ביום חמישי חל חג ההודיה, חג הקציר האמריקאי. לכבוד המאורע לא אכלנו תרנגול הודו וגם לא ניצלנו את המבצעים המטורפים של יום שישי השחור, אבל אלון יצא לחופשה מהאוניברסיטה כבר ביום רביעי וזכינו בסופ"ש ארוך. כרגיל, כמובן, יש תרגילים לפתור ומאמרים לקרוא, אבל לפחות יכולנו להרשות לעצמנו קצת לבלות בין לבין.
Dinner & a Movie
בשבילי, אין בעולם שילוב מוצלח יותר לבילוי משותף עם אלון. לפעמים אנחנו פשוט נשארים בבית, אוכלים ארוחת ערב מושקעת יחד (לפעמים סתם חביתה וסלט יכולים להיות מאוד מפנקים) וצופים ביחד בפרק האחרון של אחת הסדרות האהובות עלינו. אבל בתחילת השבוע אלון הציע שנלך לראות סרט באחד הערבים וביום רביעי התחשק לנו לאכול בחוץ, וכך אחד הצטרף לאחר. יצאתי לרוץ וכשחזרתי הייתי מוכנה להמבורגר שלי. למרות הקור המתגבר בימים האחרונים בחרנו לרכב לעיר על האופניים שלנו. זה בעצם ממש לא נורא לרכב בקור. אם רוכבים בעלייה - מתחממים מהמאמץ. אם רוכבים במישור - אין רוח. ואם רוכבים בירידה? טוב... לפחות זה נגמר מהר. כשהגענו הביתה בחזרה הייתי חייבת להודות בפני אלון שהירידה עד הבית הייתה פחות נוראית ממה שחשבתי שתהיה. באמת לא נורא. אני מרוצה מעצם כך שאפשר עדיין להמשיך לרכב על האופניים. אנחנו מוצאים את עצמנו מתפייטים מדי פעם על הקלות, הגמישות וההנאה שבזמינות של האופניים. ואפשר גם להוסיף לזה את נקודות הזכות של הידידותיות לסביבה והתועלת הבריאותית.
רכבנו בדרך המועדפת עלינו והתרשמנו מהעיר המרוקנת. חג ההודיה הוא חג משפחתי ומאחר ואנחנו חיים בעיר של סטודנטים, המון חבר'ה פשוט נסעו הביתה לסופ"ש. חלק גדול מהבתים היו חשוכים, רק פה ושם איזה חלון מואר. הרחובות היו ריקים ממכוניות חונות ואנחנו היינו כמעט היחידים ברחוב. זה מראה מאוד מיוחד בעיר שבדרך כלל שורצת תלמידי קולג'. בינינו לבינינו ניחשנו שבטח ככה העיר תיראה לפני שניסע לישראל, רק עם שלג וקישוטי חג-מולד. אנחנו טסים חמישה ימים אחרי שהסמסטר נגמר וכולם בטח ימהרו לברוח מיד בסיומו ונישאר רק אנחנו ועוד כמה חסרי-מזל שלא הצליחו להשיג כרטיס לתאריך מוקדם יותר.
בחרנו מסעדת גריל אמריקאי שנמצאת די קרוב לבית הקולנוע. אני אכלתי את ההמבורגר המצוין שלהם שאני מפנטזת עליו כבר שבוע, ואלון אכל cheese steak sandwich בלחמניית ג'בטה טרייה וטובה. זאת הייתה הפעם השנייה בה בחרנו לאכול ב-Red Hawk ומאחר ועבר כבר חודש מאז הפעם הראשונה בה ניסינו את המקום, הספקנו לשכוח. שמחנו להיזכר שהם די טובים. המנות הבשריות שלהם גדולות ומפנקות והן מוגשות על לחמניות טריות. ההמבורגר שלי ונתחי הסינטה בכריך של אלון בלטו שניהם בטעם הבשרי המובהק שלהם, שלא מותיר מקום לספק בנוגע לאיכות הבקר בו השתמשו. והכיף הגדול הוא שהם גם לא יקרנים. היה מאוד כיף להיזכר כמה הם מוצלחים והבטחנו לעצמנו שהפעם לא נשכח כל-כך בקלות.
אחרי האוכל עברנו בבית מרקחת כדי לקנות לי כדורים נגד אלרגיה והמשכנו ישר למישיגן תי'אטר, בית הקולנוע המפואר יותר בין השניים הנמצאים במרכז העיר. הלכנו לראות סרט חדש בשם Descendants בכיכובו של ג'ורג' קלוני. למרות שזה עתה יצאנו מארוחת ערב במסעדה, חשקה נפשו של אלון בפופקורן ואני הסכמתי להיכנס שותפה. אבל לי התחשק גם ממתק, אז קניתי צימוקים מצופים שוקולד של נסטלה, הממתק האולטימטיבי מבחינתי. הסרט היה טוב והוא היווה המשך מוצלח לערב הנעים שבילינו יחד. ניצלתי מספר הזדמנויות במהלך הסרט כדי להודות לאלון שיזם את הבילוי המשותף וש"הוציא אותי" לערב בעיר.
אני רוצה מכונית
לא. לא באמת. אבל זאת אחלה כותרת פתיחה לקטע שיעסוק במכונית.
יש בחור בשם אלי, יהודי אמריקאי, שלומד עם אלון במחזור. הוא עבר בעקבות המנחה שלו מאוניברסיטת "בראון" ויצא לנו לבלות איתו כמה ערבים יחד, בארוחת ההיכרות המחלקתית שנערכה ביום שהגעתי, בארוחת שבירת הצום במוצאי יום כיפור ובעוד ערב אחד שקבענו להיפגש עם עוד כמה חבר'ה לסתם ארוחת שישי. אחרי אותה ארוחת שישי אלי שאל אם יש לנו תוכניות לחג ההודיה וסיפר שהוא נוסע לבקר את אחיו במסצ'וסטס. הוא שאל אם נסכים להסיע אותו לשדה התעופה, לשמור על האוטו במהלך סוף השבוע ולבוא לאסוף אותו מהשדה כשהוא חוזר. אמרנו שבטח. באותו ערב אלי גם הציע לי שיכתוב מייל למכרה שלו מאן ארבור ויבקש את עזרתה במציאת עבודה עבורי. הוא כתב את המייל כבר ביום למחרת וכיתב גם אותי עליו, כך שיכולתי לראות באילו מילים חמות וסופרלטיבים מחמיאים בחר לתאר אותי. התרגשתי.
כשהייתי בבוסטון אלי הציע לאלון להצטרף אליו לנסיעה למכבסה והשניים בילו יחד שעתיים נעימות בזמן שהכביסה עשתה את שלה. כשאלון סיפר לי על ההצעה של אלי בנוגע למכבסה, התרגשתי שוב. כשהגענו לארה"ב סיפרו לנו שהאמריקאים הם אגוזים קשים לפיצוח. שרובם לא ששים לעשות טובה לאדם אחר, אלא אם הוא חבר קרוב מאוד או בן משפחה. שברוב המקרים, היחסים עם רובם קורקטיים ומרוחקים. והנה בא לו אלי, ומתנהג לגמרי אחרת. אז נכון, הכללות הן דבר בעייתי ותמיד יש את היוצא מן הכלל. ונכון, אולי חלק מזה נובע מכך שהוא יהודי. אבל עדיין, אני מנחשת שחלק מהעניין הוא פשוט שיש כאן מישהו שקצת "סימן" אותי ואת אלון כ-His kind of people והחליט שהוא ישמח שנהיה חברים. ולכן, בלי טקסיות מיותרת או הכרזות רשמיות, הוא פשוט מתנהג כמו חבר. הוא חושב עלינו, הוא עושה עבורנו דברים בשמחה, הוא אומר "בואו נעשה משהו יחד מתישהו" ומתכוון לזה. וזאת תחושה נעימה, להרגיש מחוזרת חברתית. לא להיות חלק מריקוד מאוד א-סימטרי ולא הדדי, שבו ברור מי מעוניין יותר, מי נותן ומי מקבל.
כשהייתי בבוסטון אלי הציע לאלון להצטרף אליו לנסיעה למכבסה והשניים בילו יחד שעתיים נעימות בזמן שהכביסה עשתה את שלה. כשאלון סיפר לי על ההצעה של אלי בנוגע למכבסה, התרגשתי שוב. כשהגענו לארה"ב סיפרו לנו שהאמריקאים הם אגוזים קשים לפיצוח. שרובם לא ששים לעשות טובה לאדם אחר, אלא אם הוא חבר קרוב מאוד או בן משפחה. שברוב המקרים, היחסים עם רובם קורקטיים ומרוחקים. והנה בא לו אלי, ומתנהג לגמרי אחרת. אז נכון, הכללות הן דבר בעייתי ותמיד יש את היוצא מן הכלל. ונכון, אולי חלק מזה נובע מכך שהוא יהודי. אבל עדיין, אני מנחשת שחלק מהעניין הוא פשוט שיש כאן מישהו שקצת "סימן" אותי ואת אלון כ-His kind of people והחליט שהוא ישמח שנהיה חברים. ולכן, בלי טקסיות מיותרת או הכרזות רשמיות, הוא פשוט מתנהג כמו חבר. הוא חושב עלינו, הוא עושה עבורנו דברים בשמחה, הוא אומר "בואו נעשה משהו יחד מתישהו" ומתכוון לזה. וזאת תחושה נעימה, להרגיש מחוזרת חברתית. לא להיות חלק מריקוד מאוד א-סימטרי ולא הדדי, שבו ברור מי מעוניין יותר, מי נותן ומי מקבל.
אז ביום רביעי הסענו את אלי לשדה"ת עם הרכב שלו ומאז אנחנו בעלי רכב. זה אפשר לנו לנסוע מיד אחר-כך לקרוגר לעשות קניות לפני החג. קפצנו גם לחנות היד השנייה ומצאנו שרפרף קטן ומעולה כמו שחיפשנו כבר כמה זמן, כזה שמיועד במקור לעציצים, אבל ממלא בדיוק את החלל שליד כורסת הקריאה של אלון והוא מושלם בדיוק כדי להניח עליו כוס תה. הידד!
אמנם הקטע הזה נושא כותרת שקשורה למכוניות, אבל הוא בעצם על חברות. אם נראה לכם שאני מתעסקת בזה הרבה לאחרונה, אתם צודקים. בגיל 27, אני כבר לא רגילה להיות במצב הזה, של אי-ודאות חברתית. כשישנו הצורך לקרוא נכונה את המפה החברתית, להבין מי בעדך ומי סתם עושה בכאילו. אני חושבת שהפעם האחרונה בה הרגשתי כך בכזאת חדות הייתה בכיתה ז'-ח' ואני עדיין מתפלאת על עוצמת הרגשות שהמצב הזה מעורר בי ועל יכולתו לערער את הביטחון העצמי שלי. ובתוך המצב הזה, של התלישות החברתית, ההיסחפות בנהר שוצף ללא כל נקודת אחיזה, כל אדם שכוונותיו טובות והוא מבטא אותן בישירות ובבהירות הוא כמו קרן שמש חמימה. או כמו ליטוף על הלחי. משהו מרגיע, משרה ביטחון. כזה שמאפשר לקחת נשימה עמוקה ולהירגע, ולו לרגע. כזה שלרגע משקיט את המים הסוערים ומאפשר לי לזהות את הבבואה של עצמי במים השקטים שמולי ולהיזכר - נכון, זאת אני.
כשעזרתי לאלון ללמוד לבחינת ה-GRE שיננו יחד את המילה "emollient", שמשמעותה הפשוטה היא קרם או חומר המרגיע את העור. אבל בהשאלה, משמעות המילה היא להרגיע ולרכך. נזכרתי במילה הזאת אתמול, בהקשר המושאל. היא התאימה מאוד לתיאור התחושה שלי בתגובה לכל גילוי החברות האותנטיים האלה. אני מרגישה שהנפש שלי נרגעת כמו עור יבש שנכווה בשמש וזה עתה מרחו עליו קרם מרגיע, קריר ונעים.
כשעזרתי לאלון ללמוד לבחינת ה-GRE שיננו יחד את המילה "emollient", שמשמעותה הפשוטה היא קרם או חומר המרגיע את העור. אבל בהשאלה, משמעות המילה היא להרגיע ולרכך. נזכרתי במילה הזאת אתמול, בהקשר המושאל. היא התאימה מאוד לתיאור התחושה שלי בתגובה לכל גילוי החברות האותנטיים האלה. אני מרגישה שהנפש שלי נרגעת כמו עור יבש שנכווה בשמש וזה עתה מרחו עליו קרם מרגיע, קריר ונעים.
סטייקים ותפוחי אדמה בתנור
ביום שבת לפני שבוע החלטתי שהגיע הזמן להסתפר. בפעם הקודמת שהייתי זקוקה לתספורת לא רציתי להתחיל לחפש ספר מקומי ולכן סיפרתי את עצמי בבית, אקט שהוכתר כהצלחה חלקית וגם זה רק אחרי תיקון זוחל שנמשך יומיים אחרי התספורת המקורית. הפעם הבנתי שאני צריכה עזרה מאיש מקצוע. מה תעשה הבחורה הפשוטה שהגיעה לעיר רק לפני חודשיים והשאירה מאחור בישראל את הספר הטוב שמצאה, גם אם שמרן במקצת? פתחתי גוגל, כתבתי hair stylist Ann Arbor והתחלתי לסנן את התוצאות. רציתי להסתפר באותו יום וכך הזוכה המאושר היה המקום שהיה פתוח בשבת וגם היו בו תורים פנויים.
אחרי התספורת (המאוד מאוד מוצלחת!) קפצתי לבקר את יוני וסמדר כדי לאסוף מהם משהו קטן שחיכה לי שם. דיברנו על תוכניות לחג ההודיה וכולנו אמרנו שאין לנו כאלה, בעצם. סמדר ואני השתעשענו קצת ברעיון להכין תרנגול הודו שלם ואמרנו שאולי נאכל יחד ארוחת ערב בחמישי. ביום שלישי הטלפון שלי צלצל ויוני היה על הקו ובפיו הזמנה לארוחת ערב. הצעתי שאני אסגור את הפרטים הנוגעים לתפריט מול סמדר במייל, שם היא הודתה שבעצם תרנגול הודו זה סתם מסובך ומאחר ואין לנו חובה לכבד את המסורת המקומית, אולי פשוט נלך על סטייקים ותפו"א בתנור, שזה ללא ספק טעים יותר. בקניות של יום רביעי קניתי מצרכים לקלצונה גבינות ואנטיפסטי, הוריאציה החביבה עליי לאחרונה. לארוחת הערב הבאנו סלט, קלצונה ושעועית ירוקה מוקפצת.
לאחרונה אני מתבלת את הבצק של הקלצונה בעלי טימין יבשים ומדי פעם מוסיפה גם קומץ ציפורן, שהוא תבלין די שנוא אצלי במשפחה, למעט אמא שלי שאוהבת אותו אהבת אמת חסרת גבולות או מעצורים. זה יוצא טעים וריחני ומעניין, אבל יותר מהכל התפעלתי בפעם האחרונה מהיופי המתקבל כשעורכים את הבצק.
כשעל הצלחת שלי נחו להם יחדיו סטייק, תפו"א צלויים, שחומים וריחניים וערימה חביבה של שעועית ירוקה, נאנחתי בנחת ותענוג - השילוש הקדוש. ככה צריך לאכול סטייק.
אבל היה לי חוב לא סגור, והייתי צריכה לפרוע אותו.
לאחרונה אני מתבלת את הבצק של הקלצונה בעלי טימין יבשים ומדי פעם מוסיפה גם קומץ ציפורן, שהוא תבלין די שנוא אצלי במשפחה, למעט אמא שלי שאוהבת אותו אהבת אמת חסרת גבולות או מעצורים. זה יוצא טעים וריחני ומעניין, אבל יותר מהכל התפעלתי בפעם האחרונה מהיופי המתקבל כשעורכים את הבצק.
 |
| משובץ יהלומים |
כשעל הצלחת שלי נחו להם יחדיו סטייק, תפו"א צלויים, שחומים וריחניים וערימה חביבה של שעועית ירוקה, נאנחתי בנחת ותענוג - השילוש הקדוש. ככה צריך לאכול סטייק.
אבל היה לי חוב לא סגור, והייתי צריכה לפרוע אותו.
Some Drinks and a Stuffed Something
סמדר החליטה לרדת מרעיון תרנגול ההודו הממולא אחרי שאני כבר נכנסתי לאמביציות. במקפיא שכב לו עוף שלם, תמים, לא חושד בדבר. קניתי אותו מלכתחילה כדי שיהיה "לשעת הצורך", בעיקר למקרה שארצה להכין מרק עוף וכל המצרכים יהיו בנמצא בבית, חוץ מעוף. השיחה עם סמדר הזכירה לי שבעצם אף פעם לא מילאתי עוף (תרנגולת רגילה, לא הודו), עובדה די מוזרה בהתחשב בכך שאלון אוהב את העוף הממולא שאמא שלו מכינה מדי פעם. העובדה הזאת (שאני נהנית להכין לאלון מאכלים שהוא נהנה לאכול) בצירוף החג האמריקאי המצווה לאכול חיה מכונפת שלמה וממולאת וצלויה בתנור, גרמו לי לרקום מזימה. ולכן, כבר בחמישי בבוקר העברתי את העוף השלם מהמקפיא למקרר, שיפשיר לו לאיטו.
אחד החבר'ה הפחות שגרתיים שלומד עם אלון הוא בחור (איש, אדון, גבר) בשם רוב. רוב נמצא בשנות החמישים לחייו והוא פרש לאחרונה מצבא ארה"ב והחליט לחזור לאוניברסיטה ולעשות דוקטורט במדע המדינה ויחב"ל. בתחילת השבוע הוא הזמין את אלון ועוד מישהי מהקבוצה שלהם אליו הביתה למשקאות ושיחה מול האח בשישי אחה"צ. מאחר ולא הוזמנו לארוחת ערב, התוכנית שלי נדמתה גאונית - נלך לשתות וקצת לנשנש, נחזור הביתה בדיוק בזמן כדי להכניס את העוף לתנור ונאכל עוף ממולא חגיגי לארוחת ערב. אז זהו, שלא בדיוק.
מסתבר שאשתו של רוב היא בשלנית מדופלמת. ישבנו לשולחן ליד האח, כמובטח. והוגשו משקאות. ואז אן התחילה להצעיד לשולחן שורה של מאפים בכל צבע וצורה, כולם בגודל של ביס בערך. אז נכון, לא הוזמנו לארוחת ערב, אבל מהר מאוד התברר שמכאן לא נחזור רעבים. ואמנם הוזמנו לשעה ארבע אחה"צ, אבל הערב התקדם ונהיה גם ברור שלא נחזור הביתה עד שש ולא נשב לשולחן בשמונה ונחתוך את העוף הריחני שלנו. כמה פעמים במהלך הערב, כשקצת איבדתי את הקשר לשיחה ובהיתי באש המתפצפצת באח (הבאז העדין של היין עזר לי) עברה לי המחשבה בראש - מה אני אעשה עם העוף שהפשרתי? להקפיא בחזרה אי-אפשר, אבל אנחנו כבר לא נאכל אותו הערב. לזרוק? חבל...
החלטתי שאצלה אותו כמעט לגמרי ולמחרת אשלים את הצלייה וגם אשחים אותו.
החלטתי שאצלה אותו כמעט לגמרי ולמחרת אשלים את הצלייה וגם אשחים אותו.
כשהגענו הביתה בתשע בערב, אחרי שרצתי לשירותים (שלוש פעמים ברצף) כדי לתת לבטן שלי לבטא את מחאתה הרמה על תפריט ארוחת הערב שהורכב ממבחר מאפים עתירי שומן, נעמדתי ומילאתי את העוף בתערובת אורז לבן, צימוקים, שקדים ובצל מטוגן. מאוד נהניתי ממילוי העוף הראשון שלי ותפרתי את העור ביד אומן, כדי למנוע מהמילוי לברוח החוצה בזמן הצלייה. תוך כדי התהליך השחלתי גם בערך שמונה שיני שום במגוון נקודות אסטרטגיות בין העור לבשר. אחרי שהעוף בילה חצי שעה בתנור הבית החל להתמלא בניחוחות משכרים. "כמה חבל שאנחנו לא אוכלים אותו כבר הערב", אמרתי לאלון, "איזה בזבוז".
היום בצהריים הדלקתי את התנור והכנסתי את העוף לשעה. אחרי חצי שעה הורדתי את הכיסוי כדי שהעור קצת ישחים וכעבור עשרים דקות נוספות העברתי את התנור למצב גריל. כשסיימנו את שיחת הסקייפ השבועית עם המשפחה של אלון חיכה לנו עוף שחום ומבריק, חם ומהביל ומדיף ניחוחות שום ורוזמרין. יחסית לכך שזו הפעם הראשונה שלי, אני מכתירה את הניסיון כהצלחה גדולה. קצת חששתי לייבש את העוף אם אצלה אותו יתר על המידה ולכן הגבלתי את הצלייה לשעה וחצי אתמול ועוד שעה היום, בהתבסס על מגוון מתכונים שמצאתי ברחבי הרשת ובעיקר על האינטואיציה המטבחית המפותחת שלי. לאור כך שהחלקים היותר פנימיים של בשר העוף התקשו להיפרד מהעצם, אני חושבת שיכולתי להרשות לעצמי לצלות אותו אפילו שעה נוספת. איישם את זה בפעם הבאה. מאחר והעוף הוא לא עוף המיועד למילוי (לא נקי מעצמות וחלקים פנימיים) הצלחתי לדחוף לתוכו רק כוס של מילוי והוא יצא קצת מלוכלך ולא מאוד מעורר תיאבון (לטובת קוראיי הצמחוניים, אני נמנעת מתיאורים גרפיים יותר). לפיכך, החלטתי גם שבפעמים הבאות אסתפק במילוי שבין העור לבשר וב"מילוי" המפוזר בתחתית התבנית וקולט אליו את כל המיצים הנפלאים שהעוף מגיר במהלך הצלייה.
האורז עצמו יצא מעודן בטעמיו וריחני בניחוחותיו. כבר אתמול אחרי הצלייה המקדימה גנבתי ממנו רבע כפית ואמרתי לאלון שיש לו טעם חגיגי. ואכן, הגרסה בה בחרתי היא בת-דודה קרובה של האורז החגיגי שהיו מכינים במטבח של הקיבוץ לכבוד החגים. זאת הייתה ארוחת צהריים מאוד מפנקת והרגשתי מאוד מושחתת, לשבת רק עם אלון סביב עוף שלם. בתום ארוחת הצהריים פירקתי את העוף שנשאר וזרקתי את העצמות והעור, שיהיה יותר קל לאכול מהשאריות בימים הבאים. מיד אחר כך סימנתי לאלון בעדינות שאני הולכת למיטה. אנא, אל תעבירו לי שיחות בשעות הקרובות. נפלתי שדודה לשעתיים של שנ"צ. התעוררתי באמצע, אחרי שעה בערך וחשבתי לעצמי שאני בטח ישנה כבר המון זמן ושלא שמתי לי שעון ושהפה שלי מאוד יבש ושאולי כדאי שאקום ואשתה משהו, אבל הגוף שלי תרגם את כל המחשבות האלה כהוראה להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון. אפילו חלמתי כמה חלומות, כולם מאוד מוזרים, כיאה לשינה על בטן מלאה. קמתי בחמש וחצי אחה"צ, הלומת שינה וסהרורית. הכנתי לי כוס ענקית של תה והתיישבתי להתאושש מול המחשב. עד כה נרשמה הצלחה חלקית.
אחרי החגים
כשחזרתי מקיימברידג' אמרתי לעצמי ולאלון שצריך לחזור לשגרה, בעיקר בשביל הבטן. אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. הייתי תמימה. לא נורא אכפת לי שהבטן שלי נפוחה. אפילו לא מאוד אכפת לי מהריצות לשירותים ומחוסר היכולת לעזוב את הבית לזמן ממושך מדי ולהסתכן בהתרחקות משירותים סבירים (אני משקרת, זה מציק ומעיק וכואב גם בטוסיק ומאוד לא נעים או נוח).
הבעיה שהכי מטרידה אותי כרגע היא העייפות האדירה שמתלווה לשלשולים (וסליחה על השימוש במילה המדויקת. לרוב אני משתמשת ביופמיזם ותיאורים מעורפלים, אבל כולנו מבוגרים, כן? זה לא נעים אבל זה מה יש). ישנתי הלילה תשע שעות והתעוררתי ישר לשלושה סבבי שירותים. עם כל הכבוד להשפעה הממסטלת של עוף צלוי לארוחת צהריים, היה כאן יותר מסתם ארוחה כבדה. ריצות חוזרות ונשנות לשירותים הן פעילות מאוד תובענית. מה גם שמהר מאוד מצטרפת להכל התייבשות קלה שמביאה איתה בחילה, שזה אף פעם לא נעים, ויש גם סכנה להפרה במאזן המלחים בגוף וזה בכלל לא רצוי (בעיה שלכם שאני מדברת ככה, אתם שלחתם אותי ללמוד אחיות).
ולכן, ממחר דיאטה. אני מקווה. אני רוצה. אני אשתדל.
זה מצב מורכב, הבטן שלי ואני. דבר ראשון, אמנם אני חולת קרוהן, אבל כבר די הרבה זמן (טפוטפוטפו) אני מאוזנת תרופתית. כל הטפוטפו ונגדעינהרע הם יופי, אבל חשוב להגיד שללא התרופות שאני מקפידה ליטול בשמרנות כמעט דתית כבר כמה שנים כל זה לא היה קורה. אז אני למעשה חולת קרוהן בלי קרוהן פעיל ורוב התופעות מהן אני סובלת הן תוצאה של המעי הקצר שנותר אחרי כל הניתוחים שעברתי. לפיכך, הבעיה העיקרית היא עם ספיגה של שומנים ואני אפילו לוקחת תרופה שאמורה לעזור לי בזה (עד רמה מסוימת). המשמעות של זה היא שאני יכולה מאוד בקלות "לזייף" באוכל ולחשב ביני לביני אם מתאים לי "לשלם את המחיר". ואני יכולה גם באותה קלות להגיד לעצמי - נקלקל עכשיו, נתקן אח"כ. זה הופך למשחק של עלות ותועלת והשאלה העיקרית היא האם המחיר שווה את הרווח. לרוב ישנם רצפים של "תשלום" אחריהם אני מחליטה שדי, זה כבר לא שווה את זה. ואז אני חוזרת להיות ממושמעת לתקופת מה. אז עכשיו זאת התקופה. מחר אני מתכננת לבלות יום על טהרת הדייסה וגם לבשל מרק כרוב פולני-רוסי שינחם קצת את הבטן המסוכסכת. צריך רק כוח רצון והפסקה בחגים ובארוחות השחיתות המתלוות אליהם.
לשבור שגרה זה אחד הדברים הקלים יותר בעולם. לבנות שגרה זה קשה ולפעמים אני חושבת שלבנות מחדש שגרה שכבר הייתה ונשברה זה קשה שבעתיים. זה קשור גם למשמעת הבטן, אבל גם לסדרי ניקיון בבית, ימי כביסה וכאלה. בלי עבודה או מסגרת שתסדר לי את היומיום, כשרק אני קובעת על עצמי, העוגנים האלה חשובים, אבל הם נוטים להיסחף ולהעלם אל מעבר לאופק בקלות מפתיעה. אם כך, אני ניצבת בפני אתגר. מזל שאני אוהבת אתגרים.
היום בצהריים הדלקתי את התנור והכנסתי את העוף לשעה. אחרי חצי שעה הורדתי את הכיסוי כדי שהעור קצת ישחים וכעבור עשרים דקות נוספות העברתי את התנור למצב גריל. כשסיימנו את שיחת הסקייפ השבועית עם המשפחה של אלון חיכה לנו עוף שחום ומבריק, חם ומהביל ומדיף ניחוחות שום ורוזמרין. יחסית לכך שזו הפעם הראשונה שלי, אני מכתירה את הניסיון כהצלחה גדולה. קצת חששתי לייבש את העוף אם אצלה אותו יתר על המידה ולכן הגבלתי את הצלייה לשעה וחצי אתמול ועוד שעה היום, בהתבסס על מגוון מתכונים שמצאתי ברחבי הרשת ובעיקר על האינטואיציה המטבחית המפותחת שלי. לאור כך שהחלקים היותר פנימיים של בשר העוף התקשו להיפרד מהעצם, אני חושבת שיכולתי להרשות לעצמי לצלות אותו אפילו שעה נוספת. איישם את זה בפעם הבאה. מאחר והעוף הוא לא עוף המיועד למילוי (לא נקי מעצמות וחלקים פנימיים) הצלחתי לדחוף לתוכו רק כוס של מילוי והוא יצא קצת מלוכלך ולא מאוד מעורר תיאבון (לטובת קוראיי הצמחוניים, אני נמנעת מתיאורים גרפיים יותר). לפיכך, החלטתי גם שבפעמים הבאות אסתפק במילוי שבין העור לבשר וב"מילוי" המפוזר בתחתית התבנית וקולט אליו את כל המיצים הנפלאים שהעוף מגיר במהלך הצלייה.
 |
| now I got you where I want you! |
אחרי החגים
כשחזרתי מקיימברידג' אמרתי לעצמי ולאלון שצריך לחזור לשגרה, בעיקר בשביל הבטן. אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. הייתי תמימה. לא נורא אכפת לי שהבטן שלי נפוחה. אפילו לא מאוד אכפת לי מהריצות לשירותים ומחוסר היכולת לעזוב את הבית לזמן ממושך מדי ולהסתכן בהתרחקות משירותים סבירים (אני משקרת, זה מציק ומעיק וכואב גם בטוסיק ומאוד לא נעים או נוח).
הבעיה שהכי מטרידה אותי כרגע היא העייפות האדירה שמתלווה לשלשולים (וסליחה על השימוש במילה המדויקת. לרוב אני משתמשת ביופמיזם ותיאורים מעורפלים, אבל כולנו מבוגרים, כן? זה לא נעים אבל זה מה יש). ישנתי הלילה תשע שעות והתעוררתי ישר לשלושה סבבי שירותים. עם כל הכבוד להשפעה הממסטלת של עוף צלוי לארוחת צהריים, היה כאן יותר מסתם ארוחה כבדה. ריצות חוזרות ונשנות לשירותים הן פעילות מאוד תובענית. מה גם שמהר מאוד מצטרפת להכל התייבשות קלה שמביאה איתה בחילה, שזה אף פעם לא נעים, ויש גם סכנה להפרה במאזן המלחים בגוף וזה בכלל לא רצוי (בעיה שלכם שאני מדברת ככה, אתם שלחתם אותי ללמוד אחיות).
ולכן, ממחר דיאטה. אני מקווה. אני רוצה. אני אשתדל.
זה מצב מורכב, הבטן שלי ואני. דבר ראשון, אמנם אני חולת קרוהן, אבל כבר די הרבה זמן (טפוטפוטפו) אני מאוזנת תרופתית. כל הטפוטפו ונגדעינהרע הם יופי, אבל חשוב להגיד שללא התרופות שאני מקפידה ליטול בשמרנות כמעט דתית כבר כמה שנים כל זה לא היה קורה. אז אני למעשה חולת קרוהן בלי קרוהן פעיל ורוב התופעות מהן אני סובלת הן תוצאה של המעי הקצר שנותר אחרי כל הניתוחים שעברתי. לפיכך, הבעיה העיקרית היא עם ספיגה של שומנים ואני אפילו לוקחת תרופה שאמורה לעזור לי בזה (עד רמה מסוימת). המשמעות של זה היא שאני יכולה מאוד בקלות "לזייף" באוכל ולחשב ביני לביני אם מתאים לי "לשלם את המחיר". ואני יכולה גם באותה קלות להגיד לעצמי - נקלקל עכשיו, נתקן אח"כ. זה הופך למשחק של עלות ותועלת והשאלה העיקרית היא האם המחיר שווה את הרווח. לרוב ישנם רצפים של "תשלום" אחריהם אני מחליטה שדי, זה כבר לא שווה את זה. ואז אני חוזרת להיות ממושמעת לתקופת מה. אז עכשיו זאת התקופה. מחר אני מתכננת לבלות יום על טהרת הדייסה וגם לבשל מרק כרוב פולני-רוסי שינחם קצת את הבטן המסוכסכת. צריך רק כוח רצון והפסקה בחגים ובארוחות השחיתות המתלוות אליהם.
לשבור שגרה זה אחד הדברים הקלים יותר בעולם. לבנות שגרה זה קשה ולפעמים אני חושבת שלבנות מחדש שגרה שכבר הייתה ונשברה זה קשה שבעתיים. זה קשור גם למשמעת הבטן, אבל גם לסדרי ניקיון בבית, ימי כביסה וכאלה. בלי עבודה או מסגרת שתסדר לי את היומיום, כשרק אני קובעת על עצמי, העוגנים האלה חשובים, אבל הם נוטים להיסחף ולהעלם אל מעבר לאופק בקלות מפתיעה. אם כך, אני ניצבת בפני אתגר. מזל שאני אוהבת אתגרים.
. . .
הבוקר התעוררנו לקול שאגות בני התשחורת הדרים בשכנות אלינו. אמנם רובם נסעו הביתה לחג, אבל כולם הקפידו לחזור בזמן למשחק הפוטבול נגד אוהיו סטייט שהתרחש במגרש הביתי ולשלל המסיבות המקדימות אותו והמתקיימות אחריו. היה נשמע כאילו 20 בחורים שזה עתה התחלף להם הקול עומדים ליד חלון חדר השינה שלנו ושואגים, "GO, GO, GO, GO". לא הבנו על מה ולמה, היות והשעה הייתה קצת לפני 11 בבוקר והמשחק מתחיל רק ב-12.
מיכל אמרה שהיא מעריצה אותי על היכולת לגור בלב שכונת ילדי הקולג' ואני משכתי כתפיים בתגובה. לא ממש מרגישים אותם רוב הזמן. לוגית, זה אומר שבחלק מהזמן הם דווקא כן מורגשים. לרוב, כל עוד המוזיקה נפסקת לפני שתיים לפנות בוקר (אתמול זה היה בשכנוע קל מטעם המשטרה המקומית), אנחנו מצליחים להתייחס להכל בחיוך. אני מניחה שאם היה לנו בבית תינוק קטן שהצעקות והבאסים היו מעירים אותו לא הייתי מתייחסת לזה בכזאת סלחנות, אבל בינתיים רק שנינו כאן וכנראה שהמיטה שלנו נוחה מספיק כדי שנירדם גם כשחשכת הלילה משובצת צהלות נעורים.
לאור הפסקה יחסית ברצף השירותים החלטתי להחליף בגדים ולנצל את קיומו הזמני של האוטו שברשותנו כדי לנסוע למכבסה. אין לי חשק בכלל בכלל, אבל לפעמים עם האוכל בא התיאבון (יבוא לך דינה).
קדימה הפועל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה