סימנים של חופשה

אני בחופשה כבר חמישה ימים שלמים. אני מרגישה כאילו עברו עשרה.

גם הבדיקה של יום שישי כבר מרגישה כמו היסטוריה רחוקה. הספקתי מאז לעשות כל-כך הרבה דברים. לא דברים מרגשים או יוצאי דופן. דברים קטנים, יומיומיים. בשבת עשיתי כביסה וקניות, אתמול ניקיתי את המקרר ואת הכיריים והאכלתי את השאור. היום הלכתי לספרייה, השארתי את האופניים לתיקון בחנות של הגנבים במרכז העיר, ישנתי צהריים והכנתי קציצות.

היום החזרתי לספרייה את הסרט ששאלתי לפני שלושה שבועות, שאלון ואני סופסוף מצאנו זמן לראות בערב שישי. את הסרט, Mary & Max, שאלתי מהספרייה בהמלצתה של מעין. זהו סרט אנימציה למבוגרים, עם דמויות עשויות חימר, שמספר על מערכת היחסים המיוחדת והבלתי-סבירה שנרקמת בין ילדה בת שמונה מאוסטרליה לבין גבר רווק בן 44 מניו-יורק. השניים הם חברים לעט והסרט מלווה את הקשר ביניהם, שנפרש על פני עשרים שנים. זה סרט קטן ופשוט שכתוב נפלא ועשוי ביד אמן, קצת מצחיק וקצת עצוב ומאוד נוגע ללב. אני ממליצה עליו בחום.

בדרך החוצה, שאלתי את העונה הראשונה של האנטומיה של גריי, סדרת הבנות המטופשת שהתחלתי לראות מאז שהגעתי לארה"ב. בארץ, האנטומיה של גריי שודרה תמיד ביס ולנו היה בבית הוט. אוסנת הייתה רואה את זה באדיקות אבל מעולם לא הצלחתי להבין את המשיכה של הסדרה הזאת. עד שהגעתי הנה והתמכרתי אליה, בעונתה השמינית.

הספרייה הציבורית של אן ארבור מחזיקה מבחר מגוון ועשיר של סדרות טלוויזיה וסרטים ב-DVD ו-VHS. לפני שהתחלתי לעבוד, כשעוד חיפשתי תעסוקה למלא בה את ימיי מלאי הפנאי, חשבתי שאולי אקח כמה דיסקים מהספרייה ואשלים פערים. אבל אז התחלתי לעבוד ולמי נשאר זמן לחשוב. היום לקחתי את העונה הראשונה של האנטומיה, כי בינינו - מרתונים של סדרות טלוויזיה, זה מה שעושים בחופשה, לא?

בדרך מהספרייה לחנות האופניים חשבתי לעצמי שבעצם אני לא צריכה הרבה כדי להרגיש בחופשה ולהיות מרוצה מזה. מספיקה לי התחושה שאני קובעת על עצמי ועל הזמן שלי. אני מחליטה במה למלא את היום שלי, יהיו אלה נקיונות או בישולים או סתם בטלה. ברגע שאני בוחרת מתי לקום בבוקר ומתי ללכת לישון ומה לעשות בין שתי נקודות הזמן הללו, אני מרגישה בחופשה וזה נעים לי וטוב לי.

אחרי שמסרתי את האופניים לתיקון הלכתי ל-CVS וקניתי את כל החומרים שאני צריכה להכנה לקולונוסקופיה, אותה אני מתחילה ביום שלישי הבא בצהריים. אתמול בקרוגר הסתכלתי על שני בקבוקים של אחת האבקות שאני אמורה לקחת ולא הצלחתי להביא את עצמי לקנות את זה. היום החלטתי שאני מתגברת על הרתיעה וקונה. ככה זה יהיה בבית ואולי אתחיל לאט-לאט להתרגל לנוכחות של זה ולרעיון הכללי שזה מייצג. ככה, לאט.

בקניות של יום שבת קניתי עוף והודו טחונים. חוץ מהתוכניות להכין צי'קן פוט-פאי, לא ידעתי מה עוד אני רוצה לבשל, אבל ידעתי שצריך משהו שיהיה אפשר לשים לאלון בסנדוויצ'ים לבית ספר. חשבתי אולי להכין איזה מאפה ממולא בבשר טחון, אבל לא התחשק לי ללוש בצק. כבר אתמול החלטתי על קציצות, אבל לא נשאר בבית בצל והלכתי שוב לקניות מאוחר מדי. היום כבר ממש הייתי צריכה לגאול את הטחונים מייסוריהם, כי למרות שעל האריזות היה כתוב שמומלץ לבשל לפני ה-24 בפברואר, אני לא אוהבת להחזיק בשר טחון מכל סוג זמן ממושך מדי במקרר. לא יותר מיומיים, נגיד.

כשחזרתי מסיבוב הצהריים בעיר ממש לא התחשק לי לבשל. אז לא בישלתי, כי אני בחופשה ואני עושה רק מה שמתחשק. אכלתי ארוחת צהריים מול אחת הסדרות הקבועות שאני רואה במחשב והלכתי לישון. כי אני בחופשה ובחופשה הכי כיף לישון בצהריים. כשהתעוררתי לקחתי לי שעה וחצי ארוכות ונדיבות להתעוררות ורק אחרי שהרגשתי לגמרי מוכנה, קמתי להתחיל להתעסק עם הקיצוץ.

בדרך כלל אני מכינה קציצות ברוטב עגבניות. הקציצות שהכנתי לפני כמה זמן בתבשיל חומוס ודלעת היו יוצאות דופן מאוד בנוף המקומי של המטבח שלנו. אבל לא התחשק לי להכין קציצות אדומות, כי בזמן האחרון יצא לי לבשל אותן בתדירות כזאת גבוהה בעבודה וקצת בבית, שזה כבר שיעמם אותי לגמרי ויצא מכל החורים. במקום קציצות אדומות, החלטתי להכין קציצות ברוטב חום, שזה שם אחר לקציצות ברוטב צלי פולני.

בעבר, השלב הראשון אצלי בכל מנת קציצות היה טיגונן, אבל כבר הרבה זמן שאני מבשלת קציצות ברוטב עגבניות מבלי לטגן אותן. אני פשוט מבשלת אותן ברוטב. לקציצות החומות, לעומת זאת, היה לי ברור שאני לא מוותרת על שלב הטיגון, שמייצר חלק נכבד מהטעם הסופי של המנה. הן גם יוצאות יפות יותר.

השתמשתי בחצי עוף-חצי הודו, קצצתי בצל ופטרוזיליה והוספתי תפוח אדמה מגורר אחד ופירורי לחם. בשביל להישאר נאמנה לטעמי הצלי האירופאיים, נמנעתי הפעם מתבלינים מזרחיים, כמו כמון, כורכום או קינמון. במקום זה - פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל לבן וטיפה של אגוז מוסקט.

הרוטב הורכב משניים וחצי בצלים קצוצים גס (חצי בצל הלך לתוך הקציצות) שאידיתי ארוכות בסיר עם מכסה ואחר-כך חרכתי ביסודיות באותו סיר יחד עם הקציצות שכבר סיימו להיטגן. אחרי שסיימתי לטגן את כל הקציצות במחבת טפלון, כדי שלא יידבקו והעברתי אותן לסיר עם הבצל, פיזרתי מעל החביבות כף גדושה של קמח וניערתי את הסיר. הוספתי מים עד כיסוי הקציצות, מלח-פלפל ועלה דפנה. בישלתי חמישים דקות. בזכות הבצל יצא רוטב שחום ויפה, הקמח הביא איתו את הסמיכות הנכונה. הקציצות יצאו רכות ומפנקות, עם טעם של בית ונחמה. וגם קצת טעם של חופש.

בימי שני אלון לומד מ-12 עד ארבע ובשבועות האחרונים הוא עשה לו מנהג - בגלל שהוא עוד יחסית רענן מהמנוחה (היחסית) של סוף השבוע, הוא נשאר באוניברסיטה וקורא את המאמרים לקורס של יום שלישי. וכך, בזמן שאלון קרא, אני התקנתי לנו ארוחת ערב מפוארת. שאלתי אותו איזו תוספת הוא מעדיף, אורז, פירה או תפו"א בתנור. כשהוא ענה שהוא בוחר באפשרות האחרונה, שאלתי, "מה, למרות שיש קציצות עם רוטב?" והחלטתי להכין גם אורז וגם תפוחי אדמה צלויים. הוספתי גם סלט ירקות חתוך דק וכשאלון שלח לי הודעה שסיים לקרוא והוא בא הביתה, ערכתי את השולחן.

לכבוד החופשה שלי, שתיתי בירה בארוחת ערב.

אחרי שסיימתי להכין הכל ולפני שאלון הגיע, הכנתי בצק מקדים לג'אבטינות שאור, לפי המתכון באתר הנחתום. אחרי שעתיים בהן הבצק תסס בטמפרטורת החדר, העברתי אותו למקרר ללילה.

מחר - קייטנת אפייה.