יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

לבוסטון וחזרה בעשרה ימים

ביום חמישי חזרתי מעשרה ימים נהדרים בקיימברידג', מסצ'וסטס.
נסעתי לבקר את תומר ואורלי וקצת לעזור עם התינוק החדש (יחסית) גבריאל. בהתחשב בכך שנפגשנו כשמלאו לגבריאל חודש ימים, אני יכולה להגיד שביליתי במחיצתו שליש מחייו, תקופה די מרשימה ומשמעותית בהחלט.
הטיסות הלוך ושוב עברו בנחת ובנעימים. בבוקר הטיסה חזרה לא"א, שמחתי לגלות שאני די זוכרת את הדרך בחזרה מהארוורד סקוור לשדה התעופה, וזה אחרי שעשיתי אותה רק פעם אחת לפני למעלה מחצי שנה, בביקור שלנו במרץ. אני מתגאה בזיכרון שלי.
כשרק נחתתי בבוסטון, ביציאה משדה התעופה, בירכו את פניי שמיים מרהיבים של שקיעת-שעון חורף. כן, גם אלינו הוא הגיע ולא, עדיין לא התרגלתי לחשכה המוקדמת הנופלת עלינו כל יום בסביבות חמש אחר הצהריים (לא ערב!). ולא, אני לא מתנחמת בעובדה שהשמש זורחת מוקדם יותר בבוקר, בשבע במקום בשמונה. אולי אם אמצא עבודה בה אעבוד במשמרות בוקר אתחיל להעריך את זה.
בדרך חזרה מהבית של תומר ואורלי לשדה, ביום חמישי האחרון, תפסתי הצצה מחלון הרכבת אל הנהר, שהמסילה עוברת על הגשר החוצה אותו. במשך שהותי אצל אורלי ותומר יצאתי מהבית לבד מעט מאוד. רוב הזמן גבריאל העסיק אותי וזה היה לי נעים ומספיק בהחלט. אורלי הציעה לי לצאת כמה פעמים, אבל באמת שלא הגעתי אליהם עם שאיפות תיירותיות. גם העובדה שנסעתי בלי אלון לא הפיחה רוח תיירותית יתרה במפרשים שלי. ופשוט היה לי כל מה שהייתי צריכה בדירה שלהם - אוכל, מים זורמים, תינוק בן יומו וחברים טובים. הכי טובים.

בערב יום שני בו הגעתי תומר בישל לנו חזה עוף ברוטב שמנת וענבים (ענבים!), שחזור חלקי של מנה דומה מאוד שאכלנו אצלם בביקור במרץ, עם תפוזונים במקום הענבים. השחזור היה מוצלח כמו המקור. למחרת בישלתי אני מרק עוף שהתאים מאוד לשקדי המרק של אוסם שסחבתי איתי במזוודה כל הדרך מקרוגר אן ארבור ועד המטבח של ההורים הטריים. כשהגעתי אורלי גם הכריזה שהיא רוצה שאעזור לה להיפטר מחרדת השמרים שלה, אז אפינו עוגת שושנים לפי המתכון המשובח שאבא שלי סיפק. למחרת גם התפחנו בצק לקלצונה שמולא בגבינות ואנטיפסטי והמשיך לשמח אותנו (ולעצבן את הבטן שלי) עוד כמה ימים אחר-כך. בין לבין גם הספקתי להכין ניוקי שקצת התפקששו והפכו דומים קצת יותר לבצקניות, אבל עדיין שיחקו אותה לגמרי עם רוטב שמנת עגבניות שהכנתי וקצת פרמז'ן מגורר מעל. מנה שאחותי הייתה מתה עליה.
יום לפני הנסיעה שלי נכנעתי לדחף שליווה אותי כמה ימים ואפיתי עוגיות שוקולד צ'יפס. סיפרתי על כך לאלון בטלפון בקול רועד. אלון מאוד אוהב עוגיות שוקולד צ'יפס והוא כבר ביקש ממני כמה פעמים שאכין לו כאלה. אני תמיד עונה שמאוד קל להכין עוגיות כאלה ושבהזדמנות... אבל ההזדמנות מעולם לא נקרתה בדרכי והנה אני עומדת במטבח של חברים, מרחק 1,300 קילומטר מא"א, מכינה עוגיות כאלה בדיוק. הרגשתי שאני עושה מעשה בלתי יסולח. אלון אמר שזה בסדר גמור ואין בעיה, ואני פשוט אצטרך לשחזר את כל הדברים הטעימים שאני מכינה לתומר ואורלי כשאחזור הביתה. אז הבאתי איתי שתי קופסאות של עוגיות כשחזרתי הביתה והיום אפיתי קלצונה ברוח ההוא הקיימברידג'י.

לקחתי איתי לקיימברידג' נעלי ריצה ובגדים מתאימים ואפילו את מד הדופק שלי, אבל יצאתי לרוץ רק פעם אחת. עשיתי טעות של טירונים ולקחתי בגדים שמתאימים לריצה בעשר מעלות ומטה, אותם בגדים בהם אני רצה בבית. אלא שברוב הימים של שהותי שם הטמפרטורות נעו סביב ה-18 וידעתי שאם אנסה לרוץ בבגדים שהבאתי איתי אתבשל. החלפתי את הריצה בצעידה הלוך ושוב בסלון של תומר ואורלי, מחזיקה את גבריאל על הידיים. זה אולי נשמע לכם כמו עניין של מה בכך, אבל תאמינו לי שאחרי עשר דקות מתחילים להרגיש את השריפה בשרירי הזרוע, הדופק עולה ואגלי זיעה מתחילים לבצבץ. היום יצאתי לרוץ, לראשונה מאז שחזרתי. היה נראה שהבטן שלי מתחילה להשתפר ובמקביל התחילו להצטבר לי קוצים בטוסיק, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות. להפתעתי, הריצה הייתה קלה ומהנה. חשבתי שבעשרה ימים הגוף שלי ישכח לגמרי והסתבר לי שלא. עכשיו רק צריך לחזור לשגרה.

תינוקות קטנים הם פלא. לגבריאל יש ריח של עוגת שמרים טרייה. מן ריח כזה, מציף ומלטף, של מאפה טוב שרק יצא מהתנור. גם הטמפרטורה שלו מזכירה אחד כזה. אורלי ואני דיברנו על המיתוס לפיו קקי של תינוקות יונקים אמור להיות לא-מסריח. "זה מיתוס, שקר", אורלי פסקה. אני חייבת להודות שגם אם לא מדובר בריח טוב, אני מחבבת אותו. אולי זה רק בגלל שהלב שלי נשבה בקסמיו של בית החרושת האנושי ממנו הוא מגיע. והבל הפה שלו, אללי. ריח עדין של חלב קצת חמוץ. זה עלול להישמע כמו סתירה פנימית, אבל לתינוקות יש מן ריח חמצמץ שהוא הריח הכי מתוק בעולם. הריח שלהם והעור העדין והחלק שלהם שווים את החיים כולם. כשמחזיקים תינוק בידיים, שרים, מהמהמים ומזמזמים לו, כשמנענעים וטופחים ולוחשים "שששש..." בלחישות קצובות ופתאום מגיע הרגע הזה, שהנשימות שלו הופכות עמוקות וסדירות יותר, העיניים זזות מתחת לעפעפיים העצומים והשפתיים מתעקלות בחיוך מתוך שינה - מעט מאוד רגעים בחיים אוחזים בתוכם כל-כך הרבה קסם. וכשהוא נרדם ומרפה סופסוף את כל השרירים, כבר לא מחזיק את עצמו אל מול כוח הכבידה, וכל ארבעת הקילוגרמים הקטנטנים שלו נחים על הכתף או היד החובקת, זאת תחושה פשוט מופלאה. אני תמיד שוכחת כמה הם קטנים בגיל הזה. אני תמיד מוצאת את עצמי מופתעת מחדש.

מה עוד שווה לכתוב אחרי הפסקה הקודמת?
אני שמחה שנסעתי לקיימברידג', ולא רק בגלל גבריאל.
תומר ואורלי סיפקו לי מנה הגונה של זמן איכות חברי כמו שלא הייתה לי מאז עזבתי את ישראל. היכולת לשהות באותו חלל עם אנשים שמדברים באותה שפה רגשית, שנהנים מאותו הומור, שמתעניינים באותם הדברים. שבאופן כללי הם אנשים מתעניינים, בהכל. והם יודעים להקשיב ויש להם מה להגיד. שהתקשורת איתם זורמת ונינוחה ורגועה, שהיא לא מאבק מתמשך. חברים אמיתיים. שלא צריך להסתיר מהם או לייפות את הדברים. שאפשר לדבר איתם על הכל ולשתוק איתם על הכל. שאפשר לנהל איתם שיחות זוחלות, שנקטעות אלף פעמים באמצע אבל חוזרות למסלול רק כדי לקפוץ ממנו למסלול מקביל ולחזור שוב ושוב לתעות הצידה. בלי התחלה ובלי סוף. אבל כל הזמן עם מרחב נשימה אדיר. חברים. כאלה שכבר עברתי את האישור שלהם והם עברו את שלי. בלי מסכות ובלי העמדות פנים, בלי ריקודי חיזור מעייפים. בפשטות, בטבעיות. אחחחח. הרגשתי שחזרתי לנשום. וזה היה מרענן כמו מעין צונן באמצע המדבר. עד כדי כך, כן, עד כדי כך. בתוך כל העייפות והבלבול של להיות פתאום הורים, הם עדיין אותם אנשים. יציבים, עקביים, משרים ביטחון ומעוררי אמון.

הנסיעה גם נתנה לי הזדמנות להתגעגע קצת (המון) לאלון. לא שאני לא מתגעגעת אליו כשאני כאן. מהרגע שהוא יוצא מהבית בבוקר ועד שהוא חוזר מוקדם בערב, אני מתגעגעת. לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל בעצם מאז שנפרדנו כשאלון נסע ואני נשארתי בישראל והצטרפתי כעבור שבועיים - אנחנו כבר חודשיים יחד בלי הפסקה. ופתאום חזרנו שוב לדבר רק בטלפון או בסקייפ. וכמו תמיד, רק כשחזרתי הביתה וראיתי אותו הרגשתי עד כמה התגעגעתי אליו באמת. כי הגעגוע האמיתי הוא תמיד לקרבה הפיזית. לטבעיות של הנוכחות והמגע.
הדבר המשמח שקרה, מלבד הגעגועים המובנים אל אלון, הוא שהתגעגעתי אל אן ארבור. התגעגעתי לבית שלי כאן, שאני בהחלט יכולה כבר לקרוא לו בית ולהתכוון לכל אות ולכל הברה. התגעגעתי לשלכת ולרחובות המוכרים, למזג האוויר הקר שמפתיע אותי עד כמה הוא מתאים להעדפות האישיות שלי. והתגעגעתי להוויה שלי בתוך כל זה. שמחתי לגלות שבעיני רוחי, אן ארבור היא המקום אליו אני רוצה לחזור ושם נמצאת השגרה שלי. פה הרוח נושבת ופעמון הרוח שלי עונה לה בצלצולים. ופה השם שלנו על תיבת הדואר. אני חושבת שאני כבר מתחילה להרגיש שייכת למקום הזה וזה משמח אותי מאוד.

אתמול החלטתי שזהו ודי והגיע הזמן שוב להסתפר. זאת הקללה המוטמעת בתספורות קצרות, שהן דורשות רענון מתמיד. שלושה שבועות אחרי תספורת ואני כבר מרגישה שהשיער מכביד לי על העורף וצריך לקצוץ ולהוריד ולקצר ולאוורר. אחרי שבפעם האחרונה סיפרתי את עצמי בבית, הבנתי שהפעם אצטרך למצוא מישהו מקצועי שיעשה את זה. גוגל עזר לי למצוא מספרה קרובה מספיק הביתה ולשמחתי היה להם תור פנוי באותו יום. אחרי עשרים דקות של המתנה וקצת יותר משעה של תספורת, יצאתי משם מחודשת. השיער שלי כרגע קצר כמו שהוא לא היה מאז כיתה ח' - ואני מתה על זה! סופסוף התשוקה שלי ללכת על קצר באה על סיפוקה.
בדרך חזרה הביתה על האופניים, בחושך הסמיך הזה של שעון חורף, שכבר בשבע בערב נותן תחושה של אחרי חצות, דיוושתי נגד הרוח. כשהגעתי הביתה התפלאתי להרגיש איזו חמימות במשב. אחרי שביום שישי התעוררנו לבוקר של מינוס שש מעלות, אתמול בערב הטמפרטורה טיפסה עד 12 מעלות. זה הרגיש כמעט-מדברי. אני עדיין מחכה לשלג, אבל בינתיים נהנית ממה שבא.

יש לי כל מה שאני צריכה.

2 comments:

  1. מזת'ומרת שרירים שורפים? אין להם שום מנשא להורים הטריים? לא טוב! זה בסיסי. זה מציל הורים.

    חייבת לחלוק. למרות שעל טעם ועל ריח וגו' אני חושבת שקקי של יונקים (כמו גם פליטות ושאר טרנספורמציות של חלב אם) מריחים מעולה. ולא רק כשמדובר ביוצאות בטני. אבל כנראה שזה טעם (ריח) נרכש...
    (או שצריך חוויה של הפסקת הנקה כפויה ומעבר לקקי מצחין של פורמולה כדי להתחיל להעריך את הגבינה ההיא).

    נעמה

    השבמחק
  2. מה עם שרירי הרגליים, כשעושים כפיפות ורוקדים ריקודים יצירתיים?!
    בינתיים הם משתמשים במנסארי, בעיקר לטיולים בחוץ. בבית בעיקר על הידיים אה-נטורל. אני לא מתה עליו, על המנסארי. הוא בסדר, אבל אני בטוחה שיש מנשאים נוחים יותר. אני יודעת שאת "אשת המנשאים" אז זה בטח בועט לך בנקודה רגישה.

    אני מסכימה איתך לגבי עניין ההפרשות של יונקים. אבל יש אנשים שזאת לא כוס התה שלהם... יותר בשבילנו! :)

    השבמחק