יום ראשון, 12 בפברואר 2012

איזונים עדינים

היום הזה התחיל מעורבל.
קמתי בבוקר עם מצברוח מעונן, למרות השמש הבוהקת שזרחה בחוץ, מדלגת ברינה על פני החצרות הקדמיות מכוסות השלג שירד בימים האחרונים. למרות העננות הפנימית והרצון לשבת מול המחשב ולזעוף, לשתי בצק ללחם. את המחמצת הוצאתי מהמקרר כבר ביום שישי, אבל בצהריים לא הייתי בבית ואז יצאנו למסיבה ואתמול בערב עשיתי בייביסיטר בן חמש שעות, ששוב לא אפשר לפצוח בתהליך הכנת לחם שאורך בין שש לשבע שעות.
אז האכלתי את השאור שלשום ואתמול, כי לא רציתי להחזיר אותו למקרר ואמרתי לעצמי שאולי אגיע לשולחן הלישה ביום ראשון. וכך היה. את הבצק הכנתי עם כוס התה הענקית שלי לצידי, לפני שהתיישבתי לאכול את הדייסה שלי. היום דווקא הצלחתי לאכול דייסה ולמרות שלא נהניתי ממנה הרגשתי שאני עוזרת לעצמי אולי קצת להתארגן, אוכלת את מאכל הבוקר המוכר, זה שהבטן שלי מבינה ויודעת מה לעשות איתו.
הצהריים הביאו איתם הרבה דמעות. אמרתי מעורבל. לא בגלל משהו גדול, רק דיון בשאלה האם ללכת לעשות כביסה או לא. אבל לי לא היה כוח ללכת למכבסה, אפילו לא היה לי כוח לחשוב אם יש לי כוח.
אני עוזבת לרגע את הדיון בסיבות ובמקורות ומנסה לצייר תמונת מציאות עובדתית. החיים שלי מורכבים מהרבה טוב. טוב פשוט ובסיסי, לא איזה משהו מסחרר או נוטל-נשימה. אבל המרחק מישראל, המקום שבו נמצאת המשפחה שלי, שבו נמצאים החברים שלי, שבו מדברים את שפת האם שלי - המרחק הזה מביא לכך שכל משב קל של רוח, פתאומית או צפויה ככל שתהיה, שולח אותי הרחק-הרחק אל מחוץ לגבולות האחיזה שלי בעצמי. אני מסתחררת בקלות, בלי להתכוון, שוכחת איפה אני בתוך כל זה. בתוך עצמי, בתוך החיים האלה שהם שלי, אבל לפעמים מרגישים כאילו הם לידי ואני, לבד, לידם.
אלון, שהוא עבורי עוגן חזק וגדול ויקר וגם ראי שעוזר לי לפעמים להשקיט את הבבואה שלי ופשוט להסתכל בעצמי, ניסה לעזור לי להבין למה ככה. "זאת הרי לא הכביסה", הוא אמר וצדק. ויחד העברנו שעה או שעתיים, בהן אני בוכה ומגמגמת אבל מקלפת לאט ומצליחה להגיע, אולי, לשורש העניין. זאת הרבה העייפות, שעליה כתבתי אתמול. אבל גם חוסר היציבות שמגיעה עם המגורים במקום חדש, שאפילו אם אנחנו בו כבר חמישה חודשים שמרגישים כמו שנתיים, לפעמים הוא עדיין לא לגמרי בית. קצת כן אבל גם קצת לא. ולפעמים הקצת-לא מתגלה ברגעים בהם ההגנות יורדות, יותר חשופים ופחות מוכנים ואז זה שורף.

החיים שלי מורכבים מהרבה טוב ומעט פחות טוב. אבל בזמן האחרון השמחה שלי קצרת רואי, בעוד הבאסה שלי רואה למרחקים ארוכים, שולחת זרועות אל העבר ומביטה הרחק אל תוך העתיד. מתעכבת על דברים שקרו לפני שבוע או שבועיים, אירועים בהם הרגשתי שנעשה לי עוול. בהעדר חוויות חיובית מספקות שיאזנו את התמונה, אני ממשיכה להפוך באותם אירועים זניחים מבלי להרפות. וגם אם ישנן חוויות חיובית, גם אם השלילי הוא מועט ושולי, אני נתפסת אליו בקלות יתרה. אני לוקה בעיוורון סלקטיבי. הסלקציה הזאת היא לא לטובתי, אבל היא מתרחשת.
אני מתנהלת בתוך ביטחון שברירי. רחוק מהמוכר, המרגיע, הבטוח, אני מרגישה שאני פוסעת על קרקע לא יציבה. אני לא רגילה להרגיש ככה. תחושת הערך העצמי שלי מתעתעת. בשביל מי שלמדה סיעוד, שמביא איתו כל-כך הרבה משמעות, סיפוק ותחושת ערך, חוסר היכולת לעסוק במקצוע הזה - בו בחרתי, שהשקעתי זמן ומרץ ברכישתו, אותו אני אוהבת ומשתוקקת כבר לעסוק בו - משאירה איזה טעם תפל ואיזה ריק שואב.
אני לא טובה בהמתנות. לא הייתי טובה בזה כשחיכינו לתשובות מהאוניברסיטאות אליהן אלון הגיש מועמדות. לא הייתי טובה בזה כשהייתי צריכה לחכות שהלימודים יגמרו, שהמבחן יגיע, שאני אוכל סופסוף לחזור ולהתאחד עם אלון אחרי הפרידה שנכפתה עלינו. ועכשיו אני לא טובה בלחכות שהזמן יעבור עד שאוכל להתחיל לחפש כאן עבודה כאחות.
אני נהנית ממה שאני עושה בינתיים, אבל זה לא מספיק. כי זה לא הדבר שבחרתי לעשות עם החיים שלי. ואולי אם לא היה משהו שבחרתי, אולי אם לא היה הווה אלטרנטיבי שרק היה יושב ומחכה שהתנאים יבשילו והכל יהיה כבר מוכן, היה לי פשוט יותר. אבל המציאות האלטרנטיבית נושפת בעורפי. אני יושבת על הידיים, מדגדג לי באצבעות, אבל אני לא יכולה עדיין. וזה מטריף.
ואני, שדווקא אוהבת שגרה ושמחה בה, לא אוהבת את השגרה הזאת שיש לי, כרגע. בשביל ששגרה תהיה טובה היא צריכה להכיל את המרכיבים הנכונים, במינונים נכונים וצריכים להתקיים ביניהם היחסים הנכונים. השגרה הזאת מזכירה לעיתים משהו שטוב לי ונוח לי בו, אבל לפעמים היא רק קרובה למה שאני זקוקה לו באמת, אבל לא מגיעה למקום המדויק. ואז במקום להיות מיטיבה, היא מעייפת ושוחקת.
חסרה לי חדווה ותשוקה ותחושת ייעוד ושליחות. זה עלול להישמע כמו סיסמאות, אבל אלה דברים שבמשך תקופות ארוכות היו קיימים בחיים שלי והתרגלתי לקיומם. ועכשיו, בהיעדרם, קשה לי בלעדיהם. כן יש לי את המחויבות והשליחות למשימה שהנושא העיקרי שלה הוא אלון ואני שחקנית החיזוק. זה גם משהו, לא בלתי-חשוב, אבל לרגעים לא מספיק.

אני מתנחמת בכך שגם כשאני עייפה ומבואסת ומתגעגעת, אני לא רוצה לארוז מזוודות ולחזור לישראל. זה אחד ממקורות הביטחון הכי עצומים מתוכם אני שואבת כוח. הנחישות וההתמדה של אלון והזיכרון המתמיד של הסיבה בגללה הגענו הנה מלכתחילה מצליחים לשמר את האמונה בצדקת הדרך. גם אם עכשיו קצת קשה, או אפילו רק קצת לא-מוכר ולא כל הזמן רק נעים, אני יודעת למה אנחנו כאן. אני יודעת למה באנו ואני זוכרת לשם מה אנחנו נשארים. אני שמחה ששנינו נשארים מחוייבים לתהליך לכל אורך הדרך. אז אולי אני בוכה קצת יותר ואולי אנחנו נתקלים באתגרים אישיים וזוגיים שהחיים בישראל לא היו מביאים איתם, או שהיו נראים קצת אחרת, אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה הכל היה הרבה יותר קשה אם זה לא היה כך.

ועד שיגיע האישור לגשת לבחינה זה באמת רק עניין של זמן. אני צריכה לעבוד על הסבלנות שלי, על הסבילות שלי להמתנה. על יכולת דחיית הסיפוקים.

בזמנים כאלה, יש שני דברים שעוזרים לי מאוד לחזור לעצמי. להיזכר מי אני, להיזכר איפה ומה טוב לי.
האחד הוא מוזיקה, השני הוא ספורט.

אחרי שאלון לקח את המושכות, התנהג כמבוגר האחראי, אמר (וצדק, שוב) שלהמשיך ולדוש בזה לא יעזור ושאולי כדאי להחליף אווירה, שמנו לב שמאחורי כל הדמעות מסתתר אצל שנינו רעב קטן. הכנתי חביתה ועטפנו אותה בפיתה עיראקית ואכלנו עם יוגורט ומלפפון. תוך כדי ראינו קצת סטנדאפ ואני דיברתי עם נועה בטלפון, מטפלת קצת בגעגוע הענק שהצטבר אצלי בשבועיים האחרונים בהם לא דיברנו. איך יכול להיות שלא דיברתי עם אחותי שבועיים?! כתבתי לה מייל בתחילת השבוע, אבל עבר המון זמן מאז ששמעתי את קולה. כולם שם היו חולים וכולנו תמיד עסוקים וככה זה, נשמט. גם לגעגוע הזה הייתה תרומה לענן שהסתובבתי איתו בימים האחרונים, כי לקשר הרציף עם אחותי יש השפעה קריטית על הרווחה הנפשית שלי. ואני לא מגזימה.

אחר הצהריים, אחרי שהתאוששנו שנינו ממערבולות הבוקר ואחרי שסיפרתי את אלון (סופסוף, דחינו את זה ללא סוף בשבוע האחרון), כשבחוץ עדיין היה מואר ושמשי והתחזית שבטלפון סיפרה לי שבחוץ התחמם ממינוס חמש למינוס שלוש, אחרי שראיתי המון רצים עוברים ושבים על המדרכות, יצאתי החוצה, בקפקפים, להתרשם ולהחליט בעצמי. אחרי דחיפה-שתיים מאלון התלבשתי טוב ויצאתי להתמודד עם הקור.
רוב המדרכות היו נקיות משלג והיה אפשר לרוץ עליהן בלי בעיה. על חלקי המדרכה המועטים שהיו מכוסים בשלג עברתי להליכה. גם ככה, אחרי שבוע בו לא עשיתי כמעט שום פעילות, למעט הרכיבה היומית על האופניים שלי עד לתחנה המרכזית, הדופק שלי לא אפשר לי לרוץ יותר מדי זמן ברצף. אז רצתי ונחתי לסירוגין. כשחזרתי אמרתי לאלון שבין כה בעיקר נהניתי להיות בחוץ בשעה בה יש עדיין אור שמש. זה היה מחייה.

חזרתי בדיוק בזמן להכניס את הלחם לתנור ובזמן שהוא נאפה עשיתי מתיחות ונכנסתי להתקלח.

כשהקריאה במיטה התחילה לעייף אותי והעיניים שלי התחילו לשרוף, למרות שהשעה הייתה רק שמונה ורבע בערב, החלטתי לקום לסדר את כל הבלאגן שהלחם עשה במטבח, לשטוף כלים ולארגן את האוכל למחר, לאלון ללימודים ולי לעבודה. ברקע שמתי לי מוזיקה ונתתי למחשבות לנדוד, למשהו בפנים להתרווח, לנשימה להשתחרר. בתקופות כאלה אני נושמת פחות סדיר, מדי פעם נושפת אוויר החוצה בכוח ובקול, מדי פעם שמה לב שאני אוגרת בבית החזה יותר ממה שאני אמורה להחזיק שם. כשהמוזיקה הנכונה מתנגנת ברקע האוויר ננשף החוצה קצת יותר בקלות ואני חוזרת להרגיש קצת פחות חנוקה בתוך עצמי.
דיוויד גילמור הוא תמיד מלווה טוב לשטיפת כלים וחזרה לעצמי. במיוחד שיר הנושא מתוך האלבום הנפלא On an Island:


בזמן האחרון שמתי לב שחסרה לי מוזיקה בעברית.
על המחשב יש לי מוזיקה של כמה אמנים ישראלים; שלום חנוך, יהודית רביץ, שלומי שבן, אביתר בנאי ועוד. אבל חסרה לי השמיעה האגבית של מוזיקה בעברית. חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, להקות צבאיות וכאלה ששומעים ב"ארבע אחר הצהריים" בגל"צ או "סופשבוע עברי" ברדיו ללא הפסקה. שירים שאני מכירה את המילים והלחן שלהם על-פה ומצטרפת אליהם בשירה או המהום בלי לשים לב. לפני שהתחלתי לעבוד שמעתי רדיו ישראלי, אבל בתחנות כמו גלגלצ ו-88FM יש הרבה יותר מוזיקה לועזית מאשר מוזיקה דוברת עברית.
אז אימצתי לי טקס קטן. בלילות, ממש לפני שאני הולכת לישון, אני מדליקה את האינטרנט האלחוטי בטלפון שלי ומנגנת לי שירים עבריים מתוך יוטיוב, מלווה את עצמי בשירי ערש שונים בזמן צחצוח השיניים והטקסים האחרונים שלפני השינה. וחשבתי לי שאולי גם אוריד כמה מהשירים האלה למחשב שלי וארכיב לי רשימת שמיעה ארצישראלית טובה שתלווה אותי כשאני שוטפת כלים ולשה בצקים.

הקור והאפור דוחף אותי לזרועותיהן של יקירותיי, הפחמימות.
אני, שאינני אכלנית שוקולד רצינית, מחפשת מתוק וקל יותר מהרגיל. והשבוע פיצחתי שילוב מוצלח במיוחד - יוגורט ודבש. לא שהגילוי הוא חדש, אבל השבוע לראשונה עלה בדעתי להפגיש אותם יחדיו על לחם ולא רק על חביתית או גרנולה. הכל התחיל כשבאחד מערבי השבוע אכלנו סלט וניגשתי למקפיא, לחפש פרוסת לחם שתעזור לי לנגב את שאריות הרוטב שבקערית. מצאתי שם את פרוסות הבאגט שקניתי בקרוגר, שליוו את מרק הבצל של ארוחת יום שישי שעבר. לקחתי שתיים והפשרתי במיקרו ואחרי שסיימתי את מלאכת הניגוב, חשבתי לי שעכשיו הגיע הזמן לקינוח. ואיכשהו חשבתי שאולי יהיה נחמד לנסות למרוח על הלחם קצת יוגורט ולזרזף מעליו קצת דבש. אחרי שזללתי את חמש הפרוסות הראשונות, הכנתי לי סיבוב נוסף, הפעם עם הרבה יותר יוגורט. תוך כדי שאני מכינה את הפרוסות שוררתי באוזני אלון, חצי בצחוק אבל שלושת-רבעי ברצינות, "היוגורט הזה, הוא כזה נהדר, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו". ובאמת, היוגורט הלבן הזה, של FAGE, קצת מזכיר במרקמו ובחמצמצותו העדינה גבינה לבנה ישראלית, מוצר שבישראל הייתי צרכנית כבדה שלו ועכשיו חסר לי מאוד כאן בניכר.
ביום רביעי, כשאני סיימתי לעבוד מוקדם כי בערב היה לי חלק ב' ואלון חזר הביתה מוקדם כי הרגיש קצת לא טוב (לא רק באותו יום, חלק ניכר מהשבוע עבר עליו במצב קצת מעוך), הלכנו לישון יחד צהריים. בילוי משותף נדיר מאוד, בהתחשב בעובדה שאני מסיימת לעבוד בשעות בהן האופציה לשנ"צ נכחדה מזמן ואלון טובע תחת רשימות קריאה בלתי נגמרות ותרגילים בסטטיסטיקה שאפילו המתרגלים לא בטוחים מה הפתרון הנכון לחלקים נכבדים מהם.
כשהתעוררנו מהשנ"צ הכנתי לשנינו תה ולי צלחת עם חמש פרוסות קטנות של באגט, עם יוגורט ודבש. כשאלון עבר דרך המטבח הוא הביע עניין במטעמים הנרקחים להם בצלחתי. אמרתי שזה סתם פרוסה עם יוגורט ודבש ואני בכלל לא יודעת אם הוא יאהב את השילוב. הוא אמר שדווקא למה לא, בבתי הילדים היו אוכלים לפעמים דבש עם גבינה לבנה וזה בטח לא כזה שונה וגם חמאה ודבש זה טעים. אז חלקנו את חמשת הפרוסות, אני לוקחת ביס ראשון ונותנת לאלון את החצי הראשון ישר-לפה-מהר-שלא-יטפטף-כל-הדבש-על-הצלחת-והחולצה.

כשסיימתי לשטוף כלים, נדהמת שוב מכמות הסכו"ם המלוכלך שאנחנו מייצרים ביומיים, כיביתי את האור הגדול במטבח והשארתי רק את הפלורסנט הקטנה שמעל הכיור דולקת. ככה, באור הזה, במצב המסודר של סוף היום, זה מזכיר לי בית.

הצלחתי להפוך את התמונה.

4 תגובות:

  1. הוי הוי דפנה יקרה,
    בד"כ אני קוראת בשקט, אבל הפעם נשמעת ממש מיואשת.
    אז רציתי לאחל לך שיעבור בקרוב, ולחבק, וגם שעם ילדים זה יותר קל, כי הם מכריחים אותך להשתלב. וגם שלאור העייפות, ומצבי הרוח הבלתי מוסברים אולי זה מסביר הכל.
    בהצלחה.
    ואם בא לך לצחוק, קראי את הבלוג הזה:
    http://mekoopelet1.blogspot.com/.

    השבמחק
  2. תודה על שיצאת ממעטפת השתיקה כדי להציע לי כמה מילות עידוד.

    אפילו זה שבסוף כן פיזרתי כמה חיוכים ונשימות לרווחה זה לא הספיק כדי לנקות את התחושה שביססתי בתחילת הפוסט?
    אני לא מיואשת. קשה לי קצת. המזל הוא שתחושות כאלה הולכות כמו שבאו ומפנות את מקומן לתחושות חיוביות יותר, או לפחות כאלה שקל יותר לשרוד איתן את היומיום.
    אני חושבת שכל עוד אני כותבת זה סימן טוב. ייאוש אמיתי יביא איתו הפסקה בכתיבה. אני עדיין לא שם.

    הנה - בוקר חדש של שבוע חדש והשמש זורחת. אני מחייכת מאז אתמול בצהריים :)

    תודה שקפצת ונתת מילה.

    השבמחק
  3. שזה לא ישמע כאילו אני צוחקת עליך או מתנשאת אבל ממה שאת מתארת, השילוב הזה של עצבות ופחמימות נשמע לי כמו PMS.
    (ואם זה נכון אז זאת נחמה כי זה אומר שזה הורמונלי ולא "אמיתי". שכל ההסברים הם בחזקת תירוצים ועוד מעט כל זה ישטף ממך).

    השבמחק
  4. לא נקלטו לעג או הנשאות, הסירי דאגה.

    הלוואי שהיית צודקת. בעוד שאני הראשונה לקפוץ על "תירוצים" והסברים "חיצוניים" שאינם קשורים באופן אינהרנטי לפסיכה שלי וכך פוטרים אותי מאחריות על העצב הזה, מאחר והוסת הבאה שלי רחוקה מרחק שבועיים וחצי מאיתנו ובד"כ התסמונת-קדם שלי לא נמשכת יותר מיומיים, אני חוששת שהפעם זה לא הסיפור.

    אבל זה בסדר, כי אצלי מה שלא נשטף בדרך אחת, יוצא בערך השקול בדמעות. והו-הו, איך שזה יוצא...

    אבל כבר כשכתבתי את הפוסט הזה הייתי מחוץ לבור. הבאסה נמשכה קצת לתוך הצהריים אבל אחרי זה נסוגה כמעט לגמרי. היה חשוב לי בכ"ז להוציא ולשים על הכתב, גם בגלל שהבלוג הזה מתעד מסע ואני רוצה יום אחד לזכור שלא הכל היה מור וקינמון.
    אני יכולה להתנחם בכך שהמעגלים אצלי קצרים. אני מתאוששת מהר ושוכחת.

    את המשיכה לפחמימות אני זוקפת לחובתו של הקור. זה מחזיק כבר כמה שבועות יפים, ההתנהגות הלא אופיינית הזאת. ולא שאכפת לי. זה טעים ואני מפרגנת לעצמי :)

    השבמחק