חזרנו עכשיו מביקור בתל אביב. יום פגישות שנפתח בארוחת צהריים "בחדר האוכל" שליד מוזיאון ת"א לאומנות, המשיך בפגישה מסתורית בשוק הפשפשים, עבר עם שתי מוניות בשדרות רוטשילד ופעם אחת עצר לסן פלגרינו קטן אחד, בדרך לעוד שתי פגישות בעזריאלי עם אחי ועוד חברה טובה ומשם שוב לאלנבי פינת ביאליק, לסגור את הערב עם עוד חברים. כל הזמן הזה בלי רכב. הגענו לתל אביב ברכבת וחברים הסיעו אותנו בחזרה למושב. ההתניידות במוניות ממקום למקום מציעה מן מבט אל תוך החברה הישראלית, מן תמונת מצב. והמצב לא מעודד, בלשון המעטה.
בפגישות עם כל האנשים יש המון על מה לדבר. עם חלקם עשרה חודשים שלמים שעברו וכל המעברים והשינויים הגדולים שקרו בתוכם. עם חלקם עברו רק שבעה חודשים, אבל גם זה פרק זמן שלם, לא עניין של מה בכך. גמרתי את היום הזה עם בדל של קול, שארית צרודה ומאומצת. שמעתי את זה באוטו בדרך למושב בזמן שצחקתי ופתאום שמעתי את עצמי וזה היה משהו אחר, לא שלי. הצורך להתגבר על הקולות הסובבים במסעדה הומה, בקניון, בפאב, השאיר אותי צרודה ממש. עופר, הטרמפ שלנו למושב, אמר בצחוק שאולי אני צריכה לדבר קצת פחות. השבתי שדווקא אני גם מקשיבה לא מעט. אבל אפילו אם אני לא מדברת כל-כך הרבה, נניח שנפגשתי עם חברה והיינו יחד שלוש שעות? ונניח שחמישים אחוז מהזמן אני דיברתי? זה עדיין שעה וחצי של דיבורים רצופים. מעייף.
ועוד התחלתי את הביקור הזה במינוס - משנ"צ אחד במזגן, שהיה מכוון על טמפרטורה נמוכה מדי, שנגמר לפיכך עם גרון כואב שלא עוזב אותי מאז. הטיסה לא שיפרה את המצב. והנה זה ממשיך להיגרר. לפחות מחר אנחנו פוגשים אנשים רק בערב. עד אז אצמצם ואנסה לדבר בשקט, בלי לאמץ את הקול. בבית במושב אין רעשים אדירים שצריך להתגבר עליהם ואפשר לנסות.
אז חזרנו מת"א ואחרי מקלחת שתוריד ממני את העיר יצאתי לגינה לקטוף צמחים לחליטה.
זה הבית שלי.
בסוף השבוע היינו אצל אחותי בקיבוץ בצפון וכבר רציתי הביתה, אבל לא לאן ארבור. רציתי להגיע למושב. הרי ביום שהגענו מיד נסענו אל ההורים של אלון ובעצם שבוע ראשון בישראל היינו רק שם. וכבר רציתי להגיע הנה. עוד לפני שטסנו כבר רציתי להגיע לכאן. התגעגעתי להורים שלי, אבל גם לבית עצמו, לחצר, לצמחים. למראות, לצלילים ולריחות. לתנים בלילה, התנשמות והכוס, הנשימה האטית והכבדה של לילות הקיץ החמים במושב. פעם היו שומעים גם את הפרות, כשעוד היו. החולבות הקוראות בלילה לעגלים שהופרדו מהן, העולים הנעים כשפרה שולחת דרכם צוואר כדי לאכול קצת מהאבוס הארוך. צלילי שער מתכת שנפתח ונסגר, מנגינה לילית.
כל-כך בטבעיות אני נוחתת חזרה לתוך הביתיות הזאת. כאן נולדתי וגדלתי כל חיי. לצאת לקטוף צמחים לתה בחושך, עם הפנס של אבא שלי, זה טבעי וברור. זה טקס עתיק שנובע מתוכי מבלי שאצטרך להשתדל לזמן אותו החוצה. הוא שם, מוכן לפעולה בכל רגע.
רציתי לפייס את הגרון הדואב. פתחתי את דלת ההזזה הקטנה שבמטבח ויצאתי אל החצר הקדמית. ופתאום היה לי מוזר שאף כלבה לא מברכת אותי בחיכוך חוטם או קפיצת שמחה. בילדותי תמיד היו לי כלבות ובשיא היו שלוש בו זמנית - מיני, מילקי ופיצה. האחרונה ממנה נפרדנו הייתה פיצה והיא מתה כבר לפני למעלה משנתיים (אני חושבת, אבל לא בטוחה בזמנים). ופתאום אני יוצאת לקטוף עלים לתה וזה מוזר לי שהיא לא שם. רגע אחרי זה, היה מוזר לי שמוזר לי. הזיכרון שלי קפץ יותר מדי אחורה.
יצאתי החוצה אל אוויר הקיץ החמים. אפילו בלילה לא ממש מתקרר, אולי רק לפנות בוקר. סוף יולי בשפלה הפנימית של ארץ ישראל. לפעמים יורדת רוח מירושלים ונהיה קצת יותר קל. באוויר עומד ריחו של הקיץ במושב - קוצים יבשים ומאובקים שסופגים את הלחות של הלילה. אחד הריחות האהובים עליי ביותר, מאז ומעולם. בדרך אל שיח המרווה קרעתי כמה קורי עכביש שעברתי דרכם. הכנתי לי חליטה, נכנסתי לחדר שלי, שהיום הוא חדר העבודה של אבא שלי וחדר אורחים, פתחתי את התריס והתיישבתי לכתוב לקול צרצור הצרצרים והתנועה החולפת על כביש ירושלים-תל אביב. הרעשים המוכרים של הבית.
כאן גדלתי. הנשמה שלי מתרחבת כאן. הכל מוכר ונוח. כבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע. ואני יודעת שאני לא מלאה בגעגוע שחונק ולופת כשאנחנו באן ארבור, געגוע כזה שלא משאיר מקום לשום דבר אחר. אבל כרגע אני חוששת מהרגע בו אצטרך ללכת מכאן שוב למקום אחר. ואני יודעת שאני אלך ויהיה בסדר. אבל כרגע. רק כרגע, אני כאן וזה הכל.
ועוד התחלתי את הביקור הזה במינוס - משנ"צ אחד במזגן, שהיה מכוון על טמפרטורה נמוכה מדי, שנגמר לפיכך עם גרון כואב שלא עוזב אותי מאז. הטיסה לא שיפרה את המצב. והנה זה ממשיך להיגרר. לפחות מחר אנחנו פוגשים אנשים רק בערב. עד אז אצמצם ואנסה לדבר בשקט, בלי לאמץ את הקול. בבית במושב אין רעשים אדירים שצריך להתגבר עליהם ואפשר לנסות.
אז חזרנו מת"א ואחרי מקלחת שתוריד ממני את העיר יצאתי לגינה לקטוף צמחים לחליטה.
זה הבית שלי.
בסוף השבוע היינו אצל אחותי בקיבוץ בצפון וכבר רציתי הביתה, אבל לא לאן ארבור. רציתי להגיע למושב. הרי ביום שהגענו מיד נסענו אל ההורים של אלון ובעצם שבוע ראשון בישראל היינו רק שם. וכבר רציתי להגיע הנה. עוד לפני שטסנו כבר רציתי להגיע לכאן. התגעגעתי להורים שלי, אבל גם לבית עצמו, לחצר, לצמחים. למראות, לצלילים ולריחות. לתנים בלילה, התנשמות והכוס, הנשימה האטית והכבדה של לילות הקיץ החמים במושב. פעם היו שומעים גם את הפרות, כשעוד היו. החולבות הקוראות בלילה לעגלים שהופרדו מהן, העולים הנעים כשפרה שולחת דרכם צוואר כדי לאכול קצת מהאבוס הארוך. צלילי שער מתכת שנפתח ונסגר, מנגינה לילית.
כל-כך בטבעיות אני נוחתת חזרה לתוך הביתיות הזאת. כאן נולדתי וגדלתי כל חיי. לצאת לקטוף צמחים לתה בחושך, עם הפנס של אבא שלי, זה טבעי וברור. זה טקס עתיק שנובע מתוכי מבלי שאצטרך להשתדל לזמן אותו החוצה. הוא שם, מוכן לפעולה בכל רגע.
רציתי לפייס את הגרון הדואב. פתחתי את דלת ההזזה הקטנה שבמטבח ויצאתי אל החצר הקדמית. ופתאום היה לי מוזר שאף כלבה לא מברכת אותי בחיכוך חוטם או קפיצת שמחה. בילדותי תמיד היו לי כלבות ובשיא היו שלוש בו זמנית - מיני, מילקי ופיצה. האחרונה ממנה נפרדנו הייתה פיצה והיא מתה כבר לפני למעלה משנתיים (אני חושבת, אבל לא בטוחה בזמנים). ופתאום אני יוצאת לקטוף עלים לתה וזה מוזר לי שהיא לא שם. רגע אחרי זה, היה מוזר לי שמוזר לי. הזיכרון שלי קפץ יותר מדי אחורה.
יצאתי החוצה אל אוויר הקיץ החמים. אפילו בלילה לא ממש מתקרר, אולי רק לפנות בוקר. סוף יולי בשפלה הפנימית של ארץ ישראל. לפעמים יורדת רוח מירושלים ונהיה קצת יותר קל. באוויר עומד ריחו של הקיץ במושב - קוצים יבשים ומאובקים שסופגים את הלחות של הלילה. אחד הריחות האהובים עליי ביותר, מאז ומעולם. בדרך אל שיח המרווה קרעתי כמה קורי עכביש שעברתי דרכם. הכנתי לי חליטה, נכנסתי לחדר שלי, שהיום הוא חדר העבודה של אבא שלי וחדר אורחים, פתחתי את התריס והתיישבתי לכתוב לקול צרצור הצרצרים והתנועה החולפת על כביש ירושלים-תל אביב. הרעשים המוכרים של הבית.
כאן גדלתי. הנשמה שלי מתרחבת כאן. הכל מוכר ונוח. כבר עכשיו אני מתחילה להתגעגע. ואני יודעת שאני לא מלאה בגעגוע שחונק ולופת כשאנחנו באן ארבור, געגוע כזה שלא משאיר מקום לשום דבר אחר. אבל כרגע אני חוששת מהרגע בו אצטרך ללכת מכאן שוב למקום אחר. ואני יודעת שאני אלך ויהיה בסדר. אבל כרגע. רק כרגע, אני כאן וזה הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה