אחרי פסטיבל המוט החלקלק נסענו בחזרה לקיימברידג'. זה היה יום מעייף וכולנו הלכנו לישון מוקדם.
תכננו להעביר את יום ראשון בעצלתיים וכך עשינו. בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר של סנדוויצ'ים בדארווין ומיד אחר-כך חזרנו הביתה למזגן. תומר ואלון הלכו לשבת קצת בסטארבקס ואורלי ואני נשארנו בבית עם גבריאל.
ביום שני בבוקר יצאנו לדרך, לא לפני שהקפצנו את אורלי ל-MIT וישבנו עם תומר לארוחת בוקר בבית קפה מגניב שפתחו ישראלים. הזמנו שתי ארוחות בוקר ישראליות שהבטיחו סלט "ישראלי" קצוץ. אחרי מספר דקות של המתנה הגיעה המלצרית והניחה על השולחן שתי פלטות עץ, עליהן מאזטים ובהם גבנ"צ, פרושוטו, סלט חצילים, מלפפונים חמוצים ומן טפנד עגבניות. שני מגשים נוספים הגיעו מיד, נושאים עליהם מגוון מאפים, חמאה וריבה.
אמממ... אנחנו לא זוכרים שהזמנו את זה. לא היה כתוב בתפריט שום דבר על פרושוטו. אהמ. המלצרית הגיעה ושאלנו אותה האם אנחנו אמורים לקבל גם סלט בהמשך. היא ענתה, "אה, כבר אין לנו את הסלט הישראלי, יש לנו רק את מספר 2, מה שקיבלתם". טוב... אחרי שהיא הלכה הלאה תומר הצביע על התפריט הכתוב בגיר ואמר שכבר חודש אין להם את אחד הסלטים שכתובים שם. אלון העיר בתגובה שאם עד עכשיו היה ספק עכשיו בטוח - זה מקום של ישראלים :)
ובכל זאת היה לנו טעים מאוד. אחרי שכילינו את רוב התקרובת, חזרנו לאוטו. נפרדנו מתומר, ביקשנו מהג'יפיאסית שלנו שתגיד לנו איך מגיעים לרוצ'סטר ויצאנו לדרך.
בדרך הלוך ראינו אגם אחד ליד סירקיוז שהיה נראה שממש בצמוד אליו יש פארק וחשבנו שאולי גם אפשר לרחוץ בו. חיפשנו במפה וגילינו ששמו Onondaga lake (אמרתי שמות אינדיאניים, לא?). באחת מעצירות ההתרעננות בדרך קנינו מגבת חוף ומסנן קרינה בחנות הצמודה לתחנת הדלק. זהו, אנחנו מוכנים.
אבל אז, קצת אחרי שחזרנו לכביש המהיר נעצרנו. פקק אימתני השתרך הלאה לפנינו, ככל שהעין מגיעה. בעוד שאנחנו עמדנו דום, אפילו לא זחלנו לאט, הנתיב הנגדי היה פתוח לגמרי. "אין מצב שאלה עבודות בכביש", אמרתי לאלון. אם אלה היו עבודות בכביש היינו לפחות זזים קצת. זאת בטח תאונה. מצאנו את תחנת ה-AM שמדווחת על מצב הכביש המהיר במסצו'סטס ונחרדנו לגלות שמשאית התהפכה וחסמה את כל הנתיבים, פרט לנתיב הימני ביותר. לפנינו היו 9 מיילים של פקק ומדיווח לדיווח היה נשמע שיותר ויותר תנועה מצטברת מאחורינו - בהתחלה 10 מייל של פקק, אחר כך 14 ובסוף זה הגיע ל-16 מייל שלמים של מכוניות עומדות - כמעט 26 קילומטר של פקק, בערך כמו הדרך מרמלה לתל-אביב.
"טוב, רוצה לפתור תשבץ?", הצעתי לאלון. בתיק לקחנו איתנו תשבץ היגיון ששמרנו עוד מאז הביקור האחרון שלנו בישראל. זה העביר לנו בערך רבע שעה בנעימים עד שהרגשתי שאני מתעייפת ומתחילה קצת להתחרפן מהעמידה. חזרתי להסתכל החוצה מהחלון.
אחרי שעה וחצי במהלכה עמדנו כמעט ללא תנועה, פתאום הפקק השתחרר. כמו שנעצרנו כך התחלנו לזרום שוב. רק שעכשיו השעה הייתה כמעט שתיים בצהריים ולפנינו היו עוד שש שעות נסיעה. החלטנו לא לעצור באגם, אבל היי - לפחות עכשיו יש לנו מגבת חוף ומסנן קרינה לשימוש עתידי.
היה מעניין לעבור שוב באותה הדרך בה נסענו לפני כמה ימים. חלקים מהדרך נראו קצת מוכרים וגם הרגשנו בטוחים יותר - אנחנו מכירים את מספרי הכבישים והשלטים ופחות חוששים להרפות קצת מה-GPS ולתת לדרך להוביל. כבר היינו פה פעם, לא מזמן. כשעברנו על פני השלטים לסקנקטדי, ניו-יורק, אמרתי לאלון שאני חושבת שעוד מעט נראה את ה-Mohawk River שמלווה את הכביש בזרימתו עד אמסטרדם, ניו-יורק. אלון אמר שהוא חושב שיש עוד זמן, אבל אחרי רגע פתאום ראינו את הנהר. צדקתי.
עוד שלוש שעות נסיעה בערך והגענו לרוצ'סטר בלי דרמות מיוחדות. השעה הייתה שמונה ורבע בערב ושוב הלכנו עם מתן לאכול ארוחת ערב. הפעם אלון לקח כריך רוסטביף ואני אכלתי סטייק. היה טעים.
בפוסט הבא, יום המסע האחרון: שני אגמים גדולים ודרכים צדדיות.
עוד שלוש שעות נסיעה בערך והגענו לרוצ'סטר בלי דרמות מיוחדות. השעה הייתה שמונה ורבע בערב ושוב הלכנו עם מתן לאכול ארוחת ערב. הפעם אלון לקח כריך רוסטביף ואני אכלתי סטייק. היה טעים.
בפוסט הבא, יום המסע האחרון: שני אגמים גדולים ודרכים צדדיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה