הר של בצלים, או: איך ביליתי שמונה שעות במטבח

כמו תמיד בימים בהם אני מבשלת בבית, הבוקר שלי נפתח בהנחתו של סיר על הכיריים. במקביל להרתחת הקומקום הראשון לתה, רגע אחרי שטיפת הפנים ונטילת קורי השינה מהעיניים, אני כבר מקלפת בצל אחד ושמה אותו בסיר עם גזר, סלרי, פלפל שחור שלם ועלה דפנה.

עוד מעט יהיה פה ציר ירקות.

אחד מהדברים שלמדתי מהבישול בעבודה, הוא שלא צריך הרבה כדי ליצור רושם שמשהו מעניין קורה במטבח. סיר אחד של ציר עוף או ציר ירקות, בצל אחד שמתאדה בעדינות במחבת על הכיריים, כל דבר שממלא את הבית בריחות של בצל ושום, מגרה את החושים ואת הדימיון וגורם לדרי הבית להתחיל לרייר ולחלום על בית ואוכל שמלטף את הנשמה. 

אתמול בבוקר, אחרי שהכנתי לי תה ואפילו הרשיתי לעצמי לשבת, לקרוא מיילים ולענות לדורש מענה, ניגשתי אל שולחן ההכנות הישיש שלי והתחלתי לחתוך בצל. מכפילה כמויות מהמתכון בפתיתים שכבר קישרתי אליו כאן בעבר, עמדתי מול שמונה בצלים ענקיים שבאו איתי שלשום בערב מקרוגר (בפעם השנייה בה עשיתי קניות באותו יום. ככה זה כשאין מכונית). חמושה בסכין גדול הייתי נחושה לקצוץ את הערימה. כבר יכולתי לדמיין את נהרות הדמעות שיציפו את המטבח, אבל להפתעתי גיליתי שכמעט לא דמעתי לאורך כל מלאכת הקיצוץ. אולי מרוב שאני מבשלת בזמן האחרון פיתחתי עמידות ואולי פשוט הבצלים של החורף הם פחות ארסיים.

הר של בצל

הפעם הראשונה בה בישלתי את המרק הזה הייתה בעבודה. המתכון המקורי דורש להניח את הבצלים בסיר חם ולתת להם קצת לאבד מנפחם. החלטתי לשנות קצת את השלב הזה ובמקום כך שמתי את הבצלים כולם בסיר יחד עם מעט מים ונתתי להם להתאדות במשך חצי שעה. חשבתי שאני מתחכמת לתהליך, אבל בסופן של אותן שלושים דקות גיליתי המון-המון בצל שקוף, שוחה בהמון נוזלים. הדבר הביא לכך שבמשך כמעט שעה נוספת עמדתי וערבבתי במרץ, על אש גבוהה, כדי שכל הנוזלים המיותרים יתאדו והעסק יתחיל להשחים.

אני מודה, באמצע הדרך נשברתי. הייתי בטוחה שהבצל הזה לעולם לא ישחים. התחלתי לחשוב שאולי שטח הפנים של הסיר קטן מדי ביחס לנפח הבצלים שהכנסתי ולכן ייקח לנוזלים שעות להתאדות. הרהרתי באפשרות להעביר את כל הבצל לקערה ולהחזיר כל פעם רק חלק קטן לסיר, להשחים אותו ולהמשיך לחלק הבא. והיה גם את הרגע הזה בו ערבבתי מהר מדי וטיפה מנוזלי הבצל הרותחים ניתזה על גב כף ידי השמאלית, מאורע שגם הוא ריפה את ידיי. קיללתי והלכתי למרוח פניסטיל, אבל המשכתי לערבב בנחישות.

ואז בדיוק הלכתי לעשות משהו - לשטח את הבצק של הקיש בתבנית או לקצוץ עוד בצל לאחת המנות האחרות - וכשחזרתי לערבב את הבצלים, שמעתי שצליל הרחש העולה מהסיר קצת השתנה ונוסף לו איזה גוון מתפצפץ ובעת הערבוב פתאום גיליתי שהבצלים קצת נדבקו לתחתית הסיר ושיש איזו שחמחמות קלה בשוליים. מרגע זה התקווה חזרה. שיחקתי קצת עם גובה הלהבה, מגבירה את האש כדי שהבצל ייחרך קצת יותר, מנמיכה כדי שלא יישרף. אחרי שעה וקצת של ערבוב מתמיד, קיבלתי את העיסה שרציתי - שחומה, מצומצמת מאוד, עם הריח הבדיוק נכון, זה שאין לו מילים אבל כשמריחים אותו מיד יודעים.

מרק בצל הוא מרק מאוד פשוט. מה כבר יש בו? בצל, ציר ירקות, יין ומעט מאוד תבלינים. אבל העבודה שהוא דורש, מעבר לחיתוך הבצלים, יכולה לשוב ולהעלות שדים של חוסר אמונה ואובדן תקווה בכל פעם שהדקות מתארכות ונראה שכל העסק לעולם לא יהפוך למה שהוא אמור להפוך. אולי אחרי שתי התנסויות מוצלחות אני אמורה כבר להחזיק בביטחון ללא-עוררין שבסופו של הערבוב הכל יהיה כפי שהוא אמור, אבל אחרי חמישים דקות מעל להבה גלויה, כשאני נושמת אדי סאונה בריח בצל, אני נוטה לומר שגם בפעם הבאה רוחי תישבר. כי הערבוב הזה, בחום המתמשך (פתחתי שני חלונות וגם את דלת המטבח) פשוט מביא להתייבשות. ולמרות שעמדתי לפני המשך הבישולים ורוב המנות עוד היו לפניי, רציתי רק לשבת. או יותר טוב - לשכב. לעצום עיניים. לישון.

אז נחתי.

לקחתי לי גביע של דנונה תות ושתיתי הרבה מים. מה שקוראים ברפואת חירום רסוסיטציה (Resuscitation) וספציפית בהקשר של התייבשות - החייאת נוזלים.

ובכל זאת, כשמרק הבצל מאחוריי העתיד נראה ורוד.

אחרי שנסגרתי על התפריט לארוחה (כמעט כתבתי "אירוע", בחיי), קפצו לי עוד שני רעיונות נחמדים לראש - סלט העדשים השחורות הזה, גם הוא מהבלוג פתיתים וסלט קוסקוס. אמרתי כבר ששלושת האורחים שלנו הם צמחונים, נכון? חשבתי שיכול להיות נחמד להתנסות עליהם בשתי המנות האלה, שחורגות קצת מהתפריט הצמחוני הצר, המוכר והלעיתים מבאס של פסטה-ברוטב-כלשהו, ריזוטו, פחמימות-פחמימות-פחמימות, פשטידה וסלט. אז אמנם לשתי המנות קוראים "סלט" אבל הן מציעות הרבה יותר מכמה עלי חסה עם רוטב מיוחג'. הן בעצם ממש טבעוניות, מאחר והן לא מכיל כל מרכיב מהחי. אמנם במתכון המקורי של סלט העדשים יש גבינה צפתית, אבל מאחר וזוהי גבינה ישראלית לחלוטין ובהתחשב בהיעדרה המוחלט מחוץ לגבולות ישראל העדפתי להחליף אותה בטופו.

את העדשים השחורות הנדרשות למתכון סלט העדשים אי-אפשר להשיג כאן בסופרים הרגילים, אבל ידעתי שאמצא אותן בקו-אופ, וכך היה, עת הלכתי ללקט שם ביום חמישי, מיד אחרי העבודה, לפני שנסעתי לקרוגר ולמחסני צבא-הישע. יש להן מראה מצחיק לפני הבישול. בגדול - הן נראות כמו עדשים ירוקות שהתלכלכו בהמון בוץ. הבישול מוחק כמעט לגמרי את המראה המנומר שלהן ואחריו הן נראות כמו עדשים חומות או ירוקות רגילות. גם הטעם די דומה, אבל גדולתן נמדדת בכך שהן שומרות על צורתן הרבה יותר ופחות מתפוררות, גם אם נשכחו על האש חמש דקות מעבר לרגע בו הן היו ממש-ממש "אל-דנטה". שני הסלטים נחלו הצלחה רבה בקרב האורחים וגם בקרב בעלי הבית אוכלי הבשר.

בהחלט - ישוחזר.

אחרי שקיש הפטריות (עם הבצק הגאוני הזה) יצא מהתנור ניגשתי להכין את תפוחי האדמה והבטטות, אותם החלטתי לצלות בתבנית נפרדת מיתר הירקות לאנטיפסטי, מפני שלשניהם זמן צלייה ארוך הרבה יותר. אם כבר תבנית נפרדת, אמרתי לעצמי, למה לא גם טעם שונה? חתכתי את התפודים דק-דק וסידרתי כמו לגרטן. מעל שפכתי בלילה של יוגורט שדיללתי באמצעות קצת חלב ומעט שמנ"ז. תיבלתי בפלפל לבן, אגוז מוסקט ומלח שום ומעל החגיגה פיזרתי כמה ענפונים של טימין. החביבים שהו שעה בתנור במצב מכוסה ולאחר מכן עוד חצי שעה במצב גלוי. ממש לפני ההגשה נתתי להם עוד חמש דקות בגריל. אין תפוח אדמה שלא יכנע ויהפוך לנימוח וחמאתי אחרי זמן כל-כך ארוך בתנור.

אחרי כל זה עשיתי הפסקת צהריים מאוחרת והזכרתי לעצמי שזה שאני נסחפת בבישולים לא אומר שאני יכולה להפסיק לאכול. לגוף שלי יש צרכים! אחרי קערית של אורז ועוף הייתי מוכנה להמשיך בפעולה.

חתכתי את הירקות לאנטיפסטי והכנסתי לתנור.

איפשהו בתהליך הכנתי גם את סלט העדשים ואת סלט הקוסקוס שיצא מתקתק ועדין, מאוד לטעמי ואני בטוחה שעוד אשוב ואכין אותו בעתיד. גזר גמדי שפרסתי לפרוסות לא אחידות, חצי פלפל אדום, חצי כתום וחצי קישוא חתוכים לקוביות וסלק אחד שלם, בקוביות שנעים לאכול. הקפצתי את הירקות דקות ספורות על מחבת עם מעט שמן. הסלק הוקפץ בנפרד כדי שלא יצבע את הירקות האחרים לגמרי-לגמרי. הכל בהשראת זה. הסלק צבע את הקוסקוס והירקות בסגול-ורוד עשיר ונתן לסלט מראה של ממתק. איזה יופי!

טעים, אם כי לא מאוד פוטוגני

ממש כמה דקות לפני שכולם הגיעו הכנסתי את הפוקאצ'ה לתנור והיא הייתה מוכנה קצת לפני שסיימנו לאכול את המרק.
נשאר לנו המון-המון אוכל. קופסא ענקית של שאריות אנטיפסטי התחברה הבוקר לשארית הבצק לפוקאצ'ה שבילה את הלילה במקרר. לעתיד, טוב לזכור ולדעת שהמתכון של קרין גורן לבצק שמרים למאפים שטוחים מתאים לשתי פוקאצ'ות. בזכות כך, הבוקר אפיתי קלצונה מפואר, מלא בהמון אנטיפסטי, בתוספת ארבעה סוגי גבינות; גרויאר, מוצרלה, עזים וברי. הגבינות נקנו כתוספת-צד לפוקאצ'ה, או בכלל, אבל היה כל-כך הרבה אוכל על השולחן שלא הגענו אליהן. הסלק צבע הכל בסגול והטעם - גן-עדן. לאט-לאט אני מגלה שבעצם אני די מחבבת סלק, בקונסטלציה הנכונה.

גנבתי עוד פרוסה ואכלתי ליד התה של אחרי השנ"צ של שבת. מושלם.

חצי קיש פטריות נשלח למקפיא, פרוס ומוכן להפשרה לפי-פרוסה-לפי-דרישה. במקרר יש ארבע פרוסות אחרות לנשנוש שוטף בשבוע הקרוב, משימה שכל-כולה מופקדת בידי אלון, שכן אני לא אוכלת פטריות, אלא אם הן מוסתרות היטב או מעטרות פיצה. הקיש כלל ארבעה סוגים שונים של פטריות; פורטבלו, שמפיניון ועוד שני סוגים שאני לא יודעת איך קוראים להם בעברית. לשמחתי, נשארו גם שתי קופסאות בנפח שתי כוסות מכל אחד מהסלטים, מה שמבטיח סוף שבוע מעניין קולנרית.

עם מלח גס ועגבניות שרי צהובות

הכל היה מושלם. האוכל, החברה, השילוב בין המנות, הכלים שקניתי במיוחד ושירתו כל אחד בדיוק את התפקיד לשמו הוא נרכש. שברתי שיא אישי בשהייה במטבח - התחלתי לבשל ב-12 בצהריים וסיימתי למעשה כשכולם הגיעו, בשמונה בערב.

אחרי שהחברים הלכו, אספתי לאט את הכלים ובלי להתכוון, שטפתי כלים, עד שהייתי חייבת לעצור כי לא היה יותר מקום על מתקן ייבוש הכלים. קיפלתי בחזרה את השולחן שנפתח לראשונה לרגל האירוע ודחפתי אותו למקומו, קצת יותר צמוד לפינת החדר. פתאום הבית נראה מסודר ונקי ואפילו קצת ריק. וזה היה נעים. היה בזה משהו שקט ומרגיע.

עד שהלכנו לישון הפצצתי את אלון בשאלות - איך היה הקיש, ואיך הסלט הזה והסלט ההוא והעוגה והמרק? רציתי לדעת שהצליח לי. הייתי כל-כך גאה בעצמי, על ההשקעה שהביאה תשואה, מבחינתי. כי שימחתי אחרים בקלות תוך כדי שאני נהניתי מאוד מהתהליך. עם מוזיקה במטבח, עם צעדי ריקוד בין שולחן ההכנות לכיריים לכיור. כשכיבינו את האור, באחת וחצי בלילה, לא הייתי צריכה לחכות הרבה עד ששקעתי בשינה עמוקה וטובה.

בכיור יש עוד קצת כלים שמחכים לגאולה, רצפת המטבח זקוקה לטיטוא ושטיפה עוד מאז שהכנתי את הר הפיתות העירקיות ביום ראשון שעבר - 45 במספר, יומיים אחרי שהכנתי פשטיקיש (פשטידה שהיא קיש, כי יש לה בצק!) לבראנץ' של יוני וסמדר. נראה לי גם שאלון צריך תספורת וסל הכביסה שלנו מלא עד להתפקע. יש הרבה מה לעשות, אבל בינתיים אני בוחרת במנוחה.

לחיי רצפים מספקים של הצלחות. הידד!