יום שני, 30 ביולי 2012

להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור


זה השיר שליווה אותי בחלקו השני, העיקרי, של מסענו האחרון ארצה, בין ניו-יורק לישראל, כשאני כבר קצת התרגשתי ואלון עוד החזיק והתעקש שהוא דווקא מרגיש שזה רגיל ושגרתי ושזה נחמד לו שזה ככה, לא אירוע יוצא דופן, לא משהו מטלטל.

"את פשוט מחזמר", אמרה לי היום אמא שלי, בזמן שהתארגנתי למקלחת הערב וזמזמתי לעצמי את זה. היא צודקת. תמיד מתנגן לי שיר בראש ולעיתים קרובות אני גם ממש שרה אותו או שורקת אותו. לעיתים רחוקות אני מזמזמת או מהמהמת. אני נדבקת בשירים בקלות מפתיעה ובדרך מסתורית. למשל, אתמול נסענו לרמת גן ומנתיבי איילון ראיתי את המגדל של מלון "לאונרדו". מיד התחלתי לזמזם את השיר הידוע של עברי לידר. זה לא משנה אם אני אוהבת את השיר שנכנס לי לראש באותו רגע או לא. זה ממש לא נתון לבחירתי. לפעמים מספיק שמישהו אמר מילה או משפט שהדליקו אצלי איזו אסוציאציה עקלקלה ואני כבר תקועה עם השיר לכמה שעות או כמה ימים, מה שמוליד הרבה מצבים בהם אני פתאום מזדעקת, "אבל למה אני שרה עכשיו את 'בן יפה נולד'?! איך? איך???". "בן יפה נולד", אגב, הוא אחד הכוכבים הבלתי מעורערים של כל הזמנים.

כשירדנו מהמטוס בישראל אמרתי לאלון איזה שיר מתנגן לי בראש. ואמרתי לו גם למה (לא תמיד אני יודעת). בגלל השורה הזאת, "שיהיה להם תמיד לאן לחזור", שמופיעה בשיר שלוש פעמים בוריאציות שונות. ולמרות שהשיר מתייחס ברובו אל המים (שנוזלים מהחור בצינור), הרגשתי שאנחנו חוזרים הביתה והרגשתי שיש פה מי שמחכה לנו.

אני מרגישה כאן בבית. לא בישראל באיזה מובן כללי וחסר סייגים וגבולות והבחנות ותתי-סעיפים. כאן במושב, או בקיבוץ של אלון ובאזור העמקים, על חוף הים. גם באן ארבור אני מרגישה בבית. יש לי יכולת כזאת, להרגיש בבית בכל מקום. אני מתחברת לריחות, למראות, לצלילים - לאיזו חבילה שלמה של גירויים חושיים שמגיעים עם המקום הפיזי. אני צוחקת לפעמים ואומרת שאני מרגישה בבית בכל מקום ואלון אף פעם לא מרגיש בבית בשום מקום. ממש משלימים אחד את השני. חה-חה.

היום נסענו לבקר חברים בירושלים. עברנו ליד משמר איילון ומושב בן-נון ואז חלפנו על פני בסיס הימ"מ והגענו לקטע הכביש המפותל עם העקומה החדה שנסעתי בו כל-כך הרבה פעמים במהלך חיי. ופתאום ראיתי את עמק איילון נפתח לפניי. עם כרמי הענבים ומטעי השקדים שיוצרים טלאים של ירוק וצהוב עם שדות החיטה שכבר נקצרו ועוצבו לחבילות חציר. בקצהו האחד של העמק מתרוממת גבעה ועליה מנזר השתקנים. נוף ילדותי. את זה אני זוכרת, כאן, ככה, בשינויים קטנים, מאז שיש לי זיכרון. כאן אלון ואני הלכנו בטיול הראשון שלנו יחד שבסופו נהיינו זוג "על-אמת". כל היופי הזה נמצא תמיד איתי, מונח באיזה מדור פנימי של הנפש שלי, נכון תמיד להיקרא ולהופיע. אבל היום הוא פתאום היה מולי וזה היה מפתיע ומופלא ומרגש.

בצהריים אמא שלי קראה לי לעמוד איתה על המדרגות האחוריות. היא חזרה מהצרכנייה וראתה להקה גדולה של חיוואים - חמישה או שישה - חגים במעגלים מעל השדה שמאחורי הבית של השכנים, שזה-עתה נחרש. עמדתי איתה כמה דקות, מחכה לראות אחד מהם צולל לתפוס עכבר או נחש. התפעמתי אל מול השיוט שלהם באוויר, היכולת שלהם לעמוד ללא תנועה באמצע השמיים ולחכות לטרף, כאילו הם צפים. בסוף נהיה לי חם מדי ונכנסתי חזרה הביתה.

בדרך לירושלים דיברנו קצת על הביקור. השבוע אנחנו נפגשים עם עוד כמה חברים במרכז, לפני שניסע שוב לצפון. אני שמחה על כל מי שהצלחנו לפגוש וגם על כמה "השחלות" של הרגע האחרון - מרצה אחת מהלימודים שהשפיעה עליי מאוד, שאני אוהבת ומעריכה והצלחתי לקבוע איתה, מישהי שלמדה איתי בתיכון וחידשנו קשר דרך הפייסבוק וניפגש ביום שישי בבוקר, לראשונה מאז סיום התיכון. הייתי מאוד גאה בהצלחות המאוחרות הללו, לא לפספס אף אחד חשוב. אנחנו לא מסכמים את הביקור עדיין, אבל אלון ואני תמיד מדברים על הכל תוך כדי (וגם אחרי). אמרתי שאני שמחה שהצלחנו לקבוע מפגשים אינטימיים עם אנשים. עם זוג אחד בכל פעם, לפעמים אפילו מפגשים של אחד-על-אחד או אחד-על-שניים. כאלה שמסתכלים לאנשים בעיניים, שמספרים על עצמנו ושואלים ושומעים עליהם, שסתם מדברים על פוליטיקה וענייני היום ומצב האקדמיה בארץ ובעולם. שוהים יחד באותו חלל, מביטים, מריחים, נוגעים ומנצלים בדיוק את מה שסקייפ, פייסבוק או טלפון לא יכולים להציע - הנוכחות הפיזית והקשר הבלתי אמצעי. אפשר לשתוק ואפשר לצחוק ואפשר סתם לשמוח בפשטות על הזכות להיפגש שוב, להיות יחד. לחלוק צלחת חומוס או בקבוק בירה שחורה. לקלוט את הניואנסים הקטנים שהטכנולוגיה לפעמים מבטלת. להיזכר בדיוק למה אנחנו אוהבים את האנשים האלה וכמה נעים לנו שהם חלק מהחיים שלנו. גם במפגשים המעט גדולים יותר, בשיא, לא עלינו על שבעה אנשים ואף פעם זה לא היה איזה קישור כפוי או מודבק. תמיד אלה היו חברים שגם ככה הם חברים אחד של השני וגם שלנו אז זה מסתדר בכיף. אני שמחה שהיה לנו את הזמן ושלקחנו את הזמן. כבר עכשיו, כשעוד יש לנו למעלה מעשרה ימים בארץ, אני מרגישה שזה היה ביקור מוצלח מאוד. ועוד יש זמן בו ההצלחה יכולה להימשך.

הרבה אנשים שפגשנו שואלים אם נחזור לישראל. חלקם לא שואלים, אלא כבר קובעים, "אתם לא תחזרו", כאילו ערכו את הדיון בינם לבין עצמם והגיעו למסקנות. הקובעים כמעט תמיד פוסקים בהחלטיות, קצת בזלזול. כאילו רוצים לומר - בשביל מה בכלל לחזור הנה? עזבו אתכם.

המפגשים התכופים והאינטנסיביים עם חברים מולידים הזדמנות מיוחדת לחשוב על הסוגיה הזו, כמו גם על אחרות, פעם נוספת. ואם גם אנחנו וגם שותפינו לשיחה מעוניינים בשיחה אמיתית או שואלים את השאלה על מנת לקבל תשובה אמיתית, זו הזדמנות לנסח לעצמנו מחשבות ורעיונות שלא קיבלו מילים לפני כן.

רוב מי ששואל את השאלה הזאת נענה שראשית ולפני הכל מדובר בעניין מורכב - נסענו לפני עשרה חודשים ולפנינו עוד ארבע שנים לכל הפחות. המצב התעסוקתי שלי כשאלון יסיים את הלימודים, המצב המשפחתי שלנו, הצעות העבודה שאלון יקבל, הגעגועים למשפחה בארץ - כולם ישפיעו על ההחלטה, האם לחזור לארץ או להישאר בארה"ב. עוד מוקדם מכדי לומר. אני חושבת שהדבר היחיד שניתן לומר בוודאות הוא ששנינו פתוחים לאפשרות שנחזור ארצה כמעט באותה מידה כפי שאנחנו פתוחים לאפשרות שנישאר בארה"ב. יש כל-כך הרבה תרחישים אפשריים, שאני מרגישה שזה יהיה כמעט חסר אחריות מצדי לקבוע כבר עכשיו מה הולך לקרות בעוד ארבע שנים מעכשיו. כמו שאני חושבת ואומרת לפעמים - אם מישהו היה שואל אותי לפני שש שנים איפה אהיה היום, לא הייתי מעלה על דעתי שאגור בארה"ב לרגל לימודי הדוקטורט של בעלי. לפני שבע שנים אפילו לא ידעתי שאלך ללמוד סיעוד. מי יודע איפה נהיה עוד חמש או שש שנים?

בינתיים, אני שמחה מהאפשרות להגיע לביקור ולהמשיך עם רוב החברים בדיוק מאותה הנקודה בה עזבנו, כאילו יצאנו רק לרגע, קפצנו לאנשהו לקנות קרטיב וחזרנו. אני אסירת תודה בעבור הקדמה הטכנולוגית שמאפשרת לשמור על קשרים כל-כך הדוקים וקרובים גם על פני מרחק גאוגרפי כה רב. ואני שמחה כל-כך שיש לי חברים כאלה טובים, שהם אנשים כאלה נהדרים. אחד-אחד. זאת אחת המתנות המופלאות ביותר שהחיים האלה זימנו לי.

כשנסענו בחזרה מקיימברידג', בטיול שלנו בארה"ב, דיברנו. על אנשים שאנחנו מכירים, על עצמנו. על אנשים שונים וסגנונות שונים ומנגנוני התמודדות שונים. "חלק גדול מהחיים שלי הוא בסימן הודיה", אמרתי לאלון, "אולי בגלל שלאיזה רגע בחיים שלי לא היה בטוח שאחיה, אולי בגלל שנהייתי מודעת לאפסותם של הדברים, לזמניות שלהם, לארעיות, בגלל שאני יודעת שישנה אלטרנטיבה פחות עדיפה, אני מלאת תודה על הזכות שלי לחוות את כל זה. אף פעם אני לא מרגישה שמשהו מגיע לי סתם כך, פשוט כי החלטתי. אני מנסה באמת לא להתלונן. אני לא אדם דתי במיוחד, אבל אני חיה את החיים שלי בתוך תחושת הודיה".

אני מרגישה בטוחה. בטוחה במקום שלי בעולם, בבחירות שעשיתי. אני מרגישה שהחיים בחו"ל מתאפשרים בזכות זה שנסענו כשעינינו נשואות קדימה, אל עבר מה שיכול עוד להיות. אני מרגישה בטוחה בזכות הגב הרחב והאדיר שהשארתי כאן, משפחתית וחברתית. אני יודעת שתמיד יש לי כאן מקום. שיהיה לי תמיד לאן לחזור.

4 תגובות:

  1. פוסט יפה במיוחד, חשתי הזדהות עם הרבה דברים שכתבת
    ממש תענוג לקרוא את הכתיבה שלך
    אמשיך לעקוב וליהנות בהדיקות
    ארז

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התגובה מותק,
      חיממת לי את הלב :)

      מחק
  2. אני מאד אוהבת את הבלוג שלך, תודה על האפשרות להציץ לחיים שלך... זה מקסים ומעניין:)

    השבמחק