כאבי גדילה

שתי אזהרות לפתיחה:
אחת, זהו פוסט ארוך מאוד. מעל 2,500 מילה. שתדעו למה אתם נכנסים ואל תגידו שלא אמרתי.

ושתיים, לאחרונה התלבש לי משהו על הדפדפן או על הבלוג. אני ממליצה לא לפתוח לינקים של מילים בודדות באנגלית, הם יובילו אתכם לאתרים פרסומיים שלא אני הפניתי אליהם ועלולים גם להוביל לאתרי ספאם או ספייוור. הלינקים שאני מצרפת לפוסטים הם בדרך כלל ביני יותר ממילה, ולרוב בעברית.

. . . . . . . . . . . . . . . . . 

בסוף המשמרת היום, אחרי שגיהצתי את כרטיס העובד שלי בשעון הנוכחות, יצאתי מבית החולים לראשונה היום, מאז נכנסתי אליו הבוקר. נשמתי את האוויר הקר של העולם שבחוץ וניסיתי להגיד לעצמי שיהיה בסדר. כשהגעתי אל האוטו שלי, שחיכה לי בחניית העובדים, התיישבתי בכיסא הנהג, החלפתי נעליים ולקחתי נשימה עמוקה. ישבתי כך, קצת קפואה וקצת בוהה, במשך דקה ארוכה, וניסיתי להחליט אם אני רוצה לבכות. החלטתי שבינתיים לא. אולי כשאגיע הביתה ואפגוש את אלון זה יתפרץ ממני, כמו ילד שרואה את אמא לראשונה אחרי שנפל, למרות שבינתיים המכה כבר לא כואבת ונשאר רק הזיכרון של העלבון, טרי וצורב.

בנגן שלי נשאר עוד קצת מהפסקול של "שיער" מהבוקר, וחשבתי שאם אשמע את זה אולי אתעודד קצת, אבל ברמזור הראשון הבנתי שזאת לא הדרך עכשיו ואני דווקא צריכה משהו שתואם את הקצב והרוח שנעה בתוכי. החלפתי לדיוויד גילמור והתמסרתי לצלילים הנוגים של הקול שלו והגיטרה המחשמלת שבוכה בקטע הפתיחה האינסטרומנטלי. אולי עכשיו אני רוצה לבכות?

לא. עוד לא. ואולי בכלל לא. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לבכות. ניסיתי וראיתי שהדמעות לא זולגות מעצמן, אז התמסרתי לנהיגה ולשטף המכונית בתוכו השתלבתי. רק להגיע הביתה.

עליתי על הכביש המהיר ואמרתי לעצמי שוב ושוב - אלה רק כאבי גדילה. זה הכל. הרי הכל זה פוליטיקה. ואני, הבחורה החדשה, צריכה לעבור את טבילת האש. יהיו ימים יותר טובים ופחות, תמיד - והיום פשוט היה יום פחות טוב. זה קורה וזה בסדר. העולם ממשיך לנוע ואני אחזור גם מחר לעבודה.

אז אמרתי.

גוש המועקה בבית החזה המשיך לגדול ולהתפשט ואני המשכתי לנסות למוסס אותו בנשימות עמוקות ושירה בקול רם, ללא הצלחה.

כשהגעתי הביתה נכנסתי ישר למקלחת ואחרי ששטפתי מעליי את הסימנים הפיזיים של היום, פניתי לשלוח גם את השריטות הרגשיות במורד פתח הניקוז. התיישבתי בתוך האמבטיה ונתתי לזרם המים להכות עליי, מגיע גבוה מלמעלה. ואז סגרתי את הפקק ומילאתי את האמבט במים חמים-חמים. רק להיות עטופה בנחמה, למוסס את הגוש המרגיז, את הצטברות הרגשות שאין להם שם שתפסה לה מקום בבית החזה שלי.

בדרך מהמקלחת לחדר השינה התפתיתי לפתוח את המחשב מיד ולכתוב. שברי משפטים רצו לי בראש ואמרתי לעצמי - לכתוב, רק לכתוב. זה יעזור. זה יפנה, יאוורר. אלון לא היה בבית ולא הייתה לי כתובת אליה אוכל להפנות את קבילותיי. אבל התעקשתי לנהוג בחוכמה ונכנסתי למיטה. עם הגוף שלי שעוד החזיק בתוכו את החום של מי האמבט, עצמתי עיניים וניסיתי לפחות לנוח, אם לא להירדם. לשים חוצץ בין מה שהיה למה שיהיה. בין העבודה לבית, בין המאבק לבין השלמה ולהתקדמות הלאה.

. . .

כשאני קמה בבוקר, כמעט כל יום, אני שותה כוס תה ואוכלת פרוסת עוגה. הבטן שלי אוהבת את זה. ארוחת הבוקר הצנועה הזאת מחזיקה אותי מחמש וחצי עד שמונה או תשע. אז אני חומקת לחדר הצוות ואוכלת איזה מקל גבינה שנותן לי עוד קצת דלק, עד הפסקת הצהריים, שבמשמרות קצרות מגיעה בסביבות אחת ובמשמרות בנות 12 שעות יכולה להתאחר עד שלוש אחה"צ ואפילו מאוחר מזה.

היום, איכשהו, מרוב עומס והתעסקות, לא הספקתי לגנוב את מקל-הגבינה-של-ביניים שלי ובשעה עשרה ל-12 בצהריים הרגשתי שהראש שלי מתחיל קצת להתערפל והידיים שלי קצת רועדות. שאלתי את שרי, המדריכה שלי, אם אוכל לצאת להפסקה קצרה אחרי שאסיים את המטלה הנוכחית והיא הסכימה. כשיצאתי מהחדר של המטופל שלי הכרזתי - all done with that והיא אמרה, "יופי, את יכולה לקחת הפסקה". לא יכולתי שלא לשים לב לצינה שבקולה. תהיתי אם משהו קרה, אם אמרתי או עשיתי משהו והחלטתי שאגשש כשאחזור מההפסקה. שרי הקדימה אותי, כי כשיצאתי משירותי הצוות מצאתי אותה יושבת אל השולחן ופניה רציניים. "נו,", חשבתי לעצמי, "לפחות נדבר על מה שזה לא יהיה" וחשתי מידה של הערכה כלפיה, על שהיא לא מחכה ובינתיים סתם מתנהגת אליי בגועליות.

. . .

קצת רקע.

בית החולים שהתחלתי לעבוד בו הוא בית חולים קטן יחסית, באזור פרברי. במיון יש כרגע שלושים מיטות ואנחנו מטפלים ב-15 אלף פניות בשנה, בממוצע. לא חדר המיון הכי עמוס בעולם, אבל יש עבודה, בהחלט. חמישה חודשים לפני שהתקבלתי לעבודה, נכנס למיון מנהל סיעודי חדש, שהגיע מחוץ למערכת - דייב. הוא אח ויש לו תואר שני בניהול מערכות בריאות. כמו כן, יש לו ניסיון ארוך ועשיר בניהול מחלקות שונות. בית החולים הביא את דייב כדי לשנות את המיון, שלאורך השנים שמעו יצא למרחוק, ולא לחיוב. אנשים אומרים שאם יש לך בעיה רפואית ואתה רוצה לקבל טיפול טוב - עדיף שלא תגיע למיון שלנו. השירות שם על הפנים.

דייב הגיע כדי לשנות את זה. הוא פיטר כמה אחיות שסבלו מגישה בעייתית, שלא התאימה לערכים וליעדים של הארגון. חלק מאנשי הצוות התפטרו מיוזמתם, כשהבינו שהנוף משתנה והשינוי לא מצא חן בעיניהם. אני נכנסתי לעבודה עם עוד 5 אחיות. שלוש מאיתנו רק סיימו בית ספר, שלוש יותר מנוסות. חודשיים-שלושה לפנינו נכנסו עוד כמה חבר'ה, חודש לפנינו נכנסו שתי אחיות (בינתיים אחת מהן עזבה בשל חוסר התאמה) וסיבוב ההעסקה הבא אחרינו התחיל את הכשרתו לפני שבועיים וכבר רואים את חלקם מסתובבים במחלקה.

האדמה זזה.

בנוסף לכל זה, המחלקה זכתה במענק של 7 מיליון דולר והכל עובר כעת שיפוץ נרחב. חלקים גדולים מהמיון סגורים ואנחנו עובדים במעורב באזורים הישנים ובאזורים המשופצים. החדר המרכזי של המיון נהרס עד היסוד ולפני שלושה שבועות פתחו אותו מחדש, עם מחשב בכל חדר ועוד כל מיני צעצועים מגניבים. ואם זה לא מספיק - בתחילת החודש החליפו את מערכת המחשבים בבית החולים כולו וכולם לומדים, מהבסיס, להשתמש בתוכנת מחשב חדשה לגמרי לניהול גליונות המטופלים.

האדמה רועדת.

הכל משתנה ואנשים לא אוהבים שינויים. "היית צריכה לראות אותנו ביום שעלינו לאוויר עם התוכנה החדשה", אמרה לי אחת האחיות, "כולם פה התרוצצו כמו תרנגולות כרותות ראש. כאוס מוחלט". ועדיין, חודש אחרי, אנשים לא יודעים לעשות הכל. והם מתוסכלים. והם מתרגזים. והם לא יודעים איפה לעזאזל מוצאים קטטר ורידי מס' 22 ואיפה הפלסטר המיוחד שמשתמשים בו על חולים שיש להם אלרגיה לפלסטר הרגיל. כי הכל חדש.

ובתוך כל זה, יש חבורה של יותר מ-6 אנשים חדשים, ששואלים המון שאלות ודורשים המון אנרגיה וסבלנות מכולם. וזה קשה. יש אנשים שמפתחים טינה כלפינו. יש אנשים שמאוד משתדלים, אבל מדי פעם נפלט להם. כל אחד ודרכו להתמודד. יש המון שמועות במחלקה. המון רכילות. מספרים שאח אחד עזב בסערה באמצע אחת המשמרות, בעודו מצהיר שהוא "לא יכול לעבוד ככה יותר", הלך מיד למשרד של דייב והגיש את התפטרותו לאלתר. יום למחרת ראיתי את האח במשמרת. מספרים שדייב עוזב, למרות שאין דבר בהתנהגותו שיכול להזין שמועה שכזאת. ומישהו אמר למדריכה שלי, לפני שנפגשנו, שאני לא מדברת אנגלית. בכלל.

שרי, המדריכה שלי, היא אחות מנוסה. עובדת במקצוע כבר למעלה מ-11 שנים. כשאמרתי למישהו שהיא המדריכה שלי, הם תהו איך זה יעבוד, כי ברוב המשמרות היא אחות אחראית. אמרתי שהבטיחו לנו שבמשמרות המשותפות עם המדריכים שלנו, הם לא יעשו "אחריות". ואז הגעתי לעבודה ובשתי המשמרות הראשונות שלי שרי הייתה אחראית. את משמרת השלישית היא החליפה עם אחות אחרת, היא לא באה לעבודה בכלל באותו יום, עובדה שלמדתי עליה בבוקר המשמרת, כשחיכיתי לה והיא לא הגיעה.

כשסיפרתי על זה, דרך אגב, למכשפה (מאז הפוסט ההוא חלה התחממות ביחסינו ואני שוקלת לשנות את הכינוי שלה, אגב) היא אמרה שזה מאוד לא מקובל והיא תדבר על כך עם דייב. ביקשתי להבהיר שלי זה לא כל-כך משנה, למרות, שלאמיתו של דבר, זה דווקא כן הפריע לי. כי במשמרת הראשונה שלי העבירו אותי מאחד לשני ולמרות שראיתי ועשיתי המון דברים ולמדתי המון הרגשתי שאני לומדת בדרך הלא נכונה. שרי נקראה יום למחרת לשיחה עם דייב ושוב ביקשתי שיגידו לה שזה לא בא ממני. אמרתי לדייב שלי לא כל-כך אכפת והוא אמר, "אבל לי זה אכפת". משכתי בכתפיים ורק ביקשתי שיוודא שלא יוצא שהיא תחשוב שאני התלוננתי, כי אני לא רוצה להעכיר את היחסים איתה. דייב דיבר עם שרי והבהיר לה שהיא לא יכולה להיות אחראית במשמרות בהן אני נמצאת. 

עד כאן הרקע. קאט וזום אין בחזרה להיום.

. . .

יצאתי מהשירותים ושרי ישבה וחיכתה לי. התיישבתי עם ארוחת הבוקר שלי, שעכשיו הפכה לארוחת צהריים. מרוב רעב כבר כמעט לא היה לי תיאבון ולא יכולתי לחשוב אפילו על לאכול את המרק שלי. הסתפקתי בחצי לחמניה עם גבינה מותכת וביצה קשה. כעבור שתיקה קצרה שרי התחילה לדבר.

היא אמרה שעבר הרבה זמן מאז שהיא הדריכה מישהו, מאז שהיא הכניסה מישהו, במשרה מלאה, לעבודה. האחות האחרונה שהיא חנכה נמצאת במחלקה כבר שלוש שנים והיא כבר חונכת בעצמה. היא אוהבת להיות אחראית משמרת. קשה לה לחנוך. קשה לה לוותר על האחריות. היא לא אוהבת את זה. קשה לה שאין מבנה בהכנסה שלי לעבודה, שיוצא שאנחנו עובדות יחד על אותם מטופלים ואז היא חוזרת הביתה ותוהה מה היא שכחה לעשות עם המטופל הזה או ההוא. היא גם רמזה שהפריע לה ששאלתי היום את פול, הפראמדיק, שאלה שהיא חשבה שהייתה מתחכמת ונועדה "לתפוס אותו על חם", כשהכוונה האמיתית שלי הייתה תמימה - רציתי לדעת אם ככה עושים את זה פה ושאלתי אותו, כדי שאדע מה לעשות בעתיד.

בשורה התחתונה - הזיזו לה את הגבינה. אכלו לה, שתו לה, שינו לה. וכנראה היה לה ממש לא נעים להינזף על ידי דייב, למרות שהיא ידעה שהיא מתנהגת לא כמו שצריך. ומאחר והיא לא יכולה להגיד לו מה דעתה עליו ישר בפניו, היא יורה בשליח - בי.

ובכן, בוּ-הוּ.

זה לא שאני רצתי והלשנתי עליה, גם אם ככה היא רוצה לראות את מה שקרה. הבוס שלי שאל אותי איך הולך ואני עניתי, "ממש אחלה, למרות ששרי הייתה אחראית כל המשמרות האלה למדתי ממש המון". הוא החליט לטפל בזה איך שראה לנכון, לפי המטרות שהוא, כמנהל המחלקה, הציב למחלקה, כיחידה גדולה שמורכבת מפרטים בודדים. לא שיסיתי אותו בה.

לקחתי נשימה.

הבעיה, בין היתר, או לפני ואחרי הכל, הייתה שלא נעשה בינינו תיאום ציפיות. במשמרות הראשונות שלי שרי "זרקה" אותי על אחיות אחרות ולא פינתה את הזמן לשבת איתי, לברר מה אני יודעת ומה חסר לי, אילו מיומנויות שלי דורשות חיזוק ועם מה אני כבר מרגישה בנוח ויכולה לעשות עצמאית. וגם אחרי ש"הכריחו" אותה לוותר על האחריות ולהיות איתי, היא לא טרחה לעצור רגע, לעשות סדר, להגיד לי - אני אוהבת לעשות את הדברים כך וכך, או, אני מעדיפה אם נעשה את זה כך ולא אחרת.

לקחתי עוד נשימה וביקשתי את רשותה להגיב לדברים שהיא אמרה. ואז הצעתי שבסופי שבוע שאנחנו עובדות יחד, היא תהיה אחראית, בתנאי שהיא תצמיד אותי לאחות שהיא סומכת עליה ותהיה איתי לאורך כל המשמרת, כדי שלא יעבירו אותי מאחד לשני כל הזמן, ישתמשו בי כמו "פקק" או "טכנאית", שלא מופקדת על מטופלים באופן בלעדי ומבצעת משימות ספציפיות כדי לעזור לאחיות אחרות. לתת תרופה למטופל אחד, לעשות א.ק.ג למטופל אחר. בלי המשכיות טיפול, בלי קשר אישי. אם זה נעשה ככה, איפה פה הסיעוד?

בנוסף, הצעתי שבמקום שנחלוק יחד את כל המטופלים שלנו ונחיה בבלאגן, היא תפקיד אותי על חדר אחד מתוך האזור שאנחנו מקבלות בכל משמרת ובאותה משמרת אטפל רק במטופלים שנכנסים לאותו חדר. כשאשלים את העבודה עם המטופל האחד שלי, אוכל לעזור לה עם המטופלים שלה. ובהמשך נעלה לשני מטופלים, ואז לשלושה וארבעה וכך נבנה לאט את היכולת שלי לחלק את הזמן ולקבוע סדרי עדיפויות, דבר שאדרש לו בהמשך, כשאעבוד לבד. חשיפה הדרגתית.

בשורה התחתונה - עשיתי לה את העבודה. היא רצתה לאוורר, רצתה לנבוח על הגדר ולהבהיר לי שלא מקובל עליה שבגללי משנים לה את מה שהיא רגילה אליו כבר שלוש שנים או יותר. אני הצעתי פתרונות במקום סתם לחפש אשמים ולהתבכיין.

ואם כבר להתנהג כמו המבוגרת בסיטואציה, למה לא עד הסוף. אמרתי לשרי שהרגשתי שמשהו לא היה לגמרי כשורה, אמרתי שאני מעריכה את כך שהיא בחרה לפתוח את זה והודיתי לה. הגענו להסכמה. היא איחלה לי בתיאבון ויצאה. אחרי כמה רגעים, פול נכנס לחדר הצוות, לאכול את ארוחת הצהריים שלו. אכלנו בדממה, וכשסיימתי את ארוחת הצהריים שלי, אספתי את האשפה שלי וקמתי, ורק אמרתי, "כן, אני מוכנה ללכת הביתה".

I was done.

לא נעלבתי. לא נפגעתי. לא רציתי לבכות.

התאכזבתי. והתמלאתי באיזו תחושה של תפלות, ריקנות. זה היה ההיפך מהעצמה, זה היה מחליש. וזה היה הקרשנדו שסיים כמה שעות בתוך המשמרת בהן הרגשתי שהיא חסרת סבלנות כלפי. מגלגלת עיניים, נעה בחוסר סבלנות, עונה בקוצר רוח. הרגשתי איטית, מגושמת וטיפשה.

אומרים שאחיות טובות הן אלה שתמיד מפקפקות בעצמן. שתמיד תוהות אם הן נתנו את התרופה הנכונה במינון הנכון למטופל הנכון, שתמיד בודקות שלוש וארבע פעמים כל דבר. מי שמפסיק לפקפק, נהיה יהיר. אנשים יהירים עושים טעויות כי הם חושבים שהם יודעים הכל. ביטחון יתר הוא מתכון לכישלון. וכשלונות בשירותי הבריאות שקולים לחיי אדם. אבל היום הפקפוק העצמי חצה את הגבול הבטוח. היום הרגשתי שהביטחון העצמי שלי נכתש דק כל-כך, שפקפקתי יותר מדי.

יצאתי מחדר הצוות ועשיתי את מה שאני מאמינה בו - עשיתי סוויץ'. השארתי את השיחה מאחור, בחדר הצוות, והלכתי לדבר עם המטופל שלי, לייצר קצת אינטראקציה חיובית ולעשות את הדבר האמיתי שבשבילו אני נמצאת שם - הטיפול באנשים.

. . .

בשלוש השעות הנותרות למשמרת האווירה קצת השתפרה. הרגשתי ששרי עדיין לא התרצתה לגמרי, היא עוד נאחזה בשאריות של כעס, או תסכול, או מה שזה לא היה. אבל היא הייתה פחות עוקצנית וחזרה לסגנון הרגוע שלה.

היו עוד כמה אינטראקציות עם אנשים ששיפרו את ההרגשה שלי. אני מרגישה שאנשים מחבבים אותי. ואני יודעת שאם ארגיש שהחיבור ביני ובין שרי לא מוצלח, אני יכולה לבקש שיצמידו אותי לאחות אחרת.

אלה רק כאבי גדילה. חבלי קליטה.

אבל מדהים ומרגיז אותי לקלוט, עד כמה הכל פוליטיקה. מפני שלא היה דבר אחד שעשיתי היום שהיה שגוי או חסר מבחינה מקצועית. להיפך. עשיתי הכל לפי הספר. אז נכון, לוקח לי יותר זמן לעשות דברים שאחיות מנוסות עושות בשמינית מהזמן. אבל זאת הייתה המשמרת החמישית שלי, ראבאק. כולם צריכים להתחיל איפשהו, לא?  כולנו היינו פעם חדשים... כל העניין הזה היום עם שרי היה אישי. לא מקצועי. ובגלל זה לא נפגעתי, אלא התאכזבתי. כמו שאני תמיד מתאכזבת כשאנשים שציפיתי מהם להתנהגות מקצועית, משיבים פניי ריקם.

חלק מהחניכה לתוך העולם הזה, לתוך "העולם האמיתי", מציבה מולי מראה. אני מגלה מה הסטנדרטים שלי, על מה אני מוכנה להתפשר ומהם הקווים האדומים שלי. אני מגלה עד כמה קל לטלטל אותי ולערער את הביטחון שלי בידע שלי, מפני שאני כמעט תמיד בטוחה שהמנוסה יותר הוא גם הצודק יותר - ומתקפלת (אני עדיין נאחזת בתיאוריה שזה קשור, בחלקו, למרחק מהבית ולהיעדר רשת התמיכה הרחבה שהייתה לי בארץ). וקשה לי מאוד לגלות עד כמה חשוב לי שיאהבו אותי. כמה חשוב בעיני למצוא חן. וכמה קשה לי לשאת את המחשבה שמישהו חושב עליי דבר-מה רע.

מישל (AKA, המכשפה) אמרה לי ביום רביעי, בהקשר אחר - You're an E.R nurse now, Dafna. You can't be timid. ואני מבינה את זה יותר ויותר. אני מבינה שאני צריכה לאמץ קצת יותר את גישת "לא אכפת לי אם יחבבו אותי, אני רוצה שיכבדו אותי". אני מבינה שעם המטופלים שלי אני צריכה להיות גורת חתולים (עם חלקם) ואילו עם העמיתים שלי, לפעמים, אני צריכה להיות נמרה.

אחד המטופלים שלי אמר לי היום, "I don't think I could do your job" ועניתי לו מיד, "Sometimes, I don't think I can do my job". שאלתי אותו למה הוא אומר את זה. האם בגלל הקושי להיחשף לאנשים במצבים רפואיים קשים? והוא ענה שלא. בגלל הצורך להתעסק עם אנשים כל הזמן. אנשים קשי-עורף ואופי. אמרתי לו שלא יטעה, רוב המטופלים הם אנשים נעימים ומנומסים כמוהו. וגם אלה שלא, ברגע שמבינים שזה לא אישי, והם מתנהגים ככה רק בגלל שהם נמצאים במשבר, בסיטואציה קשה, אולי הקשה ביותר שאי-פעם ידעו, הדבר היחיד שאפשר לחוש כלפיהם הוא חמלה.

אמרתי לו את זה וחשבתי לעצמי - לא המטופלים הם הבעיה.

. . .

כשההתעוררתי מהשינה אלון חזר הביתה ועזר לי לעשות קצת סדר במחשבות. סיפרתי לו את כל הסיפור ויחד הבנו מה באמת קרה שם היום. ושוב, כמו תמיד הרגשתי כל-כך ברת מזל על כך שבחרתי בו מכולם. ושהוא בחר בי. השיחות שלנו הן מה שמחזיק אותי שפויה, הן מה שנותן לי כוח.

ואלון תמיד מזכיר לי מה שחשוב - אני כבר אחות ואני אחות טובה. עכשיו אני רק צריכה להשתלב במחלקה, ללמוד את העבודה ולתפוס קצב.

והשאר? קלי-קלות.

נחמות מתוקות. שוקו חם עם אלי, אתמול. בשביל זה יש חברים.

מקולקלת

אני אוהבת סדרות טלוויזיה רפואיות. זה אחד הז'אנרים החביבים עליי, בערך מאז שהייתי בת עשר והרבה לפני שידעתי שיבוא יום ואהיה אחות. זה התחיל עם "שיקאגו הופ" (הו, מנדי פטנקין ופיטר מקניקול, אהוביי הנצחיים). אחר-כך, כשחיברו אותנו לכבלים, עברתי ל"אי.אר" וראיתי כמעט את כל העונות. יש פרקים שראיתי יותר מחמש פעמים. למשל הפרק שבו ד"ר גרין מת, שבו אני תמיד בוכה למרות שאני יודעת מה עומד לקרות. מה בוכה, ממררת בבכי.

אחר-כך הגיע "האוס" ובמקביל התחלתי ללמוד סיעוד. זה היה אחרי שנפרדנו מהטלוויזיה שלנו, אז הייתי צופה בסדרה אם הייתי מבקרת אצל ההורים שלי ביום בו היא שודרה ולפעמים אלון ואני היינו הולכים אל תומר ואורלי, שגרו אז במרחק הליכה מאיתנו, והיינו צופים בפרק השבועי כולנו יחד.

בתחילת הלימודים לא היו לי כלים מקצועיים שלפיהם יכולתי לשפוט את הסדרות הללו. שמחתי להיחשף למושגים רפואיים ונהניתי מהבידור. אבל כשהתחילה העונה השלישית של "האוס" הלכה והתגברה אי-הנוחות שלי ולפעמים לא הצלחתי להתאפק והייתי אומרת לאלון ולכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שמה שקורה שם כבר מזמן עבר את גבול הסביר. רוב התרחישים שם משתייכים לקטגוריית "לא יעלה על הדעת". בהמשך גם העלילה התחילה קצת לעצבן וזנחתי את הסדרה כליל.

כשעברנו לארה"ב התחברתי ל"אנטומיה של גריי" שגם ככה מוקד עניינה הוא פחות ברפואה עצמה והרבה יותר ברומנטיקה. זאת דרמה-קומית-רומנטית במסווה של דרמת בית חולים. ובינינו, למי אכפת אם הגידול הזה מומצא לגמרי והניתוח שביצעו להסרתו מופרך פי כמה ובלתי סביר שאחרי כל זה החולה שרד. למי אכפת, כשכריסטינה שוב בפוסט-טראומה ואי-אפשר יותר עם המתח הזה - היא ואוון יחזרו בסוף?!

ולפני שבוע, כשחיפשתי משהו לעשות עם כל הפנאי שנחת בחיקי, מצאתי סדרת רופאים חדשה: Emily Owens, M.D. ראיתי את הפיילוט ואת הפרק הראשון ולמרות שחשבתי לעצמי שזאת ממש לא יצירת מופת טלוויזיונית, למעשה די רחוק מזה, החלטתי שלמה לא. מפני שאני ג'אנקי, מכורה, מסתפקת בתחליפים זולים, לא מסונתזים. כל דבר בשביל לקבל את המנה שלי. ויש לי זמן פנוי למלא.

אבל הבעיה עם הסדרה הזאת, אולי, היא שהיא מנסה להיות רפואית מדי, מקצועית מדי. והיום כבר לא יכולתי יותר. אתמול שודר פרק חדש וכשחזרתי היום מהעבודה, אחרי מקלחת רותחת ואחרי שצדתי לי במטבח קערית עם קורנפלקס בחלב, התיישבתי, דרוכה ומצפה, לצפות בפרק החדש. ואז, התחילה סצנה בה עורכים ניתוח לב פתוח תחת הרדמה אפידורלית למטופל שפיתח אלרגיה חריפה להרדמה כללית (עדיין בגבולות הסביר, אולי. ואגב, דומה מדי לתרחיש דומה מאוד מפרק עבר של האנטומיה). ובאמצע הניתוח, כמובן, המטופל מאבד פתאום את ההכרה ועל מסך המוניטור* הופיע קו שטוח. Flat line. מה עשתה הרופאה-שחקנית המיומנת? כמובן! הכניסה את הכפות לבית החזה הפתוח, ומשני צידי הלב, הורתה בקול יציב ובטוח, Shock him! ואז הזמינה את הזרם החשמלי הרצוי, 20 ג'ול.

הקפאתי את התמונה והורדתי את האוזניות. אמרתי לאלון, "די, אני לא יכולה", וגוללתי באוזניו את התרחיש המתואר מעלה. "חבל, כי זה פוגע באמינות". למה? כי לא נותנים מכת חשמל למטופל באסיסטולה, מטופל ללא פעילות לבבית. רק בטלוויזיה עושים את זה, אבל בחיים האמיתיים - לא. מפני שחולה באסיסטולה, שהוא למעשה חולה שהלב שלו לא מתכווץ, הוא חולה מת. פשוט כך. מכת חשמל ניתנת בשני מצבים קריטיים בלבד - פרפור חדרים וטכיקרדיה חדרית, שני מצבים מסכני חיים בהם הקוצב הראשי בלב מנוטרל מסיבה כלשהי וקוצבים "חיצוניים" משתלטים ומנסים לירות לכל עבר. הלב לא מתכווץ בצורה יעילה ולא מזרים דם לכל הגוף והאדם עלול למות אם לא יטופל מיד. מכת החשמל מכבה את כל האותות החיצוניים של הקוצבים ה"פושטקים" שמנסים להשתלט ולעשות בלאגן בסדר, ונותנת לקוצב הלב הראשי, ה-Sinoatrial node, סיכוי להשתלט מחדש על העניינים ולהפיק קצב לב יעיל, שיוביל להתכווצות יעילה ותפוקת לב טובה, שתשלח דם מחומצן לכל הגוף.

אז כן... לא. "You just can't bring back the dead", אמרתי לאלון.

אבל לקחתי נשימה עמוקה, ולחצתי שוב פליי. רק כדי שבסצנה הבאה שוב יראו את אותו מטופל שהוחזר מן המתים, בחזה חשוף ועליו תחבושת לאורך עצם החזה, הסטרנום. פניו חיוורות באופן שגרם לי להפטיר אוטומטית, "איזה איפור גרוע!", כי אני כבר יודעת מספיק טוב בשביל לפסוק שלאף בנאדם אמיתי אין צבע כ-זה, אפילו אם הוא מאוד חולה. הערה למאפרת: יותר מדי אפור, לא מספיק צהוב. המטופל מחובר למוניטור הלבבי, והכבלים שמובילים מן המכשיר אל חזהו ומתחברים אליו במדבקות מיוחדות, איך לא... ממוקמים באופן שגוי. עצרתי שוב את נגן הוידאו ואמרתי לעצמי - די. אני חייבת לכתוב על זה פוסט.

אתם מבינים, הבעיה היא לא בסדרה הזאת כשלעצמה. הבעיה היא בי. אני מקולקלת. מפני שבחרתי להיות אחות ומפני שסיעוד הוא לא רק מקצוע. בעבור מי שבחר לעסוק בתחום הזה ובחירתו נבעה מהמניעים הפנימיים הנכונים, סיעוד הוא דרך חיים. ואחרי זמן מה במקצוע, מתחילים לראות את העולם כולו דרך העיניים האלה, של מי שתפקידו לזהות את הבעיה לפני שהיא נוצרת. ואם היא כבר נוצרה, לזהות אותה נכונה ובזמן ומיד לחשוב על ההשלכות האפשריות, לצפות אותן מראש ולהקדים תרופה למכה, ככל הניתן. תמיד להיות צעד אחד לפני הבלתי-נמנע ולהפוך אותו לנמנע. או בר-טיפול.

סיפרתי כאן פעם על המקרה הראשון בו הבנתי ששטיפת המוח שלי הושלמה? אני חושבת שכן, אבל למקרה שלא: התארחתי אצל אחותי בקיבוץ ולפני שהלכתי לישון, היא שאלה אותי, "את צריכה משהו בשביל שינה?" ואני עצרתי לרגע והיססתי, מנסה להבין למה אחותי מציעה לי כדור שינה. כי זאת משמעות הביטוי כשהוא נשאל בניסוח הזה, בתזמון הזה, בעולם האחים והאחיות. היא, אגב, התכוונה להציע לי פיג'מה. "וואו", אמרתי ולא הוספתי עוד.

אתמול ראיתי יחד את עם אלון את "הדיילי שואו עם ג'ון סטוארט". המרואיין בתוכנית היה היסטוריון שפרסם עכשיו ספר בשם "הפטריארך", על חייו של ג'וזף פ. קנדי, ראש השושלת המפורסמת. ובעוד שצפינו שנינו בראיון והקשבנו רוב קשב, הסתכלתי על השיניים של אותו היסטוריון וחשבתי לעצמי - הוא בטח מעשן, לפי הצבע שלהן. ואם לא מעשן, הוא לא שומר על היגיינת פה. מעניין אם אלה השיניים שלו או תותבות. במקרה הזה דווקא שמרתי את המחשבות שלי לעצמי, אבל לפעמים אני פשוט חייבת לחלוק את הסקופ עם מי שמוכן לשמוע.

אני מסתכלת על אלבומי חתונה ורואה - היציבה של זה, ההבעה של ההוא. ניתוח גב וצוואר, תאונת עבודה, שבץ עם חסכים נוירולוגיים בלתי-הפיכים. זה נהיה טבע שני (או אפילו ראשון), אינסטינקט, אינטואיציה. ובעוד שיכול להיות שזה בדיוק מה שהופך אותי לאחות טובה, יש לי תחושה, שאולי זה הופך אותי לאדם קצת מוזר (אלא אם אני שומרת את המחשבות המוזרות שלי לעצמי. אז אני רק מוזרה בעיני עצמי).

והערה אחרונה בנושא סדרות הטלוויזיה, שהיא קצת מחוץ לעניין בו עסקתי עד כה: למה כמעט כל הרופאות הנשים בסדרות הטלוויזיה העכשוויות הן בכייניות, יפות-נפש, מתוסבכות ותלותיות ואפילו אלה מהן שאמורות להיות "נשים חזקות",לכאורה, הן בעצם סתם בני-אדם קשים שהדוקרניות החיצונית שלהן מיועדת לכסות על איזו פגיעות גדולה או חוסר ביטחון ששוכן עמוק בתוכן? לאן הלכו ד"ר קייט אוסטין וד"ר קארי וויבר?! בתור צופה פמיניסטית שמאמינה שנשים יכולה להיות חזקות, עצמאיות, דעתניות ומצוינוֹת מקצועית גם מבלי "לגדל זוג..." אני מוכרחה לתהות - למה זה צריך להיות ככה? האם תסריטאים חושבים ש"נשים חזקות" הן דמויות שלא ניתן להזדהות איתן?

ועוד שני פכים לסיום:

יש לי סיפור נחמד על המילה הזאת, "מוניטור" (ובגלל זה הצמדתי לה כוכבית מוקדם יותר בפוסט). כשעבדתי במהלך לימודיי ככוח-עזר במחלקה הקרדיולוגית בביה"ח "ביקור חולים" בירושלים, אחד התפקידים שלי היה לחבר את כל המטופלים למוניטור ולוודא כמה פעמים במהלך המשמרת שהחיבורים עדיין במקומם. יום אחד, הגיעה למחלקה מטופלת חדשה וכחלק מקבלתה, חיברתי אותה למוניטור. "מה זה שאת שמה עליי?", היא שאלה, ואני עניתי, "אני מחברת אותך למוניטור". "מוניטור?" היא תהתה, "כן, מוניטור. זה מכשיר שמאפשר לנו לעקוב אחרי פעילות הלב שלך מרחוק", הסברתי לה. "מוניטור", היא חזרה שוב כמו הד, ופליאה דקה בקולה, "איזו מילה מוזרה, אני לא מבינה אותה".

"בעברית קוראים לזה 'משגוח'", אמרתי והופתעתי מעצמי בעת ובעונה אחת. משגוח?!?! מאיפה הבאתי את זה? זאת-אומרת, כן, זאת המילה הנכונה, אבל אף פעם לא משתמשים בה. איזו הקרצה. הצחקתי את עצמי מאוד באותו רגע. כל הכבוד לנכדתה של המורה ללשון.

ופכפוך אחרון, בפינת "הצחוק יפה לבריאות" - כשאני חוזרת מהעבודה, אחרי שאני מבצעת שלל תמרונים ורוורסים וחונה עם האף לכיוון הרחוב, כדי שיהיה קל לצאת בפעם הבאה, עוברות עוד דקות ארוכות עד שאני יוצאת מהאוטו ונכנסת הביתה. אני אוספת אשפה שהצטברה מנסיעתי האחרונה, מחליפה נעליים מנעלי עבודה לנעליים "נקיות", מרוקנת את כיסי המדים ומשאירה את כל הציוד שלי בתא הכפפות, אוספת את התיק והמעיל והצעיף והכוס התרמית הריקה והפלאפון. סורקת את האוטו עוד פעם אחת, נוזפת בעצמי שהגיע הזמן להפסיק לדבר אל עצמי באנגלית כי הגעתי הביתה ובבית ישראלי מדברים עברית, מוצאת את מפתחות הבית ויוצאת מהאוטו סופסוף.

היום, כשהגעתי הביתה ונהיה לי קצת מחניק במהלך ההתארגנות הנצחית הזאת, פתחתי את דלת הרכב ופתאום שמעתי צעקה, "נו, עוד ייקח לך הרבה זמן לצאת מהאוטו? שעה!". מסבתר שאלון היה כבר בבית, ראה אותי נכנסת לחנייה וחיכה ליד הדלת. חיכה וחיכה וחיכה וחיכה, ואני לא יצאתי. עד שפקעה סבלנותו. כשנכנסתי הביתה אמרתי משהו ואלון הגיב וצחקנו שנינו והודיתי שזאת הייתה הרמה להנחתה ואז אמרתי לו, "נו, אין דובים בלי יער". ופתאום שמעתי את עצמי.

וגעיתי בצחוק.

הרי לכם, אמרת השפר החדשה, שמקורה בעייפות החדשה-גם-היא שלי: אין דובים בלי יער. שילוב של "אין עשן בלי אש" ו"לא דובים ולא יער". המשמעות? תחליטו אתם. אני חושבת שזה להיט משוגע. זה הולך לתפוס, אני בטוחה.

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

עוד חצי שעה כבר אשכב במיטה. בשיניים מצוחצחות, בעיניים עצומות. מכשיר אדים מזמזם חרישית, מבעבע בצליל שמזכיר מתקן מי-עדן במשרד של רופא שיניים, מאיר את החדר באור ירקרק וחלוש. מדי פעם עולה שריקה של המדחס של מערכת החימום שמתכוננת לפעולה ואחר-כך משב אוויר קולני אבל יציב וקבוע, הרעש הלבן שבדרך כלל נושא אותי הלאה אל עולם של שינה, מעלים את חריקות הכיסא של אלון שיושב בחדר הסמוך וכותב עבודה או מסכם מאמר. בולע בתוכו את הצעדים של השכן מלמעלה שלפעמים נדמה כי התחביב העיקרי שלו הוא להלך לי מעל הראש בשעות הקטנות של הלילה. ואחת עשרה בלילה זה בכלל לא קטן. במושגים מסוימים, יחסיים, זה אפילו די מוקדם.

חזרתי היום לעבודה אחרי הפסקה של שישה ימים וזה היה נעים. אמנם לא הייתי במיון ממש, זה היה היום האחרון של ישיבה בכיתה והאזנה בפעם המי-יודע-כמה לאנשים אחרים שאומרים את אותם הדברים - כללי רחצת ידיים ומניעת זיהומים, ערכי הליבה של הארגון, מדדי איכות שירות - אבל שמחתי לפגוש את החבורה שלי, חמשת הבנות שהתחילו יחד איתי במיון ועוד שתיים שהולכות ליחידות אחרות אבל התחברו אלינו. אנחנו חברה עליזה וקולנית ונראה שיש לנו דעה כמעט על הכל. אני מתחילה להאמין בעצמי לאמונה הרווחת לפיה האנשים שעובדים במיון הם לא רגילים. הם המורדים, אלה ששוברים את הכללים, שבועטים במערכת ובמוסכמות. ילדי המחששה של התיכון, שחוזרים אחרי חופשת הקיץ עם קעקוע חדש ובפסח הם עושים פירסינג בעוד איזה מקום בגוף. ילדי ה-A.D.D שלא מצאו את עצמם בשומקום אחר ופתאום פה הם מרגישים בבית, כי יש המון תנועה, אקשן. אני מתחילה לקנות את הסיפור הזה שמספרים עלינו, על הזן הזה שאני עכשיו מוסמכת אל שורותיו, אבל במקביל מפקפקת במוסכמה וחושבת שאולי, בעצם, זאת נבואה שמגשימה את עצמה. אולי אנחנו כאלה כי אנחנו יודעים שזה מה שמצופה מאיתנו.

ואיכשהו יוצא, שאני תופסת תפקיד של "ישראלית" כמעט קלאסית בחבורה שלנו. לא שאני גסה או פוגענית, אבל הבנות קופצות בחדווה על הישירות שלי, על ההערות הכאילו-לא-נאותות, הפחות מכובסות שיוצאות לי מהפה. וג'ודי אומרת לי שוב ושוב, Dafna, you just crack me up! והקול שלה מביע מן חוסר אמונה מעורבב בשובבות כזאת, כאילו שוב תפסו אותנו מבריזות משיעור ספורט.

היום דייב, המנהל שלי, הציג אותי בפניי בחור אחר שלא קלטתי את שמו, שהוא מנהל הטראומה במיון והוא אמר לי ברוכה הבאה ולדייב אמר, מעל הראש שלי, "היא נראית מתלהבת. זה טוב, אנחנו צריכים יותר התלהבות פה". המיון על הקרשים ואנחנו נקראנו להושיע. ייקח זמן עד שנוכל לעבוד לבדנו, ללא השגחה, אבל כבר עכשיו, כך אומרים לנו, מתחילים להרגיש שאנחנו משפיעות על רוח הדברים במחלקה. משנות את האיזונים העדינים, דוחפות אנשים החוצה והרחק מהאזור הבטוח שלהם. למה לא.

בדרך חזרה הביתה תהיתי שוב - איך זה שהדרך חזור תמיד נראית קצרה יותר? גם אם אני נוסעת בדיוק באותה מהירות ואפילו, לפעמים, לאט יותר - בגלל עומס התנועה והעייפות - תמיד נראה לי שהרגע בו אני מרימה את הראש ורואה את יציאה מספר 187, תמיד זו יציאה 187, איכשהו תמיד נראה לי שהוא מגיע מהר יותר מאשר הרגע שבנקודת הציון המקבילה בדרך הלוך. האם זה בגלל שבבוקר אני מנומנת יותר? או אולי בגלל שאני מתוחה יותר, בגלל הצורך להגיע למשמרת בזמן והחשש שמשהו יעכב אותי בדרך והדרך נראית כאילו היא נמשכת ונמשכת ומה, אני נוסעת כבר שעה בתחושה שלי, איך יכול להיות שעברו רק 15 דקות ושהגעתי רק ליציאה 190? בסוף אני תמיד מגיעה עשרים דקות מוקדם יותר וחושבת שבפעם הבאה אולי אני יכולה לצאת מהבית 45 דקות לפני הזמן ולא שעה שלמה לפני, אבל אז אני יוצאת שעה מוקדם יותר, בכל-זאת, כי אבא שלי לימד אותי שתמיד צריך לקחת מרווח ביטחון. ואני יודעת שהוא צודק וגם יודעת שבפעם היחידה שבה אחליט לחרוג מהמנהג הבטוח שלי מרפי יצחק ויעשה לי דווקא. חשבתי היום על המשפט הזה, "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", וחשבתי שאולי אני לא לגמרי מסכימה איתו.

אני עובדת יומיים ואז הפסקה של יום ואז ארבעה רצופים ואחד לא אחד כן שניים לא... דיברתי עם אמא שלי אתמול והיא אמרה לי, שזה מוזר והיא לא יודעת למה, אבל היא דווקא חשבה שאני אעבוד יום-כן-יום-לא. הסברתי לה שלא כך זה עובד. מקסימום הימים שאני יכולה לעבוד ברצף הם שישה והמקסימום שאני יכולה לא לעבוד הם שמונה ובין זה לזה יש טווח די גדול למשחק וזה דורש סידור מאוד קפדני שכרגע גם ככה אין לי השפעה עליו, מפני שאני עובדת מה שעובדת החונכת שלי וזהו-זה. אבל היום, כשקיבלתי את הלו"ז לחודש הבא הסתכלתי עליו והלב שלי דילג שני דילוגים של שמחה, כי מסביב לערב חג המולד ויום החג שלמחרתו, יושבים לי צפופים-צפופים שבע ימים חופשיים בסך הכל ובתוכם בשני ימי החג אני מקבלת תשלום מבלי שאצטרך לעבוד. ובזמן הזה אלון יהיה כבר בחופשת החורף שבין שני הסמסטרים ונוכל להרפות יחד וזה משמח כל-כך. כמה נחמד זה תנאים סוציאליים. כמה נחמד זה עבודה אמיתית.

חזרתי הביתה והייתי עוד רעננה מששת ימי המנוחה, גם אם היו פעילים. אז לא ישנתי בצהריים ובמקום ישבתי ולמדתי קצת לקראת המבחן המעשי שמחכה לי מתישהו בשבועיים הקרובים (התאריך עוד לא ידוע) ועוד הספקתי להכין עוף בתנור ואוכל למחר ולשטוף את כל הכלים ולהשאיר כיור ריק, יום רביעי ברצף. ותוך כדי ששטפתי כלים שמתי לב שאני מחזיקה את הפה קפוץ, סגור, מהודק. וזה עובר לכתפיים. אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון וכשאני שמה לב, אני מנפחת את הלחיים כמו קופיף ונושפת אוויר החוצה. ואז עושה קצת תנועות מצחיקות, כמו בחימום בשיעורי משחק, או כאילו אני לועסת מסטיק גדול מדי. מעניין איפה אנשים אחרים מחזיקים כשהם מתוחים.

היום תרגלתי על אלון. לתרגיל קראו "דפנה משחקת בלהיות אחות באנגלית". המדריכה הקלינית של המיון (שאני והיולדת החלטנו פשוט לקרוא לה "המכשפה", כי זה חוסך מילים ובעוד שיש אחרות שעונות לשמה האמיתי, מכשפה יש רק אחת) שלחה לי היום מייל שמודיע שבגלל, שכידוע לי, לא עברתי את ה-Head to Toe Assessment עליו נבחנתי ביום רביעי לפני שבועיים, היא תגיע באחד הימים בהם אני עובדת, תשלוף אותי מהמחלקה ותבחן אותי בשנית. הערכתי מאוד את העובדה שהיא לא השתמשה במילה "נכשלת", אלא כתבה, "לא עברת". אבל נלחצתי קצת. ממש כמו שנלחצתי באותו יום בו נערך המבחן הראשון ועמדתי בחדר ובו בובת תרגול אחת, מוזרה ועצית, שתמיד גורמת גם לי להרגיש מוזרה ועצית בעצמי ומשכיחה ממני לגמרי את זה שאני בעצם אחות ואני יודעת טוב מאוד מה לעשות כשאני נדרשת לכך במצבי חיים אמיתיים.

אז אחרי שביקשתי מאלון שישחק איתי בחולה ואחות לטובת הצלחתי המקצועית והבהרתי לו שאני מעדיפה לדבר אנגלית כדי לדמות כמה שיותר את המצב האמיתי ועשיתי הכל כמעט מבלי להשמיט דבר וסיכמתי בעצמי, עוד לפניו, שאני דווקא עושה הכל טוב מאוד... הודיתי שיותר מהכל, אני חוששת מהמכשפה. מפני שהיא טיפוס קצת מטיל אימה, אחת שאוהבת לדבר בשבחי עצמה ולהסביר לכל האחרים עד כמה הם נחותים ומקולקלים וכמה עבודה תידרש להם כדי בכלל להתחיל להתקרב לרמה שהיא מחשיבה סבירה או נסבלת. big-shot, עאלק.

ואני, לבושתי הרבה, נותנת לה לנגן לי בדיוק על מיתרי ה"עלה נידף-עלה חדש" וקונה את כל השואו שהיא מוכרת. היא סתם בריונית, עושה הרבה רוח ואני מנסה להזכיר לעצמי את זה. מנסה וממשיכה לעשות חזרות על אלון ולהתפלל שברגע האמת אני לא אקפא ואצליח לשחק אותה אחות. לאן הלכה השחקנית שהייתי בתיכון? לאן נעלמת השחקנית-פלרטטנית שהיא אני רוב הזמן, בסיטואציות חיים אמיתיות בהן אני נינוחה ובטוחה ואני-עצמי? איפה האני הצחקנית והרגועה שהייתה שם רק לפני רגע, עד שהדלת נסגרה וחמש דקות מאוחר יותר קלטתי שלא לקחתי סימנים חיוניים, דבר שהייתי צריכה לעשות בדקה הראשונה למפגש עם חולה שבאופן ברור מאוד סובל ממצוקה נשימתית ומי יודע מה עוד. "זה כמו ברקס בטסט", אלון אמר לי היום כשסופסוף סיפרתי לו מה קרה בפעם הקודמת, בניסיון להסביר לו איך נכשלתי כישלון שהרגיש לי כל-כך מבלבל וצורב.

וזה בדיוק הפתח שלה, של המכשפה, לנבכי נשמותיהם של אנשים, זה הפתח למניפולציה שהיא הלחם והחמאה שלה. כי אם שכחתי לקחת סימנים והתבלבלתי כי הבובה הייתה בדיסאוריינטציה. וכששאלתי אותה, "ג'ון, אתה יודע איפה אתה נמצא?", והוא ענתה לי, "בגן החיות" ולא עצרתי וחשבתי על האפשרות לשאול את "המשפחה" מה קרה. פשוט המשכתי הלאה באומדן שלי והגעתי עד האצבעות ברגליים ולא הצלחתי להבין מה לא בסדר עם המטופל שלי (פרט לעובדה שהוא בובה ואין לו באמת לב, אלא מכשיר שמשמיע קולות בכאילו והדופק שלו הוא בכלל תוצאה של לחץ הידראולי משתנה וכל התפקודים הגופניים שלו עשויים מתוכנת מחשב). לפחות נתתי לו חמצן במסכה ובתגובה המכשפה אמרה, You fixed him. עאלק.

אבל זה בדיוק הפתח שלה, כי אז, אחרי שהתבלבלתי וטעיתי ומהדקה הראשונה זה התגלגל במורד הגבעה כמו כדור שלג, או-אז היא יכולה להסביר לי שזה שדה קרב שם במיון. תופת. והם זורקים אותנו ישר לתופת. ושם יש מטופל קריטי שמגיע באמבולנס ואני צריכה לייצב אותו כי בקשר כבר מודיעים על הקריטי הבא שבדרך ואני צריכה לעשות סדרי עדיפויות ברגע ולחשוב על התמונה הגדולה. ותוך כדי יש כבר קול קטן שנובט בי ואומר - על מי את עובדת, חצי שנה עכשיו הולכים לרפד אותי ולהכניס אותי לזה לאט-לאט, אף אחד לא הולך להשאיר אותי לבד ואני לא התקבלתי לתפקיד מנהלת המיון. אבל הקול הוא קטן והמכשפה - גדולה וחזקה.

ולמרות זאת, בפעם הבאה זה כבר לא יעבוד עליי. לפחות לא באותה עוצמה. כי בשבועיים שעברו, כבר הייתי במיון. ועבדתי. וראיתי שהקצב לא איטי, אבל גם לא קטלני. וראיתי שרוב החולים לא מתעקשים - ואפילו לא מנסים - למות. חלקם באים אלינו עם כאב גרון כי אין להם ביטוח בריאות ואין להם לאן ללכת כדי לקבל מרשם לאנטיביוטיקה. ולחלקם יש כאבים בחזה אבל זה רק בגלל שהם הרימו משהו כבד מדי. וגם חולי המיון "האמיתיים", אלה שבאמת ראויים לדרגת דחיפות גבוהה יותר, אלה ש"מרוויחים את זה", גם איתם, עם  רובם, לפחות, אני יודעת בדיוק מה לעשות. כי אני אחות. ומפה לשם, כבר יש לי אינטואיציות.

אז בפעם הבאה זה לא יעבוד עליי. אני רק צריכה לשים לב ולעבוד מסודר. לא להיבהל ממנה (למרות שמכשפות הן מפחידות), לא לתת לה להשתלט לי על המחשבות. ולנשום.

הכי חשוב לנשום.

(23:17. דווקא ממש התכוונתי ללכת לישון עד אחת-עשרה. לילה טוב.)

פנאי מאורגן

שלשום ירד השלג הראשון השנה. לא מאוד מרשים, פתית פה ופתית שם, אבל התרגשנו מאוד. הנה, עוד סימן מבשר לבואו של החורף. כמובן, שמיד כתבתי בפייסבוק סטטוס, "שלג!". מייקו כתבה לי בתגובה (באנגלית), "יכול להיות שגם את הסטטוס הזה התרגומון של בינג מצליח לעוות?".

לרבים מחבריי שאינם דוברי עברית יש תחביב, לתרגם את הסטטוסים שאני כותבת בעברית, לאנגלית. בפייסבוק, ישנה אפשרות מובנית לתרגם שפות זרות לאנגלית באמצעות התרגומון של "בינג". ניסיתם את זה פעם? אם כן, אתם בטח כבר מחייכים לעצמכם. ואם לא, רוצו לנסות, ההנאה מובטחת. מדובר בבדיחה מוצלחת מאוד ורק זאת, כי את עבודתו האמיתית התרגומון הזה לא עושה. בדרך כלל חבריי המשתדלים מצליחים להבין את הנושא המרכזי של הסטטוס, אבל לעיתים קרובות מדי הם שואלים "מה הקשר בין חמור למטבח שלך?" או, "למה לך לקחת מטרייה לבית השימוש?" ועוד שלל שאלות שמעידות ששוב, We're lost in translation.

אז כן, אפילו את הסטטוס בן המילה הבודדת, "שלג!", הצליח התרגומון של בינג לעוות והפך את מה שכתבתי ל-"Snowman!", תרגום משעשע, בהתחשב בכך שביום שישי ירדה בקושי שמינית המילימטר של שלג. איזה איש-שלג ואיזה בטיח. אבל בידור ללא גבולות, זה כן.

ככל שאני באה יותר במגע עם המקומיים, הולך ומסתבר לי, שמישיגנים שונאים שלג. כבר שמעתי לא פעם אחיות ומטופלים מעירים הערות בסגנון, "שלא תעיזי להגיד את המילה הזאת לידי, אני לא אחראית למעשים שלי אם אני אשמע את המילה הנוראית הזאת". הם נוחרים בבוז לעבר מגישי התחזית בטלוויזיה שדולקת תמיד בחדרים שבאגף המשופץ של המיון, מעקמים את האף ואומרים למי שרק מוכן לשמוע, "שמעתם את מה שהם אומרים?!". חלק מהאנשים ממש מתייחסים למילה עצמה כמילת גנאי או קללה. שלג? שלא נדע.

הנקודות הלבנות בתמונה - פתיתי שלג במעופם (לחצו להגדלה)

"כנראה שאני לא גרה כאן מספיק זמן", אני מסבירה להם. "המדינה ממנה אני מגיעה היא כמעט מדינת מדבר, אז לא תראו אותי מתנגדת לקצת קור ומשקעים לבנים. מה גם שהחורף שעבר היה בדיחה". הם שואלים אותי קצת על ישראל, על מזג האוויר שם ועל "המצב" וכמעט תמיד מסיימים את השיחה במשפט שחציו איום-חציו הבטחה, "נראה אותך מדברת אחרי עוד כמה שנים כאן". אני מחייכת ומושכת בכתפיים. נראה, באמת...

אתמול יצאתי לבראנץ' עם מייקו ובאוויר הסתחררו כמה פתותים מקריים. תזכורת נחמדה לבאות. לפנות בוקר ירד עוד קצת שלג, הפעם מספיק כדי להותיר שמיכה לבנה שהבוקר עוד כיסתה על המכוניות החונות בחצר האחורית. נחמד. 

הודות לקארי, שישבה לידי ביום שלישי עם רשימת מטלות משלה, נמלאתי השראה והרכבתי לעצמי רשימת מטלות נאה ביותר משל עצמי. אני לא עובדת עם רשימות בדרך-כלל, אבל אחרי חמשת הימים האחרונים, ברור לי שמעתה הרשימה היא חברתי הטובה ביותר. ביום רביעי בבוקר תליתי את הרשימה על הקיר שלצד שולחן האוכל שלנו, אליו אני יושבת עם המחשב. הסבת המבט לשמאל ואני יודעת, ברגע, מה עוד נשאר לי לעשות. על כל פריט שמחקתי מהרשימה הוספתי לפחות אחד. זאת רשימה דינאמית, חיה ונושמת וכל הזמן מתעדכנת, והיא לא תיגמר לעולם, כל עוד יש לי דף ועט.

בזכות הרשימה סידרתי את כל הבית, חדר-חדר. שאבתי את כל הבית, סידרתי את ארון "המזווה" במטבח (ועכשיו הוא מחולק ל"חומרי בישול" בצד ימין ו"אפייה" בשמאל ולא נופלות עליי שלוש קופסאות שימורים בבואי להוציא מהארון את צנצנת אבקת האפייה) שטפתי את הרצפה במטבח ועכשיו שוב אפשר לפסוע שם מבלי להידבק לרצפה ועוד ועוד ועוד. פעולת המחיקה של המשימה בתום השלמתה נותנת לי תחושת הישג של ממש. ולמרות שביום רביעי הרגשתי שהתבטלתי, יכולתי להסתכל על הרשימה שלי ולראות שדווקא עשיתי לא מעט - בדקתי את תיבת הדואר של יוני וסמדר, התקשרתי לצ'ארלס כדי לבקש שיבוא להחליף לנו את קרש האסלה, נסעתי לקנות עוד מדים, לקחתי שני ספרים מהספרייה - היום לא הלך לאיבוד והזמן לא ברח לי בין האצבעות.

הכבישים בדרך לחנות המדים היו עמוסים מן הרגיל. כל האנשים שרצו לצאת מהעיר לכבוד חג ההודיה שחל ביום חמישי, עשו זאת ברביעי בערב והחנות אליה פניי היו מועדות נמצאת ממש ליד העלייה לכביש המהיר המוביל החוצה מהעיר. נסיעה קצרה, שאורכת עשר דקות בדרך כלל, התארכה ונמשכה 25 דקות. למרות שלא ממש מיהרתי לשום מקום, לא היה לי נעים להיות תקועה בדרך. כשהגעתי לחנות המראה הזה נגלה לפניי והשכיח ממני את הדרך העמוסה. מאז שהגענו למישיגן, אני מתרשמת מהשקיעות המרהיבות שיש כאן. לעיתים נדירות השמיים משעממים בשעה הזאת של היום.

לקחתי מהספרייה שני ספרים; "נוילנד" של אשכול נבו ו"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" של אמנון דנקנר. החלטתי להתחיל עם הראשון ובינתיים אני מתקדמת די מהר בקריאה, אבל אני קצת חצויה לגביו. אהבתי מאוד את "ארבעה בתים וגעגוע", ספרו השני של נבו. גם מ"משאלה אחת ימינה" נהניתי. אני אוהבת את השפה המיוחדת שלו, שבין היתר מתאפיינת בערבוב משלבים. מדי פעם הוא בורא שפה חדשה, אחרת - לוקח צמד מילים מוכר, אבל מחליף בו את אחת המילים למילה נרדפת, או מילה בעלת משמעות הפוכה מזאת שבמקור וכך הוא יוצר ביטוי חדש עם משמעות מפתיעה ומעניינת. בספרים האחרים אהבתי את זה, אבל בספר הזה, מדי פעם זה מרגיש קצת מאולץ, על גבול המנייריסטי. גם העלילה מרגישה לי קצת מאומצת מדי, אפילו לא מוצדקת, לפרקים. ולמרות זאת, אני ממשיכה לקרוא. גם מפני שזה מעביר את הזמן בנעימים, אבל גם מפני שבכל זאת יש בספר איזו תעלומה שאני מחכה לראות איך היא תיגמר. נראה.

אתמול הודעתי לאלון שאני כבר מרגישה שאני מוכנה לחזור לעבודה. נדרשו לי שלושה לילות של למעלה מעשר שעות שינה כדי לפצות על שלוש משמרות רצופות ויום לימודים. כבר ראיתי את כל הפרקים החדשים של סדרות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת. כבר נסעתי לטארגט וקניתי ארון נעליים וסידרתי את הבלאגן שבארון שמתחת למדרגות. החייתי את הניצנית שיוני וסמדר הורישו לנו (היא הייתה בחיים כשהם הורישו, אני, אפעס, הרגתי אותה. או לפחות, כפי הנראה, ניסיתי). מחר יש לי תור לאולטרה-סאונד שנקבע לפני חודש וחצי ונדחה כבר פעמיים בשל אילוצי העבודה החדשה. ויש עוד כמה מטלות קטנות ברשימה ואני רוצה להכין משהו לאכול, כי היום צליתי רק 12 שוקי-עוף ברוטב עגבניות ושעועית ירוקה וזה בטוח לא יחזיק אותנו עד יום חמישי, היום החופשי הבא שלי.

"ומה תאפי?", אלון שאל. "לא יודעת", עניתי. הוא אמר, בצדק, שנראה שאני אוהבת שיש לי איזו עוגה לאכול במהלך השבוע. וביום רביעי עוגת השוקו-שוקו-תפוז נגמרה. צודק. אז עניתי שאולי עוגת תפוזים, או שיש, אבל לא שיש-תפוזים. משעמם, אולי, אבל מוצלח. אין לי רעיון אחר.

אלון אציע שאכין "כמו עוגת תפוזים, אבל עם מיץ של פרי אחר". למשל, לימונים.

היום קניתי לימונדה בטארגט (וארון נעליים, וקרש אסלה חדש, כי אי-אפשר לסמוך על צ'ארלס ומתקן חדש לייבוש כלים כי ההוא מעץ של איקאה כבר התפרק ועכשיו המטבח נראה הרבה יותר מסודר!). לפני שעה יצאה מהתנור אחת העוגות הרכות והעסיסיות ביותר שאי-פעם יצאו תחת ידיי, עם טעם לימוני מרומז ומרקם כמעט-חמאתי (למרות שהעוגה כולה פרוואית). עכשיו אני רק צריכה להצליח להתאפק ולא לאכול את כולה ביומיים.

זאת עוגת ספוג בסיסית, ממש כמו לקח תפוזים, ואולי ההבדל היחיד הוא שהפעם ערבבתי את כל המרכיבים, מהראשון ועד האחרון, באמצעות המקצף של המיקסר שלי (ולא החלפתי באמצע לאביזר אחר, למשל "הגיטרה" המיועדת לעיבודם של בצקים קשים יותר). והיא עלתה כל-כך גבוה! בתבנית 24, שני-שליש מהעוגה היו בתוך התבנית ולפחות שליש - בחוץ. מהממת. במחשבה שנייה, אולי הגיע הזמן לקנות תבנית 26.

ברכות לעוזר הטבחית, שבזכות מוחו המופלא אני מצליחה לגוון במטבח גם בימים נטולי השראה.

אז נראה שעבודה עם רשימת מטלות היא משהו שעובד בשבילי. עכשיו רק נותר לי להתמיד ולשטוף כלים כל יום, ללכת לישון עם כיור ריק ואני בכלל ארגיש שאני בנאדם מבוגר, אחראי ומאורגן :)

טעויות קטנות וחדשות מחזית העורף

זהו. חלפו להם ארבעה ימים רצופים של עבודה ועכשיו מתחיל רצף של שישה ימים חופשיים. איזו מתנה! אתמול שמחתי כל-כך לעזוב את העבודה אחרי שמונה שעות בלבד. אחרי רצף של יומיים בהם עבדתי 12 שעות בכל פעם, שמונה שעות הרגישו כמו קייטנה אמיתית. חצי יום.

הגעתי בשבע בבוקר וב-11 כבר התחלתי לתכנן את השנ"צ שאעשה כשאגיע הביתה. את ארוחת הצהריים שלי, סנדביץ' עם חתיכות עוף בפטריות, אכלתי בדרך הביתה וכך יכולתי להגיע, להתקלח ומיד להיכנס למיטה. כשיצאתי מהמקלחת שמעתי שהשכן מלמעלה מנקה - מזיז רהיטים, מפעיל ומכבה את השואב. קיוויתי שהרעש לא יפריע לי להירדם ולישון ונחשו מה? כלום לא הפריע לי. אין לי ולו בדל זיכרון מארבעים הדקות שחלפו לאחר מכן. כשהשעון המעורר צלצל נאבקתי להתעורר ולצאת מהמיטה. אם הייתי מתעלמת ממנו ומתהפכת לצד השני אין לי ספק שהייתי יכולה להמשיך לישון לתוך הלילה ועד הבוקר שלמחרת. בכל זאת, קמתי אתמול בחמש והבוקר בעשרה לשש, אז למה לא לישון 14 שעות אם אפשר?

אבל זה טוב שהצלחתי לקום. שתיתי תה והתאוששתי ואז נסעתי למכבסה, מפני שכל המדים שלי היו מלוכלכים והייתי צריכה עוד סט להיום. בזמן שהבגדים היו במייבש נסעתי לטארגט וקניתי עוד חולצות תחתונות, פליס שחור (מתאים לקוד הלבוש של ביה"ח) וגרביים. אחרי שהמייבשים סיימו, נכנסתי לקרוגר כדי לקנות סלרי, שאוכל להכין מרק. אז הבזיק רעיון במוחי - קניתי שלל ירקות חתוכים מראש - קופסא אחת של תערובת בצל וסלרי, אחת של קוביות בטטה, אחת עם דלעת חתוכה, שקית של גזר גמדי, אחת של פרחי כרובית ואחת של ברוקולי. כשהגעתי הביתה, קצת לפני שמונה, זרקתי את כל הירקות לסיר עם קצת שמן זית ואידיתי אותם. במקביל בישלתי שוקי-עוף ואחרי שסיימו להקציף שפכתי את המים וצירפתי אותם לסיר עם הירקות המאודים. בישלתי הכל יחד וקיבלנו מרק עוף עם ירקות עשיר, חם ומשביע. בתום הבישול פירקתי את השוקיים והחזרתי את הבשר המפורק לסיר. זרקתי פנימה גם כוס של אפונה ירוקה קפואה. בישלתי אטריות ביצים קטנות וזהו. מרק חתוך מראש, הפתרון המושלם לאשת הקריירה העסוקה שלא רוצה לוותר על אוכל ביתי טרי ובריא. בזמן שהמרק התבשל הספקתי גם לשטוף כלים וגם לנוח קצת מול הטלוויזיה וכך סיימתי את היום עם תחושה טובה, שאני מצליחה בהחלט לשלב בין העבודה לניהול משק הבית.

ההתעוררות אתמול בבוקר הייתה מאבק של ממש. הרגע שבו השעון המעורר מצלצל הוא תמיד המאתגר ביותר. אחרי המקלחת והתה זה כבר נהיה קל יותר. באמצע המשמרת אמרתי לג'ני, האחות אליה התלוויתי, שכל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה ולהרים קצת את הרגליים. כל הגוף שלי כאב ואמרתי לה שעבר כל-כך הרבה זמן מאז שעבדתי כך, שנראה לי שהגוף שלי צריך לבנות את כל הסיבולת מחדש. ואולי פשוט הזדקנתי? אבל אז הגעתי הביתה והמשכתי לזוז ולעשות. אמרתי לאלון שגם בשבת וגם בראשון הרגשתי כאילו אני עדיין במשמרת כשהגעתי הביתה כי גם בבית, לא הפסקתי לזוז עד שהלכתי לישון. אתמול הצלחתי ליצור חיץ מוצלח בגלל שישנתי ממש כשהגעתי הביתה וזה עזר לי להוריד הילוך.

מסתבר שביום ראשון עשיתי טעות קטנה אותה גיליתי אתמול. ממש לא משהו רציני ולשמחתי לא משהו שקשור ישירות לטיפול. רק לא תיעדתי בגיליון המטופלת משהו שהיה צריך להיעשות ולא נעשה. ניסיתי לדבר היום עם המדריכה הקלינית של המיון כדי להבין מה עושים, אבל היא לא החזירה לי צלצול וגם לא הגיבה לביפר ששלחתי לה, התנהגות שמאפיינת אותה, לצערי (היא מתהדרת בכך שהיא זמינה 24/7, כשלמעשה, עד כה היא רק מוכיחה עד כמה היא האדם הכי לא זמין מכל מי שאנחנו צריכות להיות איתו בקשר). למרות המכשול הקטן הזה, הצלחתי לקבל עצה טובה ממדריכה אחרת ויצרתי קשר עם האחות איתה עבדתי באותה משמרת שהרגיעה אותי, אמרה שזאת ממש לא טעות נוראית ושכולם עושים עכשיו טעויות בגלל העבודה עם המערכת החדשה שנכנסה לשימוש רק לפני שבועיים. היא גם הרגיעה אותי ואמרה שהיא תגבה אותי אם יהיה צורך.

התשובה שלה קצת הרגיעה אותי אבל בכל זאת חשתי צורך לברר את זה הלאה ולמצוא מענה מוצלח יותר לתהייה העקרונית שלי וגם לבעיה הקונקרטית שעוד הייתה לי - תיעוד חסר בגיליון מטופלת, שישוב ויופיע אצלי עד שלא אשלים את החסר. דיברתי עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של המיון שביררה עבורי את העניין ובסוף יום הלימודים, היום אחה"צ, נסעתי ממרכז הלמידה לבית החולים כדי להשלים את התיעוד בגיליון של המטופלת, כדי שהדבר לא יצטרך לחכות שבוע, עד הפעם הבאה שאני מגיעה לעבודה.

כבר אתמול כשעליתי על הטעות ודיברתי על זה עם ג'ני, הבנתי כמה דברים ובראשם - אני תמיד צריכה לקרוא את הגיליון של המטופלים שלי ביסודיות, להבין מה נעשה איתם לפני שהם הגיעו אליי ולא משנה באיזה שלב של התהליך במיון הם נמצאים. זאת, כדי להבטיח את הזיהוי של טעויות או חסרים בתיעוד ולהשלים את התמונה כך שתשקף את המצב הנוכחי. תמיד אומרים, וצודקים, שלעולם אין לסמוך על כך שמי שהיה לפניי עשה את זה, רק בגלל שהוא היה אמור. מאוד קל להיסחף אחרי אחים ואחיות שעובדים כבר הרבה זמן ואימצו הרגלים רעים, קיצור תהליכים ו"עיגול פינות". אבל דווקא בגלל שאני חדשה לגמרי וזאת הפעם הראשונה שאני עובדת עם המערכת הזאת ומשתמשת בגיליון ממוחשב, זאת ההזדמנות שלי לבסס הרגלי עבודה טובים עבור עצמי, שילכו איתי הלאה בעשייה המקצועית.

אז לשמחתי, הבעיה הזאת נפתרה די מהר ובנוסף, קיבלתי כמה טיפים טכניים בנוגע לדרך הכי קלה ומהירה לראות אם השמטתי או שכחתי לתעד או לשאול את המטופל משהו חשוב וזאת לפני שאני עוזבת את המשמרת, כך שלא אצטרך שוב, כמו היום, לתעד באיחור או אפילו לנסוע במיוחד לביה"ח כדי להשלים גיליון חסר.

אתמול לראשונה גם קיבלתי סקירה קצת יותר מסודרת, הגיונית ומובנית בנוגע לגישה השונה למטופלים השונים במיון, לפי חומרת מצבו ואופי תלונותיו. הבנתי אילו בדיקות ואומדנים אני צריכה לבצע עבור כל מטופל לפי מידת הדחיפות והבנתי את ההבדל בגישה בין רמות הדחיפות השונות. חוץ מזה, נחלתי הצלחה בהחדרה הראשונה של עירוי באמת הזרוע של מטופל אחד, אלטרנטיבה עדיפה בהרבה על החדרה בחלק הפנימי של המרפק. הייתי גאה בעצמי מאוד.

היום היה יום הלימודים האחרון במסגרת האוריינטציה. מעתה והלאה יהיו רק משמרות בליווי החונכת שלי, עד אמצע אפריל, אז אצא מהצד השני של ההכשרה ואהיה אחות מן המניין. לפי קצב ההתקדמות שלי בשלושת הימים הרצופים בהם עבדתי, אני בטוחה שאוכל לעבוד באופן עצמאי די מהר ורק אשתמש בחונכת שלי כמקור נוסף לידע ותמיכה. אחרי הכל, אני כבר אחות. כל מה שחסר כדי להפוך אותי לאחות המצוינת שתמיד נועדתי להיות הוא ניסיון ואת זה משיגים דרך הרגליים ודרך שימוש בשכל וחשיבה ביקורתית.

במהלך היום רשמתי לי על דף נייר רשימת מטלות לימים הקרובים. חשבתי לעצמי שזאת תהיה דרך טובה לארגן את הזמן בימים בהם אין לי מגבלות חיצוניות. עכשיו אני יודעת בדיוק מהם הדברים שאני רוצה לעשות עד שאני חוזרת לעבוד ביום שלישי הבא ואני שמחה כי אני מרגישה שהסדר והמבנה שברשימה נותנים לי ביטחון בכך שאצליח למלא את הזמן שלי בעשייה חשובה ומשמעותית ולא רק אתבטל בזמן החופשי שלי (רק קצת).

בדרך חזרה הביתה הפגנתי תושייה וחסכתי לעצמי עוגמת נפש - לפני שבוע וחצי נתקעתי בפקק בדרך לעבודה ואיחרתי למשמרת הראשונה שלי בחצי שעה, דבר שממש לא הוסיף לי שלווה. הדבר חזר על עצמו גם בדרכי חזרה באחד הימים והביא לכך שאיבדתי חצי שעה יקרה שיכולתי להשתמש בה לשינה חשובה, שכן קמתי מוקדם למחרת. כל זה בגלל עבודות בכביש, שהן הגורם מספר אחת לפקקים נוראיים בכבישים המהירים באזורנו, שנדמה כי עבודות התשתית בהם לא נגמרות לעולם. אין בעולם כולו דבר נוראי כמו להיתקע בפקק בדרך חזרה הביתה, אחרי משמרת ארוכה ומעייפת, כשכל מה שרוצים זה לפשוט את המדים ולהיכנס למיטה.

אחרי התקרית המצטערת ההיא אלון הציע שתמיד אבדוק בגוגל מפות מה מצב התנועה בתוואי בו אני מתכוונת לנסוע. אלא שכשיצאתי מבית החולים היום ממש לא חשבתי על זה. ירידה אחת לפני הירידה לאן ארבור פתאום התנועה הואטה מאוד והבנתי שאני נוסעת לקראת פקק שעלל לעכב מאוד את הגעתי הביתה. ברגע אחד סטיתי מהמסלול וירדתי מהכביש המהיר יציאה אחת מוקדם יותר. נסעתי בדרך חלופית, שאמנם אינה מהירה ומרובת רמזורים היא, אבל לפחות נסעתי ולא עמדתי כמו צמח. הייתי מרוצה מאוד מכך שהתגובה האינסטינקטיבית שלי הוכיחה את עצמה.

זוכרים שלפני כמה פוסטים ביקשתי המלצות לספרים? הייתי רצינית! הכבשה היא היחידה שהמליצה לי על ספר אחד. אז בבקשה, הולך להיות לי עכשיו הרבה זמן פנוי ואשמח לבלות חלק ממנו בקריאה של סיפורת איכותית. הטעם שלי די מגוון ואני רוצה לקרוא ספרות מקור בעברית או אנגלית. אין טעם במתורגם מאנגלית, כי אני יכולה לקרוא בשפת המקור, אבל מתורגם משפות אחרות - בהחלט.

קראתם לאחרונה ספר טוב שממש נהניתם ממנו? להמלצתכם אודה!

ועכשיו, לישון, כי עשרים הדקות בהן עצמתי עיניים ונרדמתי עמוק כשהגעתי הביתה לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן ואני כבר מרגישה את עצמי הולכת ונכבית.

מדריך להכנת מחמצת שאור ומתכון לקלצונה איטלקי

לאחרונה נשאלתי בתגובות לכמה פוסטים איך אני מכינה את זה ומה המתכון של ההוא. אז החלטתי להעלות מדריך ומתכון בפוסט של ממש, שיהיה נגיש ובר-חיפוש ומציאה לכל מי שיהיה אולי מעוניין, עכשיו ובעתיד. לשירותכם.

איך מכינים מחמצת שאור?

הקוראת tallyco (שמתחזקת בלוג בישול-אפייה משל עצמה) שאלה ואני עונה: כל מי שעשה קצת מחקר ברשת ובספרות הדפוסה ודאי יודע שניתן "להתניע" מחמצת בשתי דרכים; על ידי שימוש בשמרי בר שמגיעים מן האוויר או מקליפות של פירות, או על ידי שימוש בשמרים תעשיתיים, "מלאכותיים". התחלתי לגדל את המחמצת שלי לפני שנה וקצת. את המתכון הראשוני קיבלתי מאבא שלי ומאחר שהוא הסביר על מחמצת מבוססת שמרים תעשיתיים, בחרתי גם אני בדרך זו. כעבור זמן מה, באופן טבעי, גדל אחוז השמרים הטבעיים שבעיסה, והשמרים המקוריים הולכים ומתמעטים. בכל אופן, המתכון.

ביום הראשון נכין את העיסה שלנו ואז במהלך שבוע נאכיל את השאור כל יום.

בכלי גדול, מערבבים באמצעות מזלג או מטרפה 50 גרם קמח מלא ו-80 גרם קמח לבן עם 130 מ"ל מים ו-10 גרם שמרים לחים (פחות אם משתמשים בשמרים יבשים).מעתה לא נוסיף לעיסה עוד שמרים חיצוניים ורק נספק לשמרים שכבר נמצאים בה תנאים שיעודדו התרבות ושגשוג. אחרי הערבוב מכסים את הכלי בשקית ניילון או בד רטוב ומניחים ליממה.

אני קניתי כלי ייעודי לשאור, קופסת פלסטיק בנפח 3 ליטר עם מכסה תואם שנסגר הרמטית (אטום בגומי). זה עניין של נוחות וממש לא חייבים. ניתן להשתמש גם בצנצנת זכוכית עם מכסה או כל כלי אחר, שאינו עשוי מתכת, כל עוד יש לו מכסה תואם.

למחרת חוזרים על טקס ההאכלה, נותנים לעיסה קמח ומים, אך לא שמרים. אחרי ההאכלה מכסים את הכלי שוב ומחכים עוד יממה. ממשיכים את הטקס במשך חמישה-שבעה ימים. במהלך השבוע העיסה תתחיל לתסוס  ולהעלות ריח חמצמץ שיילך ויתגבר. יש להתאזר בסבלנות, עד שהתסיסה נהיית ברורה לעין יכולים לעבור שלושה-ארבעה ימים. העדר תסיסה לא מעיד על כישלון. כל עוד העיסה מעלה ריח טרי וחמצמץ ולא ריח רקוב או מקולקל, אנחנו בכיוון הנכון.

כשהעיסה תוססת מאוד, ניכרות בה בועות גדולות והריח החמוץ נהיה חזק וברור יותר, אפשר לסגור את הכלי במכסה הרמטי ולהעביר למקרר. ניתן להשתמש בשאור כבר עכשיו לאפיית לחמים, אבל יש לזכור שהשאור עוד צעיר מאוד וריכוז השמרים בו נמוך. אם רוצים לאפות בעזרת השאור מומלץ להוסיף לבצק שמרים תעשייתיים או להתפיח את הלחם זמן ארוך מכפי שמומלץ במתכון בו משתמשים.

אחרי השבוע הראשון ניתן להאכיל את השאור אחת לשבוע-שבועיים. בכדי לעשות זאת, מוציאים את השאור מהמקרר ונותנים לו להתאושש - מסירים את המכסה ומחליפים אותו בבד לח ומניחים את הכלי באזור חמים. כאשר מבחינים בהתחדשות התסיסה ניתן להאכיל. אחרי ההאכלה נותנים לשאור עוד כמה שעות מחוץ למקרר ואז מחזירים אותו לקירור, בכלי סגור.

אחרי השבוע הראשון אנחנו לא מחוייבים לתערובת הקמחים שאיתה האכלנו בהתחלה. ניתן להאכיל רק בקמח לבן, רק במלא או בשילוב של שניהם. ניתן להשתמש בקמח שיפון להאכלה, שאומרים שמוסיף חמצמצות ללחמים שהמחמצת מניבה. עם זאת, אני בדרך כלל לא מאכילה בשיפון בלבד, אלא משלבת אותו עם קמח "רגיל" אחר. עם הזמן תשימו לב שאתם כבר לא צריכים לשקול את הקמח ומצליחים להאכיל את המחמצת לפי העין והיד.

ההמלצות שמצאתי ברחבי הרשת מורות לשפוך חלק מהמחמצת כחלק מהרענון השבועי שלה, אם לא משתמשים בה לאפייה באותו זמן. יש לעשות זאת לפני ההאכלה, כדי להימנע מיצירת מחמצת חמוצה מדי. אני לא עשיתי זאת כמעט אף פעם. גם כשלא אפיתי באותו שבוע, האכלתי את המחמצת מבלי לשפוך חלק ממנה והיא מעולם לא נהייתה חמוצה מדי, שרדה יפה, התחזקה ושגשגה.

להדרכה, רעיונות, פתרונות לבעיות ומתכונים מוצלחים ללחמי שאור, אני ממליצה מאוד להיכנס לאתר "הנחתום", ובמיוחד למדריכים באתר.

בצק לקלצונה איטלקי של אבא של דפנה (שהוא בכלל לא איטלקי בעצמו)

לפני כמה שבועות הכבשה ביקשה ממני את המתכון לקלצונה שלי ובכך הסבה את תשומת לבי לכך שמעולם לא נתתי אותו כאן. כתבתי לה אותו בתגובה לתגובתה, אבל חשבתי שאולי גם אתם תרצו אותו:

500 גרם קמח טוב (אני משתמשת ברב תכליתי או קמח לחם ולפעמים מוסיפה קצת מלא)

15 גרם שמרים לחים או 5 גרם יבשים

5 כפות שמנ"ז

2 כפיות מלח

280 מ"ל מים

מערבבים את כל החומרים ורק חצי מכמות המים. את יתר המים מוסיפים בהדרגה כדי שלא נקבל בצק רטוב מדי ונצטרך להוסיף עוד ועוד קמח כדי להשתלט עליו. לשים כעשר דקות (אני אוהבת לשמן את הידיים שלי קצת, מדי פעם). מתפיחים כשעה-שעה וחצי/ עד שמכפיל את נפחו.

בזמן שהבצק תופח, מכינים את המילוי - כיד הדימיון הטובה עליכם. אם יש נוזלים במילוי (למשל, תרד מאודה שנוטה להזיע) כדאי לסנן לפני מילוי המאפים. כדאי גם לתת למילוי זמן להצטנן מעט, כי מילוי חם יהפוך את הבצק לנוזלי וקשה לניהול.

עכשיו, נקודת ההחלטה - אפשר להכין מאפה אחד גדול או קטנים, כמה שרוצים.

על משטח מקומח קלות, מרדדים לעיגול דק, בעובי 3-5 מ"מ, מעמיסים מילוי על מחצית מהעיגול. מושחים את השוליים של אותו חצי במעט מים, שיעשה דבק. מקפלים את הבצק "הפנוי" מעל החצי שעליו המילוי ולוחצים בעזרת האצבעות לסגירה של קו התפר.

אופים 15-25 דקות בחום גבוה (500 מ"פ, 260 מ"צ). זמן האפייה תלוי בחוזק התנור - הקלצונה מוכן כשהוא שזוף ונפוח.

עדכון קצר

אני יכולה לכתוב פוסט קצר? ממש-ממש קצר? בואו ננסה!

היומיים האחרונים היו בדיוק מה שציפיתי. שתי משמרות ארוכות בהן יצא לי לראות ולא לעשות הרבה, יותר ויותר. בהתחלה בעיקר צפיתי, היום כבר עשיתי יותר. קפצתי למים עם החדרת עירויים, היום התחלתי שלושה ובשלושתם נחלתי הצלחה. החייאה אחת, קטטר אחד, חולה נכנס-מטופל-יוצא והבא אחריו מגיע וחוזר חלילה. תרופות ונוזלים ואק"ג ומוניטור. נון-סטופ. קצב טוב, תנועה טובה, תחושה נהדרת וטבעית. אני יודעת מה לעשות וזה פשוט קורה.

יש אנשים יותר מנומסים וכאלה שפחות. יש אנשים שחושבים שהאחות שמולם מטומטמת והם יכולים פשוט להגיד ולעשות מה שהם רוצים והיא לא תבין שהם מנסים לתמרן אותה. מילא.

אני עייפה מאוד. הגעתי הביתה אחרי שמונה וחצי, חלפו רק שעתיים מאז שחזרתי הביתה וכבר הספקתי להתקלח, להכין ארוחת ערב טובה (חביתה עשירה ומפנקת) ואוכל למחר ועכשיו אני הולכת לישון. תוך שעתיים מאז שכף רגלי דרכה בבית. רק אכלתי טוויקס כדי לסגור את היום עם משהו מתוק - ודי.

אמריקאים הם מצחיקים. כבר אמרתי את זה כאן פעם-פעמיים (או שמונים). כמו למשל המטופלת שהייתה לי היום, עם חשד לתסחיף ריאות ששאלה אם יש קציץ בשר לארוחת צהריים בימי ראשון, כי היא כבר פספסה את ארוחת הבוקר. כשהאחות איתה הייתי אמרה לה שתמיד אפשר לקבל ארוחת בוקר, התחלנו לדבר על "breakfast for dinner". רק כאן קוראים לזה ככה ולא פשוט אומרים, "אכלתי חביתה". למה לתייג הכל?!

עמדתי במטבח ושמעתי את המוניטורים עוד מצלצלים לי באוזניים.

הבוקר נסעתי לעבודה בערפל כבד, עם ראות של 3 מטר קדימה בערך. זה היה נהדר, כמו לנסוע בתוך ענן. זה היה מפתיע וחדש ומרגש - וגם לא מסוכן מדי ברגע שהבנתי מי נגד מה.

מבט על הערפל בחניית העובדים של בית החולים

היומיים האלה היו בדיוק מה שהייתי צריכה - הרבה עבודה שתכניס אותי ישר לעניינים ותחושה הולכת וגוברת שבחרתי נכונה ואני במקום הנכון עבורי. אני יודעת שיהיו ימים טובים יותר וטובים פחות, אבל בינתיים אני מרגישה טוב. מעניין לי, אני מרגישה שאני לומדת, האווירה טובה והאנשים טובים.

מחר אני עובדת רק חצי יום (שני-שליש, ליתר דיוק) - כבר עכשיו אני מפנטזת על השנ"צ של אחרי המשמרת. מממ.

למצוא פנאי

השבוע סיימתי את הסבבים הקליניים, עם משמרת אחת במחלקה פנימית שחשפה אותי קצת יותר לאוכלוסייה איתה אני אעבוד. בשבוע הבא אני מבלה יום אחרון בכיתה וכבר בסוף השבוע הזה אני עובדת שתי משמרות במיון, בפעם הראשונה עם החונכת שלי, האחות אליה אהיה צמודה בחודשים הקרובים, שאמורה להעביר אליי את כל הידע והמיומנויות להם אני זקוקה כדי להיות אחות חדר מיון טובה.

השבועות החולפים היו קשים, מכל מיני סיבות. להגיע למחלקות זרות ליום-יומיים ומיד לנוע הלאה, לעבוד משמרות הפוכות - לילה ואז יום, יום אחד ללמוד ויום אחרי זה לעבוד. להיבחן בשלושה מבחנים, להיכשל באחד, להיבחן שוב באותו יום ולעבור ולדעת שכל בחינה כזאת יכולה לחרוץ את גורלי, מפני שכישלון שני משמעו סיום העסקתי, כמה מרגיע. יצא לי גם לשמוע מכל מיני נשמות טובות כמה המערכת שבחרתי להיכנס אליה גרועה, במיוחד לאחיות, שהעבודה בה לא מתגמלת, שאין אופק להתקדמות. ואפילו שאני יודעת שהם מדברים שטויות, אפילו שאני מכירה עובדות הפוכות לגמרי, זה מערער ומחליש.

צריך גם להתרגל לעבודה במשמרות. כמה מוזר, למשל, זה שהחל ממחר אני עובדת ארבעה ימים ברצף ואז יש לי הפסקה של שישה ימים? אמרתי היום למנהל המחלקה, בשיחה שהייתה לנו, שאני מבינה למה אנשים עושים כל-כך הרבה שעות נוספות. כי כשמתרגלים לעבודה הרצופה, שוכחים מה זה פנאי. וכשכבר מוצאים קצת, לא יודעים מה לעשות איתו.

אתמול והיום היו לי יומיים חופשיים. קמתי אתמול מאוחר, ראיתי שלושה פרקים של שלוש סדרות טלוויזיה שונות (לא ברצף!), התכתבתי קצת בסקייפ ובג'ימייל צ'אט, רקדתי חצי שעה עם ההולה-הופ ועשיתי קצת מתיחות, סיימתי את הספר שלי (פרפרים בגשם של מירה מגן. בינוני לטעמי), בישלתי עוף בפטריות וקראתי קצת בבלוגים השונים אחריהם אני עוקבת. היום קמתי מוקדם בבוקר, נסעתי לפגישה בביה"ח, חזרתי, אכלתי, ישנתי קצת, קמתי ושטפתי כלים, קראתי קצת בבלוגים. בהמשך היום אני רוצה להוריד שערות מהרגליים, ללכת לקניות ולאפות עוגה... היום יעבור והוא אפילו יתמלא איכשהו, אבל אני לא רוצה שיהיה איטי מדי. אני רוצה שיהיה לי מעניין.

אני חייבת למצוא לי פנאי, או יותר נכון - להמציא לי פנאי. מה עושים עם זמן פנוי, אבל כזה שאינו סדיר? אני לא יכולה להתחייב למשהו שמתקיים פעם בשבוע, בכל יום שלישי, נניח. אני ישר חושבת על ספורט - תמיד אפשר לעשות יותר ספורט וזה אחד הדברים שהיו חסרים לי בתקופות שהייתי עסוקה מאוד. אז נוסף על הולה-הופ, לצאת להליכות ארוכות? לעשות מנוי לחדר כושר? לחזור לתרגול סדיר יותר של יוגה? אולי ללמוד סופסוף שפה נוספת? ומה עוד?

מה עוד עושים כשיש פנאי? יש לכם רעיונות? המלצות לספרים טובים?

אני מקווה ששלושת המשמרות הרצופות שמתחילות מחר יהיו מוצלחות - מלמדות, מלחיצות רק במידה, שאצליח לקחת זמן ולצאת להפסקת אוכל גם אם יהיה בית משוגעים. ושארגיש שאני במקום הנכון.

קובה סלק לזירוז החורף

שוב הגיע סוף השבוע ואיתו הרגע הקבוע - עריכת רשימת קניות והצורך להתחייב. מה נאכל השבוע? מה אני רוצה לבשל ולאפות?

כבר כמה שבועות רצופים שאני מכינה קלצונה. הייתי יכולה שוב, אבל לא התחשק לי. חשבתי להכין לזניה, אבל איכשהו הרעיון לא קנה אותי. הצעתי לאלון שאכין את אחת ממנות הדגל של סבתא שלי - עוף עם פטריות ביין לבן (בלי יין לבן, ע"ע דיאטת כבד), אבל גם על זה לא נתפסתי. למעשה, לא רציתי לעשות כלום. כלום כלום כלום. אבל איזו ברירה כבר הייתה לי? יום ראשון בצהריים ובעוד כמה שעות הולכים לישון והשבוע מתחיל מחדש. ואז נזכרתי במתכון שפעם קראתי ודגדג לי לנסות. זה היה מזמן, אבל מעולם לא ניסיתי.

קובה סלק

הניסיון שלי עם קובה מסתכם בפעם אחת. באתי, ניסיתי, נכשלתי והבנתי את הרמז. זה היה בערך לפני חמש שנים, בתקופה שהייתי מוזנת בהזנה ורידית, לא אכלתי ולא שתיתי במשך יותר מחודש ובקשר ישיר לכך, היה דחוף לי נורא להאכיל את כל מי שסביבי. ראיתי מתכון איפשהו, קניתי את כל המצרכים וניסיתי. כבר בשלב הבצק הסתמנה בעיה. התערובת שהכנתי, סולת, ג'ריש ושומן כלשהו (מרגרינה, אולי? בעע), פשוט לא הפכה לבצק. לא ידעתי מה לעשות. לקחתי תבנית פיירקס גדולה, שיטחתי שכבת בצק אחת, מעליה שכבה של מילוי ועוד שכבה של בצק. אמא שלי הכינה טחינה, אכלה ושמחה. היא אמרה שזה כמו קובה סיניה. נו, נניח.

מאז לא שבתי לניסיונותיי, אבל כשמצאתי את המתכון של "העקרת חוקרת", הוא נראה לי אמין ובטוח וגרם לי לשקול את צעדיי מחדש. כמו שקורה לי לא מעט, עברה שנה מאז ואני הייתי עסוקה בבישולים אחרים. המתכון שכב לו באחוריי ראשי וחיכה לתורו, שהגיע היום.

כשעמדתי במטבח וגלגלתי את הקובות, חשבתי לעצמי שזה בדיוק הזמן להכין אותן. בחוץ נושבת רוח שגורמת לפעמון התלוי בכניסה האחורית להצטלצל ולהשמיע את איתותיו העדינים שמעידים על כוחה ועקשנותה. מדי פעם החלונות דופקים ועלים שנשרו רוחשים ומתערבלים על כביש הגישה לחצר.

אמנם היה היום חם מהרגיל, אבל כבר הלילה יחזרו הטמפרטורות הנמוכות, עד חמש ביום, מינוס ארבע בלילה. אני מחכה כבר לחורף שיגיע וכדי לעזור לו שיזדרז, הכנתי לכבודו מאכל חורפי, שיותר מהכל מזכיר לי את ירושלים, סמטאות השוק הסואנות והרחובות הצרים, מרוצפי האבנים, של נחלת שבעה.

ראיתם איזה מוכשר הצלם שלי?
תפס את ההשתקפות של הקציצות בקערה של המיקסר

תוך כדי הכנת הבצק, המילוי והמרק, חשבתי לעצמי - היי, להכין קובה זה בכלל לא קשה!

כשעברתי לזווג בין קציצונת לכדור של בצק ולהפוך אותם לקובות, חשבתי לעצמי - לא קשה, אבל ארוך. לא שמדדתי זמן, אבל הרגיש לי כאילו לקח לי די הרבה זמן. בטח למעלה מחצי שעה. למרות התחושה, כבר אחרי הכדור הראשון הרגשתי איך שהידיים שלי נהיות מיומנות יותר במלאכה. מצאתי לי קצב נוח ונתתי למחשבות שלי לזרום, לצאת ולבוא לפי רצונן. מדיטציה יומיומית.

באמצע הדרך הודעתי לאלון שנראה לי שהיום כבר לא אכין עוד שום דבר. לא את העוף בפטריות שרציתי למרות זאת וגם לא עוגה. ממתי מבשלים כאן במטבח שלנו רק מנה אחת וזהו? חזון אחרית הימים.

אורז ורוד!

כן הכנסתי מעט שינויים במתכון המקורי. למילוי הבשר הוספתי גם מעט כמון, פפריקה מתוקה, קינמון ומעט-מעט ציפורן. למרק הוספתי שלוש שיני שום (לא טיגנתי או אידיתי, רק בישלתי). המתכון מבקש להוסיף עוד רבע כוס סוכר ושלוש כפות מלח לסיר המרק אחרי הוספת המים. אני הסתפקתי בשלושת הכפות + כף, בהתאמה, שמוסיפים בעת אידוי הסלק. היה לי מספיק מלוח ומתוק ולא רציתי להרוס את האיזון. בנוסף, הסתפקתי במיץ מחצי לימון ולא מיץ מלימון שלם. היה גם מספיק חמוץ.

הטועם המלכותי ושותפתו לחיים ולדירה הסכימו פה אחד שיצא מצוין. חם, טעים ונעים. זה מה ששנינו ניקח איתנו ללימודים/עבודה מחר. איזה כיף!

ועתה, לחדשות בהרחבה.

בפינת הבריאות היומית (כבר הרבה זמן לא הייתה לנו כזאת), אספר לכם שביום שישי ביקרנו את רופאת הגסטרו שלי והיא הציעה שאתחיל טיפול בתרופה ביולוגית חדשה (יחסית) בשם סימזיה. עכשיו רק צריך להעביר את זה דרך הביטוח ולהתחיל בטיפול. חוץ מזה, בדיקות הדם שלי חזרו לנורמה כמעט לגמרי וסופסוף הורשיתי לרדת בתדירות הבדיקות מפעם לשבועיים לפעם בחודש. למרות זאת, מתוך רצון לברר עד השורש מה השתבש עם הכבד שלי, בעוד חודש יש לי תור למומחה כבד. כבר הודעתי בעבודה.

בפינת התעסוקה, ובכן. ביום חמישי נכנסתי לראשונה לעבוד במיון. שבוע אחרי שעלו לאוויר עם תוכנה חדשה לניהול גליונות רפואיים וממש ביום בו פתחו אגף חדש של המיון וסגרו אחר לשיפוצים, ממש לא הרגשתי כמו היחידה שלא יודעת מה קורה סביבה, שכן אפילו האחיות הותיקות ביותר לא ידעו איפה נמצאים הסטים לעירוי ובאיזו מגירה בדיוק מונחות המדבקות של המוניטור. צרת רבים וכאלה.

הצמידו אותי לאחת האחיות שישבה בראיון השני שלי וזה היה נחמד, ריכך קצת את הזרות של ההתחלה. היו לנו רק שלוש מיטות וסה"כ בין שהגעתי למשמרת ועד שהלכתי, עזרתי לטפל בשישה אנשים. לאט ובהדרגה. התחלתי ללמוד איפה דברים נמצאים, מה הדרך הקצרה ביותר לשירותים ומי מהאחיות שמתחילות לעבוד בשבע בערב לא יודעת לחייך. מחר אני עושה משמרת אחרונה של הסבב הקליני, במחלקה כירורגית-פנימית ואחר-כך חוזרת עוד קצת לכיתה, אבל בשבת הבאה אני פוגשת לראשונה את החונכת שלי, האחות שתלווה אותי בתהליך ההכשרה שלי עד שאסיים ואתחיל לעבוד לבדי, באמצע אפריל 2013. אני שמחה שההכשרה הולכת ונהיית מעשית יותר ויותר, כי התחילה כבר להיגמר לי הסבלנות.

ועכשיו - בחזרה למטבח, כי הכלים לא ישטפו את עצמם, ובשביל מה קניתי היום כפפות ורודות לשטיפת כלים?

אני לא מאמינה שמחר יום שני, שאני צריכה לקום בחמש וחצי בבוקר (התבלבלתי וחשבתי שאני קמה בשש. איזה מזל שגיליתי עכשיו ואיזה באסה שאיבדתי חצי שעת שינה בהינד עפעף) ולעבוד משמרת בת 12 שעות, משמונה עד שמונה. אפשר דחייה? הארכה?

נו, מילא. שיהיה שבוע טוב :)