יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

שיר אשיר בגשם

הבוקר התעוררתי לבוקר אפור, עם סיכוי עז לגשם. הצבע של השמיים והנראות של הלחות באוויר הבהירו שהפעם החזאי צדק. ואכן, בתוך שעתיים בערך, השמיים התחילו להמטיר.
עד עכשיו יצא לי לראות כאן כל מיני סוגים של גשם. אלון אומר שיש כאן מנעד הרבה יותר רחב מאשר בישראל, והוא צודק. הגשם כאן לובש צורות רבות ומגוונות, והוא יכול לנוע מריסוס קל באוויר, דרך טפטוף קל, גשם קל ועד מבול של ממש. בינתיים רוב הימים הגשומים לא היו סוערים מדי. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהיום הגשם היה רציני יותר. הוא ירד ללא הפוגה מאחת בצהריים והוא עדיין ממשיך באותו עוז והוא גם לווה ברוח, עוד תופעה שלא ראיתי הרבה ממנה בחודשיים וכלום מאז שהגעתי. ברוב ימי הגשם לא נושבת רוח רצינית, למעט מסדרונות מועדים לפורענות במקומות נבחרים ברחבי העיר. והיום דווקא הייתה הרבה רוח, לפי הפעילות הערה של פעמוני הרוח שלי שתלויים במרפסת האחורית. אולי אני לא נמצאת באן ארבור מספיק זמן כדי לנסות לגזור איזו הכללה מתוך חוויותיי עד כה, אבל הבטן שלי אומרת שאני צודקת. ולבטן אני תמיד מקשיבה.

היום שלי נפתח בהוצאת השאור מהמקרר להתחממות. קצת חיפפתי לגביו לאחרונה. על אלון הוטלה המשימה להאכיל את המחמצת פעם אחת בהיעדרי והוא עמד בה בגבורה, כאילו רק כדי שאחזור ואתחיל לנצנץ. זה התחיל מזה שיחד הבנו שבעצם שכחתי להגיד לו לזרוק כוס מהעיסה לפני שהוא מתחיל עם ההאכלה. לא נורא, לא אכפת לי אם המחמצת תחמיץ עוד קצת, היא בינתיים מאוד מעודנת. אבל אחר-כך כבר ממש הגזמתי. הוצאתי את הכלי מהמקרר בעשר בערב מתוך כוונה להאכיל את השאור שעה מאוחר יותר. בוקר למחרת, כשהכלי עדיין עומד על שולחן העץ במטבח, הבנתי ששכחתי. טוב, אז אאכיל אותה עכשיו. אבל הייתי צריכה לצאת לפגישה על הבוקר ולא היה לי זמן להתעסק עם זה. כשחזרתי הביתה בעשר וקצת המחמצת כבר הייתה מלאה בועות גדולות, כמו אומרת, "לא תאכילי אותי, אני אראה לך כמה אני חזקה. אני עוד אגלוש מהכלי ואמלא פה את כל המטבח!". האכלתי אותה ועד הערב היא נשארה על השולחן, מחכה שאחליט אם אני רוצה לאפות. ברבע לשבע בערב הסתכלתי על השעון. אם אתחיל ללוש עכשיו, ההתפחה תתחיל בשבע, עריכה והתפחה שנייה מתשע וחצי עד אחת עשרה וחצי בערך, ואז אפייה של ארבעים דקות. מאוחר מדי. אטמתי את הכלי והחזרתי אותו למקרר.

אז הבוקר הוצאתי שוב את השאור ובשתיים עשרה התחלתי לערבב וללוש. הכנתי כמות כפולה מזו שבמתכון, עם חצי קילו שאור וקילו קמח. המתכון המקורי אמור להניב שתי כיכרות, כך שהייתי אמורה לקבל ארבע כיכרות, אבל החלטתי לאפות הכל ככיכר אחת גדולה.

ששש... בתהליך תפיחה.

הגשם ירד כל היום בלי הפסקה, אבל אחרי שערכתי את הלחם, חצי שעה לפני החושך, הבנתי שעכשיו או לעולם לא - אני חייבת לצאת מהבית. בבוסטון נשארתי עם אורלי בבית ימים שלמים וזה לא הפריע לי. הייתי עסוקה ולא הרגשתי כלואה או חנוקה. אבל היום, אחרי שבמשך ארבע שעות של התפחה ישבתי וראיתי מבחר פרקים מסדרות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת, הרגשתי שאני חייבת להזיז את עצמי קצת. לא התחשק לי לצאת לרוץ, כי שילוב הרוח-גשם לא נראה לי מזמין במיוחד. לעומת זאת, עדיין לא העמדתי למבחן את מגפי הגשם שקניתי. איזו הזדמנות! לבשתי את מעיל שק השינה שלי, נעלתי את המגפיים ויצאתי החוצה להתמודד עם הסערה. בדרך ראיתי שני רוכבי אופניים שנראו מאוד מסכנים, אבל פרט להם, כמעט ולא חלפו על פני הולכי רגל אחרים. הגשם מבריח את כולם פנימה.
הגשם היום שונה גם מימי הגשם הקודמים מבחינת הטמפרטורה. עד עכשיו היה קר, אבל לא נורא. מאז שחזרתי מבוסטון יש כאן רצף די מכובד של ימים קרים באמת. המעיל שלי קיים את הבטחתו ועוד יותר, והיה לי חם ונעים בתוך הפוך המבודד מקרסול ועד קודקוד. אבל מגפי הגשם, אויה. יש איזו טענה לפיה מגפי גשם, בשילוב עם הגרביים הנכונות, יכולים לשמש גם כמגפי שלג. למרות גרבי הסקי שגרבתי בתוך המגפיים, הזרת והקמיצה הקפואות בכף רגל ימין שלי ישמחו להפריך את הטענה הזאת וכרית כף הרגל תגיע לתמוך בפעולת ההפרכה. או בקיצור - זה שקר. שקר וכזב. אבל לא נורא. לפחות למדתי משהו. המגפיים האלה הם לטיולי גשם באביב. לא בשתי מעלות צלזיוס. למרות הקור והקפיאה החלקית באיברי, שמחתי למראה המדרכות המוצפות ונהניתי לדרוך בכוונה בתוך כל שלולית שנקרתה בדרכי.

פעם ראשונה בים?

חשבתי לצאת לטיול ללא יעד מוגדר, אבל במקום זאת בחרתי ללכת למחסני צבא הישע לראות מה התחדש. לא קניתי כלום, אבל נהניתי למשמש קצת כלים עם שיק וינטג'. בשונה מהביקור הראשון, הפעם התרשמתי מהמחסנים יותר לטובה. הם מסודרים וקל להתמצא בהם. בפעם הקודמת גם ממש לא נתתי את דעתי על האזור של כלי הבית והפעם התמקדתי דווקא בו. התרשמתי מאוד מהיצע סלסלות הקש שלהם ובהחלט אחזור לשם למטרה זו בדיוק, שכן אני צופה שבקרוב מאוד ארצה להכין שתי סלסלות שי עמוסות מאפים ביתיים לשתי מכרות שעתידות ללדת בעוד זמן לא רב.

חזרתי הביתה בדיוק בזמן כדי להדליק את התנור לקראת האפייה, ובשבע ועשרה יצאה ממנו כיכר ענקית ומפוארת של לחם אגוזים ריחני.

נולדה במשקל שני קילוגרם

אחרי שהלחם התקרר קצת פרסתי את הנשיקה וטעמתי. אני לא רוצה לצאת בהכרזות, אבל בכל-זאת; אני חושבת שזה הלחם הכי מנצח שאפיתי עד כה. עם בועות בגודל הנכון בדיוק, עם מרקם מושלם, בין דחוס לאוורירי ובעל טעם עדין של אגוזי המלך המשובצים בו. עם הציפוי הקלאסי של הקמח והחריצים שהפעם לא חששתי לחרוץ אותם עמוקים מספיק, יש לו מראה מושלם של לחם-אומן. אני מרוצה.

בדיוק. בגודל. הנכון.

היעד הבא שלי הוא לחם עם תוספות אחרות - עגבניות מיובשות, זיתים, בצל מטוגן. בינתיים קראתי היום בבלוג של עלמה על חלת דלורית מתוקה שנראית יפה וטעימה ואני חייבת לנסות.

ההתבקעות בצד הכיכר מספרת את הסודות של מה שבפנים
אל תלכו לשום מקום, הולך להיות כאן מעניין מהסוג הטוב ביותר, כזה שמריח כמו בצק שמרים טרי ולחם שאור שרק יצא מהתנור. עכשיו רק צריך איזה מרק עשיר שילווה את הכל בחדווה. איזה כיף זה חורף.

2 comments:

  1. הלחם נראה נפלא!

    נעמה

    השבמחק
  2. הוא באמת היה נפלא. והחזיק מעמד טרי ומשובב נפשות במשך עשרה ימים! שאור זה קסם.

    השבמחק