היום סידרתי וניקיתי את הבית. אחרי רצף של כמה ימים בהם קצת התעצלתי לחסל אחרי כל פעם בה בישלתי וגם קצת ניצנצתי עם סידור המצרכים בארונות כשהגעתי מקניות, המטבח היה הפוך, וזאת רק ההתחלה. על השטיח הגדול שבכניסה לבית נחה לה המזוודה שקניתי בטארגט ביום שני ומסביבה פזורות דוגמיות של שמפו, קונדישינר, קרם גוף ועוד, שקניתי כדי שאוכל להעלות את המזוודה שלי איתי למטוס, על תכולתה המלאה, כולל תיק כלי רחצה. ובשביל זה צריך שכל בקבוק ובקבוק לא יעלה על נפח של 100 מ"ל. ליד המזוודה היו כמה שקיות ריקות, נייר משי בשלל צבעי הקשת שקניתי כדי לעטוף כמה מתנות, קופסה זהובה מקרטון. בלאגן. הבוקר ספרתי חמישה זוגות נעליים שלי פזורים באזור שולחן האוכל. חמישה!
האמת היא שתכננתי לצאת למכבסה מיד כשאגמור את התה והדייסה של הבוקר, אבל אז אלון אמר שהוא קבע שיחת סקייפ עם המשפחה שלו ולא רציתי לפספס. במקום לברוח מהבלאגן אל המכבסה, הייתי צריכה להתעמת איתו. עברתי חדר-חדר. ושוב חשבתי לעצמי, כמה אני נהנית לסדר את הבית הזה, כמה בכלל לא אכפת לי לנקות אותו.
כשעברנו לבית במושבה הגרמנית, די מיד הרגשתי בבית.
בשונה מאלון, גדלתי בבית יחסית גדול. אחרי כמה שנים של מגורים בדירות שכורות ובמיוחד אחרי חצי שנה של מגורים בשכונת נחלאות, בקופסת סרדינים המתיימרת להיקרא דירה, כשעברנו הרגשתי שהנשמה שלי יכולה סופסוף להתרחב ולמלא מחדש את המימדים אליהם הורגלה בשנות ילדותי ונעוריי. אבל אחרי שלושה חודשים הודיתי ביני לביני - אני קצת מתגעגעת למשקופים הצבועים בצבע שמן לבן, לתריסי הגלילה שנתקעים בחצי הדרך למטה, לארון החורק במטבח. לדירות בבתים ישנים יש סיפור, היסטוריה. יש להן אופי. אפשר לאהוב את האופי הזה או לא, אבל הוא שם.
לפני שעזבנו את ירושלים, כשסיפרנו לאנשים שכבר יש לנו דירה באן-ארבור, כולם הביעו דאגה, "איך תסתדרו בבית קטן אחרי שנתיים בטירה...". לכולם עניתי אותו דבר - אני דווקא חושבת שאני אוהב את זה. כי התגעגעתי לתחושת החמימות שמגיעה עם בית קטן, שפעמים רבות מלווה בתחושת ביתיות. וצדקתי. אני נהנית מכל רגע. למרות שהרצפה במקלחת-שירותים מוכתמת, למרות שבמטבח יש רצפת לינוליאום ולא מרצפות, למרות שחצי מהחלונות לא נשארים פתוחים וצריך לתקוע בהם קרטון שיחזיק.
כמובן שאי-אפשר להתעלם מאלמנט ההשקעה והמעורבות הרגשית. להבדיל מהבית במושבה, בבית הזה אני בחרתי את הרהיטים, את התמונות על הקירות, את השטיחים, הוילונות וכלי האוכל. הבית הזה הוא שלי. מה גם שקל יותר לנקות ולסדר בית בן 70 מ"ר, כשכל התהליך, מההתחלה עד הסוף, אורך שעתיים לכל היותר. כולל מיון כביסה. כולל חיסול מטבח יסודי. לא כולל שירותים. ובסוף, כשהבית נקי ומסודר, אני מסתכלת על הכל ויודעת שאני עשיתי את זה. לבד. זה כיף.
. . .
מפה לשם, יש לנו מדף תבלינים די מפואר. זה התחיל במלח-פלפל, אבן הפינה של כל אוסף תבלינים ומשם זה התקדם לעלי דפנה ופלפל שחור שלם שהיו דרושים להכנת מרק עוף, המשיך לפפריקה מתוקה וחריפה (קציצות), קינמון (דייסה בבוקר), ג'ינג'ר, אגוז מוסקט וציפורן טחונים (עוגת דבש בראש השנה), פלפל לבן (שפרדס פאי) ופתיתי צ'ילי (מאפינס טונה ותירס). ביום רביעי האחרון הסתפחתי אל מיכל לסיבוב קניות וקניתי גם כורכום וכמון, כדי שאוכל להוסיף אותם לתיבול המג'דרה שהפכה ל"מנה בקערית" הכי אהובה עליי לאחרונה. וכך, על המדף שמעל הכיריים שלנו עומדות זקופות וגאות 12 צנצנות תבלין. וזה לא כולל את המלח-פלפל והטבסקו.
יותר מהכל, אני אוהבת את זה שאוסף התבלינים הזה נבנה בצורה אורגנית לגמרי. זה לא שהתעוררתי יום אחד, הלכתי לסופר ואמרתי, "עכשיו אני הולכת לקנות את כל התבלינים שאי-פעם אצטרך". קניתי אחד או שניים בכל פעם, לפי הצורך, התבשיל וההשראה, על פני שבועות רבים, והנה - כעבור כחודשיים בא"א, אני הבעלים הגאה של מבחר תבלינים מכובד בהחלט. זה ממלא את לב הבשלנית שלי בנחת.
ואם כבר זרקתי לחלל "סיבוב קניות עם מיכל", אז אלחש לכם בסוד: נעלי ריצה חדשות (כי באמת הגיע כבר הזמן) ומגפי הגשם הכי מגניבים ביקום. הכל נקנה ב-DSW, רשת "מחסני-נעליים", אם תרצו, בה מוכרים במחירים מצחיקים נעליים שבמקום אחר היו עולות פי שניים או שלושה. ברצינות, איפה עוד בעולם הייתי קונה נעלי ריצה של Saucony ב-30 דולר? הפרויקט הבא הוא למצוא מגפי שלג טובים, נוחים ומחממים. בהנחה שהשלג יגיע לכאן מתישהו בקרוב. אני מחכה...
 |
| בחייכם, מאממים או מה? |
. . .
אחרי ארוחת צהריים קלה, שיחת סקייפ עם המשפחה ועוד שיחה בהפתעה עם אוסנת, הייתי מוכנה לצאת למכבסה. השעה הייתה ארבע אחר-הצהריים והיו לנו מקומות במסעדה לשמונה בערב, אז באמת שהייתי צריכה לזוז. חשבתי שדווקא הפעם תהיה מעט כביסה ובסוף יצא שנסעתי עם התיק הכי גדוש שאי-פעם לקחתי, וזה עוד בלי מצעים. היו שם שלושה זוגות ג'ינס של אלון ושישה סוודרים בערך ועוד המון כל-מיני. הרגשתי מאוד גאה בעצמי על שאני מצליחה לסחוב את כל זה על הגב. הגעתי למכבסה עם שטר של 20 דולר בלבד, אז ניגשתי לקופאית וביקשתי Two rolls of quarters. בכל אחד יש ארבעים מטבעות רבע-דולר. עשרה דולר במטבעות.
 |
| מגניב, הא? |
אחרי שהעברתי את הכביסה מהמכונה למייבש, ישבתי וקצת השתעממתי. אז החלטתי לנסוע ל-PTO, חנות היד-שנייה שאני לא מפסיקה לברבר עליה ונמצאת ממש שתי דקות רכיבה מהמכבסה. חשבתי שהגיע הזמן לחפש עוד איזו צלוחית בודדת לעוגה שתתאים לי לחטיפים הקטנים שלי. לא מצאתי צלחות מעניינות, אבל כן לקחתי צלוחית קטנטנה, בדיוק בגודל המתאים שאוכל להניח עליה את הכף בזמן שאני מבשלת (בדיוק כזאת אני צריכה!) וגם אספתי ארבע כפיות מגניבות עם ניחוח וינטג'. כאלה שעושות חשק לשתות תה בחלב עם עוגיות או לאכול קינוחים מושחתים. אני אוהבת את הקונספט של מגירת סכו"ם שיש בה כל מיני יצורים יתומים שלא שייכים לאף סט אבל יש להם קסם של ענתיקה וסטייל של בית תה פריזאי. זה מעולה לסטיילינג של מנות. תראו איזה יפיפיות!
 |
| No Two Are The Same |
חזרתי הביתה מהמכבסה קצת לפני שבע. התחשק לי לנשנש משהו אבל חיפשתי משהו קל, שלא יפריע לי ליהנות מהארוחה במסעדה. האשכוליות האדומות שקניתי בקרוגר במסע הקניות עם מיכל קרצו לי. קלפתי ופילטתי אחת, והיישר לקעריות קטנות, חצי אשכולית לאלון המצונן, בשביל הויטמין C, וחצי בשבילי. פינוק.
. . .
רכבנו למסעדה על האופניים. יצאנו מהבית קצת אחרי עשרים לשמונה והגענו תוך פחות מרבע שעה. שוב התענגנו על האופן בו האופניים הופכים הכל לנגיש וזמין. אפילו בקור היחסי של תחילת נובמבר, הרכיבה היא חוויה משמחת ומעוררת חושים. בזמן שחיכינו ליוני וסמדר, ניגשנו למארחת בקפה זולה ואמרנו שיש לנו הזמנה לארבעה איש לשעה שמונה. היא, בתגובה, כיבדה אותנו במבט מבולבל וביקשה את השם שלי שוב. ושוב. הלכה למנהלת וחזרה עם תשובה מעניינת, אולי מומצאת, "אתם מופיעים לי כאן בשעה חמש". לא, לא-לא. אני אולי חשבתי שאני מזמינה מקום לשמונה, אבל מסתבר שהבחורה החביבה איתה דיברתי מוקדם יותר היום חשבה משום-מה שאני מבקשת להזמין מקומות לשעה חמש, זאת על אף, אתם מוכרחים להסכים איתי, שאין שום דימיון, ולו הקלוש ביותר, בין המילים five ו-eight באנגלית, אבל מה אפשר לעשות.
מסתבר שבארה"ב שמעו על הכלל, "הלקוח תמיד צודק", אבל אף אחד לא ממש שם עליו קצוץ. ולכן הואילו המארחות ברוב טובן להעביר אותנו לרשימת המתנה וחיכינו כחצי שעה עד שהתפנה שולחן. אלון, אני, יוני וסמדר ההרה. כשהתיישבנו כאב לי הגב מהעמידה הממושכת ואני יכולה רק לתאר לי איך סמדר הרגישה, כשהיא סוחבת בטן של שבוע 32 פלוס.
אני מודה שהאוכל הנהדר שזרם לשולחן מהרגע שהזמנו ועד ששילמנו היווה פיצוי ראוי על עוגמת הנפש, אם כי עדיין היה לי קשה לקבל את היחס של המנהלת, כמו גם את העובדה שלאף אחד לא היה באמת לא נעים וכל ההתנצלויות שהציעו לנו היו מהפה ולחוץ ולא הרבה יותר מזה. בסופו של דבר, יצאנו משם כשהם עדיין משוכנעים שהפאשלה הייתה שלנו. עוד נחזור לשם, למרות זאת, כי זה באמת אחד המקומות הכי טובים בעיר ומקומות כאלה, מה לעשות, הם מועטים באן-ארבור הקטנה.
רק כדי לעניין אתכם קצת - אלון אכל short ribs בציר בקר ויין אדום וחזרת אדומה, עם פטריות וכרוב ניצנים על מצע פירה. הצלעות בושלו בקדרה והן החליקו מהעצם והיו שמנמנות ורכות להפליא. כרוב הניצנים (עוד חולשה ישנה שלי) היה מופלא וחמאתי. נמסתי.
אני בחרתי להישאר באזור הבטוח ואכלתי חצי עוף בחמאת לימון ועשבי תיבול, על מצע פירה וכרישה מאודה בליווי ירקות העונה - אספרגוס. זאת מנה לא מורכבת שאולי נשמעת פשוטה ויכולה הייתה להיות סתם, אבל כנראה שאין "סתם" בקפה זולה. המנה הייתה עשויה באופן מושלם והיה לי כל-כך טעים שהייתי צריכה להתאפק ולא לאכול את העוף בידיים אחרי שכבר אכלתי את כל הבשר שהיה אפשרי לחלץ תוך שימוש בסכין ומזלג. יוני אכל סטייק פילה וסמדר טעמה עגל מתוך מבחר המנות המיוחדות של הערב ונראה היה ששניהם מאוד מרוצים מהמנות שלהם. קינחנו בעוגת גבינה אפויה סטייל "ניו-יורק" שהייתה נפלאה. שווה כל סנט. כשתבואו - ניקח אתכם!
. . .
לא ברצף הכרונולוגי: אתמול בערב אכלנו עם שלושה חבר'ה מהלימודים של אלון. אחרי שסיפרו לנו מה התפריט המתוכנן הצעתי להביא מרק כתום וכך היה.
 |
| כן, הצלחתי לחתוך גם את עצמי. שוב. |
כשרק הגעתי לא"א ונסענו לאיקאה ולטארגט, הסתפקנו בשלושה מוצרי חשמל בסיסיים למטבח - מיקרו, קומקום חשמלי וטוסטר. הנחתי שאם וכאשר נידרש למכשירי חשמל נוספים, ניסע לקנות אותם בהתעורר הצורך. לפיכך, ביום שישי נסעתי למאייר וקניתי בלנדר מוט, או בפי אחותי (המפגרת) - מוט'קה. קניתי גם את כל המצרכים הדרושים להכנת המרק. הצלחתי לשחזר מהזיכרון את המתכון למרק דלעת ופלפל קלוי שהכנתי בפעם האחרונה לפני שנתיים לפחות. הוספתי לציר הירקות שבישלתי כבסיס גם פתיתי צ'ילי והתקבל מרק מוצלח ביותר שגרף מחמאות כנות. מישל אפילו ביקשה את המתכון. הבאנו איתנו גם שמנת חמוצה, בהשראת צורת ההגשה של המרק הכתום של מיכל מארוחת חג שלישי. היה טעימטעים. נשאר לנו מספיק כדי ליהנות ממנו עוד קצת בבית ואפילו קניתי שקדי מרק. ח-גי-גה.
בנוסף, קניתי במאייר המון פירות יער וגם שוקולד צ'יפס, הכל מתוך מחשבה על פסטיבל האפייה שאני מתכננת למחר. בגלל שאני נוסעת לבוסטון ביום שני אני מתכננת להכין מחר כל מיני אוכל להשאיר לאלון. בתוכנית - פשטידת פסטה עם זיתים וטונה, ארבעה סוגים שונים של מאפינס (את חלקם אקח איתי לבוסטון) עליהם עוד יסופר, מאפים אישיים עם תרד וחזה עוף שיהיו לאלון לימי הלימודים בימים שלא אהיה פה ולחם שאור אחד. מחר יהיה שמח במטבח שלנו. תמיד שמח במטבח שלנו. הידד.
. . .
ולסיום - אורות:
אלון ואני חולקים חיבה לאורות קטנים מנצנצים. ביום שני האחרון כבר החליפו את הסחורה של ליל-כל-הקדושים בתצוגת קישוטי חג המולד. מיד אחרי שקניתי את המזוודה בטארגט, הלכתי למאייר וקניתי לנו שרשרת אורות בפחות מ-3 דולר. כשהגעתי הביתה תליתי אותה מסביב לחלון שליד פינת האוכל, אבל אמרתי לאלון שאני חושבת שהיא תתאים יותר על דלת חדר השינה שלנו. החמוד הפרטי שלי העביר אותה לשם בעצמו בזמן שאני רצתי וכשחזרתי הביתה היא כבר חיכתה לי שם, בהפתעה. זאת תוספת עיצובית מעולה לדירה. אנחנו מדליקים אותה כל ערב והיא משמחת אותנו מאוד.
 |
| Twinkles |
אני חושבת שהכל מוכן ואנחנו כבר יכולים להזמין אורחים לארוחת ערב ובכלל.
מתי תבואו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה