יום שני, 26 באוגוסט 2013

ריבת אפרסקים לסוף הקיץ

הריבה הראשונה שבישלתי לבדי הייתה ריבת תאנים.
בילדותי גדל בחצר האחורית של בית הורי עץ תאנה מהזן הלבן. בכל שנה בקיץ העץ הענק היה מניב כמות נאה של פרי, שהספיקה למאכל יומיומי וגם לרקיחת ריבות. פעם בשנה היינו מתגייסים למבצע קטיף ומורידים מהעץ העמוס כמה שרק הצלחנו, ואז היה נפתח במטבח מפעל ריבה, עם ארבעה סירים עומדים על כל להבה בכיריים, כל סיר מתבשל בקצב אחר, לפי גודל הלהבה. המפעל היה מניב כמה עשרות צנצנות בגדלים שונים, חלקם היו נמסרות במתנה לחברים ומשפחה וכמה היו מאופסנות בארון הגבוה שמעל התנור במטבח ומגיחות משם אחת-אחת במהלך השנה, עד שהקיץ הבא היה מגיע ומפעל הריבות היה נפתח לייצור מחודש.

בקיץ לפני שעליתי לכיתה לי"ב ההורים שלי היו בחו"ל בדיוק כשהגיע הזמן לבשל את ריבת התאנים ואני הופקדתי על המלאכה. קטפתי ושטפתי פרי, קטמתי עוקצים, שקלתי כמויות פרי וסוכר, סחטתי מיץ לימון והעמדתי שלושה סירים גדולים על האש. ואז בישלתי. ובישלתי ובישלתי, ובישלתי עוד. והריבה לא נהייתה. אני חושבת שהעסק כולו נמשך כמה שעות, בסופן הייתי שיכורה לגמרי מסירופ תאנים מתוק, מרוב שבדקתי ובדקתי בשיטת הטיפה-על-צלחת.

לקראת שקיעה, הריבה הייתה סוף-סוף מוכנה, ואני צנצנתי ופקקתי והעמדתי כמה צנצנות על הראש וניגשתי לשטוף את הסירים לפני שהנמלים השחורות הקטנות יגלו אותם. אז גיליתי גם שאפשר ללקק את שאריות הריבה ישר מהסיר וליהנות מהנקטר המובחר, ג'ל קרוש ושרירי בטעם קרמל וגן-עדן. את הדרך למפגש החברתי בבית של גל עשיתי בשירה, ריקודים ודילוגים ושוב נדהמתי ללמוד עד כמה אני רגישה לסוכר וכמה קל לי להיכנס להיפר, רק כי אכלתי כמה כפיות של ריבה בזמן הבישול. היה מצחיק.

. . .

בביקור שלנו בישראל, גיליתי שאחד הקינוחים החביבים על האחיינים שלי הוא יוגורט עם כפית ריבה. כמו בהרבה מקרים אחרים שקשורים לילדים ולאוכל, נראה שלפעמים הם יותר אוהבים את הרעיון מאשר את מעשה האכילה במציאות, אבל זה הזכיר לי שבעצם, גם אני פעם אהבתי מאוד את הפינוק הפשוט הזה, גביע של יוגורט טבעי עם כפית ריבת פרי ביתית. חשבתי לעצמי שאולי כשנחזור אלך לקרוגר ואקנה כמות גדולה של פירות קיץ בסופעונה ואבשל ריבה.

כשחזרנו מישראל אלי בא לאסוף אותנו משדה התעופה וכשהוא הוריד אותנו בבית הוא שלף שקית נייר עמוסה באפרסקים שהוא קנה בשוק האיכרים של אן ארבור. ראיתי אותם ומיד חשבתי על ישראל ודמיוני עף - ראיתי לנגד עיני ריבות ועוגות ושלל פרוייקטים מטבחיים, משל לא היינו בסוף אוגוסט וכאילו המטבח שלי היה עטוף בקרחון. עוד באותו יום אכלתי אפרסק אחד והחוויה סתמה את הגולל על התוכניות הגדולות שלי - הם היו טעימים מדי פשוט ככה. לשמחתי, הבטן שלי הסכימה לקבל אותם ולכן בחרתי לכבד את עצמי באפרסק אחד בכל בוקר, בנהיגה בדרך לעבודה ובאחד נוסף בערב, אחרי המשמרת. אכלתי את האפרסק האחרון ביום חמישי ושמחתי על המחשבה שביום שבת, הוא אחד הימים בשבוע בהם שוק האיכרים פועל, יש לי יום חופשי.

שבת התעוררתי בתשע ורבע בלי שעון מעורר, תודות לטיסה הטרנסאטלנטית ששינתה לשנינו את העדפות השינה. לקחתי את הזמן, ובסביבות עשר וחצי שמתי פעמיי אל השוק. אחרי שלושה סיבובים לחיפוש חנייה, מצאתי אחת חוקית, חניתי והלכתי. השוק היה כל-כך עמוס, שבכל פעם שיצאתי מזרם האנשים כדי להסתכל על הפירות והירקות שמציע דוכן כלשהו, כשהייתי מוכנה לעזוב את הדוכן ולהמשיך הלאה, הייתי צריכה להעביר כמה רגעים במאמצים מחושבים בהשתלבות מחדש בתנועה.

עברתי את כל השוק, מקצה לקצה, לפני שהתחייבתי לסוחר האפרסקים שאת מרכולתו החלטתי לקנות לבסוף. זאת עונה מהפנטת בשוק האיכרים. המבחר עצום - סלקים וגזרים, קישואים וחצילים בשלל גדלים, צורות וצבעים, קצת פטל וקצת אוכמניות ובגלל שאנחנו נמצאים במישיגן - המון אפרסקים ותפוחים. נעצרתי בסוף ליד דוכן שהתור בו היה מפלצתי (סימן טוב ראשון) ומכר סחורה בכמויות גדולות. קניתי ארגז שהכיל למעלה מחמישים אפרסקים ב-18 דולר. מציאה.

לזן שקניתי קוראים Flaming Fury. שם הזן כתוכו של הפרי.
כשהגעתי הביתה, אחרי מנוחה מספקת, עשיתי לכל האפרסקים אמבטיה של חומץ וסבון בכיור המטבח.


אחרי השרייה בת רבע שעה רחצתי כל אחד באופן אישי ועשיתי לו מסאז'. הנחתי את הפירות לייבוש על מתקן ייבוש הכלים ואחר-כך בררתי, מי לריבה ומי למאכל בצורה הטרייה.


הערב שקלתי וגלענתי וחתכתי וערבבתי עם סוכר שניים וחצי קילו של פרי, עשרים ושבעה אפרסקים. העליתי סיר אחד גדול על הכיריים וכעבור שעתיים בערך, כיביתי את האש ומילאתי חמש צנצנות מייסון בגודל פיינט בנוזל בעל גוון כתום עמוק.

צנצנות מייסון, כשהופכים אותן אחרי שעמדו על הראש בשביל ואקום
עושות מן צליל "פּאק" כזה מצחיק

עכשיו אני מוכנה לחורף שיבוא.

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

תיירת

אז, אנחנו בישראל. למעשה, הגענו כבר לפני שבועיים ויום, ובלילה שבין שלישי לרביעי אנחנו טסים בחזרה.

אני כבר מוכנה לחזור לארה"ב.
אני חושבת שבביקור הזה, לראשונה, אני מרגישה יותר כמו תיירת. הרבה ישראלים שעוברים לגור בחו"ל מתארים תחושת תלישות, מרגישים לא שייכים לא לכאן ולא לשם. אצלי זה קצת אחרת. מאז שהתחלתי לעבוד במיון התגברה תחושת השייכות שלי ל"שם". ואולי בגלל זה ואולי בלי קשר, בביקור הזה אני מרגישה קצת פחות שייכת הנה.

כמובן שזהו כיף בלתי רגיל להיפגש עם המשפחה, לתפוס רכבת ממודיעין לחיפה כדי לפגוש את רות ולפגוש לראשונה את בתה עלמה ואחר-כך להיפגש עם אחותי בפעם השלישית בביקור הזה לפגישה ספונטנית ולא מתוכננת, להיכנס לראות סרט קיץ מטופש אבל מהנה בלב המפרץ ואחר-כך לשבת בארומה ולשתות אייס קטן (גאוני האייס הקטן הזה, הלוואי שהיה לי כזה שם, במישיגן).

בביקור הזה פגשנו לראשונה אחיינית ואחיין חדשים, האחת בת שבעה חודשים כמעט, השני בן חודשיים. וזה היה נהדר.

אבל אני מתגעגעת כבר לעבודה. בחיי.
ואני מתגעגעת לגינה שלי. ולחלב ושוקו נטולי לקטוז.
אני מתגעגעת לסביבה היומיומית שלי, לשגרה, לחיים שלי. למה שכבר, לאט-לאט ובלי לשים לב, התרגלתי אליו.

ישראל פתאום נראית לי מאוד זרה ולא קשורה. מוזר לי שריח הסיגריות ברחוב בת"א הוא יותר נפוץ מאשר לא. מוזר לי ללכת בירושלים (וגם להיות שם במיון ולהתאשפז, בהמשך), כשכולם חובשי כיפות או כמעט כולן עם כיסוי ראש. מוזר לי העומס בכבישים, התשתיות הרעועות. הצפירה שמגיעה מהנהג שמאחוריך שני רגעים לפני שהרמזור התחלף לירוק. במקום ממנו אני באה, כמעט ולא משתמשים בצופר של הרכב.

ומוזר לי שכל זה מוזר לי. פעם זאת הייתה הנורמה שלי, החספוס הזה, היעדר הנימוס הבסיסי, היעדר המרחב האישי, היעדר כבוד שבין אדם לאדם. ואז נסעתי וכבר שנתיים אני גרה במקום אחר, ויש לי יותר מרחב, אוויר נקי יותר, תשתיות טובות יותר. והתרגלתי. התפנקתי. כמה מוזר.

ופתאום לא נעים לי שפונים אליי ברחוב בלי לומר "סלחי לי" לפני התביעה לדעת, "איפה פה התחנת רכבת?". וכולם אומרים, אבל זאת ישראל, ככה זה פה. ומוסיפים לפעמים שזה היופי. אני לא יודעת אם הטיעון הזה מספק אותי כבר. אני לא יודעת אם מספיק לי זיכרון חסד הנעורים, ה"כאן ביתי פה אני נולדתי". סביר להניח שלפחות חלק מילדיי יוולדו במקום אחר ואולי גם יגדלו במקום אחר וירגישו שייכים אליו. אני בונה את ביתי בשתי ידיי במקום אחר, לא דווקא ולא כדי להכעיס (ואיך לכל הרוחות יוצא שדווקא את דץ ודצה אני מצטטת פתאום?).

אני נשבעת שאני ממש לא באה בטענות למי שכן חי את חייו כאן. אני גם יודעת שאילולא פגשתי את אלון ואלמלא הוא היה רוצה ללמוד בחו"ל ולולא הוא היה מתקבל, עוד היינו חיים פה ולא היינו מכירים שום דבר אחר. אבל פתאום, כשיוצאים החוצה, ונחשפים לאלטרנטיבה, קשה לחזור. זה קצת מוזר וקצת מפחיד. אולי אפילו יותר מקצת. אבל אלה החיים. ולפתע מתבהרת לי עוד אחת מהמשמעויות של הצעד שעשינו. וכל זה, כל הנתיב הזה שלא ידעתי שהיה מתוכנן לי, כתוב לי בכוכבים, משנה אותי עוד קצת.


ומה שנורא אפילו יותר בכל זה, הוא שאני כותבת את הדברים הללו ומרגישה אשמה. כופרת. בישראל אסור להגיד את זה. מפני שזאת הארץ המובטחת שניתנה לנו, האוד המעשן. וככה אני כופרת ברעיון הציוני. טפו.

המחשבות הללו נרקמו חרישית באפלת ראשי כבר כמה ימים, ואז באה חווית שערי צדק וניפחה את המחשבות האלה לגודל אנושי לפחות.

ביום חמישי עלינו לירושלים לפגישה השנתית במרפאת הגסטרו של שערי צדק. למרות שאני מטופלת בארה"ב, חשוב לי לשמור על הקשר עם הרופאים בישראל. הפגישה עם "ישראל הקשה" התחילה כבר בימים שלפני הפגישה בשע"צ, כשהייתי צריכה להתקשר לקופ"ח למעלה מחמש פעמים כדי להצליח לקבל מהם התחייבות בפקס, מול מזכירה שבתגובה לנסיונותיי להסביר לה מדוע התקשרתי אמרה לי, "נו, אז?". כשזה לא הצליח, ביקשנו שישלחו את ההתחייבות ישירות למרפאה. בחמישי בצהריים הגענו למרפאה, וכמובן שהתחייבות לא הייתה כשהגענו. במשך חצי שעה ניסינו לעבוד מול מזכירה מאוד לא מעוניינת, כדי להצליח להשיב את ההתחייבות האבודה, כשבאמצע היא עונה לשיחות נכנסות בטלפון הסלולארי האישי שלה, קמה מהשולחן ואפילו יוצאת ונעלמת מהאשנב מבלי להגיד לנו למה בדיוק אנחנו מחכים ומתי היא צפויה לחזור, אם בכלל.

אני, שלחץ הדם והדופק שלי ממהרים לעלות מאז הגענו לישראל, הלכתי לשבת והשארתי את אלון לעמוד בחזית. בסופו של דבר שילמנו פיקדון בקופה והחלטנו לטפל בעניין ההתחייבות בפעם אחרת.

הרופאות היו נהדרות כתמיד, אבל הפגישה איתן זיכתה אותי בהפנייה למיון עם הוראה לאשפוז במחלקה כירורגית, לשם קבלת אנטיביוטיקה בעירוי וניקוז כירורגי של מה שהיה נראה כמו אבצס פריאנלי (ובהמשך התברר כמשהו אחר).

הכניסה למיון זימנה לי הלם תרבות שלכמותו לא התכוננתי. למען האמת, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להתכונן לכזה דבר. אנשי צוות עמוסים, אחיות שמטפלות ב-12 אנשים במקביל, אנשים ששוכבים על מיטות במסדרון ואחרים יושבים על כיסאות ומחכים שהרופא יקרא להם, רק כדי לחפש חדר אחד פנוי בו יוכל לבדוק אותם במשך חמש דקות קצרות ומעוטות קשב, בהם אולי ימצא ואולי יפספס את הסיבה האמיתית לשמה הגיעו למיון. מערכת באי-ספיקה.

בתהליך הקליטה לעבודה במיון בארה"ב יצא לי לשמוע הרבה אנשים מסבירים, שאנשים שמגיעים למיון פוגשים אותנו באחד מהרגעים הקשים ביותר בחייהם, אם לא הרגע הקשה ביותר. דובר רבות על היחס הדרוש הנגזר מהנחת היסוד הזאת - חמלה, סבלנות, כבוד ורוך. תקשורת בינאישית מוגזמת, הסבר מפורט ובשפה פשוטה של כל פעולה וכל צעד בתוכנית הטיפול. כל מה שצריך כדי להפחית את החרדה, את תחושת האסון.

ישבתי על אלונקה והסתכלתי על הכוורת הרוחשת, איש במדים ירוקים ניגש למישהי ושואל אם היא אחות, שואל איפה אפשר למצוא את המטופלת הזאת. רופא צועק על אם מודאגת, "אבל מה את רוצה ממני?!", בתגובה לטענתה שבנה נמצא בצום מהבוקר מפני שהוא אמור לראות כירורג וכבר שעות שהם מחכים ואף אחד לא ראה אותם. אישה שוכבת לבדה בחדר ובמשך עשרים דקות קוראת לאחות ואף אחד לא ניגש. לא מפני שמתעלמים, פשוט מפני שאף אחד לא עובר שם, כולם עסוקים עד טביעה. הסתכלתי על כל זה ומלמלתי לעצמי ולאלון שורה משירו של דיוויד בואי - This is not America.

שהיתי שתי יממות באשפוז. במהלך 24 השעות הראשונות קיבלתי אנטיביוטיקה לוריד ואתמול בערב נלקחתי לחדר ניתוח ותחת הרדמה ספינאלית (נורא ואיום, אבל זה בהזדמנות אחרת) הסתכלו וראו שאין בכך מה. אני מרגישה טוב. אין לי הרבה כאבים מפני שלא ממש עשו כלום. הבטן שלי מחורפנת מהאנטיביוטיקה אבל זה היה צפוי. אחרי ההליך שאלתי את הכירורג מתי אוכל להשתחרר והוא אמר - מחר, ואז עצר וחשב ואמר, בעצם מחר שבת, אז ביום ראשון.

מיד אחרי הניתוח ביטלו לי את האנטיביוטיקה וחזרתי לאכול ולשתות. כשחזרה לי התחושה ברגליים כבר קמתי והתקלחתי בעצמי, החלפתי מחלוק לבגדים רגילים. ואז אלון אמר - אם לא נותנים לי דבר דרך העירוי, אם אני אוכלת ושותה ולובשת את הבגדים מהבית ואם המנתח אמר שאני יכולה להשתחרר בשבת, למה בעצם אני נשארת בבית החולים עד יום ראשון? כדי לכבד את השבת.

הבוקר סיכמתי עם הרופאים במחלקה שאסע הביתה ואחזור מחר לקחת את מכתב השחרור. אחד הרופאים, חובש כיפה, ביקש בצחוק שלא אספר לאף אחד. "בכל זאת", הוא אמר בחיוך, "פה זה שערי צדק". ירדתי במעלית שבת, שעוצרת בכל קומה מתוך העשר שבבניין. מאוחר יותר אמא שלי סיפרה לי שהחרדים עולים במדרגות בבית החולים, כי מעלית השבת לא נחשבת כשרה מספיק בעיניהם המחמירות. הלכתי עד מחוץ לשער בית החולים כדי לתפוס מונית ונסעתי לבית הוריי שבמושב. נסעתי דרך רחובות ריקים, מרוצפים חנויות סגורות ודלתות מוגפות וחשבתי לעצמי - כמה אבסורדי זה, עיר שלמה, מדינה שלמה, שעוצרת כמעט לגמרי למשך למעלה מיממה. כבר שכחתי שיש דברים כאלה בעולם. שכחתי שהדברים הללו קיימים במקום בו גדלתי. שכחתי שפעם, לא מזמן, במשך רוב חיי, זה בכלל לא נראה לי מוזר.

ועכשיו, אני מוכנה לחזור הביתה.