ה-Code Blue (החייאת לב-ריאה למי שנמצא בדום לב ונשימה) שהגיע למיון בערב של אותה שבת לא היה יוצא-דופן בשבילנו. אישה בת 84, התמוטטה בבית והגיעה אלינו אחרי 45 דקות של נסיונות החייאה ומשהו כמו תשע מכות חשמל שלא הצליחו להחזיר דופק. הייתה לה צמה אפורה וארוכה והיא לבשה לבוש הודי מסורתי. יד שמאל שלה נשמטה מעבר לדופן האלונקה. על מפרק כף היד היה צמיד זהב. כרכתי את הסדין מסביב לזרוע שלה והידקתי אותה אל גופה כדי שלא תיזרק כה וכה בזמן שאנחנו מנסים להחיות אותה. כבר ידענו שהיא שברה אותה בזמן הנפילה וזה היה נראה לי לא נעים.
עבדנו עליה רבע שעה בערך. מליסה הכניסה עירוי נוסף, דניס נתנה את התרופות שד"ר פן ביקשה, רוברט המשיך בעיסויי חזה. עקבנו אחרי האלגוריתם של ACLS, אבל הלך והתבהר שהקוד הזה כנראה יסתיים במוות. בתום עשרים דקות של מאמצי החייאה כושלים ד"ר פן הכריזה על שעת המוות וכריסטין, שהייתה האחות האחראית, הלכה לבדוק אם ישנם בני משפחה בשביל המנוחה בחדר ההמתנה. בינתיים רוברט, מליסה ואני הכנו את הגופה לכניסה של המשפחה, אבל אז הבת שלה התפרצה זועמת לחדר הטראומה שלנו. "היא דורשת לראות אותה מיד", כריסטין אמרה, "היא לא הסכימה לחכות". יצאנו מהחדר, נותנים לבת פרטיות.
עמדנו כמה רגעים בפרוזדור שליד חדר הטראומה שלנו, מבטים קבורים ברצפה, נשימות ולב קצת כבדים. זה תמיד עצוב. "היא הייתה בת שמונים וארבע, אחרי הכל", אמרתי להם, "והיא הייתה down כל-כך הרבה זמן, מה היה נשאר ממנה אם היינו מחזירים אותה. we can't get it every time, and sometimes that's okay".
עמדנו כמה רגעים בפרוזדור שליד חדר הטראומה שלנו, מבטים קבורים ברצפה, נשימות ולב קצת כבדים. זה תמיד עצוב. "היא הייתה בת שמונים וארבע, אחרי הכל", אמרתי להם, "והיא הייתה down כל-כך הרבה זמן, מה היה נשאר ממנה אם היינו מחזירים אותה. we can't get it every time, and sometimes that's okay".
הלכתי להתקשר ל-Gift of Life, הארגון שמנהל את כל הקשור לתרומת רקמות ואיברים במישיגן. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד, "Thank you for your call, but the deceased accedes the age critiria for tissue donation", אמרה לי הבחורה בצדו השני של הטלפון ונפרדנו. כריסטין הגיחה מחדר הטראומה ואמרה שהמשפחה כועסת מאוד, שהם מבקשים שנחזור וננסה שוב. הם לא מאמינים שהיא מתה, שזה נגמר.
לא שמעתי את הקריאה ברדיו בראשון אחה"צ, למחרת, אבל כשג'ון הגיע לחדר שבע עליו דניס ואני היינו מופקדות באותו ערב, זיהיתי אותו כמעט מיד. הפראמדיקים שהביאו אותו למיון דיווחו שבבית האבות ממנו ג'ון בא אמרו להם שהאסימטריה בהבעת הפנים שלו היא חדשה ואני אישרתי שבהחלט, הוא לא נראה ככה בדרך-כלל.
אז הפעלנו stroke code והתחלנו לזוז מהר, מנסים להכניס עירוי, למדוד סימנים חיונים ולקחת את ג'ון לסיטי ראש בהקדם כדי שיהיה אפשר לברר את הגורם לשינוי הקיצוני בסטטוס המנטלי שלו ובמצבו הכללי. לחץ הדם שלו היה ברצפה ולכן לא יכולנו ללכת לשום מקום. התחלנו עירוי נוזלים בקצב גבוה וכל הזמן הזה הוא בוהה במבט אטום לחלל, לא יוצר קשר עין, לא עוקב אחרי פקודות, לא ממש שם איתנו.
הכרתי את ג'ון כמעט מאז שהתחלתי לעבוד במיון, מעל שנתיים. גבר בן 83, אפרו-אמריקני, נמוך קומה ורזה, עם חיוך קטן על הפנים שתמיד נמצא שם בזכות השיטיון בו הוא לוקה, או כמו שאנחנו אומרים במיון, pleasantly demented. הוא לא יודע מזה, אז מה אכפת לו.
אבל הפעם משהו היה מאוד לא בסדר. ואז הוא הפסיק לנשום ואיבדנו דופק. ושוב, code blue. הוא הגיע למיון בשלוש וארבעים. בחמישה לחמש ד"ר הרמן הכריז על שעת המוות. כל הזמן הזה כמעט ולא יצאתי מהחדר שלו, שולחת שליחים לבקש עירוי אפינפרין מבית המרקחת, להביא ערכת קטטר שתן, להתקשר למשפחה.
אחרי שהכל נגמר והתחלנו לסדר סביבו, התיישבתי על השרפרף הגבוה בחדר ואמרתי לו, "Oh John". שחררתי אנחה אחת ארוכה והסתכלתי מסביב על כל הבלאגן שהחייאה משאירה אחריה. דקה אחת אתה פה ואחר-כך... אבק ברוח.
בשיחה עם ד"ר הרמן הסכמנו שמה שסביר שקרה הוא שזיהום חמור בדרכי השתן גרם לאלח דם (ספסיס), מה שבתורו גרם לצניחה דרסטית בלחץ הדם, שגרמה לאיסכמיה מוחית - שבץ. הזיהום היה כל-כך קשה שכל המערכות בגופו של ג'ון קרסו אחת אחרי השנייה.
חלק בי נעצב על שאיבדתי מטופל שהכרתי כבר זמן ארוך. מוות הוא תמיד דבר עצוב, אבל הוא גם דבר מאוד מורכב. בעיקר הרגשתי שעבורו, זאת הייתה התוצאה הטובה ביותר. מפני שגם אם היינו מחזירים אותו, סביר להניח שהיה מבלה עוד כמה ימים או שבועות על עירויים שמיועדים לתמוך בלחץ הדם שלו, לעזור ללב שלו להתכווץ כדי להמשיך לדחוף דם לכל הגוף, אבל לא הרבה יותר מזה. מונשם, בלי פעילות מוחית, עם תפקודים בסיסיים שנשמרים רק בזכות מכונות ותרופות.
ואז קאת'י מתה.
ישבתי בסלון באחת וחצי בלילה ביום שני לפני שבוע ושתיתי תה. נכנסתי לפייסבוק להתעדכן פעם אחת אחרונה לפני שאני הולכת לישון וראיתי כמה תמונות שלה עם ג'ק, הבן שלה. קראתי את הטקסט המצורף ובהתחלה חשבתי שמישהו כותב שהם איבדו את הכלבה שלהם. ואז עצרתי וקראתי מההתחלה. זאת הייתה אמא של קאת'י והיא כתבה שהם איבדו את התינוקת שלהם, את קאת'י, באותו ערב.
היא הייתה בת 35 במותה.
את קאת'י הכרתי כשהייתי בהיריון עם עדו. יום אחד הגעתי לעבודה ואיתי הגיעה למשמרת בחורה שלא ראיתי אף פעם לפני זה, אבל שהתנהגה כאילו היא מכירה את כולם (וכולם הכירו אותה). הבנתי מבין השורות ומשברי שיחה שהיא חוזרת אחרי הפסקה ארוכה. בהמשך למדתי שהיא הייתה בחופשת מחלה. מאוחר יותר היא סיפרה לי על הסרטן שהתחיל בשד (ודווקא לא היה מהסוג הגנטי). סיפרה על הגרורות בכבד ואחריהן הגרורות למוח. סיפרה על הכותרת החדשה שקיבלה - סופנית.
ביום שישי שעבר ג'ק, הבן שלה, חגג את יום הולדתו השביעי רק ארבעה ימים אחרי שאמא שלו מתה. קאת'י נלחמה בסרטן במשך חמש שנים.
ביום בו פגשתי אותה לראשונה עבדנו יחד באותו אזור. לא ידעתי עליה כלום ואני רק זוכרת שחשבתי לעצמי - מי זאת האחות הזאת ולמה היא זזה כל-כך לאט?! למה היא עובדת במיון? למה היא חושבת שאם היא לא תעשה כלום אני אעשה את העבודה שלה במקומה?!
הייתי כל-כך שיפוטית. ולא ידעתי עליה כלום. חשבתי על זה לפני שבוע וחשבתי לעצמי - כמה השתניתי בשנה האחרונה, מאז שילדתי את עדו ועם כל האתגרים הבריאותיים שהגיעו בעקבות הלידה. אני רוצה לחשוב שכיום הייתי קצת יותר מאפשרת וסלחנית כלפי מישהו במצב דומה.
לקח להורים שלה הרבה זמן להבין שהיא כבר לא בין החיים. בשבועות האחרונים הכאבים הפכו כל-כך קשים שלא היה לה נוח לישון על המיטה. תופעות הלוואי מהטיפולים פגעו בשינה שלה. היא הייתה ישנה בימים במקום בלילות, על מצע שהייתה מסדרת לעצמה על הרצפה. בחמש אחה"צ ההורים שלה נכנסו לבדוק מה קורה כי היא ביקשה שיעירו אותה או כי ידעו שהיא הייתה צריכה לקום ואז הם הבינו שהיא לא נושמת. הם התקשרו לשרי ולרונדה שיבואו לעזור להם.
הלכתי לישון באותו לילה בלב כבד ובבוקר למחרת הפיד של הפייסבוק שלי היה מוצף בסטטוסים שוברי לב. יום למחרת הלכתי לאשכבה בפעם הראשונה בחיי, בבית לוויות אמריקאי.
ידעתי שהיא הייתה חולה. לפני כמה שבועות היא נאלצה לבטל שבועיים רצופים של משמרות בגלל שהיה לה שינגלז וכשהיא חזרה החלפנו רשמים מהחוויה המזעזעת הזאת וצחקנו שאנחנו צריכות לפתוח מועדון לאחיות בעלות צרכים מיוחדים, אני עם הזונדה שלי, היא עם הסרטן ולורן, אח שלישי שעמד ודיבר איתנו, שורד סרטן מעי גס מהשנה האחרונה.
ידעתי שהיא הייתה חולה וידעתי שהיא הוגדרה כסופנית כבר שנתיים. אבל היא הייתה מה שלפעמים קוראים לו סופנית-כרונית. שום דבר במראה שלה לא הסגיר את דבר מחלתה. לכן המוות שלה תפס אותי, את כולנו, כל-כך בהפתעה. כמו שכתבתי בפייסבוק, חשבתי שהיא תחיה לעד. או לפחות, עוד כמה זמן. מה שונה יום מיומיים? למה דווקא אותו יום? אף פעם אי-אפשר באמת להיות מוכנים למשהו כזה.
באשכבה ניגשתי אל לורן, חיבקתי אותו והוא התייפח בבכי על הכתף שלי. אחר-כך דיברנו על החוויה שלך כהורה, כשאתה רואה הורים קוברים את הבת הצעירה שלהם והם אומרים לך We wanted more time with her, but God wanted her by his side. "דבר כזה לא צריך לקרות", לורן אומר לי וממלמל שאם משהו כזה אי-פעם יקרה לבת שלו, הוא לא יודע...
ביום רביעי בו נסעתי לבית הלוויות, שעתיים לפני שיצאתי מהבית, קיבלתי שיחת טלפון מבית החולים האוניברסיטאי, עם הצעת עבודה למחלקת אשפוז אונקולוגי. האירוניה שבתזמון של השיחה לא חמקה ממני. אבל כבר תוך כדי השיחה ידעתי שאני לא הולכת לקבל את הצעת העבודה הזאת. אני אפילו לא הולכת להתקשר בחזרה למנהלת היחידה בשביל לקבל עוד פרטים.
אחד הדברים שהמוות של קאת'י עשה, הוא שגרם לי לרצות להיות סלחנית ורכה יותר כלפי האנשים שסביבי. הוא גם הבהיר לי כמה האנשים איתם אני עובדת חשובים לי. כרגע, מרחק אלפי קילומטרים מהמשפחה הביולוגית שלי, האנשים האלה הם המשפחה הלוגית שלי. בחודשים האחרונים, החיבוק הפיזי והרגשי שאני מקבלת מהאנשים האלה על בסיס יומיומי, התמיכה, ההתעניינות והדאגה הכנה לשלומי, היו ימים בהם זה עשה את כל ההבדל, נתן לי סיבה להמשיך. אז לא, אני לא עוזבת את המיון ואני לא מחפשת עבודה אחרת. אני לא עוזבת את המשפחה שלי.
אמרתי לאלון שהרבה פעמים כשאני נתקלת במוות אני קצת מקנאה באנשים שמאמינים באלוהים ובגן עדן. אני מבינה את הנחמה שישנה במחשבה שיש חיים אחרי המוות, שיש מקום טוב יותר אחרי הסבל-עלי-אדמות ושהכל חלק מתכנית גדולה יותר, הכל מתוכנן. לפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה לשנות את זה שאני לא מאמינה. אבל אני כן מאמינה גדולה במסורת וקהילה ואני חושבת שבזמנים כאלה הם יכולים להציע נחמה גדולה.
אז הרמתי כוס לחייה של מי שקצת בלבלה אותי בהתחלה אבל הפכה להיות חברה טובה ונפרדתי ממנה. ולמרות שאני לא לגמרי מאמינה, קרצתי ואמרתי, till we meet again.
So long, my friend.
בהקשר של הפוסט הזה אני ממליצה מאוד להאזין לפרק הזה של Death, Sex & Money שמביא שיחה עם מנהל בית לוויות, דור שישי בעסק. אני מרגישה שיש קווי דימיון רבים בין המחשבות שלי על מוות כאחות מיון ובין מה שהוא אומר שם ומצאתי את הפרק הזה מעניין מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה