‏הצגת רשומות עם תוויות אמהות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמהות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 21 בינואר 2016

ליד מיטת בני החולה

התעוררנו הבוקר מוקדם מהרגיל. כמו ברבים מהלילות, עדו התעורר באמצע הלילה, קרא לי וביקש שאבוא לשכב איתו. מאחר ואנחנו עדיין חולקים חדר (ואני די בטוחה שנמשיך במנהג הזה עד שעדו יחליט בעצמו שהוא רוצה לישון בחדר שלו), קמתי וחציתי את ארבעת הצעדים שמפרידים בין המיטות שלנו והצטרפתי אל הילד במיטתו.

קצת לפני שש וחצי בבוקר עדו התעורר וביקש ללכת לסלון. הסברתי לו שעדיין לילה, עדיין לא הגיע הזמן לקום. הוא ניסה למצוא את עצמו במיטה ללא הצלחה. הסתובב לפה ולשם, התהפך. ביקש שאחבק ואז לא, שאלטף ושאפסיק. ואז, בתנוחת כפיות, הרגשתי את הבטן שלו מתכווצת שלוש פעמים והבנתי מה קורה ולפני שהספקתי להגיב הוא כבר התחיל להקיא.

עזרתי לו להתיישב ועודדתי אותו בעדינות להוציא כל מה שמציק. בינתיים אלון קם והלך להביא מגבת גדולה, לפרוש על האזורים במיטה שספגו את המכה הקשה ביותר. אחרי לילה ארוך של שינה לא היה לו הרבה מה להוציא. תודה לאל על חסדים קטנים. אחרי שסיימתי לעזור לו להתנקות ולהתאושש הצעתי שננסה לחזור לישון, אבל הוא היה נחוש בדעתו לקום ולרדת לסלון. So we did.

ארבע הקאות נוספות הבהירו שלא מדובר בסתם מקרה. עוד ברכה קטנה היא שיש לי יום חופשי מהמיון. הייתי אמורה לעבוד היום בהוספיס, אבל מאחר ואני עדיין בהכשרה, יכולתי לבטל בלי בעיה. שלחתי סמס למדריכה שלי והודעתי לה שלא אגיע כי הבן שלי חולה.

שמתי לעדו שירים באייפד והלכתי להכין לי קפה ודייסה של בוקר. אחר כך שלחתי גם הודעה לגן, להודיע שעדו יעדר היום וכנראה גם מחר. כשהשירים נגמרו הצעתי לעדו לראות סרט ושכרנו את "דמבו" באמאזון. בשלב כלשהו הוא נרדם.


אלון התעורר ועליתי להתקלח. אחר כך הוא יצא לעבודה ועדו ביקש לשבת בעגלה וללכת "למקום אחר". אז התעטפנו טוב-טוב, לבשנו מעילים וכובעים ומגפי שלג ויצאנו לבקר את הקקואים באתר הבנייה הסמוך, שעובדים למרות השלג והקור. ראינו מנוף גבוה ומנוף עם מלגזה שפרק קרשים ממשאית גדולה והרים אותם גבוה-גבוה. ואז שוב הלכנו למקום אחר וחזרנו הביתה כי היה לנו קר.


עוד בבוקר, לפני שאלון התעורר, כשהבנתי שעדו חולה באמת וצפוי לנו יום קצת מעוך ואומלל בבית, בניתי לנו קן קטן בסלון. הורדתי את כריות הגב מהספה הקטנה, פרשתי סדין ושמיכה. הבאתי hand sanitizer, חבילת חיתולים ומגבונים, בקבוק אחד עם משקה אלקטרוליטים ואחר עם מים. כפפות, ספריי ליזול, גליל נייר מטבח ופח-דלי קטן (אנחנו עדיין עובדים על לזהות את הסימנים להקאה ממשמשת וקליעה לתוך הפח).


קצת משעשע אותי באיזו קלות ומהירות הרכבתי "תחנת חולים", סוללה של ציוד שמורכב מחומרי חיטוי ויתר פריטים בסיסיים וחיוניים. וגם דפדפת צהובה עליה שירבטתי טבלה בת חמש עמודות שעוזרת לי לתעד ולעקוב אחרי הקאות, חיתולים רטובים, אוכל ושתייה וחום/תרופות, אם וכאשר זה יגיע והצורך באלה יעלה. זה מן שילוב משעשע של תבונת האחות שלי והיותי חנונה. זה מצחיק אותי אבל גם ממלא אותי גאווה בעת ובעונה אחת.


כשחזרנו מהטיול העמדתי סיר מרק עוף על האש. טפטפתי על טישו אחד קצת שמן אקליפטוס, לבנדר ועץ התה האוסטרלי. אחרי שדיברנו קצת עם טטה חני וסבא נוני וגם עם דוד(ה) נועה, עלמה ויותם בסקייפ, סיימנו לראות דמבו ועברנו לראות "למצוא את נמו" ואז עידולי נרדם.


עכשיו הבית שלנו מריח כמו בית חולים והבראה אמיתי, שילוב של מטבח תמחוי ובית מרקחת ישן. נעים ומעניין לי לחשוב שהריחות האלה ישתמרו ויקודדו אצלו בזיכרון כמתקשרים למחלה והידיעה שמישהו מטפל בך, כמו שאני זוכרת עד היום את המים החמים עם הלימון והדבש שאמא שלי הייתה מכינה לנו, או "תרופת גבינה" שהיינו מקבלים לפני צחצוח השיניים בלילה, עומדים בפני המקרר הפתוח וקולטים כפית גדושה בסידן, בהוראת אמא. ויש עוד.



בעוד עדו מתכרבל בי על הספה ומנסה להירדם למרות הבחילה וכאב הבטן, חשבתי לעצמי - איזו זכות גדולה זאת, שנופלת בחלקנו לפעמים, להיות מסוגלים לסעוד את אלה היקרים לנו. אני שמחה כל כך שאני יכולה לתת לו את היום הזה ולמלא אותו בעדינות, חמלה ונחמה, בשקט ולאט.


אני מקווה שמדובר בוירוס בטן קצר של יממה ולא באחד כזה שימשך עכשיו כמה ימים. בינתיים, אני נהנית להוריד הילוך ולהתמסר לילד שלי החכם, הרגיש, המתוק והאוהב. בזמנים כאלה הוא חוזר להיות קצת תינוק, מתכרבל ומתחבק ומזדקק. כל היום כמעט ולא זזתי ממנו. גם כשישן, ישבתי על הספה לידו וכתבתי או קראתי. כמעט בן שנתיים, הוא כבר כל כך עצמאי, שכיף לפעמים להיות נצרכת, אפילו אם בנסיבות שכאלה. ואחרי ימים ארוכים ועמוסים מאוד בסעידה של אנשים זרים וחולים, כיף לשם שינוי להיות האחות הרחמניה של אחד האנשים הקטנים שאני הכי אוהבת בעולם כולו.

יום שלישי, 27 באוקטובר 2015

עדכון רבעוני

נראה שהנורמה החדשה היא שאני מפרסמת כאן פוסט אחת לשלושה חודשים. והנה הגיע הזמן לפוסט הרבעוני שלי. כבר כמה ימים אני חושבת לכתוב אבל לא ממש מגיעה למחשב. עבר כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה קרה בזמן הזה. דברים טובים ורעים וכמה דברים ככה ככה.

ביני לביני קצת שאלתי את עצמי אם אולי הגיע הזמן לקחת חופשה רשמית מהבלוג. ואולי לסגור אותו לגמרי. אבל הנה אני כאן, כותבת פוסט חדש. בינתיים זה מה שזה יהיה.

היה לנו קיץ לא רע.

קנינו כרטיסייה של עשר כניסות לבריכה הציבורית והלכנו לבריכה כמעט בכל יום חופשי שהיה לי, אם מזג האוויר אפשר. זה סעיף לא קטן, כי חודש יולי במישיגן היה מאוד גשום השנה.


מצאתי הקיץ כמה עצי תות בשכונה ובאחד מהטיולים שלנו זיהיתי ברחוב סמוך שורה ארוכה של שיחי פטל. בכל פעם בדרך חזרה מהבריכה עברנו דרך שיחי הפטל וסעדנו את ליבנו שהתמלא שמחה. אני בעיקר שמחתי על הליקוט העירוני שהזדמן לי. בהמשך מצאתי גם כמה עצי דובדבן והשמחה בכלל הייתה גדולה. הרגשתי קצת לא נעים לקטוף דובדבנים כי חששתי מהסגת גבול, אבל כמה שבועות מאוחר יותר עברנו ליד העץ והוא עדיין היה מלא פירות שבינתיים הרקיבו. בשנה הבאה ארגיש הרבה יותר נוח לקטוף כל כמה שארצה.

לפעמים, בשם הגיוון, החלפנו את הבריכה המוכלרת בטבילה בנהר או אגם. בעוד שרוב האגמים באזור דורשים נסיעה של עשרים דקות או יותר, מצאתי כמה מקומות ליד הנהר בהם יש גישה למים והשתדלתי לבקר שם עם עדו כמה שיותר. הטבילה האחרונה בנהר לקיץ זה הייתה ב-Argo Park, שהוא פארק-טיילת לאורך הנהר שבו היטו את התוואי הטבעי של הנהר ויצרו סדרה של מפלים קטנים. זה פארק שקט ויפה ועדו נהנה מאוד להשתכשך שם במים (למרות שהרחצה אסורה) וגם לנופף לאדם המזדמן שעבר שם בקנו או אבוב.




ככל שהקיץ התקדם עדו הרגיש יותר ויותר בטוח במים ומאוד נהנה לרחוץ בנהר. בפעם האחרונה שטבלנו בנהר זה היה ביום בו היה חולה ואני נשארתי איתו בבית וחיפשתי דרכים להסיח את דעתו מהכאב והאומללות. זה היה יום שלישי שאחרי Labor day ובתום הרחצה גיליתי כמה שלפוחיות על כפות הרגליים שלו וסופסוף הייתה אבחנה למקור האומללות - מחלת הפה והגפיים. יש מספר וירוסים שיכולים לגרום לפה ולגפיים, ולכן, למרות שכבר חלה בה בשנה שעברה, הוא קיבל אותה לסיבוב נוסף גם השנה. זה התחיל בחום ומעיכות כללית וכמה פצעים באזור החיתול והתקדם לפצעים על כפות הרגליים ובפה. לפחות ברגע שזיהיתי את השלפוחיות (ובמקביל קיבלנו הודעה מהגן שמתריעה על התפרצות של המחלה) והבנתי עם מה אנחנו מתמודדים, עברנו לתזונה מבוססת גלידה, ברד ועוד משקאות ומאכלים קרים ורכים.

בהזדמנות זו, בעודי מנסה למצוא דרכים לשעשע את הילד החולה שלי, נסעתי למגרש האימונים של התזמורת הצועדת של האוניברסיטה. עדו מאוד אוהב מוזיקה וחשבתי שהוא יוכל ליהנות מהמוזיקה והאוויר הפתוח. זה היה ניחוש מוצלח, אהבה ממבט ראשון. מאז עדו מבקש לנסוע אל "הילדים" בדרך חזרה מהגן והוא משתמש בכל חפץ אפשרי - כפיות, מקלות, מברשת שיניים - כחצוצרה ומסתובב בבית, צועד ו"מחצצר" את המנון הניצחון של מישיגן.

סיפרתי בכלל שעדו התחיל ללכת? זה קרה כבר לפני שלושה חודשים, באמצע יולי. מאז גיל תשעה חודשים בערך הוא עומד במיומנות רבה והיינו בטוחים שהוא יתחיל ללכת מוקדם. אלון התחיל ללכת בגיל תשעה חודשים. אבל הוא חיכה וחיכה, ממשיך להיאחז ברהיטים לביטחון. ואז, יום אחד, בעודי בעבודה, אלון שלח לי סרטון בווצאפ של דרדק אחד, הולך. לא עבר המון זמן והוא כבר רץ.


בזכות המחלה עדו נפרד מהמוצץ. היה לו פצע די גדול בפה והוא הבין שהמוצץ מכאיב לו ונפרד ממנו מיוזמתו. בהתחלה עוד המשיך מדי פעם לבקש את "מומו" ובעיקר לעס אותו בעצבנות, אבל חזרנו וסיפרנו שהמוצץ הכאיב לעדו בפה. בהמשך החלפנו את הנרטיב לזה שעדו ילד גדול ולא צריך יותר את המוצץ. כבר עבר חודש וחצי והמוצץ הוא זיכרון רחוק. לאור זה שאמא של עדו מצצה מוצץ עד גיל חמש, אני שמחה שנפרדנו ממנו באופן טבעי כזה.

בתחילת אוגוסט עברנו לבית חדש. זה לא היה מתוכנן, אבל ההזדמנות התגלגלה לפתחנו. מדובר בקונדו (בית בן שתי קומות, שלושה חדרי שינה וסלון) של בחורה שלמדה בתכנית של אלון, כמה שנים קדימה. היא קנתה את הבית כשעברה לאן ארבור וגרה בו תקופה עם שותפים, לפני שנסעה לגרמניה והשכירה את הבית למישהי אחרת מהתכנית. השנה בעלת הבית סיימה את הדוקטורט ומצאה עבודה בשיקגו ואם המשפחה שגרה בבית בשנים האחרונות גם היא סיימה ומצאה עבודה בניו ג'רזי. הבית עמד להתפנות וקאסי, בעלת הבית, שאלה אם נרצה לעבור. זאת מציאה של ממש: החדר הנוסף משמש לאלון חדר עבודה, שהיה חסר מאוד בדירה הקודמת שלנו. סופסוף אין לנו שכנים מלמעלה, מה שאומר הרבה פחות רעש והפרעות. גם מכונת הכביסה והמייבש הם שלנו בלבד ולא משותפים, מה שעוזר בעקיפין ללחץ הדם שלי ולשפיות הכללית (השכן מלמעלה בדירה הקודמת היה משאיר כביסה רטובה במכונה לימים ארוכים ופשוט נעלם). עוד יתרונות של הבית החדש הוא שממש בפתח הדלת הקדמית שלנו נמצא גן שעשועים קטן. עדו אוהב את הנדנדה וכמעט אין יום בו חוזרים מהגן והוא עובר דרכה בדרך מהאוטו הביתה. בנוסף, בגלל שהבית הוא חלק מ-association, הגינון, פינוי הזבל ופינוי השלג בחורף הרבה יותר מסודרים. וכל זה בתוספת ממש קטנה לשכר הדירה בהשוואה למה ששילמנו בבית הקודם.

יש כמה דברים שצריך להתרגל אליהם - המטבח הרבה יותר קטן ואין בו חלונות בכלל, אבל יש מדיח כלים שבאמת עובד, בהשוואה לבדיחה שהייתה בדירה הקודמת, מדיח כלים נייד שהיה מתחבר לברז בכיור המטבח ועושה הרבה כלום. רק אחרי שעברנו הנה קלטתי שבעצם מעולם, בכל חיי, לא גרתי בבית בן יותר מקומה אחת. זה מאוד שונה, אבל אני מניחה שגם לזה אתרגל ככל שהזמן עובר. בכל מקרה, היתרונות עולים על החסרונות הספורים.

בשבועות שאחרי המעבר עבדתי כמו משוגעת כדי לפרוק הכל ולסדר את הבית, כדי שבאמת ירגיש כמו בית (או כמו שעדו קורא לו, "ביתה, ננו", הבית שלנו). במקביל המשכתי לעבוד במשרה מלאה במיון וההשלכות לא איחרו להגיע - העמסתי על הגוף שלי יותר מדי והוא בתמורה החזיר לי טובה תחת טובה ונתן לי פציעת מאמץ בכף רגל שמאל. בהתחלה ניסיתי לנוח וקיוויתי שזה יעבור, אבל כשזה לא קרה, הלכתי לרופא. long story short, מפה לשם אני מתמודדת עם כאבים מעצבנים או חריפים לפרקים כבר למעלה מחודשיים. בינתיים גם ברך שמאל שלי הצטרפה לחגיגה והייתי צריכה לבקר את הראומטולוגית שלי פעמיים תוך שבועיים ולקבל זריקות סטרואידים (פעם בזרוע, פעם לברך). יצאתי לחופשת מחלה בת שלושה שבועות במהלכם בעיקר נחתי.

בתזמון מושלם, ההורים שלי הגיעו לביקור בן שלושה שבועות ביום בו יצאתי לחופשת מחלה. הם עזרו מאוד עם עדו בזמן שאני לא יכולתי לנהוג או ללכת לקניות. זה פינוק יוצא מן הכלל שהם כאן. עדו היה בעננים וכל כך נהנה איתם.

שואל "אופו" אחרי שסיים לעשות "פו" על הקפה החם של סבא
אני נהניתי משירותי שטיפת הכלים, הכביסה והניקיון הכללי שאמא שלי מביאה איתה. אבא שלי אפה לנו חלה בשבת הראשונה בה היו פה (עדו קרא לה "טוסט" ורצה לאכול ממנה עוד ועוד) ועוגת שושנים בשבת האחרונה לפני עזיבתם. והוא גם תיקן כל מיני דברים קטנים בבית, כמו רשת קרועה שהייתה צריכה החלפה. גולת הכותרת הייתה שהוא סידר את הגינה הקטנה שיש לנו מאחורי הבית ושתל בה קצת פרחים של סתיו. באביב אוכל לפזר שם את זרעי החוטמית והאפונה הריחנית שאספתי מגינות ברחבי העיר ויהיו לנו פרחים שישמחו אותנו בקיץ.

פעמיים במהלך הביקור אלון ואני יצאנו לדייט בערב, דבר שלא קורה בשגרה. ראינו שני סרטים בקולנוע ואחריהם הלכנו פעמיים לאותה מסעדה, מסעדת טאפאס חדשה שפתחו בעיר שמבטיחה וגם מקיימת. בשתי הפעמים היה לנו נעים וטעים. זה היה פינוק אמיתי.

ועכשיו ההורים שלי נסעו (כבר לפני עשרה ימים) והחלה הספירה לאחור עד הביקור בארץ בקיץ. חזרתי לעבודה ולשגרה, בערך, אבל כל הסאגה הבריאותית המורכבת הזאת השאירה אותי קצת עם הלשון בחוץ.

אני מרגישה קצת בדאון ולא ממש מצליחה לחשוב מה יעזור לי לצאת מזה. אני מרגישה קצת קהה ואדישה, לא מעוניינת במה שקורה סביבי. אולי זאת סתם שחיקה, סביר להניח, אבל אני מרגישה קצת ליד, קצת מחוץ למרכז שהוא עצמי. מרגישה לא עצמי. וזה לא נעים לי. אולי אני צריכה לשתות יותר יין (אבל הכבד שלי לא יאהב את זה). אולי אני צריכה לאכול יותר בראוניז (גם את זה אני לא בטוחה שהכבד שלי יאהב). ואולי, יותר סביר והרבה יותר קל לביצוע, אני צריכה לחזור לעשות ספורט איזשהי פעילות גופנית על בסיס קבוע יותר, כדי להחזיר לגוף שלי תחושה של איזון וחיוניות. אני בטוחה שגם האנדורפינים שמגיעים עם התהליך לא יזיקו.

בינתיים, אני מנסה למצוא את הגרוב שלי ונהנית מימים אחרונים של מזג אוויר נאה. עוד לא קר מדי ונעים להסתובב עם עדו בחוץ. בסוף השבוע זכינו לעוד ביקור משמח מתומר, אורלי וגבריאל שבאו אלינו מקיימברידג'. עדו נפתח אליהם מהר אפילו שזאת הפעם הראשונה שהוא פוגש אותם. נראה שדוברי עברית מעוררים אצלו איזו נוחות אוטומטית והוא ישר מרגיש נוח ובטוח איתם. זה כל כך נחמד. ביום ראשון יצאנו לחווה מקומית לקטוף תפוחים. עדו נהנה מאוד לנסוע בעגלה רתומה לטרקטור וללטף חיות משק.


עדו כבר כבר מדבר המון, בלי סוף. בונה משפטים קצרים ומספר סיפורים - על הטרקטור שחפר בור ושם את האדמה במשאית (קקו, בו, אית!), על הכבאית שראינו בעיר והיו לה אורות גבוה-גבוה על הגג והסירנה שלה יללה (אית! או! בוה-בוה! וויייאוווו). על סבא (טבא) וסבתא (טהטה) שטסו במטוס (טוֹס) לבקר את דוד אורי בלונדון (אוּ-אי). הוא יודע בדיוק מה הוא אוהב לראות ביוטיוב (green eggs and ham או sneetches של ד"ר סוס, "נומי-נומי" או בשמה הרשמי, "קטני" בערוץ בייבי), יודע את השמות של כל הספרים שבספרייה שלו ומבקש סיפורים ספציפיים. הוא יודע להתעקש "לבד" - לצחצח שיניים לבד, לגרוב גרביים לבד, לאכול יוגורט לבד, לטפס לבד במדרגות, להיכנס לבד לכיסא באוטו. הוא יודע להזמין אוכל - נעמד בפתח המטבח ותובע "פנקייק" או טוסט או פיצה או עוגה. הוא ילד נפלא וכיף כל כך לגלות איתו את העולם ולראות אותו לומד ומתפתח כל יום.



נראה לי שזהו, סוף הדו"ח הרבעוני.

Till next time, whenever that might be... מאחלת לכם בריאות ואהבה.

יום שישי, 27 בפברואר 2015

עדו בן שנה

התאריך והשעה של הפוסט הזה זויפו כדי שיהיו בדיוק ביום הולדתו של עדו. שלא תחשבו שפספסתם משהו

ביום שישי, יום הולדת שנה של עדו, עבדתי.

אלון עובד כמעט כל יום שישי בסמסטר הזה אז שמחתי מאוד שיכולתי לתת לשרי שישי אחד. ימי שני ושישי הם מהעמוסים במחלקה ואני רוצה לתת את החלק שלי, כדי שכשיגיע הזמן בו אני צריכה את הטובה בחזרה, אוכל לפדות אותה בריבית דריבית.

כשהגשתי בקשות לסידור לא שמתי לב שיום שישי, ה-27 בפברואר הוא במקרה יום הולדתו הראשון של הבן שלי. רק כשהסידור יצא ויום ההולדת החל מתקרב פתאום קלטתי מה קרה. לא שזה כזה נורא, הרי גם ככה יום ההולדת הזה יותר משמעותי בשבילנו מאשר בשבילו, אבל קצת הצטערתי.

עדו התעורר בבוקר במצברוח טוב במיוחד. הוא נעמד במיטה, כהרגלו, וקרא לי, "אה!", שהיא כרגע המילה שמשמשת אותו כמעט להכל - אור, כלב, אבא, אמא ועוד כמה דברים. למי אכפת, מבינים אותו בלי בעיה. הזדקפתי במיטה ואמרתי לו "בוקר טוב תוּתי!". אז לקחתי אותו אלינו למיטה והעברנו בערך חצי שעה בהימרחות והתכרבלות עם אבא. יש דרך טובה יותר לפתוח בוקר של יומולדת?

כמה ימים לפני יום ההולדת, כשהתחלתי להתרגש, קניתי לו שלושה ספרים - ספר חיות, ספר על דאמפרים ודיגרים ואת הספר Goodnight Goodnight Construction Site.

פותח מתנות
עוד חשבתי שיהיה נחמד לסדר עוד קצת את החדר שלו לכבוד יום הולדתו, למרות שהוא עדיין חולק איתנו חדר שינה (ובחלק מהלילות גם חולק איתנו מיטה), אז ביום שלישי נסעתי למחסני צבא הישע ומצאתי סט וילונות מקסים עם הדפס כלי תחבורה שונים.


קניתי באמאזון מדבקות תואמות להדביק על קירות החדר שלו. סופסוף גם תליתי את הריקמה שקניתי מזמן, עוד לפני שאפילו הייתי בהיריון וידעתי שיבוא יום והיא תהיה תלויה בחדר של הילד שלי.


ביום חמישי נחתה על מפתן דלתנו חבילת ענק מאמאזון ובתוכה שתי הפתעות - בימבה מאחותי ותלת-אופן מההורים שלי. נדהמתי כי רק יומיים לפני כן העמסתי את אותו תלת-אופן ממש על העגלה בקוסטקו, לפני שהתחרטתי והחזרתי את הארגז למדף כי חשבתי לעצמי שזאת מתנה קצת גדולה מדי וגם ככה זה לא ישמש אותנו עד הקיץ, אז נוכל לנסות למצוא משהו משומש. באותו יום גם עשיתי סיבוב חנויות יד שנייה והחלטתי לא לקנות בימבה משומשת בדולר בחנות של ה-PTO, אז כשאלון שלח לי תמונה של החבילה ואמר מה בתוכה, ניסיתי להיזכר אם אמרתי להורים שלי משהו על התכנית שלי. מאוחר יותר נועה אמרה לי שזה בכלל היה הרעיון של עלמה. טלפתיה!


בשישי בבוקר פתחנו את הארגז הענק והוצאנו מתוכו את הבימבה. זה היה אחרי שהלבשתי את עדו בבגדי יומולדת חגיגיים.


אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת בוקר חגיגית, שהייתה בדיוק כמו ארוחת בוקר רגילה, אבל של יומולדת. 


כשסיימנו לאכול שיחקנו קצת בסלון ודיברנו עם דודה נועה ועלמה בפייסטיים.


אחר-כך הלכתי להתארגן ויצאתי לעבודה. לפני שיצאתי אלון קרא לי לרגע והראה לי בפלאפון שלו תמונות שצולמו לפני שנה. תמונה מ-17 בפברואר 2014, תאריך הלידה המשוער שלי. כמה תמונות מחדר הלידה - לפני הפיטוצין, אחרי הפיטוצין, לפני האפידורל ואז התמונה הראשונה עם עדו, כשהוא מלחך לי את הצוואר ואחת בה הוא מסתכל לי בעיניים לראשונה. כמובן שבכיתי. עדו הסתכל עליי מבולבל ואבא שלו הסביר לו שאלה דמעות של שמחה.

תראו את קרפדי הכרוב! כמה הוא גדל! כמעט פי ארבעה!

זה היה בוקר נהדר ואחריו באו יומיים של סופ"ש חופשי בבית אותו בילינו כולנו יחד.

כמה עברנו בשנה הזאת. כמה תהפוכות, כמה משברים ונצחונות גדולים וקטנים. כמה שמחות ועצבונות. זאת הייתה שנה מדהימה באמת. הזכרונות מהשבועות האחרונים של ההיריון עם עדו, הלידה שלו והימים הראשונים איתו עדיין חיים מאוד. עדו לימד ומלמד אותי המון על החיים, על אהבה, על כל מה שאפשרי ופתוח.

הוא ילד יוצא דופן. כל-כך חכם ומצחיק, מתוק מדבש, אוהב ואהוב. שנה אחרי הצטרפותו אלינו, שנה אחרי שהפכנו למשפחה, אני עדיין עוצרת מדי פעם, חושבת ואומרת לעצמי - כמה מזל יש לנו שהוא בחר בנו להיות ההורים שלו. ואני אומרת לו - כמה אני אוהבת אותו, בכמות וצורה ודרך שמעולם לא אהבתי אף אחד אחר. זאת חוויה בלתי ניתנת לשחזור.

יום הולדת שמח, אהוב קטן שלי. שהשנה החדשה שלפניך תהיה מלאה בגילוי, צמיחה, שמחה ואהבה.

יום שבת, 14 בפברואר 2015

Dump Casserole - פשטידת זבל, או שאר ירקות

לפני יומיים עדו התעורר בבוקר ילד אחר.

אני צוחקת, אבל גם לא.

הוא היה חולה כל-כך הרבה בזמן האחרון וברגעים הספורים בהם לא היה חולה, עבד על שיניים (מי אמר עשר לפני גיל שנה? עוד שבועיים למנאייק, נראה מה תהיה הספירה הסופית), שפתאום השגרה של לקום בבוקר-לקחת לגן-לנסוע לעבודה וחוזר חלילה כבר הפכה מאוד לא שגרתית.

השבוע החולף היה שבוע חזל"ש וככזה, אתמול והיום עדו השלים שינה כאילו אין מחר. קשה להיות בחור עובד, שלושה ימים מלאים במשרד. הוא כל-כך עסוק בגן שסוף השבוע הארוך שלו, שישי-שני מוקדש כולו להשלמת שינה, אכילה וגדילה. מה עוד ילד בגילו אמור לעשות עם הזמן שלו?

אבל לפני יומיים, כאמור, הוא התעורר שונה. אני מגזימה כשאני מתארת את זה כשינוי כל-כך דרסטי, אבל ככה זה מרגיש. אין לי ספק שגם המצב הפיזי-מנטלי שלי תורם לזה - להיות מורעבת מעולם לא עזר לאף אחד לחשוב בצלילות או לקחת דברים בקלות/לא לקחת ללב.

בכל אופן... הילד למד לצעוק.

שמנו לב לזה בשבוע האחרון, מאז שהוא התחיל להרגיש טוב יותר. הוא מטפס על הפח במטבח, אני מבקשת שיתרחק. הוא מתעלם ממני, אני מזהירה שבשלב הבא ארחיק אותו משם. הוא ממשיך להתעלם ואני מגשימה את הבטחתי והוא - יושב על רצפת המטבח באגרופים קפוצים ופנים מאדימים וצועק.

אני הולכת מהסלון למטבח. הוא קורא אחרי. "בוא!", אני אומרת לו, אבל עד שהוא כבר מחליט אם הוא מצטרף, לקחתי מה שהייתי צריכה, עברתי על פניו וחזרתי לסלון. פנים מתכרכמות נקברות ברצפה, אגרופים קטנים מכים על לוחות העץ שמרצפים את הבית שלנו, רגליים קטנות בועטות בזעם. "אבל אמרתי לך שאתה יכול לבוא...".

אז כן, שבועיים לפני גיל שנה והילד נכנס ל-Terrible Twos. ברוכים הבאים. מי שרוצה להודיע לו שהוא התבלבל לגמרי בגיל ובתרגיל, מוזמן. התפתחות השפה שלו נוסקת ולדעתי אבי התסכול שלו הוא הפער בין השפה הנקלטת ליכולת ההבעה המוגבלת, בינתיים. אמנם הוא מסמן "חלב" ו"all done", מבקש בננה ברצף הברות שנשמע דומה (פעם אממה, פעם ברהברהברה) ורוצה "אמ-אם" ליוגורט/קוטג' או כל דבר אחר שמגיע על כפית, אבל כמו שאמרתי לחברה - אלה לא הדברים הגשמיים שהוא נלחם עליהם. הוא נלחם על גבולות, אוטונומיה, עצמאות, הזכות שלו על גופו. כל אלה הם מושגים ענקיים בשביל תינוק בן 11 וחצי חודשים שכבר ברחם היה לו רצון מפלדה. זה אולי נשמע קצת מוגזם, כל הדברים האלה שאני אומרת, כי בכל-זאת, הוא עוד לא בן שנה, אבל תאמינו לי. גם אם זה לא זה-זה ממש, אלה ניצנים. והסיבה שאני אומרת את זה בקול (אפילו אני מרגישה קצת מטופשת בגלל ניתוח יתר או פסיכולוגיה בגרוש) היא שחשוב לי לזכור את זה, כדי להבין שהוא סך הכל עושה מה שהוא צריך כדי להפוך לאדם נפרד ממני. הוא עוסק בגדילה פעילה.

אני בתורי מנסה בכל כוחי להתרכז בנשימה שלי, להסתכל על הכל בחיוך, להימנע ממאבקי כוח ולשמור על שלום בית.

ואחת הדרכים לעשות את זה, כך מסתבר, היא להאכיל אותו. וזה השינוי האמיתי שקרה פתאום אתמול; עד כה עדו היה מתעורר משינה באמצע היום ותוך דקות ספורות או לא יותר משעה, מבקש חלב. כך קרה כשהתעורר אתמול בחצות היום. כשהוא סיים את הבקבוק, אחרי שהחלפנו חיתול, הלכנו יחד למטבח כדי לשטוף כלים. לא עזר מה עשיתי ומה ניסיתי, הילד לא התרצה. חשבתי שהוא סתם עייף, שהוא רוצה צעצוע אחר, שהוא רוצה לשבת בכיסא הגבוה שלו כדי שיוכל להשקיף על מעשיי. אבל כלום לא עזר. ניסיון להציע חלב נוסף נתקל בסירוב ולעומת זאת בכל פעם שפתחתי את המקרר ולא הוצאתי ממנו דבר מאכל עבורו, הוא השתגע.

אז בישלתי פסטה והושבתי אותו לאכול (לא קל לשבת כך ולא לאכול בעצמי, אבל מה אפשר לעשות) וראו זה פלא - הילד מבסוט. הוא ישב ונהנה מארוחת הצהריים שלו במשך כמעט שעה ובמהלכה היה נטול תלונות כמעט לגמרי. אחרי השינה הבאה כבר הפנמתי את הלקח והושבתי אותו מיד לנשנוש אחה"צ של בננה וצ'יריוס, בעודי מערבבת את הבקבוק.

אני בטוחה שהאשליה של הפתאומיות בשינוי הזה נעוצה בכך שישר כשהתאושש מוירוס הבטן שתקף אותו וחזר לו התיאבון הוא חזר ללכת לגן. אבל מבחינתי, ביום שני עוד היה לי ילד שבעיקר משחק וזורק אוכל על הרצפה כדי לראות איך הוא נופל וליהנות ממראה אמו הזוחלת על הרצפה ואוספת פירורים ובין לילה הוא הפך לילד שמלקק את האצבעות, בוכה אם לא נותנים לו עוד מיד וזורק רק מה שלא טעים לו או אם הוא מנסה לסמן שסיים לאכול.

ידעתי שהשינוי הזה יבוא מתישהו. ידעתי וציפיתי ולרגעים ייחלתי לכך, הרי אני רוצה שיום אחד יפסיק לשתות חלב, בעיקר כדי שאוכל להפסיק לשטוף בקבוקים, אחת המטלות הכי שנואות עליי. אבל זה תפס אותי בהפתעה. לא שאני מתלוננת, חס וחלילה שלא ישמע. רק מופתעת. בחיי שרק.

מתוך כל זה עולה הצורך לארגן עוד קצת את המבנה הקונספטואלי של האכלתו של עדו, וסליחה על ההתפלצנות. מפני שאם עד עכשיו הייתי יכולה לפתוח את המקרר ולמצוא איזה תופין ופך, עכשיו אני צריכה לספק לילד הזנה (או לפחות זה מה שהראש שלי אומר לי. יכול להיות שאני סתם שוגה בהזיות).

עם ארוחות הצהריים אין בעיה - עדו בדרך כלל אוכל את אותה המנה הבשרית עם ירק ופחמימה שאני מכינה לאלון ו(כבר לא) לי. בבוקר הוא בדרך כלל אוכל טוסט וקצת יוגורט ואולי צ'יריוס ובננה. אבל בערב... ילד שלא אוכל ביצים... שוב אותו דבר כמו בבוקר? או אולי חזרה על הצהריים? לא מתאים לי. לפחות לא כל יום (למרות שאם תשאלו את עדו, הוא מסכים לאכול יוגורט שמונה פעמים ביום).

בצהריים תפס אותי רעיון - פשטידה ללא ביצים!

סקרתי מהר את תכולת המקרר; צנוניות ישנות, כרוב ניצנים ישן, ברוקולי עייף במיוחד, סלרי קמול, שורש פטרוזיליה כמוש. בארון יש תפוחי אדמה, בצל, שום וקופסת עגבניות מרוסקות. לפני כמה ימים מצאתי במקפיא שקית של פירורי מוצרלה שאני לא בטוחה מתי נרכשה והוקפאה. כל הסימנים הצביעו לכיוון אחד - זה הזמן לפשטידת זבל.

בסופו של דבר לא השתמשתי בעגבניות המרוסקות כי לא התאים לי. חתכתי בצל אחד לפרוסות דקיקות, את הברוקולי קצצתי בסגנון חופשי. הורדתי מהצנוניות עיניים רעות ושלחתי אותן יחד עם כל הירקות האחרים למעבד המזון עם להב הפלדה. אחרי שזרקתי את כל הקצוצים לתוך קערה גדולה, העברתי במעבד המזון את פירורי המוצרלה עם גבינת פטה דלת שומן שקניתי והייתה נפילה, השארית האחרונה של תערובת שלושת הגבינות שכבר פגשתם בפוסטים קודמים, חצי כוס ריוויון, חצי כוס סולת דקה ותבלינים - כמון, מלח, פלפל ואגוז מוסקט. אחרי שהכל התערבב לעיסה חלקה הוספתי חלב עד שהתקבלה דייסה בכמות ומרקם שאפשרו לכסות את כל הירקות הקצוצים.

שפכתי את התערובת לתבנית אלומניום חד"פ, ושלחתי לתנור שחומם מראש ל-400 מ"פ. אחרי עשרים דקות החלשתי את החום ל-350 וחיכיתי עד שהבית התמלא בריח הנכון ופני הפשטידה השחימו מתענוג. הלכתי לישון צהריים עם עדו ולחלום על ימים טובים יותר בהם אוכל להצטרף לחגיגה, לאכול גם אני ולא לסבול אחר-כך, במהרה בימינו אמן.

הטועם המלכותי ליקק את האצבעות


ואחר-כך חזר לצעוק עליי


Happy Valentine's!

יום חמישי, 10 ביולי 2014

יום ראשון במעון

חשבתי שאני ממש בסדר עם זה שעדו מתחיל ללכת למעון.

אז חשבתי.

עד שאתמול בערב, בעודי מערבבת בקבוקים לקראת הלילה, אלון ואני נכנסנו לויכוח על משהו קטן ומטופש (זה תמיד משהו קטן ומטופש, לא?), ואז הודיתי בפניו ובפניי עצמי - אני לחוצה.

מסתבר שהרבה מהצידוקים שהשמעתי בקול לאחרים היו רציונליזציות שהדהדתי כדי שגם אוזניי תשמענה. ולא שאין בהן שום מה, אבל מסתבר שמתחת לכל זה כן הסתתרה שכבה של חשש ומתח.

אמרתי שאני שמחה שאנחנו מכניסים אותו למעון לפני שלב חרדת הזרים וחרדת הנטישה. אני חושבת שבכך, אנחנו מקלים עליו את ההסתגלות. אמרתי גם שחשוב לי שילמד שאמנם הוא מרכז עולמם של הוריו, אבל הוא לא מרכז העולם, נקודה. שילמד את זה ברכות, בטבעיות, לא בסטירה מצלצלת לפנים. בבית שיהיה מרכז היקום, אדרבה. אבל שידע שיש גם אחרת. ומאחר ואין לנו כאן משפחה וחברים יש מעט ויעבור עוד קצת זמן עד שהוא יצטרך להתחלק בתשומת הלב של הוריו עם אחות או אח, מעון הוא פתרון אלגנטי ונפלא לעניין הזה. לבוא במגע עם ילדים אחרים ועם מטפלים אחרים, להיות גמיש בהרגלים שלך - מי מרדים אותך ואיך, מי מאכיל אותך, ריחות גוף שונים, סגנונות טיפול שונים. אני חושבת שכל אלה יתרמו לכך שהוא יגדל להיות ילד ואחר-כך מבוגר גמיש ומסתגל, בהנחה שברקע ובבסיס של הכל נמצא הביטחון בכך שההורים שלו תמיד שם. וגם, לא פחות חשוב, הביקור בישראל לימד אותנו עד כמה עדו הוא ילד שנהנה מחברתם של אחרים. בשבועות האחרונים גיליתי שהוא גם מתעניין בתינוקות אחרים, פעמיים - כשלקחתי אותו איתי לשיעור יוגה-אחרי-לידה ובשבת האחרונה, כשהלכנו לבקר חברה שילדה שלושה שבועות לפניי. בשתי הפעמים הוא התנהג לגמרי כמו עצמו והביע עניין גלוי בתינוקות האחרים. ועוד - במעון יש צעצועים אחרים, הפעלות, שירים שאני לא מכירה וספרים שאין לנו. ובכל חודש מתחלף נושא (החודש זה ספארי, בחודש הבא גרמי השמיים. הם תינוקות, אללי! כבר יש להם סילבוס).

אז חשבתי שאני בסדר ופירטתי באוזני כל מי שרצה לשמוע את הסיבות והשיקולים להכנסתו למעון עכשיו. ובאמת האמנתי, ברמה מסוימת, עד גבול מסוים. הגבול שבין הרציונל לרגש.

אז אתמול בלילה, היה לי גוש בגרון ותחושה של תקוע במפתח הלב. ובאתי להתיישב ליד אלון וקצת דמעתי. ואז אמרתי; מאז שהיינו בישראל לא האכיל אותו מישהו מלבדנו ולא הרדים אותו מישהו מלבדנו ורק אנחנו החלפנו לו חיתולים ואנחנו היינו שם בכל פעם שהתעורר. וגם כשהיינו בישראל ונתנו קצת לאחרים לעזור בטיפול בו, אלה היו בני משפחה. ועכשיו, לראשונה, אלה זרים. הסכמנו שהמטפלות הן אולי זרות כרגע, אבל תוך ימים ספורים כולנו כבר נכיר אותן. ובאמת היום לקחתי את עדו ונשארתי איתו קצת וארבעת המטפלות שפגשתי מקסימות, כל אחת בדרכה. בעיקר אמבר, שהיא המטפלת העיקרית שלו.

חששתי גם כי לא ידעתי איך אצליח לארגן אותו בבוקר וגם אותי, להאכיל אותו וגם אותי ואז להתלבש וכל זה לפני שהוא ירצה שוב ללכת לישון, כדי שלא אביא אותו למעון עייף ונרגן. ולא הייתי בטוחה מה צריכים להביא כדי שיהיה שם. וחששתי שלמרות שאמרו שאפשר להביא אותו בכל שעה (ממש לא התכוונתי להעיר אותו במיוחד), יעשו לי קצת פרצופים ויעקמו את האף אם נגיע קצת לפני 11. וחששתי שהוא לא יסתדר. שהוא יבכה, שהוא לא ישן, שהוא יהיה לא מרוצה.

וכמובן שהרגשתי אשמה, על כך שאני "עושה לו את זה". שהוא קטן, ולא מבין ולא יודע ואי אפשר להכין אותו ולהסביר לו ומחר זה פשוט יקרה והוא לא ידע מה פשר כל העניין.

והכי-הכי, ברמה הכי פשוטה - זה שינוי, זה לא ידוע, זה מפחיד.

ואז נרגעתי קצת, בעזרתו הנאמנה של אלון. והצעתי שאכין לשנינו כוס תה. מדהים עד כמה כוס של תה מתוק וחם עם קצת חלב יכולה להרגיע ולנחם. במיוחד עם צלוחית של דובשניות בצד. ישבנו וראינו קצת תמונות מצחיקות באינטרנט, ואמרנו וידענו שיהיה בסדר. והזכרנו לעצמנו את הסיבות לכך שאנחנו עושים את זה. והלכנו לישון.

בבוקר התעוררתי קצת לפני עדו והכנתי בקבוקים. בזמן שהקומקום רתח הוא התעורר ואלון היה איתו עד שסיימתי לצחצח שיניים ולהתלבש. אז עדו בא איתי למטבח להכין לי דייסה ותה, כי הוא עדיין לא היה רעב. ואז האכלתי אותו, החלפתי לו חיתול, ארגנתי את התיק שלו ויצאנו מהבית. אמנם רבע שעה מאוחר יותר ממה שתכננתי, אבל בגבולות הסביר. אלון בא איתנו, כדי להכיר את המטפלות, אבל גם כדי להחזיק את היד לאמא החוששת.

אחרי כמה דקות, אלון הלך לעבוד בבית קפה סמוך ואני נשארתי עם עדו בערך שעה. בזמן הזה הוא שיחק, התעייף ונרדם ואז התעורר כולו חיוכים וחזר לשחק עם אמבר המדהימה. היה נראה שהסביבה החדשה מעניינת אותו, אבל לא מציפה אותו. המטפלות כולן קשובות אבל לא חונקות.

בצהריים עזבתי ואלון ואני הלכנו לאכול במסעדה, דייט ראשון לבד-לבד מאז שעדו נולד. זה הרגיש מוזר ומעניין. היה טעים מאוד. 

בארבע חזרתי לעוד כמה דקות רק כדי לראות שהכל בסדר ואז נסעתי לסידורים ובחמש חזרתי לאסוף אותו. סך הכל שש שעות טובות. המטפלות התרשמו מכמה קל היה היום הראשון שלו. אני ידעתי שהוא יהיה בסדר. זאת אני שהייתה צריכה תמיכה. אמנם הוא ישן פחות ממה שהיה ישן בבית, בסביבה השקטה שהוא מורגל אליה, אבל זה הגיוני וצפוי לגמרי ביום הראשון במעון. זאת גם הסיבה שמיד עם הגעתנו הביתה נכנסתי איתו למיטה. בדרך הביתה הוא כמעט לא מצמץ והיה שקט מאוד (אבל עדיין מבסוט ומלא חיוכים). חשבתי שהוא רק ינמנם קצת. הנקתי אותו והוא נרדם תוך שנייה ומאז הוא ישן. כבר ארבע וחצי שעות. אמרתי לאלון - היה לו יום כל-כך ארוך, מלא רעש, גירויים, אנשים חדשים, צעצועים חדשים ובנוסף לזה הוא ישן ממש מעט. למידה מתרחשת בשינה ולעדו יש המון דברים חדשים לעבד. לא אתפלא אם הוא ישן עד הבוקר ורק יתעורר לאכול פעם או פעמיים במהלך הלילה. אתם יודעים עם כמה סינפסות חדשות הוא יתעורר?!

תודה לאל שזה רק פעמיים בשבוע, כי אם ככה הוא ישן אחרי כל יום במעון לא נתראה כמעט בכלל, למעט באמצע הלילה ומוקדם בבוקר.

מחר נלך שוב. הפעם לא אשאר איתו. אולי אקפוץ לכמה דקות באמצע היום, עדיין לא החלטתי.

עד עכשיו חשבתי שיהיה לי קשה יותר כשאהיה בעבודה כי לא אוכל פשוט לקפוץ ולבדוק מה איתו, אבל היום לראשונה חשבתי שאולי העבודה דווקא תקל עליי, כי אהיה עסוקה ולא אחשוב על זה. וסך-הכל, אני באמת מאוד סומכת על הצוות שם ואני בטוחה שהוא בידיים טובות, גם אם באופן טבעי, הטיפול שלהם לא זהה לזה שבבית.

בשבוע הבא אני חוזרת לעבודה ממש, לא רק משמרת פה ומשמרת שם. היום קיבלתי את הסידור לחודש קדימה. שלושה ימים בשבוע. יומיים מתוכם עדו במעון ויום אחד עם אבא שלו. ברוב השבועות אני עובדת ברצף, מחמישי עד שבת או ראשון. את החצי השני של השבוע אקדיש לעדו, בלעדית. הולכת להיות לנו שגרה חדשה. אני אתרגל, כבר היום התחלתי. ברור לי שיהיו ימים קצת קשים. ימים בהם לא יתחשק לי ללכת לעבודה, ימים בהם אתגעגע. עד אתמול קצת הדחקתי את החלק הזה, די התעלמתי ממנו. עכשיו אני מוכנה להכיר בו ולהודות, שלמרות שהפרידות הקצרות האלה הן כלום לעומת הניתוק בן השבוע כשהייתי מאושפזת בישראל, שהיה מוחלט, הן עדיין דורשות הסתגלות. לא רק מצדו של עדו, אלא גם, ואולי בעיקר, מצד אמא שלו. כאבי גדילה.

אז שרדתי את היום הראשון. אני צופה כמה רגעי משבר גם מחר, אבל אני מקווה שבמאקרו, זה יילך ויהפוך קל יותר.

יום שני, 30 ביוני 2014

עדו בן ארבעה חודשים

(ושלושה ימים, קצת התעכבתי)

הורות לתינוק קטן היא הזדמנות למדיטציה יומיומית.

כשעדו הסכים לחזור לינוק הייתי כמעט באקסטזה. זה היה כל מה שרציתי וכבר חשבתי שזה לא יקרה והתאבלתי ונפרדתי והנה זה שוב קורה. הייתה לנו תקופת ירח דבש, בכל פעם שהוא הלך לישון באמצע היום הצעתי ציצי והוא לקח ונרדם תוך דקות ספורות בקלות. הרגשתי שאני יכולה לתת לו בדיוק את מה שהוא צריך, והוא רוצה לקחת. איזו מחמאה זאת, להידרש, להיות נחוצים למישהו כל כך. איזה כוח גלום בזה, איזה מעמד.

ואז עברו כמה ימים, אולי שבועיים ופתאום זה נהיה קצת פחות זוהר. כי לפעמים הוא לוקח את הציצי ואז עוזב וחוזר ועוזב שוב, וראבאק, נו, זה מעצבן קצת. ונהיה חם והילד שלי הוא כמו מנורת חימום קטנה (בחיי, הוא יכול להדגיר אפרוחים) ואני מזיעה אפילו שאני שוכבת לידו רק בתחתונים. והוא בועט לי בבטן עם הרגליים הקטנטנות המתוקות שלו שאני כל-כך אוהבת. חם לי, אני צמאה, אני רעבה, יש לי פיפי, אני רוצה קצת בנפרד. וה-ADD שלי מתחיל להתעורר, אני לא יכולה לשכב כאן בשקט כל-כך הרבה זמן. כבר אמרתי שחם לי? כיף לי שאתה צריך אותי, אבל גם מה פתאום? זה גדול עליי, להיות כל-כך דרושה למישהו. לא בטוחה שאני מוכנה למחויבות הזאת (אהמ, היינו צריכים לחשוב על זה קצת קודם, לא?).

והנה הגיע גיל ארבעה חודשים. יום לפני, עדו התחיל לצופף ארוחות וחשבתי לעצמי, לעזאזל, הילד הזה קרא את הספר והוא הולך לפיו, מילה אחרי מילה, עמוד אחרי עמוד. כי בגיל ארבעה חודשים, כך אומרים, מגיעה קפיצת גדילה. תינוקות רעבים יותר כי בגיל הזה הם פתאום כובשים כמה אבני-יסוד התפתחותיות בבת אחת. ועד כמה שאני לא לגמרי בטוחה שכל הדברים האלה הם לא מיתוס ושטות גמורה, זה התחיל לקרות לנגד עינינו.

אומרים שקפיצת הגדילה מלווה לפעמים ברגרסיה בשינה. פתאום התנומות במהלך היום מתקצרות, שנת הלילה נעשית קלה יותר, הילד שישן פחות נהיה עצבני יותר, זקוק ליותר עזרה בהרדמה, ליותר מגע ונחמה. חשבתי שגם זה מיתוס, אבל הנה גם זה קרה לנגד עינינו בימים האחרונים. אני עדיין לא בטוחה אם זאת לא פשוט נבואה שמגשימה את עצמה, אבל הורות מטפחת עבודת אלילים, אז תהיו בטוחים שאני לא הולכת לירוק לתוך הבאר הזאת ואני לגמרי הולכת להגיד חמסה-חמסה ולזרוק קצת מלח מעבר לכתף. מה שיעבוד, העיקר שישן יותר מחצי שעה.

עוד אומרים שיחד עם שני הלזים לפעמים מגיעה שביתת הנקה. פתאום התינוק המתוק כבר לא נוהה אחרי הציצי, כי העולם מעניין ומלא גירויים והכל מעניין יותר מהבקבוק או הציצי. אם עד עכשיו יכולתי לדבר בזמן שעדו אוכל או מנסה להירדם, האפשרות הזאת עפה אל מחוץ לחלון. עדו למד בימים האחרונים שאי-אפשר גם להכניס ידיים לפה כל הזמן ושגם יהיה שם ציצי במקביל. והוא מעדיף את הידיים שלו. ואני, אמא שלו, שלפני דקה נורא אהבה להניק ודקה הייתה מוכנה לקפוץ מהחלון בגלל שזה נהיה קצת קשה, נעלבת. מה, אתה לא רוצה אותי יותר? איזו רכבת הרים!

כל זה נמשך רק יומיים-שלושה, אבל האינטנסיביות שבשהייה עם תינוק כזה קטן, קשה להסביר אותה למי שלא היה שם. חמש דקות יכולות לפעמים להידמות כנצח, במיוחד הרגעים שבין מצמוץ למצמוץ כשהעפעפיים מתחילים להיות כבדים. אבל כשהוא ישן שעה? רק מצמצתי וכבר הוא מתעורר שוב.

היה לנו יום קשה אתמול ובעקבותיו בא לילה לא קל. בנוסף לכל השינויים לעדו היה חום ולראשונה אי-פעם הוא בכה כמעט שלוש שעות ברציפות. בסוף האקמול השפיע והוא נרדם, אבל רק במנשא ורק בהליכה. כשחזרתי הביתה מהסיבוב הארוך ברחובות הווסט-סייד של אן ארבור וניסיתי להעביר אותו למיטה, הוא התעורר. אבל לפחות לא בכה עוד. ואז עשינו אמבטיה והיינו קצת ערים יחד ואלון נכנס איתו למיטה ונשאר לידו. הוא לא הסכים לשכב על הגב ובכה במחאה. את הלילה כולו בילינו בטן לבטן. העיקר שישן.

היום אני מנסה לאפס את הדברים. בשבע וחצי הוא התעורר טרוט עיניים וכעבור כמה זמן הרדמתי אותו. ואז הוא התעורר, ונתתי שוב ציצי (היום הוא מסכים שוב ואני לא שומרת טינה) והוא שוב נרדם ושוב התעורר ושוב ציצי. אבל אני מכילה. לפעמים נדמה שכמה שהם יותר מסכנים יש יותר סבלנות. גם יש בזה קצת אתגר.

אבל אז שמתי לב לזה שוב, להתמרדות הפנימית הזאת. הוא נרדם ואני חושבת - כבר אפשר לקום, או שכדאי שאשאר עוד. הוא כבר ישן מספיק עמוק? מן גירוד כזה, חוסר שקט, דחיפות לזוז פתאום. נו, בכל זאת אחות מיון. מכורה לתנועה.

ואז נשמתי. ולקחתי עוד נשימה ונשפתי הכל-הכל-הכל החוצה.

מדיטציה.

מה מחכה לי מחוץ לחדר של ילדי הישן? פייסבוק, אסלה שאפשר לעשות בה פיפי, המחשב שלי, כתבות בעיתונים, ספר קריאה, קנדי קראש, קבוצת הווטצאפ המשפחתית, התכתבויות במייל? סו וואט. מה הדחיפות הגדולה להמשיך הלאה, לעבור לדבר הבא? למה אי-אפשר להיספג לרגע, לעצור, לחכות, לנשום?

אז עצרתי, ונשמתי. וחשבתי על מדיטציה. ונשמתי עוד קצת. וחשבתי על הכאן ועכשיו. על ההזדמנות הזאת לעצור רגע ולנוח. כי כבר שתיתי את הקפה של הבוקר וכבר שאבתי וכבר אכלתי ואלון עוד לא התעורר והתכתבויות הפייסבוק יחכו, באמת. ואפילו שאין לי שעון איתי בחדר, אני בעצם לא באמת צריכה אחד, נכון? אני יכולה לכמה רגעים פשוט להיות. כי אני לא נדרשת לשום דבר ושום מקום אחר. העולם ימשיך בלעדיי, אני יורדת, רק לרגע.

רוקנתי את הראש והתרכזתי בנשימות שלי, בצליל המונוטוני של המאוורר המסתובב, ברוח הקלה על הגב. בצליל הנשימות של עדו. נתתי למחשבות שלי להיות נוזליות.

זה מוזר וקצת משוגע לי לחשוב שהוא כבר בן ארבעה חודשים. לא רק עדו בן ארבעה חודשים, גם אמא שלו בת ארבעה חודשים. הקשר שלנו בן ארבעה חודשים. זה כזה פסיק קטן במשפט המתהווה של החיים המשותפים שלנו, אבל האינטנסיביות של החוויה הזאת - כחוויה אנושית כללית והחוויה האישית שלנו בפרט - גורמת לזמן הזה להיראות כמו חתיכה של נצח.

בינתיים, כשאני מוצאת בי את אורך הרוח, אני נשארת לידו בחדר ולא ממהרת לרוץ החוצה בחזרה לזרועותיו האוהבות של המחשב שלי. אני מתרגלת מדיטציה הורית.

נו, וכתבתי פוסט שזאת הכותרת שלו ודיברתי כמעט רק על עצמי. מה עם עדו?!

בגיל ארבעה חודשים הוא:
- מתהפך מהבטן לגב אבל בזמן האחרון הוא הבין שקל יותר להתלונן ואז יבוא מישהו ויעזור לך להתהפך, אז זאת הטקטיקה המועדפת עליו.
- עושה הכנות להתהפכות מהגב לבטן - חציית קו אמצע עם הרגליים, שינה על הצד.
- מכניס ידיים לפה. מכניס הכל לפה, כל הזמן. ואז צועק על זה.
- מחייך המון וצוחק המון.
- מבסוט מהחיים.
- מתעניין מאוד בפיות של אנשים, בעיקר כשהם לועסים מזון.
- משתתף בשיחה ועונה בצעקות, בעיקר כשאבא שלו נואם בלהט על איזה נושא אקטואלי מעניין.
- אוהב מאוד לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה, צוחק כשאמא שלו שרה.
- אוהב גם ללעוס וללקק את הספרים שלו, לצעוק עליהם ולהכות בהם כמו בתוף.
 - מעריץ את אבא שלו הערצה עיוורת. זה מדהים לראות איך הוא נדלק כשהוא שומע את אלון קורא בשמו. אני מתה על זה.
- לאחרונה התחיל ליהנות יותר מאמבטיות והוא מתיז ומשפריץ ובועט במים. זה די מגניב.


הוא באמת כזה ילד אדיר, שהקשיים המעטים שצצים בדרך כמעט לא נרשמים בסיכומו של עניין.

ארבעה חודשים והערב חזרתי לשחות. עכשיו חזרתי מהבריכה, ממנה נעדרתי מאז בערך שבוע 40 להריוני. מה אני אגיד לכם? היה נפלא. כבר במדרגות היורדות לבריכה נמרח לי חיוך ענקי על הפנים ואפילו שידעתי שכדאי שלא אגזים כדי שלא יכאב לי כל הגוף מחר, היה לי מאוד קשה לצאת מהמים.

החדשות המשמחות (והמפתיעות) הן שאני בכושר הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. מגניב. נראה לי גם שלהעדר משקולת של עשרה קילו שתלויה לי ממרכז הגוף יש איזה חלק בהבדל שהרגשתי. גם לעובדה שהריאות שלי לא דחוסות לכיוון הכתפיים כל הזמן. מעניין, לשחות לא בהריון. אני אשכרה יכולה לעשות יותר מבריכה וחצי ברצף. למרות זאת, שאף אחד לא ינסה להגיד לכם שלסחוב תינוק ששוקל בערך שבעה קילו ולשחייה יש משהו במשותף. בדקות הראשונות הרגשתי כאילו הזרועות שלי עומדות להתפוקק ולעוף החוצה מהמקום. אבל אז זה עבר ונשאר רק הנעים. גם הרבה יותר נעים כשלא יורד שלג בחוץ, למרות שגם שחייה בחורף היא חוויה. איזה מגניב שיש לי תינוק שנרדם בערב ומאפשר לי להשאיר אותו עם המבוגר האחראי האחר של הבית ולחמוק לקצת זמן של התרעננות והתמרכזות מחדש.

בסוף השחייה נחתי קצת ליד הקיר ונזכרתי בפעם האחרונה ששחיתי, כשעוד הייתי בהריון. צפו ועלו בי תחושות מהתקופה ההיא, כשלא ידענו אם עדו יתהפך עם הראש למטה ולא ידענו מה יקרה. קלטתי כמה לחוצה הייתי אז והתמלאתי חמלה כלפי עצמי של אז, בדיעבד. וגם חשבתי כמה שונה זה יהיה בפעם הבאה. כמה למדנו והשתנינו.

ולסיום סיומת, עדכוני בריאות: בדיקות לשחפת, אפשטיין-בר וקלוסטרידיום חזרו שליליות. עדיין מחכים לפאנל זיהומים פטרייתיים ועוד כמה. חוץ מזה, הבטן שלי אחלה, טפוטפו ואני מרגישה הרבה יותר טוב. תודה ששאלתם.

יום שבת, 21 ביוני 2014

סוכר

אין הרבה דברים מתוקים יותר בעולם הזה מאשר תינוק שנרדם בזרועותייך. מתוק כמו סוכר, כמו כפית דבש. כמו גלידה קרה שנמסה על הלשון ביום קיץ חם. כמו שערות סבתא ביריד. מתוק-מתוק, כזה בדיוק במידה, לא חונק. מתוק שנותן טעם לחיים, שנותן אוויר לנשימה. עוגן.

לקח לו הרבה זמן להירדם, לילד שלי, הלילה. לא רצה לוותר. שרתי לו שירים, ערסלתי. בסוף שכבנו מכורבלים חצי שעה או משהו. ולא ככה בדרך כלל. אבל זה היה לי כל-כך נעים. לא רציתי להיות בשום מקום אחר.

כמה נחמה הוא יכול להציע לי, במיוחד ביום כזה. יום בו הפקדתי את הגוף שלי בידיי אחרים וקיבלתי זריקות והערו לתוכי חומרים וכל הריחות והטעמים של הגוף שלי השתנו. יום בו קצת הופקרתי מעצמי.

אבל בשבילו אני חייבת. ואני רוצה. הוא לוקח את המוקד שלי מעצמי החוצה ואז מחזיר לי אותו לבפנימה של הבפנים. לאמצע הכי אמצעי של לב-לבי.

המבט בעיניים, האהבה ללא תנאי. התחושה שהוא היה איתנו הרבה לפני שהוא הצטרף אלינו בגופו. ההיכרות העמוקה, העל-זמנית. ההקשבה ההדדית. הביטול העצמי, לעיתים, מבלי להרגיש שמשהו נאבד, נחסר, נדרש להידחק הצידה או לוותר. הבחירה שמצויה בכל זה, הראשונה וכל אלה שבאות אחריה, ברגעים קטנים וגדולים.

לא כל רגע, לא כל שעה, אבל יש רגעים מזוקקים כאלה, שבהם אני והוא. זה מתוק. כמו סוכר.

עברתי היום MRE, כמתוכנן. אולי בזכות זה שידעתי לקראת מה אני הולכת ונערכנו בהתאם (ביקשתי זונדה וקיבלתי, לחסוך לי את שתיית חומר הניגוד. תקראו לי משוגעת או איך שאתם רוצים, אבל גם טראומות אפשר לדרג לפי רמת נוראות ולבחור את זאת שמתאימה), לא היו הפתעות והיה באמת הרבה פחות נורא מהפעם הקודמת. אבל עדיין, בדיקה, מגעיל. לפחות זה מאחוריי. מקווה שזה מסמן עוד תחנה בדרך להחלמה. אני קצת מתחרפנת כבר, מהדיאטה המשעממת, משגרת המחלה. ואין לי כל-כך מה לעשות. מבחוץ רואים אולי איזה שיפור, ככה אלון מספר לי. אבל אני מרגישה שזה תקוע, עומד במקום. ולא קל לי עם אובדן הסבלנות. בינתיים, אני הולכת לישון. ומתכרבלת עם אלון ועם עדו כל כמה שמזדמן לי. ועוד קצת יותר.

יום חמישי, 1 במאי 2014

עדו בן חודשיים

היום היה לנו ביקור "טיפת חלב" של גיל חודשיים. הגוזל קיבל שלושה חיסונים בזריקה ואת החיסון האוראלי לרוטה וירוס ומאז הוא קצת קוועץ'. אני לא רגילה לראות את הילד שלי ככה, מבט מזוגג בעיניים, לא יוצר קשר עין, מתעורר משינה בבכי ונרדם בבכי, לא מוצא אף תנוחה נוחה. לא מחייך, לא עצמו. אפילו היה לו קצת חום ולראשונה בחייו נתתי לו קצת אקמול לתינוקות. אני מרחמת עליו כל-כך, עולה על גדותיי מרחמים. כנראה שאני אמא שלו.

לפני שבוע הוא עבר פרוצדורה לתיקון לשון ושפה קשורה אצל רופאת שיניים שמשתמשת בלייזר. האפשרות שהוא סובל מלשון ושפה קשורות הועלתה לראשונה בגיל שישה שבועות. יכול להיות שחלק גדול מהבעיות שיש לנו בהנקה נבעו מזה. שבוע לאחר מכן כבר היינו אצל רופאת השיניים היחידה במישיגן שמבצעת את הפרוצדורה בלייזר, עושה אותה רק בימי חמישי וההמתנה לתור פנוי אליה מתפרשת על פני חודשים. למזלנו, הגענו דרך הפנייה של יועצת הנקה נחשבת. לראשונה כמעט מאז הגענו לארה"ב, יש לנו קשרים והם עובדים עבורנו. פגשנו רופאה צנועה, מקצועית וסופר מגניבה. אני מודה, קצת נדלקתי עליה.

מאז הפרוצדורה אני צריכה למתוח את האזור ולעסות אותו לפחות כל שש שעות. עדו לא אוהב את הטקס השש-שעתי, בלשון המעטה. עד לפני שבוע לא שמעתי אותו בוכה כל-כך הרבה. כל העניין אורך חצי דקה לכל היותר והוא נרגע די מהר כשאני נותנת לו למצוץ את האצבע שלי, אבל האשמה, אללי, האשמה. בכל פעם שהוא בוכה אני מאבדת אמונה ביכולת שלי לעשות את זה שוב בעוד שש שעות. ואז אני עושה את זה, כי כמו החיסונים, אני יודעת שזה לטובתו. ואני מזכירה לעצמי את זה שוב ושוב.

וחוץ מזה? הוא תינוק אדיר. מדהים. מעולה. בן חודשיים, ארבעה קילו (וכמעט) וחצי מרוכזים של מתיקות חסרת גבולות, ממיסת לבבות. הוא מחייך מיליון ועושה רוורסים וצווח ומצפצף וצוהל. הוא כבר ישן שש שעות בלילה (טוב, יותר בערב, מתשע עד שלוש בבוקר בערך) וביתר הזמן הוא באמת נהדר. כיף איתו. אפילו כשקשה.



הילד שלי בן חודשיים, אבל אני עדיין לא מרגישה כמו אמא. זאת אומרת, יש פה תינוק אחד, ואני אמא שלו ואני אוהבת אותו אהבה ללא גבול ותנאי ואני דואגת לו ומטפלת בו ומגדלת אותו, אבל אני עדיין מרגישה אני. ממש אותו דבר. רק פלוס תינוק.

מדי פעם אנחנו מסתכלים עליו כשהוא ישן ואז מחליפים מבטים ואומרים בפליאה, אנחנו יצרנו את זה. בנאדם שלם, מאפס. כל האיברים, במספרים הנכונים, מתפקדים כמו שצריך (בלי עינהרע), תאי מוח ועצם ועור ודם שמתחלקים ומתחלקים ומאפשרים את הגדילה האדירה שמתרחשת בראשית החיים, אותה גדילה שהתחילה ברחם בקצב מסחרר... זה הכל אנחנו עשינו. ובעצם לא עשינו כלום. רק התחלנו את כדור השלג ומכאן הוא מתגלגל מעצמו. איזה פלא.

לפני שבוע אמרתי לאלון שאני חושבת שאני מתחילה להיות מוכנה לחזור לעבודה. עכשיו, אחרי שרוב הסוגיות הרפואיות שלי נפתרו, חמסה חמסה בלי עין הרע, אני נהנית קצת מהשקט שאחרי הסערה ולאט-לאט מגיחה ומתבססת לה איזו שגרה. יש רוטינה - האכלה, חיתול, הרדמה, שינה וחוזר חלילה. כל הסוגיות כרגע נוגעות להאכלתו של עדו, אבל כשאני בריאה, יש לי משאבים רגשיים ופיזיים להתמודד עם הכל. אני לא מרגישה סחוטה כל הזמן ויותר מזה - אני מרגישה שסופסוף הצלחתי ליהנות מעדו באמת, לא דרך מסך של משככי כאבים או אנטיהיסטמינים או סתם כאב משתק. כשהייתי בתוך כל הצרות הבריאותיות נחרדתי מהמחשבה על החזרה לעבודה, כי חששתי שלא אזכה לחוות את עדו מספיק, שאתלש ממנו בטרם עת וכל זמן איתו אחרי חזרתי לעבודה יהיה זמן גנוב, קצוב ובלתי מספק. חשבתי על העתיד מתוך החוויה של ההווה.

אבל מתוך השגרה והרגיעה אני מתחילה להתגעגע לחברת מבוגרים ולאתגר האינטלקטואלי שהעבודה שלי מספקת. אני מתגעגעת לקצב המהיר, לאדרנלין, לחיוניות שמגיעה עם העבודה שלי, התפקיד הייחודי של אחות בחדר מיון. לתחושה שאני חיה, חדה ומדויקת, מבעבעת. אני מתגעגעת למשמעות שהעבודה נותנת, לקבלה שמגיעה מתוך הנתינה. ואני מתגעגעת לחיבה והאהבה של חבריי לעבודה, לתחושה שאנשים שמחים לראות אותי מגיעה לעבודה בלילה, שמחים לחלוק איתי אזור במחלקה, מתבאסים כשאני הולכת ומישהו אחר בא. לצחוקים, להקנטות, לקונצים שאנחנו עושים אחד לשני. גם לימים האיטיים והמשעממים.

פעם חשבתי שארצה להישאר שנה בבית עם התינוק שלי. חשבתי שארצה להיות stay at home mom, אילו רק מצבנו הכספי היה מאפשר. אבל גיליתי שלא. אני זקוקה לעבודה במקצוע שלי יותר ממה שחשבתי, על כל מה שאני מקבלת ממנה. זה גילוי מעניין לגביי עצמי. מעניין לגלות כמה תפיסות שיש לי לגביי עצמי הן לא מדויקות. ואני נהנית לגלות באיזו גמישות אני מקבלת את השינוי התפיסתי- מחשבתי הזה. ואולי זה לא כל-כך גילוי, כמו תזכורת. תזכורת לתשוקה ולאהבה שיש לי למקצוע בו בחרתי לפני כמה שנים. הבערה הזאת, ההנעה הפנימית, כמו שהיה לפני שהתחלתי לעבוד. זאת תזכורת חשובה אחרי שנה וחצי של עבודה, בה יש ימים טובים, אבל גם ימים לא-כל-כך-טובים, בהם קצת שוכחים ולא לגמרי בטוחים למה בכלל בחרנו בזה ואיך הגענו לכאן.

אני מתוכננת לחזור לעבודה בתחילת-אמצע יולי, כשעדו יהיה בערך בן ארבעה וחצי חודשים. ביום רביעי הבא ננחת בישראל ונשהה בארץ חודש. אני משתדלת מאוד לא לתת למחשבות שלי לרוץ קדימה ולדלג מעבר לחופשה הארוכה הזאת, הישר אל החזרה לעבודה. יש עוד זמן.

בינתיים אני משעשעת את עצמי פה ושם בצפייה בתוכניות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת בקביעות, אבל בעיקר, בשבועות החולפים אני מאזינה לתוכניות מהארכיון של This American Life, תוכנית הרדיו של איירה גלאס. התוודעתי לתוכנית ממש לאחרונה ולגמרי במקרה ולשמחתי בשבועות האחרונות היא מספקת לי בידור ועניין. מומלץ לחובבי הז'אנר, מעולה באוזניות לשוטפי כלים או רצים או מיניקות. הפרק האחרון מוקדש למוות ומסים, שני דברים שלא ניתן לחמוק מהם בחיים האלה. הקטע שעוסק במוות מציג את הנושא דרך הזווית של אחות שעובדת בהוספיס והוא מאלף, גם אם לא קל להאזנה. אני ממליצה מאוד.

אני חושבת מדי פעם על הדברים שההורות לעדו כבר מלמדת אותי, דברים שהתחלתי ללמוד כבר בהריון ובלידה שלו, על גמישות, על פשרות, על הסתגלות ומעל הכל, על איך להיות רכה וסלחנית יותר כלפי עצמי. על איך לחזק את עצמי על מה שכן ולא להלקות את עצמי על מה שלא. על איך להיות בטוחה שאני האמא הכי טובה שהוא היה יכול לקבל. עמוק בפנים אני יודעת שזה נכון. ושהכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. זה אולי יוצא רוחניקי כזה, אבל זאת באמת לא הכוונה. אני מתכוונת לזה באופן הכי פשוטו-כמשמעו. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לחיות את המה-שיש ולהרפות ממה ואיך חשבתי שהדברים יהיו. אלון אומר שאני עושה את זה הוא צודק. אני משתדלת לא להשוות הכל ל"what if". אבל לפעמים אני עדיין תופסת את עצמי נופלת לבור הלולא, אילולא ואלמלא.

לפני כמה זמן קראתי באחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם התחלה של פוסט. מעבר לכך לא היו לי סבלנות וזמן. אבל קראתי שם על חברה של הכותבת ששאלה אותה מתי בפעם האחרונה היא שתתה קפה עם שתי ידיים. זאת אומרת, החזיקה את הספל בשתי ידיים. היא כתבה קצת על שתייה בשתי ידיים.

מאז, אני משתדלת לפחות פעם ביום לשתות קפה או תה בשתי ידיים. זאת סוג של מדיטציה. זה מחייב את השותה לא לשתות "על הדרך". זה מחייב כבוד מסוים לאקט היומיומי הזה, התבוננות בו. זה מכריח ליחד לזה זמן, לעצור רגע. להתרכז במגע של הספל בשתי כפות הידיים, במשקל שלו, בחום שהוא מפיץ. ללגום לאט. תמיד כשמחזיקים ספל בשתי ידיים, כששותים בישיבה, שותים לאט יותר. לשים לב לנשימה, לתיאום בינה ובין הלגימות, בינה ובין תנועת הגשת הספל אל השפתיים. להתבונן בתחושה של הנוזל החם המתפשט בפה, נבלע, יורד במורד הגרון. לקחת עוד נשימה.

רגע של עצירה בתוך היום.

שקט. שלווה. שפיות.

עוד שבוע נטוס מעבר לאוקיינוס. הפעם, לראשונה, עם תינוק. איזו התרגשות! אולי הקיץ הישראלי יפצה קצת על החורף הנוראי שהיה לנו כאן.

לסיום, אני אשאיר אתכם עם זה. מזהירה, סכנת דמע לנוטים לכך.


ומה אצלכם?

יום שני, 24 במרץ 2014

ארבעים דקות של חסד

עדו ישן, הבית שקט יחסית, בחוץ אור אחרון לפני חושך ואני יושבת ליד המחשב. יושבת, ולא בכדי.

My life is a cluster fuck, כפי שאלון הגדיר את המצב בדיוק רב לפני כמה ימים.

ולהלן הרשימה:

בביה"ח עדו איבד רק 4% ממשקל הלידה שלו. מגניב.
בגיל חמישה ימים, ביקור ראשון אצל רופא ילדים, ראו שעלה בערך 60 גרם ביום וחצי, כשהצפי הוא שתינוק בגילו יעלה 30 גרם ביום. שמחה רבה וגאווה לאם הצעירה.
באותו יום ביקרה כאן אחות ביקור בית ונתנה לנו "אישור" לתת לעדו לישון קצת יותר. כשישנים יותר אוכלים בתדירות פחות גבוהה.
בביקור השני אצל רופאת הילדים, גיל עשרה ימים, עדו ירד במשקל. הושמנו על משטר האכלה רצחני - להעיר כל שעתיים, יום או לילה.
יומיים לאחר מכן פגשתי יועצת הנקה שהציעה לשאוב אחרי כל ארוחה ולתת לעדו ארוחת בקבוק אחת של חלב שאוב.
הדרכה לקויה גרמה לכך שכבר ביום השני שאבתי שלוש פעמים, בחורה אמביציוזית שכמותי.
שאיבת יתר הובילה ליצור יתר שעדו לא הצליח להשתלט עליו. הביקוש גדל באופן מלאכותי והאיזון הופר. השדיים שלי לא התרוקנו כראוי בזמן הנקות. יומיים לאחר מכן פיתחתי מסטיטיס, דלקת אכזרית בשד שמאל.

כדי לטפל במסטיטיס קיבלתי אנטיביוטיקה, שהיא כמו ירייה מטווח אפס בבטן של חולי קרוהן. ביומיים הראשונים עוד הייתי בסדר. ביום השלישי התחלתי לשלשל. כל דבר שנכנס לי לפה מניע את המערכת וגורם ל"זריקה" מהצד השני. אימודיום עוזר באופן חלקי ביותר.

לפני שבוע, שקילה נוספת. עדו עלה 70 גרם ב-6 ימים. עלה, אבל לא מספיק. אותה רופאה קשוחה פקדה להוסיף עכשיו פורמולה, להאכיל לסירוגין - ארוחה אחת מהציצי, ארוחה אחת מבקבוק, עדיין כל שעתיים. שעתיים נספרות מתחילת ארוחה עד תחילת הארוחה הבאה. בפועל נשאר הרבה פחות זמן.
למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר האכלת יתר, עדו ביקש יותר ויותר אוכל בהאכלות הבקבוק. אחרי האוכל הוא היה כמו שיכור, פלט והבטן שלו נפוחה. מההתחלה הרגשתי שזו טעות, אבל "הרופאה אמרה", וכמובן שכשזה מגיע לבריאות של הבן שלי, אני לא משחקת משחקים ולא ממרה את פיה של בעלת הסמכות המקצועית.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר בלבול פטמה, רק העדפת פטמה, עדו התרגל לאוכל שיוצא מהבקבוק מכוח הגרביטציה, ללא עבודה מצדו. הוא התחיל להיות מתוסכל בזמן הנקות ועוד ציפה שגם מהציצי הוא יקבל כמויות מסחריות של חלב. ההנקות התארכו, מה שאמר פחות זמן פנוי בין לבין, פחות מנוחה, שינה ואכילה עבורי.

ביום חמישי הופיעה לי פריחה על עכוז שמאל. חשבתי שזאת סתם תפרחת חיתולים. כאב לי גם הגב התחתון, כאבה לי הבטן וכאב לי אזור פי הטבעת. היה גם כאב שהרגיש כמו סיאטיקה. חשבתי שמתחתי שריר, שהבטן כואבת מדברים ש"זזים" באזור הניתוח הקיסרי ומהשפעותיה של האנטיביוטיקה, שאזור פי הטבעת "עצבני" מרוב שלשולים. אבל הכאב הרגיש לי קצת יותר מדי כמו מה שמרגישים לפני שיוצא הרפס על השפתיים.
ביקשתי מאלון שיסתכל והוא אמר שזה לא נראה כמו שלפוחיות. אבל חששתי. בוקר למחרת ביקשתי מאמא שלי שתסתכל. בהתחלה היא אמרה שלא, אבל אז הרכיבה משקפי קריאה, הסתכלה מקרוב ואמרה -אולי.

קבעתי תור דחוף לרופא משפחה. כפי שניחשתי, אובחנתי עם הרפס זוסטר, שלבקת חוגרת, מה שקוראים באנגלית שינגלז. הכאב עצום, איום ונורא. אקמול ואדויל לא מקלים. בנדריל, אנטיהיסטמין ללא מרשם, הוא היחיד שעוזר קצת לגרד ולשרפה הנוראים. המערכת החיסונית שלי מנופפת בדגל לבן - מילא לידה של 60 שעות ובסופה ניתוח קיסרי, אבל מחסור מצטבר בשינה ותזונה לקויה לאורך זמן? זה כבר יותר מדי.

אחרי שאובחנתי פצחנו במבצע בזק לבירור האם מותר לי לקחת תרופות אנטיויראליות בהנקה (סקופ, התרופה Valacyclovir בטוחה יותר מאציקלוביר). התקשרתי לשלושה מקומות שונים, משאירה הודעות ומחכה שיחזרו אליי. כל זה ביום שישי אחה"צ, רגע לפני שכל המשרדים נסגרים, מנסה להספיק לפני ארבע וחצי, אז הרופא שראה אותי עוזב גם הוא את המרפאה לפני שנתן לי מרשם.
ביום שבת לא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. הכאב העצבי שנגרם כתוצאה מהפריחה הויראלית עובר לאורך תוואי העצב ובמקרה של עצב הסיאטיקה, מהגב התחתון ועד קצות האצבעות. תחושה של מחטים שנתקעות בעור, רגישות בלתי נתפסת למגע הקל ביותר. קשה כל-כך למצוא תנוחה נוחה להנקה ולשינה. ובינתיים אני ממשיכה לקחת אנטיביוטיקה וממשיכה לסבול מתופעות הלוואי המגיעות איתה ונמשכת הדאגה לעלייתו במשקל של עדו.

מרגיש כאילו כל יום עובר עלינו מכבש.

אתמול התחלתי למרוח על הנגעים חלב אם. האינטרנט אמר שזה עוזר עם הגרד ומאיץ החלמה. מאחר ויש לי את זה, זמין ובחינם, חשבתי שאין לי מה להפסיד. היום נראה שחלק מהנגעים כבר מתחילים להתייבש. מפה לשם חלפו חמישה ימים, שהם הזמן שהממוצע בו בדרך כלל נגעים חדשים מפסיקים להופיע. את התרופה עליי לקחת במשך שבוע, ההתלקחות כולה עלולה להימשך חודש או יותר, מהסימפטום הראשון ועד היעלמות מוחלטת של הפריחה והכאב. למזלי, תפסתי את זה מוקדם, מה שמגדיל את הסיכויים שההתלקחות תהיה קצרה יותר.

כבר הזכרתי שבמקביל לכל זה יש לי תינוק בן שלושה שבועות לטפל בו?

בחיים, בחיים-בחיים, בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לעצמי שכך תיראה תקופת הפוסט פרטום שלי, הימים והשבועות הראשונים עם התינוק שלי, בני הבכור. כאובה ומוגבלת, אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב, על אופטימיות, אבל יש רגעי משבר והאתגר גדול.

גם זה יעבור, ובסופו של דבר כל מה שישאר הוא סיפור משוגע ואקזוטי, אולי אפילו מעט מבדח. אבל כרגע? לרגעים זה מרגיש כאילו נפלתי לבור ואין לי חבל או סולם.

והנה עדו מתעורר לאכול. ארבעים הדקות שלי תמו.

משאירה אתכם עם זה.


תוספת מאוחרת (אחרי ההנקה, העובר ישן בידיים של סבתא שלו): אני כן מרגישה שהדברים מתחילים להשתפר ומרשה לעצמי אופטימיות זהירה. כמו שאמרתי - היום נראה שחלק מהנגעים מתחילים להתייבש וגם אם הכאב לא ומקל, לפחות אני לומדת להכיל אותו ולהתמודד איתו טוב יותר. ביום רביעי אני מסיימת עם האנטיביוטיקה ומקווה שהבטן שלי תיסגר על עצמה במהירות. מחר אנחנו הולכים למרפאת ההנקה של האוניברסיטה ואני מקווה סופסוף לקבל שם את הייעוץ וההכוונה שהיו כל-כך חסרים לי עד כה. היום יצאתי לראשונה מהבית למשהו שאינו תור לרופא, עבורי או עבור עדו. שמתי אותו בעגלה למרות שהיה מינוס אחת בחוץ, עטפתי אותו טוב-טוב והלכתי עם אמא שלי לסיבוב קצר בשכונה, למרות הטוסיק הבוער שלי. לרגע קט נזכרתי שאני בנאדם ולא רק פקעת של סימפטומים ומחלות שלוקחת עשר תרופות שונות ביום והיא גם מפעל חלב. אז כן, אני מקווה שמפה והלאה דברים יתחילו להשתפר, אבל יש בי חלק שחושש ותוהה - מאיפה תבוא הסטירה הבא ומה היא תהיה. אני מעדיפה להיות מופתעת לטובה ולא להיפך.

ולסיום סיומת:
קיבלתי שלל תגובות לפוסטים האחרונים שכתבתי. בעוד שהמחלות הנוכחיות הרחיקו אותי מהמחשב ולא אפשרו לי להגיב לכל תגובה בנפרד, רציתי שתדעו שאני קוראת את כל התגובות דרך המייל שלי. אני מודה לכולם על הברכות, האיחולים, הפרגון, התמיכה והמילים החמות. תודה!