, 17 ביוני 2014

תמונה

חדר שינה, מיטה.

אם ותינוקה שוכבים שרועים זה לצד זה, נוגעים ברפרוף בנקודות עוגן נבחרות.

התינוק ישן, מדי פעם חיוך של-מתוך-חלום מרפרף על שפתיו. האם ערה, רובצת, רפויה, מסתכלת במאוורר התקרה המסתובב, בוילון הכבד המתנפנף, עצלן, ברוח.

לפחות יש רוח.

לפחות אין לאן ללכת ואין שום דבר שחייבים לעשותו.

חם.

עשרים ושמונה מעלות, חמישים ותשעה אחוזי לחות. בתשע בבוקר זה עוד היה שמונים ותשע.

כל החלונות פתוחים. בחוץ נראה סגרירי, אבל זה אפור שקרני. בעצם מתבשל שם מרק.

חום כזה דביק, שיושב על העור. חום של להסתובב בבית בתחתונים וחזייה בלבד. של להזיע במאחורה של הברך. של להידבק לעצמך, כשאיבר נוגע באיבר אחר.

חום של שתיים או שלוש מקלחות ביום.

אולי הקיץ נעלב מהדברים שלי בפוסט הקודם, חשב שהוא צריך להוכיח את עצמו. יום אחרי זה היה שיא של 31 מעלות. היום צפוי להגיע ל-32.

לפחות נושבת בחוץ רוח שקצת מזיזה את האוויר.

זאת חופשה. אפשר לרבוץ, להתעצל, להימרח.

חסרה רק בריכה בחצר.

קרפדי בתנוחת השינה החביבה עליו, מתמסר לחום.
היש בעולם דבר מופלא יותר מתינוק ישן?

יום ראשון, 15 ביוני 2014

מחלוני

זה הנוף הנשקף מחלון המטבח שלי.


עם חלונות עטורי וילונות תחרה, מה עוד צריכה הבחורה בחיים? זה נותן לי תמריץ נהדר לשטוף כלים.


חשבתי שזה לילך, אבל כשהתקרבתי לצלם, נוכחתי שלא.


גם אין לו ריח. רק יפה. איבד קצת נקודות.


זהו כר המרעה של הצ'יפמנקים. כשאני שוטפת כלים הם עמלים בערוגה. עסוקים מאוד, הצ'יפמנקים.


וזאת החצר האחורית. באמצעה עובר קו בלתי נראה המפריד בין החצר שלנו לחצר של השכנים. חברת הגינון מכסחת רק את הדשא שלנו. הצד השני צומח פרא. כמה מטופש.

כאן נפרוש מאוחר יותר היום שמיכה וניתן לעדו לדבר עם העלים שעל העצים והשמש שמציצה דרכם.


האוויר חמים ומלא כולו ריחות של פריחה. יש רוח קלה שנכנסת דרך הדלת האחורית שבמטבח.

בינתיים נראה לי שהקיץ עדיין מבולבל וחושב שהוא אביב. בפיקניק יום ההולדת של אלון ואלי ביום שישי לבשנו כולנו סוודרים והשמש הפציעה רק בשמונה בערב, מרככת מעט את 15 המעלות שנשבו סביבנו. לי זה לא אכפת בכלל. מתון ומעודן. I'll take it.

מתאים לי כל הקיץ הזה, הענוג, שלא כופה את עצמו. ההתפרצות האגבית של הטבע. זה נעים.

יום חמישי, 12 ביוני 2014

חגיגות של קיץ

כמה כיף לחזור הביתה. כבר אמרתי?

אבל זה לא רק זה. לא רק החזרה הפיזית הביתה, למרות שהיא נהדרת בפני עצמה. זאת גם התרחשותם של תהליכים שהתחילו בישראל והם נמשכים כאן. זאת תחושת היציבות והחיבור ליסודות שיש לי כשאני נמצאת במקום שלי. וזה הקיץ. אחח, הקיץ. לאנשים שגרים שנים במישיגן יש יחס אמביוולנטי כלפי מזג האוויר בכלל. שונאים את השלג אבל גם לא מתים על הקיץ הלח. אתמול, לדוגמא, שטפתי כלים לפני שהלכנו לישון. בבוקר הם עדיין היו רטובים והאתר של ערוץ מזג האוויר סיפר על 97% לחות. "מעניין", חשבתי לעצמי, "אנחנו בעצם שוחים בהליכה".

אז הקיץ הוא חלום, בשבילי, כרגע. אפילו שאתמול הייתי חייבת להתקלח לפני השינה מרוב דביקות. יש לנו מרפסת סגורה בחזית הבית, כזאת מוקפת חצי קיר ורשת. ובמרפסת יש נדנדה. לפני כמה ימים שטפתי את המרפסת לראשונה, הכשרתי אותה לשימוש העונה. עכשיו רק צריך איזה שולחן קטן להניח עליו את הבירה של סוף היום.

אתמול אירחנו את אסף לארוחת ערב. בהתחלה חשבנו שנצא לאכול בחוץ וקיווינו שעדו ישתף פעולה עם התכנית. אבל כל היום ירד גשם והיה אפור ורטוב, אז החלפנו לטייק אווי. ואז בדרך מבדיקת הדם לקרוגר אמרתי לאלון - למה שלא נכין ארוחת ערב בעצמנו? התלבטתי בין לזניה לסטייקים ובחרנו בסטייקים, עם תוספת של פירה ואספרגוס בצד. קניתי גם שישייה של מבחר בירות (יש בקרוגר עניין כזה, "בנה לעצמך שישייה") והכנתי סלט משקית מיקס של חסה, גזר וכרוב אדום להם הוספתי פלפלים קלויים, גרעיני דלעת ופירורי פטה. עם רוטב התחמיץ של הפלפלים יצא סלט מעולה. ולקינוח הכנתי קובלר אפרסקים אותו אכלנו בליווי גלידת וניל מעולה. זאת עוגה קלה כל-כך להכנה, עד כדי גיחוך. באמת רק רבע שעה התעסקות ולתנור. ובצק שעשוי משלושה מרכיבים, ללא ביצים ומניב תוצאה כזאת טעימה? בחייכם, לא תנסו?!

אלי הצטרף אלינו לקינוח וכשהצעתי לו שתייה הוא ביקש משהו קר והציע שאכין תה קר. מזגתי מעט מים רותחים לצנצנת מייסון בנפח 750 מ"ל (כי אני הו-כה מגניבה והיפית! לא, סתם, פשוט כי אין לנו קנקן לשתייה קרה בבית, וכל-כך קל למזוג מצנצנת שזה מטופש לא להשתמש בזה!) והוספתי ארבע כפיות סוכר ושני תיונים פשוטים של ליפטון. ארבע קוביות קרח ענקיות, מים קרים וערבוב וקיבלנו תה מתוק, משקה קיץ קל ומרענן. היה לי כל-כך טעים שנראה לי שזה הולך להיות המשקה של הקיץ, בוריאציות שונות. המוח שלי כבר רץ קדימה במחשבות על חליטות צמחים ופירות, תוספת של פירות קיץ חתוכים לתה שחור פשוט ועוד ועוד, השמיים הם הגבול. וזה קר ומרווה וקל להכנה, כל עוד יש קרח במקפיא.

זאת הפעם הראשונה מאז השחרור מביה"ח שאני חורגת מהדיאטה המאוד שמרנית שלי, למעט האוכל במטוס. צחקתי ואמרתי לאלון שאולי מרוב חמאה הבטן שלי תתבלבל וסופסוף אפסיק לשלשל. באופן מפתיע, היום לראשונה חלה איזו תמורה בגזרת הבטן, אבל אני די משוכנעת שזה צירוף מקרים ולא קשור למה שאכלנו אתמול, שהיה אמור אם כבר להרגיז ולא להרגיע. כנראה שהשינוי נעוץ בעיקר בכך שאני מפציצה בימים האחרונים עם מינונים אדירים של פרוביוטיקה בכדורים, יוגורט, קפיר ומה לא. וגם לוקחת קצת יותר אימודיום, שעד עכשיו הייתה תחושה שהוא עוזר בעיקר ליצרנים ופחות לבטן שלי, אבל אני כבר יודעת שלאימודיום יש השפעה מצטברת, ואולי עכשיו סופסוף הבטן שלי מתחילה להתרשם.

כל ההכנות לקחו שעה וחצי ובסופן הייתה לנו ארוחת ערב למופת, כל-כך קלה להכנה אבל כל-כך מפנקת. ואחרי שעה וחצי במטבח של קרקוש בסירים ובמחבתות עצרתי לרגע וחשבתי - אה, אני זוכרת את זה מאיפשהו, את תחושת העשייה הזאת, הזמזום הנעים הזה של היצירה. אני חושבת שמאז ראש השנה לא הפקתי ארוחה וכבר התבאסתי לחשוב שכל עוד יש לנו תינוק קטן חיינו הקולניריים נדונו לתבשילים בסיר לבישול ארוך. הייתה לי השראה ונתתי לה להוביל אותי והיה לי כל-כך כיף. עדו, אגב, ישן כל הזמן הזה, התעורר באמצע הסטייק, אכל וחזר לישון אחרי פחות משעה, אחרי שפיזר שלל חיוכים לכאן ולכאן והשתתף באופן ער בשיחה שמסביב לשולחן. אסף אמר בתגובה לכל זה שקיבלנו "תינוק למתחילים". יש את התיאוריה הזאת, שכל אחד מקבל מה שהוא יכול להתמודד איתו. לפיה, אני הייתי אמורה "לקבל" תינוק מהגיהינום, כזה שלא ישן ורק בוכה ועוד כל מיני אתגרים. אבל קיבלנו דובשן. הסברה שלי היא שבגלל שגם קארמה מתנהלת לפי כללי משחק סכום אפס, יש לי אחלה ילד, אבל הבריאות שלי בקנטים. יכול להיות שאם הוא היה תינוק קשה יותר לניהול הייתי בריאה. לחילופין, מישהו אמר לי שזה גם עניין של מסגור ושל הגישה שלנו כהורים שמשפיעה על ההתנהגות שלו. אני מניחה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, כי תינוקות לא נולדים לגמרי לוח חלק ואפילו להורים הכי רגועים בעולם יכול להתפלק פתאום תינוק עצבני.

אתמול בערב שתיתי בירה, לראשונה מאז תחילת ההריון שלי. שתיתי קצת בהריון, לגימה פה ושם, טעימה מיין או בירה של אלון, אבל אתמול כיבדתי את עצמי בבקבוק בירה שלם, כולו שלי. היה נעים ומהנה. התגעגעתי לטעם. בירה היא משקה הקיץ המושלם מבחינתי ושמחתי לחדש את ימינו כקדם. אולי ככה אעלה מחדש את המשקל האבוד?

הרבה מאתמול בערב התאפשר בזכות השינוי הגדול שהתרחש בחיים של שלושתנו סביב החודש בישראל. בעיקר, השינוי בשיטת ופילוסופיית ההזנה של עדו. כשעזבנו את אן ארבור לישראל שאבתי בכל פעם שעדו אכל, הצלחתי לספק את כל הצרכים התזונתיים שלו ועוד הייתה לי שארית שהקפאתי לשימוש עתידי. סביב המחלה לאט-לאט ויתרתי, כשהשיא היה באשפוז בהעמק, שם עברתי בהתחלה לשתי שאיבות ביום ובהמשך ירדתי לפעם אחת ביום. עד אותו רגע עוד התעקשתי ואפילו שההגיון לפעמים אמר אחרת, לא הצלחתי לוותר ולהציב את הצרכים שלי לפני אלה של עדו. אבל באשפוז בהעמק היה ברור שכבר לגמרי אין לי רזרבות. לא הייתה בכלל שאלה והבחירה כבר לא הייתה בידיים שלי.

יצאתי מהעמק מפוכחת. עדו כבר אכל פורמולה במשך למעלה משבוע והיה ברור שידרשו מאמצים גדולים כדי לאושש את תפוקת החלב שלי, מאמצים שמסתמכים על משאבים שלא היו לי באותו זמן. מאז התחזקתי, אני לוקחת סטרואידים כבר שלושה שבועות בערך, אני אוכלת ושותה ונחה המון והמצב התזונתי שלי השתפר פלאים, גם אם אני רחוקה מהחלמה או התאוששות מלאה מההתקף האלים שעברתי. אבל אנחנו בהחלט כבר לא בשפל הנמוך ביותר.

במקור הכוונה שלי הייתה לנסות לחזור לתפוקה מלאה. ואז התאמתי את הציפיות שלי למציאות, ליכולותיי כרגע ובעיקר לצרכים הבריאותיים שלי. הרבה אנשים אמרו לי, שנתתי לו שלושה חודשים וזה המון, שכל יום בו הוא קיבל חלב אם הוא מתנה אדירה בשבילו. אמרו לי שעדו צריך את אמא שלו בריאה יותר ממה שהוא צריך חלב אם. אמרו שהרבה ילדים גדלים עם פורמולה והם חכמים ומוכשרים לא פחות מאלה היונקים. אני יודעת את כל זה. בראש אני יודעת, אבל הבטן משכה לכיוון האחר. עד שלא הייתה לי ברירה.

חשבתי הרבה על בחירות בימים האחרונים. החיים המבוגרים שלנו, היומיומיים, מורכבים מרצף של החלטות ובחירות, שוליות יותר ופחות. מדי פעם מגיעה בחירה ממש גורלית. אבל ממני ניטלה זכות הבחירה ופתאום הדברים נעשו קלים יותר. הוסר ממני איזה משקל. אין לי ברירה, החליטו בשבילי. גיליתי שלפעמים זה מאוד משחרר.

ואז הייתי צריכה לבחור בכיוון ההפוך - האם אני מתמסרת חזרה, משעבדת את עצמי, אם תרצו, לרוטינה שהשארתי מאחור לפני חודש? האם אני חוזרת לנהל את החיים שלי משאיבה לשאיבה, כל שעתיים-שלוש, בכל פעם שעדו נרדם? האם יש דרך אמצע, או שזה הכל או כלום?

וכמו עם הפסקת ההנקה, אליה לא הצלחתי להביא את עצמי ברגע האמת, גם כאן, לא הצלחתי להתחייב. ידעתי רק דבר אחד - אני רוצה להצליח לספק לעדו בקבוק אחד של חלב שאוב ביום (אני מצליחה להשיג את זה עם שתי שאיבות ביום) ואני רוצה להניק אותו. פיזית, להחזיק אותו בידיים ושהוא ייקח את הציצי לפה שלו ויינק. אבל אז הבנתי דבר חשוב - אני מעוניינת בהנקה, עבורי ועבורו, לא בשביל למלא את כל הצרכים התזונתיים שלו, אלא כדי לספק לו ולי צרכים פסיכולוגיים, של נחמה וקרבה. ואני רוצה שהוא יבחר מתי הוא רוצה להפסיק ויגמול את עצמו.

ביום שבת גיליתי שבכלל לא הייתי צריכה להפסיק להניק בגלל האנטיביוטיקה שנתנו לי באשפוז. אני עדיין חושבת שטוב שהפסקתי והפחתתי את תדירות השאיבות כי זה נתן לי הזדמנות להתאושש, לא רק מבחינת אנרגיה ומבחינה תזונתית, אלא גם לראשונה מזה שבועות רבים הפטמות שלי הגלידו והחלימו לחלוטין. מה גם שקראתי שהאנטיביוטיקה בחלב האם עלולה לגרום לשלשול ביונק, ובשביל מה זה טוב.

אז בערב, כשעדו היה קצת עייף וחסר שקט, הצעתי לו ציצי - והוא לקח. בלי מגן פטמה (פטמת סיליקון), בלי בכי ובלי מלחמות או שכנועים. פשוט כך. לא יודעת אם הוא הצליח ממש לינוק, זאת אומרת, להפיק חלב מהשד, אבל הוא נרגע ונרדם והעברתי אותו למיטה והוא המשיך לישון. הייתי מאושרת. זה כל מה שרציתי. מאז אני מניקה אותו לשינה לכל אורך היום, לפי רצונו. הוא נרדם תוך רגעים ספורים ואנחנו נשארים קרובים עד שהוא שוקע בשינה עמוקה. זה מה שרציתי. באופן טבעי ופשוט התגלגלנו לסידור שמתאים לשנינו. אני שומרת על הבריאות שלי אבל לא מוותרת על הקרבה לתינוק שלי. כשהוא נרדם, אני לא צריכה למהר ולהתחבר למשאבה. אני יכולה לאכול, ללכת לשירותים. אני יכולה להישאר איתו במיטה ולנמנם לידו. אני יכולה ללכת לקניון, ללכת לקרוגר, לעמוד במטבח שעה וחצי ולהכין ארוחת ערב לחברים. אני לא צריכה להילחץ אם פספסתי שאיבה, או אם רק התחלתי ועדו בדיוק התעורר. ואני יכולה להיות עם הילד שלי. במקום להיות מקור התזונה שלו, מפעל חליבה, אני יכולה להיות איתו. יש לי זמן, יש לי אורח רוח, אני לא לחוצה.

זה ש פ ו י

בעוד חודש אני חוזרת לעבודה. יש לי רק עוד חודש להיות עם הילד שלי בבית 24/7, בלי הפרעות, בלי מחוייבויות אחרות. ובמקום לבלות את הזמן הזה בשאיבות מסביב לשעון, בחרתי להעביר את הזמן הזה בהנאה ונחת, בהפחתת סטרס, בדגדוגים וצחוקים מתגלגלים, בהתכרבלות במיטה ושכשוך באמבטיה וטיולים במנשא וקרוב-קרוב-קרוב. בלי התיווך של משאבה כפולה בדרג בית-חולים.

כי בשביל מה בחרתי להביא ילד לעולם, אם לא בשביל הדברים האלה? אם לא כדי ליהנות ממנו ולראות אותו גדל ומתפתח. בהקשר של הזנת תינוקות, עם כל המחנות והמחלוקות שישנן בנושא, קל מאוד לבלבל בין אמצעי למטרה. ובאמת שניסיתי. נתתי את כל כולי.

אני חייבת להוסיף כאן דיסקליימר - אני לא שופטת אף אחד שעושה את הדברים אחרת ממני. הנסיבות שלנו כל-כך ספציפיות. כל מערכת יחסים בין הורה וילד, במיוחד אם וילדה היא כל-כך שונה ואינדיבידואלית וייחודית. הנסיבות שלנו היו שונות לגמרי לפני חודש ומהמקום ההוא בכלל לא הייתי יכולה לדמיין איפה נהיה היום. המציאות תמיד עולה על כל דמיון.

אני רק כותבת כאן על החוויה שלי ועל איך שלראשונה מזה הרבה זמן הצלחתי להגיע למקום רגוע ושלם, מקום של שלום עם עצמי ועם הבחירות שלי שמשפיעות על הילד שלי, ועם החלקים שלא בחרתי אבל הם המציאות שלי. ועכשיו, מהמקום הזה, בבית שלי, עם הקיץ מחוץ לחלונות הפתוחים, עם ההתאוששות ההדרגתית במצבי הבריאותי, אני מרגישה רגועה ובוטחת ושלמה עם עצמי. וזה נעים לי. קצת פחות דרמה, קונפליקט ודילמה. קצת יותר פשטות. כמה קל ונעים.

אלון אמר בהקשר של חווית הלידה שהייתה לי, שהרבה פעמים אני הולכת בדרך הארוכה והמפותלת, אבל בסוף מגיעה למקום הנכון. אני מרגישה שגם עכשיו קרה משהו כזה. אני שמחה מאוד שכבר מתחילים לראות את סוף הדרך, או לפחות את יעד הביניים. ואני שמחה שבחניית הביניים שלנו יש צל ומי באר.

לחיי הקיץ וארוחות ספונטניות עם אוכל טוב ואנשים טובים.

ולחיי סלחנות ורכות כלפי עצמי.