יום שבת, 11 בפברואר 2012

מיני-מינים של עדכונים

אני עייפה.
מכל הדברים שהייתי יכולה לחשוב עליהם או לכתוב עליהם, זה הדבר הבולט ביותר בעיני. זאת תחושה מאוד מרכזית ששולטת בהוויה שלי בימים האחרונים. ולא שיש משהו יוצא דופן שמצדיק את העייפות הזאת. זאת אומרת, שום דבר מלבד העובדה שאני עובדת חמישה ימים בשבוע.
אני עייפה.

אני לא אוהבת להיות עייפה.
אני ממשיכה לעשות את אותם הדברים שאני עושה בדרך כלל, כשאני לא עייפה, אבל אני עושה אותם בחדווה פחותה. או בחוסר חדווה. וזה לא כיף. השבוע גם לא התעמלתי בכלל. אפילו לא פעם אחת. פשוט לא היה לי כוח. עבדתי ימים ארוכים, חזרתי כל יום בשש וחצי או בשבע. בחוץ כבר חושך עבה ועמוק. וקר. ובאחד הימים ג'וליה הביאה את גבי אלינו בערב לבייביסיטינג in-site. וזה היה מהנה ונעים, אבל זה בהחלט הוסיף לעייפות הכללית של השבוע התובעני גם כך. ולמחרת עבדתי רק חצי יום, עד שש בערב, אבל אז האוטובוס איחר והגעתי למרכז העיר רק בשבע.

הרבה פעמים כשאני עייפה, העייפות שלי מיתרגמת לעצבות. להיות מבואסת זה לא כיף ולא נעים. כשאני עייפה אני בוכה יותר. אני בטוחה שכבר כתבתי את זה כאן בעבר. אבל לא רק הבכי הוא העניין, אלא הבלוז הכללי. כשאני עייפה הכל מתעצם. חוויה חברתית לא מוצלחת יכולה לגרום לי להרגיש שזה פשוט לא המקום בו אני אמורה להיות. אם חזרתי מהסופר ושכחתי לקנות את הדבר היחיד ההוא מתוך הרשימה שהכי הייתי זקוקה לו, אני מתבאסת עד עמקי נשמתי ומרגישה שככה אי-אפשר להמשיך. השבוע, למשל, קיבלתי מייל מאורנג', איתם יש לי כבר רומן ארוך שהתחיל בכך שביקשתי מאמא שלי לסגור את הקו שלי אצלם והם שכנעו אותה רק להקפיא אותו. כעבור חודש שלחו לי חשבונית מלאה עבור חודש בו הטלפון היה כבוי ולא נעשה בו שימוש. אבל במשך יומיים הקו עוד היה פתוח, לפני שאמא שלי התקשרה וביקשה לסגור אותו! יצרתי עם אורנג' קשר, ביקשתי שיבטלו לי את החיוב על אותו חודש של היעדר פעילות וביקשתי לסיים את ההתקשרות מולם. כל הסיפור הנחמד הזה התרחש בדצמבר ובסופו סגרתי את הקו ונפרדתי מאורנג' לשלום, בטוחה שלא אשמע מהם שוב לעולם. נו, אז חשבתי. באחד הבקרים השבוע, אני פותחת את המייל ובתיבה מחכה לי חשבונית מאורנג'. אותו ספק תקשורת סלולרית שלפני חודשיים סיימתי את ענייני איתו לעד.
התקשרתי לשירות הלקוחות שלהם. שם הבחורה החביבה הסבירה לי שהבעיה שלי קשורה למחלקת הפיננסים והיא תצטרך להעביר אותי אליהם, אבל "תני לי רגע לבדוק". כשהחביבה עלתה שוב מולי על הקו, היא אמרה שהתיק שלי הועבר לטיפולו של משרד עורכי דין. אז היא הייתה מעבירה אותי לפיננסים, אבל הם לא ידברו איתי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע הוא להתקשר לאותו משרד עורכי דין. המומה, קיבלתי מהנציגה את מספר הטלפון של משרד עורכי הדין, התקשרתי אליהם וביררתי על שום מה ולמה.
אני אקפוץ לסוף ואגלה לכם שבסופו של דבר הכל הסתדר,כמובן. הסיפור כולו נמשך עשר דקות, אבל בזמן הקצר הזה, בין שהבעיה התעוררה ועד שהכל נפתר, קצת איבדתי את זה. התרגזתי מאוד, נלחצתי והייתי אובדת עצות.

לפני זה היה הספר. כבר בערך חודש שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לקנות ספר לימוד לבחינת ההסמכה האמריקנית. ומגיע סוף השבוע והוא חולף כלעומת שבא - ואני לא מגיעה לזה. יש הרבה ספרים וצריך להבין איזה מתוכם הוא ספר טוב שגם יתאים לי אישית. לקרוא ביקורות ולהשוות בין האפשרויות השונות. ולהחליט.
לא נשמע דרמטי במיוחד, נכון? אז זהו, שההחלטה הזאת הביאה אותי לדמעות במשך יומיים רצופים. כי כל-כך הרבה מונח על הכף! הספר שאקנה הוא זה שיקבע אם אצליח בבחינה או אכשל, אם אהיה אחות בארה"ב או לא. באמת?!
לא. לא באמת. אבל כשאני עייפה ככה אני מרגישה. וזה מה שמפעיל אותי. אני נלחצת מדברים שוליים, אני מתבאסת בקלות מדברים קטנים, על לא עוול בכפם. כשעייפים קשה נורא לקבל החלטות, שוליות ומטופשות ככל שיהיו. אני רוצה ביצת עין או מקושקשת? אני רוצה מיץ תפוזים או מים? לקנות את האורז היקר והטעים או הזול והקצת-פחות-טעים? כמובן שכמעט תמיד, אחרי לילה של שינה טובה הכל נראה הרבה פחות גורלי. אבל ברגע ההתרחשות, קל לשכוח שרק באורז עסקינן.

גם התיאבון שלי מתנהג קצת מוזר.
במשך שלושה ימים השבוע לא היה לי כל עניין בדייסה שהכנתי לי בבוקר. בוקר אחרי בוקר העברתי אותה מהקערית לקופסא ולקחתי אותה איתי לעבודה, בתקווה ששם התיאבון שלי כבר יזכר להתעורר. הסתפקתי בבננה, מפני שלא רציתי לצאת לרכיבת הבוקר הקצרה עד התחנה על בטן ריקה.
במהלך היום אני אוכלת כרגיל אבל אז מגיע הערב ואיתו באה בחילה מגעילה שעוברת רק כשאני שותה ליטר מים. זה הכל עייפות - והשפעותיה על הגוף והנפש שלי.

בשבוע הבא אני עובדת רק שלושה ימים ואז יוצאת לחופשה של שלושה שבועות, תוצר נלווה לכך שג'וליה ואריאל נוסעים לחוף המערבי לשלושה שבועות. בהתחלה קצת התמרמרתי על החופשה שנכפתה עליי, אבל ככל שהיא מתקרבת אני שמחה בה יותר ויותר. אני מתכוונת לנוח ברצינות רבה בשלושת השבועות האלה. למעשה, למעט שתי בדיקות ביקורת שאני עתידה לעבור במכון הגסטרואנטרולוגי של בית החולים האוניברסיטאי, אין לי תוכניות אחרות, למעט יקיצה מאוחרת בבקרים, הרבה שעות של סריגה וקריאת ספרים, עדיף בעת שכיבה במיטה.
לא יצא לי לכתוב על זה כאן, אבל לפני חודש נפגשתי לראשונה עם רופאת גסטרו בבית החולים האוניברסיטאי בעיר, כדי לבסס טיפול. בין היתר, החלטנו לבצע MRI וקולונוסקופיה, כדי להציץ פנימה ולראות מה מצב המעי שלי, מעבר להרגשתי הטובה והיותי משוחררת מסימפטומים. תמיד יכולים להיות תהליכים נסתרים שמתרחשים בחשכה ולא ניתן לדעת על קיומם. את התהליכים ההיפותטיים הללו, אם ישנם ואם לא, אנחנו רוצים לנסות למצוא. יכול להיות שהבדיקות הללו יביאו לשינוי בטיפול שאני מקבלת כרגע, אבל אני מאמינה שהכל בסדר ושההרגשה הטובה שלי אכן משקפת מצב בריאותי טוב באמת.
להיות חולה כרונית בארץ זרה זה משהו שדורש הרבה למידה והתאמה, אבל גם את זה אני מפענחת לאט-לאט. ואולי, עם הזמן שעובר, אני פחות מרגישה שאני "זרה בארץ זרה". אני לא מרגישה לגמרי שייכת כל הזמן, בכל מקום, אבל גם לא מרגישה לא-שייכת. אני חושבת שאולי אני עוברת עוד שלב בהתרגלות שלי לכאן, לארה"ב. ובדיוק כשהמחשבה הזאת התחילה לחלוף אצלי בראש, מבלי ששיתפתי בה את אלון, הוא אמר לי שהוא מרגיש שגם הוא עבר איזו פאזה. הוא שם לב שהוא חושב על אמריקאים בצורה פחות סטריאוטיפית, פחות כקבוצה ויותר כבודדים. והוא נוטה פחות לומר לעצמו, "האמריקאים האלה", בתגובה לכל מיני דברים שהוא שומע או רואה. הוא פחות עסוק בסיווג וקיטלוג של התושבים המקומיים.
התחושה שלי היא שנחתתי עוד קצת. זה קשור להתקדמות בתהליך ההסמכה האמריקני, לרכישה של עוד כמה כלים למטבח, לאירוח הראשון "האמיתי" שלנו בדירה. זה קשור להתבססות של שגרה יותר קבועה. זה קשור לאינספור דברים קטנים ויומיומיים שהם לכאורה בלתי משמעותיים אבל כשהם מצטברים יחד הם מאותתים למוח שאפשר להירגע. אפשר לתפקד קצת יותר על אוטומט, בחלק מהזמן. עם הזמן שעובר יש פחות דברים שדורשים סידור והבהרה, פחות דברים שצריך לבסס מבראשית ויותר המשכים.

אתמול ירד שלג, אחרי הרבה זמן בלי משקעים בכלל. הוזמנו למסיבה אצל אלי והיה נפלא. זאת הייתה מסיבת קונספט, בה כל המשקאות שהוגשו היו על בסיס שמפניה או יין מבעבע. אלי הוא מארח טוב והוא הזמין שילוב מוצלח מאוד של אנשים. בליווי אחלה נשנושים ומשקאות העברנו ערב כיפי מאוד ולא שמנו לב איך שהזמן עובר. הגענו בתשע וחצי וחזרנו הביתה בשתיים וחצי. ממש חיות לילה.

אני מנצלת את סוף השבוע למנוחה, עם מעט מאוד תוכניות גדולות. אולי מחר אגיע למכבסה. זה בהחלט יהיה השיא של סוף השבוע שלי, מבחינת יוזמה ויעילות. אבל בינתיים, אני הולכת להיכנס למיטה עם הספר שלי ולנוח קצת במאוזן.

2 תגובות:

  1. שיגרה זה טוב.
    גם שלג :-)

    השבמחק
  2. שגרה זה טוב רק אם זאת השגרה הנכונה. לפעמים זה יכול להיות חנוק.

    לעניין השלג אני חייבת להסכים, אין לי מה לומר.
    אני מקווה ששאריתו של פברואר תביא איתה עוד כמה ימים של שלג כזה רציני כמו שהיה פה בשישי האחרון. ואם לא, תמיד תהיה לנו שנה הבאה לייחל אליה :)

    השבמחק