יום ראשון, 19 בפברואר 2012

Chicken Pot Pie וחופשה ללא תשלום

ביום רביעי לפני שבוע וחצי, כשקראתי את הפוסט האחרון שהתפרסם בבצק אלים עם מתכון לצ'יקן פוט פאי, היה לי ברור שזה הדבר הבא שאני מבשלת בעבודה. ביום חמישי סיפרתי לג'וליה על המזימה האפלה שלי. לשמחתי, לא נדרשו הרבה שכנועים כדי לרתום אותה למטרה. או כמו שהיא תמיד אומרת כשאני מציעה להכין משהו חדש, "אנחנו שמחים להיות שפני הנסיונות שלך".
התוכנית הייתה פשוט מושלמת, מפני שהשבוע ג'וליה ואריאל נסעו לחופש והייתי צריכה לבשל פחות אוכל מהרגיל. סיכמנו על קיש פטריות וצ'יקן פוט פאי. את הקיש הכנתי ביום שני ואת הפאי שמרנו לשלישי, עת הגיעה אליהם אורחת לארוחת ערב. יום למחרת ג'וליה סיפרה לי שהאורחת כל-כך התלהבה ונהנתה מהמנה, שהיא כמעט התפתתה לקחת על זה קרדיט. אבל היא זקפה את כל הקרדיט לזכותי.

באותו יום, כשיצאתי מהעבודה, הפאי עוד היה בתנור. שנייה לפני שיצאתי, לבושה במעיל ומגפי השלג שלי לרגלי, דקרתי את בצק הסקונס איתו בחרתי לכסות את המנה, כדי לבדוק אם הוא מוכן. הוספתי עוד חמש דקות בטיימר ואמרתי לג'וליה שעם הישמע הצפצוף היא רק צריכה לכבות את התנור ולהוציא את הפאי. בהיסח הדעת, טעמתי את חתיכת הבצק שנשארה על המזלג. העיניים שלי התגלגלו בהנאה. אני חייבת לחזור הביתה ומיד להכין סקונס, חשבתי לעצמי.
אריאל הקפיץ אותי למרכז העיר ומשם תכננתי ללכת ברגל. היה ערב נעים ולא מאוד קר, מזג אוויר מושלם לחגו של ולנטיין הקדוש. עכשיו נוספה לי משימה - אני צריכה לחזור הביתה עם מיכל של שמנת מתוקה להקצפה, כדי שאוכל להכין סקונס. נכנסתי ל-CVS, הדראגסטור שמחזיק גם מוצרי צריכה בסיסיים ומוצרי חלב. אין שמנת להקצפה. גם לא ב-White Market, המינימרקט הקטן של מרכז העיר. שאלתי שם את המוכר, "אם אין שמנת להקצפה במקרר יש סיכוי שיש לכם במקום אחר?" והוא בתגובה אמר לי שאתמול הם מכרו הכל ושאין לו מושג מאיפה הבהלה הפתאומית לשמנת להקצפה. כשאמרתי בצחוק שאולי זה ולנטיינז הוא ענה שהוא לא חשב על זה, אבל כנראה שאני צודקת. "מה, אנשים מכינים לאהובים שלהם קינוחי קצפת-שוקולד מושחתים?", שאלתי אותו בגיחוך. "אני חושב שכן". אם כך, עניתי, זה מאוד מדאיג. יצאתי מהחנות עם כמה מצרכים חיוניים אחרים, אבל ללא שמנת להקצפה. בדרך לדלת שוררתי בעליצות, "Happy Valentine's!".
היה עוד מקום אחד בדרך הביתה שבו העזתי לחשוב שאולי אמצא את מבוקשי, למרות שידעתי שהסיכויים קלושים. בחנות המשקאות של ההודי, שיושבת על הצומת של סטייט ופאקרד. קטנת אמונה, פסעתי אל עבר מקררי החלב. חלב חצי-חצי לקפה, שוקו, קצפת במיכל לחיץ. אין שמנת מתוקה. השלמתי עם התבוסה שלי, יצאתי מהחנות והלכתי הביתה ללא עצירות נוספות. הפנטזיה תצטרך לחכות.

אמנם יצאתי מה-White Market ללא שמנת מתוקה, אבל כן קניתי לי שם שני פינוקים - אננס חתוך וביסקוויטים.
אני אוהבת ביסקוויטים. מאוד. ולמרות זאת, איכשהו, מאז שעזבנו את ישראל יש לנו בבית עוגיות לרוב, אבל ביסקוויטים עוד לא ביקרו אצלנו. ביום שלישי תיקנתי את העיוות הנורא הזה. אני לא סתם אוהבת ביסקוויטים - אני מהטובלות. ביום רביעי בבוקר, כששוב לא היה לי חשק לדייסה על הבוקר, טבלתי שישה ביסקוויטים בזה אחרי זה בתה הראשון של היום והייתי מאושרת.


 לרוב, כשאני מבשלת בעבודה, לא יוצא לי לטעום את האוכל שבישלתי. למרות זאת, הייתי בטוחה שגם אלון ואני נהנה מאוד מהפוט פאי ותכננתי להכין אותו גם לנו.
בשבוע האחרון האוכל במקרר שלנו הלך והתמעט. לי זה לא הפריע, כי התיאבון שלי היה קצת מבולבל בימים האחרונים ובעיקר חיפשתי כל מיני מאכלים יבשים, פריכים ומלוחים שיעזרו לי להעביר את הבחילה. בזכות הקלצונה המפואר שהקפאתי לפני כמה שבועות לא הייתי צריכה להכין לאלון אוכל ללימודים במשך חלק נכבד מהשבוע החולף. "השאריות הן חברותיה הטובות ביותר של עקרת הבית העמוסה", אמרתי לאלון.
אולי בגלל שהרגשתי את החופשה המתקרבת ואולי סתם כך בלי סיבה, נתתי לאיזו עצלות להשתלט עליי בשבוע האחרון והתמסרתי אליה בלי התנגדות. אבל בסופו של דבר, יש גבול לכל תעלול ואחרי שאכלנו בחוץ גם בשני וגם בחמישי, היום הלכתי למכבסה ומיד אחר כך חציתי את הכביש וקניתי כמה מצרכים לארוחת ערב בקרוגר. הכנתי לנו וריאציה על המתכון מבצק אלים. במקום בצל-גזר-סלרי, השתמשתי בשקית ירקות קפואים שכבר זמן מה קורצת לי מהמקפיא. היו שם גזר, זוקיני, דלעת, פרחי כרובית וברוקולי. אליהם הוספתי חמש כפות תירס מקופסא (היתר סונן והוקפא), שני בצלים בינוניים וכמה מקלות סלרי טרי שקניתי בסופר, כי אצלנו בבית הסלרי בדרך כלל מוקפא ביום הקנייה ומשמש בעיקר כשחקן חיזוק למרק העוף. על הבצק ויתרתי כליל הפעם. בישלתי אורז לבן ונהנינו מארוחת ערב בקערית, ששילבה טעמים עדינים ונפלאים של ירקות וחזה עוף. למנה המוכנה הוספתי כפית רוטב סויה וכמה טיפות טבסקו, כי הטעם הבסיסי שנתנו הבצל-סלרי-מלח-פלפל היה קצת אנמי לטעמי. היה טעים ומוצלח ונשאר עוד מספיק למחר ומחרתיים.
כמו תמיד כשאני מבשלת משהו חדש, שאלתי את אלון, "אלונו, טעים?".
"טעים".
חיכיתי עוד כמה רגעים, שיאכל קצת יותר ויטעם קצת יותר.
"אלונו, טעים לך?"
"טעים מאוד".
"הו, יש! ל'מאוד' הזה חיכיתי!"
"טעים מאוד, אני חושב שאני אפילו אקח מנה נוספת".

הצלחה :)

אוכל נחמה

היום נסעתי למכבסה באוטובוס. יש קו שעובר ברחוב המקביל ויש לו תחנה ממש ליד המכבסה. בימי שבת הוא מגיע אחת לחצי שעה. בשבוע שעבר הודיתי בפני אלון שנראה לי שתרגיל הסופר-וומן שלי, הרכיבה למכבסה עם תיק טיולים מלא כביסה ששוקל לפחות עשרה קילו, הוא, איך לומר, שטות מוחלטת.
אני חושבת על זה כבר זמן מה. בעצם, מאז שחזרנו מישראל רכבתי כך למכבסה אולי פעם אחת. בפעם אחרת היינו צריכים לעשות קנייה די גדולה בסופר אז כבר לקחנו זיפקאר ושילבנו כביסה וקניות. ופעם אחת לקחתי מעט כביסה אל ג'וליה ואריאל בתיק הגב הקטן שלי, הילקוט שנועה קנתה לי כשהתחלתי את התואר. ועוד חצי פעם כיבסתי רק תחתונים וגרביים בכביסת יד מרובת-משתתפים.
הטיפשות שבמעשה הסחיבה הזה הלכה והתחוורה לי לאט אבל בעקביות ככל שהתמדתי בטקס הכביסה השבועי. כן, הרגשתי חזקה וכל-יכולה, אבל לכל הרוחות - למה שאני, בחורה ששוקלת בערך 60 קילו, תסחוב על הגב שישית ממשקל גופה, תוך כדי דיווש נמרץ על האופניים שלה? באיזה עולם הדבר הזה בכלל נתפס כקצה קצהו של משהו הגיוני?
וכאילו לא מספיק עניין ה"שישית ממשקל הגוף", יש לי היסטוריה של ניתוחי בטן פתוחים ובקע קטן בצלקת הניתוחית. גם יש לי שאיפה להצליח להיכנס להריון בעתיד ומשהו אומר לי שצניחת רחם בגלל סחיבת משקלים כבדים היא לא משהו שיעזור לקדם את המטרה הזאת.
אז החלטתי שמספיק ודי.
אבל עדיין, לא מתאים לי לקחת כל שבוע זיפקאר. אז היום ניסיתי סידור חדש - אוטובוס ומזוודה על גלגלים. מסתבר שהמזוודה הקטנה שקניתי בנובמבר לרגל הנסיעה לבוסטון מכילה לא מעט כביסה. דחפתי עוד כמה בגדים לילקוט בעל המידות הסבירות ויצאתי לדרכי, חוקי הפיזיקה לצידי, הופכים שבעה קילו של כביסה לניידים הרבה יותר, רק כי יש תחתיהם שני גלגלים קטנים מפלסטיק. הספקתי לכבס, לייבש ולקפל ואפילו לעבור בקרוגר ולהספיק לאוטובוס האחרון שחוזר למרכז העיר. אלון החמוד בא לפגוש אותי בתחנה וסחב את השקיות של הסופר הביתה. אמרתי לו כמה אני אוהבת ככה, להרגיש שמשהו מצליח. שהתוכנית שלי עבדה.
הוא היה עוד יותר חמוד שלא אמר, "אמרתי לך", כי הוא כבר הציע כמה וכמה פעמים שאסע למכבסה באוטובוס, אבל אני ככה - עקשנית.

ולסיום, אנקדוטה:
ביום חמישי לא עבדתי.
כמו תמיד כשאני יוצאת לחופשה, הרגשתי קצת חלושס והעברתי את רוב היום בהתרגלות להיותי בחופשה. אחר הצהריים, הופתעתי לגלות שהטלפון שלי מספר שבחוץ שש מעלות. מאחר ולא הרגשתי מספיק טוב בשביל לרוץ, החלטתי שאנצל את האור האחרון ואצא להליכה. הזדמנות טובה לנשום קצת אוויר. אנחנו גרים ברחוב די מרכזי של אן ארבור. לא ה-רחוב ה-ראשי, אבל גם לא רחוב צדדי שקט (לא שיש פה איזו תנועה סואנת, אבל נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת). אחרי כמה בלוקים, פתאום אני רואה את זה (התמונות קטנות אך נפתחות לתמונה גדולה יותר בלחיצה עליהן)









רואים מה זה?

זה בואש!!!

התמונות לא בפוקוס כי מדובר בחיה שזזה, לא בדיוק הדוגמן המושלם לצילום, במיוחד עם אור מועט של סוף היום. מה גם שאחרי שאכן השתכנעתי שמדובר בבואש העדפתי לשמור מרחק, פן יחוש הלז שאני מאיימת על שלומו ויחליט להראות לי מה הוא יודע.
המשכתי לעקוב אחריו עוד איזה זמן מה, תוהה מה הוא עושה בלב היישוב העירוני שלנו. אמנם אנחנו לא ניו-יורק, אבל בכל זאת, This ain't no place for a small skunk.
נכון חמוד? חבל שהם כאלה מסריחים...

שבוע טוב :)

2 comments:

  1. איזה קטע. השבוע התוודעתי לראשונה לפוט-פאי ועמדתי לכתוב על זה בפוסט שכתבתי זה עתה (ואפרסם בטח מחר כי אני בדרך למיטה) אבל יצא כזה פוסט ארוך (תמונות תמונות ועוד תמונות) שדחיתי להזדמנו אחרת.
    עכשיו בזכותך יש לי רפרנס בבצק אלים אבל בטוח שזה יהיה שונה מאוד מהחוויה שלי כי אני עשיתי את הפאי בסגנון אללה-בבאלה ובצקאלים נוטה להיות מאוד מדויקת.

    נעמה

    השבמחק
  2. צירוף מקרים מגניב :)

    במנה שהכנתי היום התרחקתי מאוד מההצעה המקורית של מאיה, אבל הבסיס אותו בסיס - ירקות ועוף עם רוטב סמיך. אלון אוהב לאכול תבשילים שיש להם רוטב עם אורז ולכן ויתרתי על הבצק בלי רגשות אשם. בעיקר לא התחשק לי (בפה) ולא היה לי כוח להתחיל להתקשקש עם זה, למרות שברור לי שאת בצק הסקונס שהיא נותנת אני הולכת לנסות שוב מתישהו בנפרד כי הוא פשוט עד כדי גיחוך וכי אהבתי לסקונס עזה כמוות.

    הכי טוב אללה-בבאללה. אם זה לא מתכון למאפה, זה לא כימיה. אם זה לא כימיה, זה בעצם רק המלצה כללית, רעיון, השראה. הכל פתוח לשינויים ופיתוחים.
    מה שמת בפוט פאי שלך?

    השבמחק