יום חמישי, 28 במרץ 2013

הופ-הופ-טרללה

לפני עשרה ימים חגגתי את יום הולדתי ה-29. יום הולדת שני בניכר.

לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חזרתי לפוסט יום ההולדת משנה שעברה וראיתי שבפתיחתו כתבתי שלא הרגשתי חגיגית לקראת יום הולדתי המתקרב. התחושה חזרה על עצמה גם השנה ולכן אותו פתיח היה מתבקש, אבל אני לא רוצה לחזור על עצמי.

השבועות האחרונים בחיי היו בסימן מאבק. זה נשמע כל-כך דרמטי ורציני... בעבודה ובחיי האישיים, בחזית הבריאות ובממשק שבין השניים. מפני שהתחלתי לחשוש (או לחשוד) שיתכן שהעבודה קצת מרגיזה את הבטן שלי. ליתר דיוק, סדר היום בעבודה, מידת הלחץ וחוסר הניסיון שלי, שמקשה עליי לזהות רגעים בהם אני יכולה לקחת כמה דקות לעצמי, ללכת לשירותים ולאכול משהו.

לפני שבועיים השתתפתי בסדנת דולות פוסט-פרטום שהייתה קצת מאכזבת. ואולי לא היה בה שום פסול, אובייקטיבית, אבל הגעתי אליה בשיא המשבר הבריאותי הנוכחי והעברתי חלק גדול מהזמן בתחושה-רקע של באסה, שעטפה את הכל, גם כשנהניתי. הניסיון להיגמל מהסטרואידים נכשל ונאלצתי להעלות את המינון בחזרה למינון ההתחלתי עד להודעה חדשה.

ואז ביום שני עבדתי וביום שלישי היה לי יום חופשי - ויום הולדת.

ולמרות שחשבתי שאני חושבת שזה סתם עוד יום, זכרתי מה שאחד המטופלים שלי אמר לי ביום שני - דווקא בגלל שאת לא מרגישה חגיגית, תחגגי! כי את חיה, וזאת כבר סיבה לחגיגה. התחושה תבוא מתוך המעשה.

והוא צדק.

יום שלישי הגיע ובבוקר התעוררתי לכיור מלא כלים. הסתכלתי לכלים בעיניים ואמרתי - לא! אני לא שוטפת היום כלים, כי זה יום ההולדת שלי. בגלל שלא הייתה לי קערית נקייה לאכול בה דייסה, הכנתי לי דייסה בצנצנת (כמה היפסטרי מצדי. ולא סתם צנצנת, זאת הייתה Mason jar, ה-צנצנת ה-אולטימטיבית). מתוך אותה החלטה לפרגן לעצמי ביום הולדתי, המתקתי את התה של הבוקר בשתי כפיות סוכר לא רק באחת. יום ההולדת התחיל טוב.

המשך היום הוקדש כולו לשיחות משמחות עם משפחה וחברים בסקייפ ובטלפון. העברתי שבע שעות בשיחות כמעט רצופות. בחמש וחצי אחה"צ, אחרי שכולם בישראל הלכו לישון, שרפו לי העיניים וגרוני היה ניחר. הרגשתי שאני רוצה לישון והחלטתי לוותר על המסאז' שתכננתי להמשך היום. נכנסתי למיטה ונחתי קצת ואחרי שהתאוששתי, נסעתי לאוניברסיטה ואספתי את אלון.

יום שלישי לפני 10 ימים היה יום קר מאוד. כשקמתי בבוקר, מצאתי שלג יורד מחוץ לחלוני. כל היום התערבלו להם פתיתים אקראיים בחוץ והרוח נשבה ואני חייכתי לעצמי - לראשונה בחיי, יש לי יום הולדת מושלג.

אלון ואני נסענו לדאון-טאון, לבית המאפה של זינגרמן. שם התפנקנו בשלל מתוקים ושתי כוסות של שוקו חם, אני עם מרשמלו ואלון בלי.


סופסוף - אוזני המן
Palmier, שהיא אחת מהעוגיות החביבות עליי בתבל
ו-Mississippi mud pie

לכמה רגעים, יושבת עם אהובי בבית קפה-מאפה חמים ומואר ברכות, עם מוזיקה טובה ברקע, כשקר בחוץ אבל נעים בפנים ורמות הסוכר בדם עולות עוד ועוד, היה לי טוב באמת. טוב-טוב. יום הולדת שמח.

זאת הייתה החגיגה הפרטית-זוגית שלנו במועד המדויק. יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, יצאנו לסעוד ולסבוא עם קומץ מובחר של חברים. גם זאת הייתה יוזמה שנולדה עקב שכנועיו של המטופל שלי. הייתה אוירה נהדרת ומאוד נהניתי. יום ההולדת היה הזדמנות טובה ומתוזמנת היטב להתנתק קצת מהיומיום וליהנות מחברתם של חברים טובים בלי לחשוב יותר מדי.

יום לפני יום ההולדת שלי הייתה משמרת לא פשוטה בעבודה, עם החייאה ארוכה ומאוד מבלבלת ומפחידה. למחרת יום ההולדת שלי זומנתי לשיחה בעבודה, להערכת מוכנותי לצאת מאוריינטציה ולעבוד לבדי. מסתבר שמישהו לחשש להנהלה במחלקה שאמרתי שאני לא מוכנה לרדת מאוריינטציה. לפיכך, הוצגה בפניי הבחירה - לעבור למחלקה אחרת בעזרתם, או להישאר במחלקה. הכחשתי את השמועה הלא מדויקת וסייגתי - הדברים נאמרו אחרי מקרה מאוד קשה שהשאיר אותי די המומה, אבל רוב הזמן אני מרגישה בשליטה.

מיד אחרי השיחה המבלבלת, עליתי למשמרת. לשמחתי הייתה משמרת איטית ולא תובענית מדי. כשחזרתי הביתה אלון ואני דיברנו על הדברים. למחרת בבוקר התעוררתי בידיעה שתהיה החלטתי אשר תהיה, אם אני מחליטה להישאר במיון, אני מחליטה - וזהו. אני מפסיקה להפוך בשאלה, האם זהו המקום הנכון בשבילי. אני מתחייבת ובוחרת, לפני הכל, ביני לביני. אחרי שיחה עם ההורים שלי ועוד שיחה עם אלון הגעתי להחלטה. אני נשארת, בלב שלם.

ואתמול היה היום האחרון באוריינטציה שלי. אני באמת מרגישה מוכנה ולאחרונה גם קיבלתי עוד ועוד פידבקים חיוביים מהאחיות שליוו אותי במשמרות. לשמחתי, כבר שבוע שאני עובדת במשמרת "שלי", מ-11 עד 11. משמרת שהרבה יותר מסתדרת עם השעון הביולוגי שלי. אני כבר רואה שיפור בהרגשה שלי. אני ישנה יותר, מתעוררת כשאור בחוץ גם בימי עבודה, אני אוכלת יותר מסודר.

יש לי תחושה שמכאן זה רק יילך וישתפר.

יום שבת, 9 במרץ 2013

שתי אהבות באחת: עוגת שיש וקוקוס ועוד

לפעמים מצחיק אותי לקלוט למה אנחנו, כבני אדם, יכולים להתרגל ואפילו לפתח חיבה. הבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר, אירוע מאוד נדיר בזמן האחרון. טכנית, אני אמורה לעבוד השבת, אבל קיבלתי אישור להחליף משמרות כדי להשתתף בחלק הראשון של קורס הדולות, חמש שעות של חלק א' הנוגע להדרכת הנקה. בזמן האחרון דפוס ההתעוררות שלי לובש שתי צורות - ההלם של השעון המעורר המצלצל ב-5:20 בבוקרם של ימי עבודה, או ההלם של השעון המעורר של אלון המצלצל ב-11:00 בבוקרם של הימים החופשיים שלי (הוא בד"כ קם מוקדם יותר, אבל השבוע יש לו חופשה לרגל בחינות האמצע), אחרי שישנתי כבר 11 או 12 שעות ואני עדיין רצוצה, כי רק אמש עוד רצתי ברחבי המיון.

בכל אופן, התעוררתי לפני השעון המעורר, דבר שכבר ביססנו את עובדת היותו יוצא דופן. שכבתי במיטה וניסיתי להירדם בחזרה, מפני שהצצה בשעון גילתה לי שיש לי עוד חצי שעה, אך ללא הועיל. אני חושבת שנשטפתי גל חום, פינוק שחזר אליי לאחרונה, היות ואני מורידה בהדרגה את מינון הסטרואידים והגוף שלי מתרגל מחדש לייצור עצמאי של ההורמונים הנ"ל. אז שכבתי במיטה והטיתי אוזן לקולות העמומים שהגיעו מבחוץ. איזו ילדה צורחת בשיטיון של סוף-ליל-בילויים, מכוניות עוברות ברחוב. וקריאות של נץ.

הרבה זמן לא שמעתי נץ קורא והמוח שלי אוטומטית אמר: אביב! אני בכלל לא יודעת אם זה נכון, יכול להיות שהנצים פעילים בחורף ובשלג באותה מידה וסתם עשיתי כאן היקש בלתי מחויב, אבל בכל זאת. רגע... בדקתי בגוגל והאינטרנט סיפר לי שנצים אכן נודדים באביב ובסתיו. אז יכול להיות שאני צודקת. אולי.

אבל אני סוטה... רציתי לדבר על התרגלות. אז אחרי ששמעתי את הנץ וקצת שמחתי שהאביב מתקרב (הלילה אנחנו עוברים פה ולשעון קיץ ואני אוכלת סרטים שלא אקום בזמן למשמרת מחר בבוקר), ויתרתי על עוד כמה דקות במיטה וקמתי. התקלחתי והתלבשתי והחלטתי סופסוף להוציא את הפח, דבר שנדחה כבר שבוע בערך, כתוצאה משילוב של עצלנותם של דרי הבית והיותם עסוקים בעת ובעונה אחת. כשיצאתי אל הפחים שמתי לב שיש באוויר ריח של בואש. הממ, אמרתי לעצמי, בואש. כמה נחמד.

נחמד? בואש זה נחמד?! נו, כנראה שזה לא כזה נורא, וזה ריח שהוא ייחודי לאן ארבור, מבחינתי. פה הרחתי את זה לראשונה. ויחד עם היציאה לפח בבוקר, כשכבר אור בחוץ והשמש קצת זורחת, ולא קר מדי אז אפשר לצאת בלי מעיל, הריח נקשר לי לתחושה נעימה עד שגם הוא עצמו לא היה אך ורק בלתי נעים.

מצחיק.

***
זוכרים את הפוסט שכתבתי לא מזמן על סדרות טלוויזיה רפואיות? נכון שתמיד בחדרי מיון טלוויזיוניים כולם רצים כל הזמן, כולם צועקים ונראים מאוד לחוצים?! אתמול במהלך המשמרת הייתה לנו החייאה אחת (רק אחת! איזה מזל!). הפראמדיקים הביאו אלינו בחור אחד, בלי דופק. לא ברור אם סבל מדום לב או תסחיף ריאתי, אבל התוצאה הייתה שהוא הגיע אלינו בזמן שנעשים בו נסיונות החייאה. העברנו אותו מהאלונקה של האמבולנס לאלונקה שלנו והמשכנו בנסיונות ההחייאה, שילוב של עיסויי-לב ותרופות ובדיקות דופק חוזרות אחת לשתי דקות, לפי הפרוטוקול. עמדתי שם ובאיזה רגע עברה לי מחשבה אגבית בראש - כמה הכל רגוע פה, איזה מזל. עמדתי בחדר ההחייאה עם רופאה אחת, שתי מטפלות נשימתיות, שתי פראמדיקיות מהמחלקה, ארבע אחיות מנוסות. כולן עושות את זה כבר שנים. הרופאה מבקשת משהו, האדם האחראי על אותו דבר עושה את זה. בלי דרמה. איזה מזל שזה ככה! מפני שהתפקיד שלנו הוא להיות מאופסים כשמשהו קורה, כדי שנוכל לנסות ולהציל את האדם שחייו נמצאים בסכנה. אנחנו צריכים להתרכז, לבצע משימות...

אבל מאוחר יותר במהלך היום, ממש לפני סוף המשמרת, קרה משהו שגרם לי לרוץ, ממש, לראשונה בחיי המקצועיים. עמדתי באחד החדרים שלי כששמעתי מישהי אומרת, "הצילו! אני צריכה עזרה!". הוילון מאחוריי היה מוסט וחששתי שזוהי המטופלת מהחדר הסמוך. מאחר וכל מה שעשיתי באותו רגע הוא לתעד משהו בגיליון הממוחשב, יצאתי מיד מהחדר וקלטתי שמשהו קורה באחד החדרים המרוחקים יותר. רצתי לשם מהר ושמעתי מישהו אומר, "הוא מפרכס!". הראש שלי אמר - מפרכס, מפרכס, מפרכס, צריך פה ואליום!

רצתי לתחנת האחיות, לארון התרופות הממוחשב, שלפתי ואליום ורצתי חזרה לאותו חדר. מסרתי את הואליום לאחות ואמרתי לה, "ואליום! הבאתי ואליום! את צריכה עוד משהו?". שרשרת האירועים כולה, מהרגע ששמעתי את הקריאה לעזרה ועד שמסרתי את התרופה לידיה של האחות ארכה אולי שלוש דקות. כל זה קרה ממש רבע שעה לפני סוף המשמרת. כשיצאתי מבית החולים, חזרתי על רצף האירועים בראש ואמרתי לעצמי, "יא-אלוהים, ממש הוליווד!". הספרינט המהיר, התגובה המהירה. רגע אחרי זה חשבתי לעצמי, וואלה. עשיתי את זה. רוב המקרים במיון הם לא באמת דחופים, ברמה של חיים ומוות. אבל אדם שכרגע מפרכס באופן פעיל, הוא לא נושם. זה אחד מהמצבים הנדירים שאכן, מדובר בעניין של חיים ומוות. מצב מסכן חיים מיידית. וברגע האמת, הגבתי נכון. והגבתי! לא קפאתי, רצתי. ולא סתם, רצתי למקום הנכון, חשבתי על התרופה נכונה, עשיתי את הדבר הנכון. וואו.

אני מתחילה להבין איך אפשר להתמכר לפרץ האדרנלין שמגיע עם אירועים כאלה.

***

בתגובה לפוסט הקודם שלי, בו התוודיתי על אהבתי הגדולה לקוקוס, אסתר המליצה לי לנסות את עוגת הספירלה קוקוס ושוקולד של קרין גורן. אולי אתם כבר יודעים שאני לא מתה על קרין גורן, אבל אני מוכרחה להודות שלפעמים המתכונים שלה מוצלחים. ביום שלישי היה לי יום חופשי ובדרך חזרה מהבריכה קפצתי להול-פודס וקניתי את המצרכים החסרים: שבבי קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר מעולה. בערב התנערתי מהרצון להמשיך לשבת מול המחשב וניגשתי למטבח. מאחר ואין לי תבנית קפיץ 26, השתמשתי בתבנית 24 ועוד תבנית קטנטונת. לא האמנתי שהעוגה באמת תצטרך אפייה של שעה ורבע, אך התבדיתי. העוגה הקטנטנה נאפתה כמעט שעה וה-24, שעה ורבע. כמו במתכון.

בין עוונותיי הרבים, אני טועמת עוגות מיד אחרי יציאתן מהתנור. עם העוגה הזו מדובר בטעות, כך גיליתי בבוקר יום המחרת. כשטעמתי אותה בערך רבע שעה אחרי האפייה, כשעוד הייתה חמה, התרשמתי שהיא יבשה ושהחלק הלבן, עוגת הוניל, קצת חסרת טעם. התאכזבתי מאוד. אבל למחרת בבוקר גיליתי עוגה אחרת, רכה, לחה ועשירה בטעם. אני עדיין חושבת שהשוקולד טעים יותר מהוניל ואפילו חשבתי שאולי בפעם הבאה שווה לנסות להכין את העוגה כולה בטעם שוקולד ולוותר על אפקט השיש, אבל עדיין - היא טעימה גם כך.

מהבחינה הויזואלית-אסתטית, לא הצלחתי בכלל ליצור את אפקט הספירלה ואני בכלל לא יודעת אם זה היה אפשרי עם המרקם של שתי הבלילות שהתקבלו, במיוחד בלילת השוקולד שהייתה די סמיכה. אולי האשם הוא בחומרים איתם עבדתי - שבבי הקוקוס היו קצת גסים, הקמח פה קצת יותר יבש מהקמח בארץ. חוץ מזה, לא השתמשתי בשתי מצקות כפי שגורן מציעה, פשוט מפני שיש לי בבית רק מצקת אחת. ושוב, המרקם של בלילת השוקולד לא אפשר עבודה עם מצקת.

בגלל שאלון לא חובב קוקוס, לקחתי את העוגה הגדולה יותר לעבודה והשארתי את העוגה הקטנטנה בבית, לעצמי. עמיתיי האמריקנים התייחסו לעוגה כאל "לחם" (נו, הם גם קוראים לעוגת בננות לחם וגם לכזאת מדלעת, למרות שזה מתוק), אך בלי שום קשר, עדיין שיבחו והיללו אותה. לוּאנה, המזכירה שלנו, הגדילה ואמרה לי שמעולם לא טעמה עוגה כה רכה ועשירה. מגניב.

לסיום, אלה:

תמונה בינונית של עוגיות אדירות
עוגיות נוטלה מהבלוג המצוין "בישול בזול". קראתי את המתכון אתמול בבוקר לפני העבודה והחלטתי שאני חייבת-חייבת-חייבת לנסותן מיד. אתמול נגמרו העוגיות בצנצנת, כך שהייתה זו שעת כושר. קפצתי הערב לקרוגר וקניתי צנצנת של ממרח אגוזים ממותג הבית של החנות.

אלה העוגיות הקלות ביותר בתבל: שלוש דקות ערבוב, חמש דקות קריצה וסידור בתבנית ו-10 דקות אפייה. נסו ולא תצטערו! עכשיו אני כבר מתחילה לחשוב מה אפשר להוסיף להן - שבבי שוקולד, קוקוס, אגוזים, חמוציות... השמיים הם הגבול! חששתי שהן יהיו מתוקות מדי, אבל מתקבלות עוגיות במתיקות מתונה וטעם מעודן. המלח חשוב מאוד בשביל האיזון ומניעת מתיקות יתר. התקבלו 48 עוגיות בינוניות מצנצנת נוטלה אחת. מעולה!

שיהיה לכולם שבוע מתוק ומוצלח ואביב שמח :)

יום ראשון, 3 במרץ 2013

סלמון זה טעים ועוד פינוקים: פוסט על אוכל, אוכל ועוד אוכל

וידוי: מעולם לא הכנתי סלמון בבית.

אני מאוד אוהבת סלמון, אבל בשל גודל הנתחים הזמינים בחנויות ובשל היותי אכלנית הדגים היחידה בביתנו, תמיד חששתי לקנות אותו. כשגרנו בישראל הייתי קונה לפעמים דניס שלם ומפנקת את עצמי בהנאה חד-פעמית. מאז שעברנו אני אוכלת דגים רק במסעדות ולעיתים נדירות.

סלמון הוא דג שמן ואני יודעת שלבטן שלי יש בעיה עם מאכלים שמנים. לכן, גם במסעדות, אני מזמינה אותו לעיתים רחוקות. פעם בכמה חודשים, אולי פעמיים בשנה, לא יותר. מאוחר יותר אני משלמת את המחיר, כמובן. כמה ריצות לשירותים, בטן מתהפכת. אבל ההנאה שווה את המחיר שמגיע אחריה.

בשבוע שעבר תכננתי לנסוע לקוסטקו. שק האורז בן ה-25 פאונד נגמר ובכלל, נאספו כמה דברים ששווה להרחיק בשבילם עד מחסן הסיטונות הגדול. המחשבה על קוסטקו הציתה בי מחשבה אחרת לגמרי - מוכרים שם עוף ובקר מאיכות טובה... וגם דגים ופירות ים. חשבתי כך והתחלתי לחלום על סלמון. כל יום שחלף בו לא נסעתי לקוסטקו כלל כמיהה לדג הורדרד. ובכל פעם ששחיתי (שחייה היא הזמן הטוב ביותר לחלום על הדברים שנאכל אחרי שנצא מהמים) חשבתי לעצמי - אצא מהמים, אסע לקוסטקו ואקנה סלמון. יהיה המחיר אשר יהיה.

ביום שישי הגיע רגע האמת. נסעתי לבריכה ולקחתי איתי את רשימת הקניות. אחרי הבריכה נסעתי ישר לקוסטקו וחזרתי הביתה עם מגש ועליו שני נתחים ענקיים של סלמון. ותיאבון גדול. מיד חתכתי לי נתח נאה, שטפתי וייבשתי וזרקתי למחבת חמה, משומנת קלות. את מה שנשאר מהרכישה שלחתי למקרר. נחשוב על זה מחר. את הדג-במחבת שידכתי לאורז לבן שזה-עתה סיים להתבשל. היה חסר איזה ירק, אבל בכל-זאת, הייתה חגיגה.

אתמול, לפני שנסעתי לבריכה, חיממתי תנור ל-200 מ"צ. חתכתי פילה אחד של הדג כך שיתאים לתבנית פיירקס מלבנית, 20*30 ס"מ. את יתר הדג חתכתי למנות אישיות, שטפתי ושלחתי למקפיא וכך פתרתי את בעיית היעדר השותפים. בזמן שהתנור התחמם פיזרתי מלח בשכבה דקה-אך-אחידה על התבנית. על המלח הנחתי את הדג כשהעור כלפי מטה. מרחתי את פני הנתח בחרדל ודבש, המלחתי ופלפלתי. לסיום, הנחתי על פרוסות דקות של לימון. שלחתי לתנור ל-15 דקות.

אחרי 15 דקות בדקתי שהדג מוכן. המזלג אישר - מתפרק, נענה. מושלם. טעמתי ביס אחד ונלחמתי ברצון לוותר על הבריכה ולחסל את כל התבנית. כיסיתי את התבנית בנייר כסף ונסעתי לבריכה. כשחזרתי היה כבר זמן לארוחת ערב והפעם, היה לי גם אספרגוס. סלמון, אורז לבן ואספרגוס. ארוחת ערב מושלמת. נראה לי שבפעם הבאה אנסה לצלות את הנתח קצת פחות, אולי 10 או 12 דקות, שייצא עסיסי קצת יותר. פשוט וטעים. כשזה עשוי ככה, אני יכולה לאכול סלמון שלם לבדי. לא צריכה שותפים. אבל ההיגיון הבריא דורש קצת איפוק.

הבטן דווקא הסתדרה עם האתגר לא רע. אולי בתהליך ההכנה במסעדה מעורבים יותר שמן וחמאה שמקשים עליה עוד יותר. אולי זהו תחילתו של עידן מופלא, בו אני יכולה לאכול דג-שאינו-טונה פעמיים-שלוש בשבוע. איזה כיף!

ולסיום, עוד שני פינוקים קטנים: בזמן האחרון אני נוסעת לקניות ישר אחרי הבריכה. זאת טעות נוראית, מפני שזה אומר שאני תמיד מגיעה לקניות רעבה וכל יועץ דיאטה או יועץ לניהול הוצאות משק הבית יגיד לכם שזה מתכון לאסון. לפני כמה שבועות חזרתי הביתה עם פיסטוקים קלופים, בפעם אחרת השלל כלל פולי סויה קלויים ומלוחים. ועוגיות קוקוס של פסח!

נראה שמיד אחרי ט"ו בשבט החליטו בקרוגר שצריך כבר להיערך לפסח. העלימו את הבמבה-ביסלי-שקדי מרק מהמדפים והחליפו אותם בתערובת לקניידלעך, יין קידוש, מצות ומקרונים. כך קוראים כאן לעוגיות קוקוס או שקדים (כמו הבוטנים שבארץ) לפסח. אני מאוד אוהבת קוקוס, במיוחד בצורתו הדביקה-מתוקה-מעוררת צרבת. ממתק הקוקוס הורוד שמוכרים במשקל בשוק בעטיפות ניילון שקוף? תנו לי קילו, בבקשה, תודה.

אז קניתי לי קופסא אחת של עוגיות כאלה. הן מגיעות קטנות בהרבה מאחיותיהן הישראליות והן ממש נפלאות. רכות ונימוחות. בכל בוקר אני אוכלת אחת-שתיים בעודי מחכה לקומקום שירתיח מים לתה. התחלה מתוקה ונהדרת ליום.

הלוואי שהייתי יכולה להאשים רק את הבריכה. נראה שבאופן כללי התיאבון שלי משתולל בשבועיים האחרונים. אני כל הזמן רעבה, מחפשת מתוק או מלוח, חולמת על צ'יפס או שוקולד או לחם עם ריבה. אולי זה החורף המתארך והחושך שהוא מביא איתו, שמשדר למוח שלי שהגיע הזמן למצוא דרכים חלופיות לייצור הורמונים של מצב-רוח-טוב. היום השמש זורחת, לפחות. אלי אמר לי לפני כמה שבועות שאחד היתרונות בחורף של המיד-ווסט, בהשוואה לזה של רוסיה, למשל, הוא שכאן מדי פעם השמש יוצאת ומזכירה שהיא עוד יודעת איך. אתמול עוד ירד שלג, אבל היום השמש ממיסה את הקרח במקומות שאינם מוצלים והכל מטפטף.

גם אתמול אחרי הבריכה נסעתי לקניות, להשלים בקרוגר את הדברים שלא מצאתי בקוסטקו. לפני כמה ימים החלטתי שבמקום הטוויקס הקבוע שמלווה אותי לעבודה, אני רוצה לקחת שוקלד מריר פשוט. את הטוויקס אני אוכלת כקינוח לארוחת הצהריים או כזריקת סוכר ומרץ בנהיגה הביתה. אבל בזמן האחרון קצת נמאס לי ומתחשק לי שוקולד פשוט יותר, בלי הביסקוויט והקרמל וכל הבלאגן. אז קניתי לי חבילה של שוקולד מריר 60% ארוז באריזות אישיות. אחד לכל יום.

בזמן שביליתי באזור הממתקים והשוקולדים בסופר, עיני צדו משהו - אוכמניות מיובשות מצופות שוקולד מריר. התוודעתי לראשונה לממתק המעולה הזה לפני כמה שבועות. אחת מהרופאות במיון נשנשה משקית ענקית של כאלה והציעה לי קצת. אני לא מסרבת לשוקולד לעולם, במיוחד כשאני עובדת. טעמתי, התאהבתי ומאז אני מחפשת כאלה. חיפשתי במדף הפירות היבשים וגם באזור חטיפי הבריאות בקרוגר ולא מצאתי את שחיפשתי. ואז אתמול, סתם במקרה, בפינה שלא חשבתי עליה - אזור השוקולדים. ובעצם, למה לא?

אספתי שקית אחת אל העגלה שלי ומיד אחרי שיצאתי מהסופר, כשכל השקיות כבר היו בבגאז', פתחתי את השקית וטעמתי כמה. שחררתי כמה אנחות של הנאה. זה כל-כך טעים! ואז הייתה לי הארה - זה ממש מזכיר ריגולטו! זוכרים את הממתק הזה של עלית? כשהייתי קטנה הייתה לנו מסורת בבית: אחת לכמה שבועות, ביום שישי, היינו מקנחים את ארוחת הערב המשפחתית בסוכריות "לחיים" (עוד קלאסיקה של עלית) וריגולטו. תוספת הזיכרון רק המתיקה את השוקולד יותר. עכשיו בכל פעם שאני לוקחת אחד (או חמישה) אל תוך הפה אני נהנית מהפינוק וגם מהזיכרון המתוק.

ועכשיו, אני הולכת להתפנק בעוד משהו שקניתי ממש לאחרונה: פתיתים! כשגרנו בישראל הם היו אורחים קבועים על שולחננו, אבל מאז שעברנו הנה לא קניתי אותם מעולם, למרות שהם זמינים בקרוגר. ולפני שבוע הם פתאום קרצו לי מהמדף (במאייר, קרוגר כבר כשרים לפסח, כאמור). ועכשיו הכנתי לי מנה, ואני הולכת לטעום ולבדוק אם זה כמו בבית.

בתיאבון!

יום שבת, 2 במרץ 2013

חומות של שלג

ביום שלישי חזרתי מהעבודה סחוטה, כמו שקורה תמיד ביום הראשון ברצף ימי העבודה. ערב לפני אני עוד עובדת על "שעון יום חופשי", מה שאומר שהתעוררתי מאוחר וישנתי הרבה ועכשיו אין סיכוי שאני הולכת לישון מוקדם מספיק, אבל עדיין, אני צריכה לקום בחמש בבוקר. אז אני ישנה מעט ואז קמה בבוקר ועובדת 12 שעות. ובערב אני כבר עייפה מספיק כדי ללכת לישון מוקדם ולישון בערך שבע שעות לפני יום העבודה השני ברצף.

הנסיעה הביתה הייתה ארוכה ואיטית. השלג התחיל כמה שעות לפני שהמשמרת שלי נגמרה, אבל בשונה משלג "רגיל", השלג הזה ירד קצת אחרת. לא היה קר מספיק, אז הפתיתים ירדו בצרורות, כל אחד בגודל של תפוזון סיני. העצים היו מצופים לגמרי, כאילו מישהו עטף אותם בקצף עבה. זה היה מרהיב. נסעתי במהירות 30 מייל לשעה, בממוצע, גם על הכביש המהיר. יותר ממצב הכבישים הגרוע, הראות המוגבלת היא שהפריעה לנהיגה. אבל בסוף הגעתי בשלום, אספתי את אלון מהאוניברסיטה ונסענו הביתה. לאט.

כמו בכל ערב-של-אחרי-משמרת, חזרתי הביתה, התקלחתי, פנטזתי על זה שיהיה מישהו שיכין לי ארוחת ערב , או שפשוט ימצאו דרך לקבל הזנה מבלי להכין את האוכל או לאכול אותו. ואז חזרתי למציאות והכנתי לנו משהו לאכול. לפני שהלכתי לישון חיפשתי את הפלאפון שלי כדי לכוון שעון מעורר לרביעי בבוקר, וקלטתי שהשארתי אותו באוטו. חיש-מהר נעלתי נעליים, פתחתי את הדלת האחורית ו...

הופס'לה!

נפלתי מהמדרגה העליונה עד התחתונה, ארבעה מדרגות שלמות, על הטוסיק. בלמתי את עצמי עם אמות-זרועותיי ושכבתי לרגע על מצע השלג העבה, המומה, חנוטה בתוך מעיל הפוך הענק שלי כמו צב שהתהפך על גבו, מנסה להבין איפה נפגעתי וחושבת מה לעשות הלאה. מזל שהשארתי את הדלת האחורית פתוחה כשיצאתי, מה שאפשר לאלון לשמוע את השאגה ששחררתי בזמן הנפילה. הוא חש לעזרתי, הביא את הפלאפון מהאוטו ועזר לי לקום. נכנסנו הביתה, ניגבתי את הדמעות, כיוונתי שעון והלכתי לישון. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה, בכל פעם ששיניתי תנוחה והחבורה היבשה שעל העכוז שלי התעקשה להזכיר לי את עוצמת המכה והעלבון שספגתי.

ברביעי בבוקר התעוררתי עשר דקות מוקדם מהרגיל. בתחזית אמרו שהשלג ימשיך לרדת כל הלילה ואולי גם בבוקר ולקחתי בחשבון שאצטרך לנקות את האוטו לפני שאני יוצאת וגם שחלק מהכבישים יהיו לא נקיים ואצטרך לנסוע לאט יותר. לפני המקלחת הצצתי החוצה מהחלון לבדיקת מצב: השלג כבר פסק, הכביש נראה נקי, רק קצת רטוב. לא נראה שיש סיבה למהר. לפיכך, רק צריך לקחת בחשבון זמן לנקות את האוטו משמיכת השלג העבה שעליו.

התארגנתי כהרגלי, מקלחת ותה. עוגת הלימונים שאפיתי לפני שבוע נגמרה ולא התחשק לי לאכול פרוסה עם יוגורט וריבה, אז הכנתי לי דייסה. כבר המון זמן שלא אכלתי דייסה ושכחתי כמה זה טעים ונעים. סטיתי מהמתכון הקלאסי, דבש-קינמון-צימוקים וערבבתי לתוך הקוואקר חופן שוקולד-צ'יפס, כפית מייפל וקצת חלב שקדים-קוקוס. יצא שוקולדי, לא מתוק מדי ומאוד מפנק. ליקקתי את הקערית עד להבריק. נפרדתי מאחי, שלאחרונה מנצל כמה דקות בכל בוקר מוקדם שלי/צהריים בטלים בישראל כדי לקשקש ולהתעדכן ויצאתי לאוטו. בחוץ לא היה קר מאוד, אפילו לא מתחת לאפס והעצים כבר התחילו לטפטף מעליהם את השלג של הלילה החולף. הייתי בטוחה שצפויה לי נסיעה חלקה ועוד אגיע לעבודה מוקדם. סילקתי מעל הגג והשמשות בערך עשרים ס"מ של שלג שהיה רטוב וחצי-נמס בגלל הטמפרטורות הגבוהות יחסית. נכנסתי לאוטו, התנעתי וביד בוטחת שילבתי לרוורס. שחררתי קלאץ' ו... כלום. האוטו תקוע.

קצת תמרונים עם ההגה לכאן ולשם והצלחתי לזוז בערך חצי מטר לאחור. ושוב, תקוע. שילבתי לראשון והצלחתי לזוז שוב קדימה וימינה, בכיוון הנכון כדי להתחיל ולסובב את האוטו עם האף לכיוון היציאה. עוד רוורס ועוד קצת תמרונים ושוב נתקעתי. חלפה רבע שעה במהלכה הגלגלים מסתובבים במקום, האוטו מדומם ואני מתניעה, עוברת מהילוך אחורי לראשון ומנסה להזיז את האוטו, אפילו קצת. אבל השלג שמתחתיי רטוב ולגלגלים אין אחיזה. אני יוצאת וחופרת מתחת לגלגלים שלג רטוב ודחוס. רצה הביתה, שולפת כמה קרטוני-ביצים ריקים מארגז המחזור ודוחפת אותם מתחת לגלגלים, מפני שאבחנתי את הבעיה כמחסור בחיכוך. נכנסת בחזרה לאוטו ומנסה שוב, ללא הועיל. השעה שש וחצי וכבר אין סיכוי שאגיע לעבודה בזמן. אני שונאת לאחר.

התקשרתי לחברת גרירה שאמרו שיגיעו תוך שעה-שעה וחצי. אם אני רוצה להגיע לעבודה בזמן אני צריכה גרר כאן ועכשיו. או לזנוח את האוטו ולהזמין מונית. התקשרתי לעבודה והודעתי שאאחר. נכנסתי הביתה להעיר את אלון, שיקום ויבוא לעזור לי. אפילו בייאושי הגדול הצלחתי לא לבכות מרוב חוסר-אונים כשהערתי את אלון.

בדרך חזרה החוצה היה לי רעיון - מלח! אפזר מסביב לגלגלים קצת מהמלח שאנחנו מפזרים על המדרגות ועל השבילים ואולי הוא ייתן קצת אחיזה ויספוג קצת מהשלג הרטוב ואצליח להיחלץ מהמלכודת החלקלקה הזו. אלון ביקש שאכנס לאוטו ואראה לו מה בדיוק קורה, אבל ביקשתי דקה והוצאתי לפועל את תוכנית המלח שלי. עוד כמה הטיות של ההגה לכאן ולשם ואכן - הגלגלים נאחזו בקרקע והצלחתי לזוז. נסעתי עד קצה שביל הגישה שלנו, לנקודה בה הוא פוגש את הכביש ועצרתי. במהלך כל הריצות הלוך-חזור פשטתי את המעיל מרוב שהיה לי חם. רצתי הביתה, לקחתי את המעיל וחזרתי לאוטו. שילבתי לראשון ו... שוב תקוע. בין שביל הגישה לבין הכביש סוללה של שלג דחוס שהמפלסות זרקו מוקדם יותר והגלגלים הקדמיים שלי שוב לכודים. לעזאזל, זה לא אמיתי, זה לא קורה לי!

אישה אחת שעברה בצידו האחר של הכביש חצתה אליי והציעה לתת לי דחיפה, אבל זה לא עבד. יצאתי עם כף-השלג שלי וחפרתי את הגלגלים החוצה. נכנסתי לאוטו וניסיתי, אבל שוב - הגלגלים מחליקים במקום ואין שום תזוזה. פתאום, השכן מלמטה הופיע לי בחלון והציע את עזרתו. סיפרתי לו על הטריק עם המלח ורצתי לחנייה המקורה, להביא את השקית. פיזרתי סביב הגלגלים, השכן נתן לי דחיפה והופ! השתחררתי אל הכביש. חששתי לעצור, שלא אתקע שוב, אז רק הוצאתי יד מהחלון ונופפתי, בעודי צועקת אחריו, "תודה!". אחרי מאבק בן חמישים דקות יצאתי לדרך.

איחרתי למשמרת רק בחצי שעה ולשמחתי הבוקר התחיל איטי והמקרים לא היו מסובכים או קריטיים מדי, אז היה לי זמן לנשום ולהתאושש מחוויית הבוקר. עד סוף המשמרת כמעט כולם שמעו את הסיפור שלי ואחד מהפראמדיקים שהגיע למשמרת ערב אמר לי, "אה, אז את זאת שנתקעה בדרייב-ווי שלה!". יש סיכוי שהסיפור שלי יהפוך לפיסת פולקלור במחלקה, לפחות לזמן הקרוב. כשחזרתי על הסיפור שוב ושוב חבריי המקומיים לימדו אותי מילה חדשה: Slush, שהיא המילה שנועדה לתאר שלג נמס מעורבב במים ובוץ. תענוג.

אני לא יודעת כמה זמן החורף הזה עוד יימשך, אבל לפחות למדתי טריק חדש, לפעם הבאה...