יום רביעי, 15 בפברואר 2012

French Toast

פעם לפרנץ' טוסט קראו לחם מטוגן. זה היה בימים שעוד לא הייתה פסטה בישראל, היו רק אטריות. ולחם מטוגן היה המאכל המיוחד שהיו מכינים אצלי בבית בבוקר שבת, בעיקר בשבתות בהן אבא שלי היה בבית. אחד המאכלים שאבא שלי קנה לעצמו שם בהכנתם היא פיצה. עם בצק שהוא למד במקור מסבתא שלי, אמא של אמא, בצק שהוא שיכלל ושיפר עם השנים ועם רכישת הניסיון באפייה, עם רוטב עשיר ותוספות מגוונות מעל, הפיצה של אבא שלי היא המאכל החגיגי שמכינים לכבוד האורחים בארוחות שישי, בדרך כלל בחורף (אבא, למה דווקא בחורף?).
את הרוטב של הפיצה של יום שישי אבא שלי היה מבשל במחבת האדומה העמוקה והגדולה, עד שהיא החזירה את נשמתה לבורא ומקומה נתפס על ידי אחרת. בשבת שלמחרת, ללחם המטוגן של שבת בבוקר היה טעם קלוש של רוטב עגבניות עם המון בצל. זה טעמו של הלחם המטוגן שאני זוכרת מילדותי. עם שמנת של תנובה מעל ומעט סוכר, או רק סוכר. ותמיד שומרים כמה פרוסות בצד, לאורי, שמתעורר מאוחר.

היום אכלתי ארוחת ערב לבד.
אלון הוזמן לארוחת ערב בביתו של פרופסור איתו הוא לומד הסמסטר. לאותו פרופסור יש מנהג נחמד, להזמין את קבוצת התלמידים בקורס לארוחת ערב לכבוד סיום הסמסטר. התזמון הרגיל לא הסתדר הפעם, כנראה, וארוחת הערב נערכת באמצע הסמסטר. נשארתי לאכול ארוחת ערב לבד.
כמו בערבים המוקדשים לקבוצת הסטטיסטיקה, בהם אני מבלה את הערב לבדי, תכננתי לפנק את עצמי בארוחת ערב מיוחדת. בגלל שג'וליה ואריאל נוסעים מחר לחופשה בת שלושה שבועות, לפני שיצאתי מהעבודה, ג'וליה הציעה לי חלק מתכולת המקרר שלהם. יצאתי בשלל רב וקיבלתי, בין היתר, קרטון קטן חצי מלא של שמנת מתוקה להקצפה, שתי ביצים וחצי חלה. "הו, אני יודעת מה תהיה ארוחת הערב המיוחדת שלי!", אמרתי לג'וליה, "ביצים, שמנת, חלה... פרנץ' טוסט!".

מיד כשהגעתי הביתה פרסתי שלוש פרוסות חלה
טבלתי אותן בשמנת, ביצה וכפית תמצית וניל
וטיגנתי בכף חמאה.

פינוק!

זה היה מושחת ושמן וכבר תוך כדי ההכנה ידעתי שאני לוקחת סיכון מבחינת הבטן, אבל מחר אני לא עובדת ומצידי להיות כל היום בבית, צמודה לאסלה. לפעמים גם אני חיה לטווח הקצר - סיפוק מיידי, רגעי ולעזאזל ההשלכות (למרות שברוב הזמן אני הכי אחראית. אני ממש מבוגרת!).


בשלושת הימים האחרונים זנחתי את האופניים לטובת שילוב של שני קווי אוטובוס. ביום שני היה קר מדי לטעמי, בשלישי ירד שלג והיום כבר המשכתי מכוח האינרציה. וגם כי התחלתי לעבוד מוקדם יותר מהרגיל. המזל הגדול ועוד אחד מיתרונותיה של הדירה שלנו, הם בכך שיש לנו תחנת אוטובוס ממש ליד הבית, של קו שמגיע בפחות מעשר דקות לתחנה המרכזית. הבוקר, כשיצאתי מהבית, אחרי שהצצתי אל האופק לוודא שהאוטובוס לא הולך להשיג אותי בדרך לתחנה, דשדשתי בשלג שעל המדרכה וחשבתי לעצמי שוב, מחשבה שחולפת לי מדי פעם בראש - מה הסיכויים?!

כשהייתי בגן חובה, אבא שלי עזב את הצבא וניסה את מזלו בחקלאות. הוא הקים חממות בשדה שמאחוריי הבית שלנו ושתל שם עגבניות. האחים שלי, שהיו גדולים מספיק כדי לעבוד, עזרו בעגבניות ואני עבדתי בלהציק ולהפריע להם. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שאבא שלי ויתר על החקלאות וחזר לצבא, חזרתי הביתה מבית הספר ובחצר האחורית שלנו הייתה שריפה גדולה. אחד השכנים שרף גזם וגץ שקפץ ועף ברוח תפס ביריעות הפלסטיק של החממות והעלה אותן באש. כעבור עוד כמה שנים השלד של החממות פורק וההורים שלי התחילו להחכיר את השטח, הסיום המוחלט לקריירה החקלאית של אבא שלי.

כל מי שאי-פעם עבד בעגבניות יודע, שהקטיף וההתעסקות עם הפרי צובעים את האצבעות בירוק. אחי הגדול, שכמוני, נוטה לחשיבה סמלית ושימוש במטאפורות, לקח את העובדה הזאת צעד אחד קדימה. אורי גר כבר כמה שנים באנגליה והוא מצליח מאוד במה שהוא עושה. בעבר, כשהוא רצה לבטא את הדיסוננס האדיר שמרגיש בנאדם שגדל במושב קטן בשפלה הפנימית של ארץ ישראל והיום גר אלפי קילומטרים משם, בארץ דוברת אנגלית שבכלל מודדת הכל במיילים, הוא היה אומר, "איך, איך יכול להיות שאני, שעוד יש לי את הירוק של העגבניות מתחת לציפורניים, איך יכול להיות שאני נמצא כאן היום, עושה מה שאני עושה" (הציטוט לא מדויק אבל רוחו נאמנה למקור. יסלחו לי הדקדקנים שבמשפחתי). רוצה לומר - איך יכול להיות שפעם הייתי כזה קטן ועכשיו אני כזה גדול. איך יכול להיות שפעם העיר הכי גדולה שהכרתי הייתה רמלה והיום אני מדלג באותו שבוע מניו-יורק ללונדון לרומא לפריז, עובר מנמל תעופה בינלאומי אחד לאחר ועוד מרשה לעצמי לרטון כשבאחד מהם אינטרנט אלחוטי בחינם. מקרה קלאסי של "תסמונת המתחזה", אגב.

אז עמדתי לי הבוקר על המדרכה, ליד השלט שמסמן את תחנת האוטובוס, חופרת בשלג בן היום עם מגפי השלג האפורים שלי, מערבבת את השלג עם חרטום הנעל, מסיעה אותו לכאן ואז לשם. לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי לעצמי - יא-אללה, מה לעזאזל?!
זה לא שאני מרגישה תלושה. זה לא שאני מרגישה לא בבית. זה פשוט שאחרי כמה חודשים של מגורים בארץ אחרת, ביבשת אחרת, במזג אוויר אחר עם טווחי טמפרטורות אחרים לגמרי, בשפה אחרת ובגדים אחרים, מדי פעם עדיין קופצת עליי ההבנה הזאת. מדי פעם אני קולטת פתאום שוואלה, קפצתי חתיכת קפיצה. זינוק. והזינוק הזה לא היה רשום עבורי בכוכבים, אם יש כזה דבר. או לפחות, מעולם לא ידעתי שלכאן אגיע. אף אחד לא גילה לי.
כשהיינו ילדים היינו משחקים משחק "בכאילו". נגיד ש...
נגיד שאבא שלי לא היה פוגש את אמא שלי, אז אני לא הייתי נולדת. ואולי הייתי נולדת להורים אחרים?
נגיד שההורים שלי היו מחליטים לעצור אחרי שלושה ילדים.
נגיד שלא היינו גרים במושב, אז היו לי חברים אחרים ולא הייתי בונה חוות חלזונות כל חורף בחצר האחורית עם אמיר ועומר.
נגיד ונגיד ונגיד.
לפי החוקים של משחק הילדות הזה, נגיד שלא הייתי פוגשת את אלון. נגיד שלא היינו מתחתנים. נגיד שהייתי מתחתנת עם אלון אבל הוא לא היה ממשיך לתואר שני אחרי הראשון ולא היה רוצה לעשות דוקטורט. נגיד שהוא היה מוצא עבודה בהייטק והיינו נשארים בישראל.
אבל אני לא אמא פילה (name that book).
כן פגשתי את אלון וכן התחתנו. ואלון רצה לעשות דוקטורט בחו"ל ואני חשבתי שזה דווקא רעיון די מגניב. התקבלנו לאוניברסיטת מישיגן ונסענו לאן ארבור ומאז אנחנו כאן, חיים את התסריט הכי פחות צפוי, לפחות מבחינתי. לפחות מבחינת איך שחשבתי על עצמי עד לפני ארבע שנים, פחות או יותר. מי היה חושב.

מי היה מאמין.

2 comments:

  1. עד שכבר מכינים כאן חלה, היא לא שורדת כדי להפוך לחלה מטוגנת. אבל באמת רעיון...

    השבמחק
  2. בגלל זה תמיד צריך להכין שתיים. אחת לשאיבה מיידית והשנייה ללחם המטוגן של יום המחרת.

    אני מוכרחה להודות שזאת החלה השנייה או השלישית שאני אוכלת מאז שהגעתי לאן ארבור ובעיקר היא עושה לי להתגעגע לחלות הקנויות הישראליות.

    נו, שוין, עוד משהו לערוג אליו ולממש בביקור הבא.

    השבמחק