יום שלישי, 14 בפברואר 2012

האישה עם קול הזהב

שלשום ישבתי מול המחשב, כשאלון הרים את הראש מהמחשב שלו ואמר לי, "וויטני יוסטון מתה". אחרי שבהיתי בו בשתיקה במשך כמה רגעים, אולי גם שרבבתי את השפה התחתונה שלי והצלחתי לגמגם איזה, "מ-מה?" קטן ומגוהק, הוא אמר שזה מה שכתוב ב-ynet והקריא לי את האייטם הרלוונטי. משהתמהמהתי בתגובתי, שוב, הוא שאל, "זה מעציב אותך?".

כן. זה העציב אותי, אבל אולי, בעיקר, הימם אותי.
כי הזמרים עליהם גדלנו, שמילאו את החלל שבין שתי האוזניות שנחו לי על האוזניים שעות ארוכות במשך כל שנות נעוריי, לא אמורים פשוט למות באיזה חדר מלון בבוורלי הילס, בצהרי יום שבת אחד, ככה, בלי התרעה מוקדמת. אותם אמנים שעיצבו את טעמי המוזיקלי והרבה מעבר לכך אמורים לחיות לנצח. ובכל מקרה, אני לא אמורה לקרוא על זה ב-ynet.

זה ישמע מצחיק, אבל לקח לי יומיים לעכל את הידיעה.
ישמע אפילו עוד יותר מצחיק אם אגיד שבהתחלה הדחקתי, אבל אני רצינית לגמרי.

אתמול, אחרי שכיבינו את האור ואמרנו לילה טוב, אחרי שאלון נרדם, שכבתי במיטה ושרתי לעצמי בלב את, "I have nothing", עד שנרדמתי גם אני. והערב, אחרי שחזרנו מארוחת ערב בחוץ, פתחתי יוטיוב והתחלתי לנגן. ביוטיוב כמו ביוטיוב, שיר ראשון יזום מביא למחרוזת אסוציאציות של מנועי חיפוש. שמעתי ארבעה שירים והלכתי להתקלח, לא לפני ששיתפתי שיר אחד על הקיר שלי בפייסבוק.

ואז חשבתי קצת על ויטני ועליי.

קלטתי שבעצם, חלק גדול מהשירים שניגנתי לעצמי הערב הם מתוך הפסקול של שומר הראש. ואז נזכרתי, אני חושבת, שלמיכל היה בבית את הפסקול ונהגנו לשמוע אותו יחד. תמיד אהבתי לשיר עם המוזיקה, לאתגר את עצמי בשיאים האדירים אליהם ויטני לקחה את השיר. אני גאה בעצמי שעד היום אני מסוגלת לשיר גם את התוים הגבוהים מבלי שהקול שלי יישבר ובלי לזייף.


הרומן שלי עם ויטני יוסטון התחיל, כמו הרבה אהבות מוזיקליות אחרות עם זמרות גדולות, בזכות אבא שלי - איש עם טעם משובח וחיבה למוזיקה קלאסית אבל גם משיכה בלתי נשלטת לדיוות ולקיטש. לפעמים שיר מתחיל ברדיו או שאני "מקדישה" לו שיר במחשב והוא בא ואומר, "אחח, איזה שיר. השיר הזה, אני כתבתי אותו", אמירה שמבטאת בעיניו את הקרבה הרגשית הגדולה ביותר שאדם יכול לחוש כלפי יצירה מוזיקלית. רוצה לומר - אני מכיר כל תו וטון בשיר הזה, כאילו הייתי שם כשכתבו את המוזיקה וכשהקליטו אותו.
אבא שלי היה הבעלים הגאה של הקלטת של אחד האלבומים הראשונים של יוסטון. יש לי זיכרון מעורפל של נסיעה אחת לאילת, ברכב הצבאי שלו, אני במושב האחורי, לחוצה אל החלון, ממקדת מבט באופק הרחוק כדי לנסות להעביר את הבחילה שבאה יחד עם הנסיעה הארוכה וברקע מתנגן "I wanna dance with somebody", הרבה לפני שריקי גל שרה את "יש לי חולשה לרקדנים" (עוד אחת מאהבות נעוריי שעברו אליי בדיפוזיה מאבא שלי).


כשמתן חגג בר מצווה, קנו לו מערכת סטריאו עם נגן דיסקים, שיא הקידמה הטכנולוגית של 1994. אז התחילו להסתובב בבית דיסקים, ביניהם אחד של ויטני, אולי אוסף של מיטב הבלדות ושירי האהבה שלה. ב-1994, כשמתן חגג בר-מצווה, אני הייתי בכיתה ד' ובבית הספר בדיוק התחילו ללמד אותנו אנגלית. אני כבר ידעתי קצת אנגלית, מהתקליטים של קייט בוש שהייתי גונבת לאחי הגדול ומנגנת בפטיפון שבסלון כשלא היה אף אחד בבית. קייט בוש וויטני יוסטון לימדו אותי אנגלית, אבל לא רק. ויטני לימדה אותי הרבה יותר. היא לימדה אותי את שפת האהבה והבגידה, שפת שברון הלב. שפה דרמטית ומלאת תשוקה, של דמעות מתגלגלות במורד הלחי אחרי שאהובך עזב אותך לאנחות וכל מה שנותר לעשות הוא לשיר.
לשיר כאילו חייך תלויים בכך.


יש לי זיכרון מעולה למילים של שירים, בעברית ובאנגלית. אני כמעט מתביישת לומר שאני גם זוכרת את כל המילים של השירים מאלבום הראשון של הספייס-גירלז. הסיבה היחידה בגללה אני פוטרת את עצמי מהבושה היא שזה לא תלוי בי. המוח שלי מתפקד כמו ספוג ענק ובמקרים רבים מספיק ששמעתי שיר פעם אחת ואני יודעת אותו על פה מההתחלה ועד הסוף. כשנכנסתי היום ליוטיוב וניגנתי את השיר הראשון, התפלאתי לגלות שאני זוכרת את כל השיר, מילה במילה. אני גם זוכרת את המנגינה ואת ההגשה אחד לאחד. אני יודעת מתי בא ה"אוווו", מתי ויטני "פותחת" ומתי היא עוברת ללחישה רכה. מלכת המודולציות, מלכת הרגשות. זמרת עם קול של קטיפה ומשי. אחת שיודעת להיות דרמטית, או קלילה, רצינית וקלאסית או שובבה ופופית. את השירים של ויטני שמעתי שוב ושוב ושוב, פעמים אינספור והם חקוקים עמוק על לוח לבי ובכל תא בגופי לעד.


נולדתי עם לב שבור, או לפחות כך האמנתי בשנות נעוריי המוקדמות. כשגדלתי מספיק כדי להפנים את הטרגדיה שבראתי לעצמי, המילים של השירים של ויטני יוסטון היו למילים שלי. הייתי יושבת על ספת הנוער של מתן, במרפסת שנסגרה והוסבה לחדר שינה של ילד מתבגר, מערכת הסטריאו הענקית על המדף המאולתר שלידי ואני - עם אוזניות גדולות מימדים, בעיניים עצומות, שרה במלוא גרוני, מעומק ריאותיי, מלב-ליבו של הכאב המאומץ שדמיינתי לעצמי, שבראתי יש מאין, ילדה קטנה שמשחקת בלהרגיש כמו הגדולים שבסרטים. אין ספק, הייתי ועודני מלכת דרמה.

אז נכון, בשנת 2012, בהיותי כמעט בת 28, עם ידע וטעם מוזיקלי עשירים הרבה יותר מאלה בהם החזקתי בכיתה ד' ואפילו בכיתה י', הסינתיסייזר שמלווה את רוב שיריה של יוסטון נשמע פתאום קצת מיושן, הכי ניינטיז. אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר.

אני עדיין אוהבת אותה כמו אותה ילדה בת עשר.

מוקדש לאבא שלי.

2 comments:

  1. גם אני גדלתי על וויטני יוסטון והידיעה שהיא מתה ממש היממה אותי. גם אני, כשקיבלתי את המערכת סטריאו הראשונה שלי, חרשתי על הדיסקים שלה והאמת שגם היום אני לא מוותרת על חוויית קניית הדיסקים, קריעת העטיפה, קריאת המילים של השירם וחרישת האלבום במשך כמה שבועות.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא קונה המון דיסקים בימינו. אבל לא מזמן קניתי לי דיסק חדש של להקה חדשה שמצאה חן בעיני ואני חורשת עליו עכשיו טוב-טוב, שומעת אותו כל יום בדרך לעבודה ולפעמים גם בדרך חזרה (בכ"ז, עוברות 12 שעות בין לבין).

      מסכימה ומזדהה.

      תודה על התגובה :)

      מחק